פרשות השבוע

"לו אחד בהם" – זה אדם הראשון. הבאנו את הפסוק במלואו ששייך כולו לדרשה. דרשות רבות נדרשו על פסוק זה בהקשר של בריאת כל אדם, כל תינוק שבא לעולם. ראה סנהדרין לח ע"א, ירושלמי נדה ג ג, בראשית רבה א ח ועוד. ראה דברינו אחור וקדם צרתני בפרשת תזריע וכן פליאה נשגבה ממני בראש השנה, שם סקרנו חלקים מפרק קלט המופלא בתהלים.

ראה מקבילות לדרשה זו באבות דרבי נתן נוסח א פרק לא: "מלמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו. דור דור ופרנסיו. דור דור ומנהיגיו. דור דור ונביאיו. דור דור וגבוריו. דור דור ופושעיו. דור דור וחסידיו. בדור פלוני עתיד להיות מלך פלוני. בדור פלוני עתיד להיות חכם פלוני". בגמרא סנהדרין לח ע"ב: "מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו. כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, אמר ולי מה יקרו רעיך אל". בסדר עולם רבה (ליינר) פרק ל: "ללמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון, דור דור ומנהיגיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, [דור דור] ופרנסיו, דור דור ושופטיו, חכמי דור דור. נביאי דור דור, צדיקי דור דור, מספר שמותיהן, מנין ימותיהן, חשבון שעותיהן, סכום פסיעותיהן וכו' ". ויש עוד. אדם הראשון מגלם בתוכו את האנושות ("אָדָמוּת") כולה, אולי בַּגֶּנִים שלו שעוברים מדור לדור (ולכן הראייה שלו היא עוד בהיותו גולם). נראה שדרשה זו באה גם כמסר לדורות: אם תראה בדור שלך מנהיגים ושופטים וחכמים (וטיפשים ורשעים), דע לך שהכל כבר נחזה מראש. זו ראייה קצת דטרמיניסטית, ומדרש זה סותר דרשות שנראה להלן שבגין חטאו של אדם הראשון באו הן מיתה והן חיים לעולם. כאן, אנחנו לפני החטא.

וההמשך שם שהראה לו את שאול מלך ישראל הראשון נופל בחרב ומשה מתרעם על כך (ראה לעיל שהראה לאדם את סופו של ר' עקיבא) מה שמסביר את תקשר לפרשת "אמור אל הכהנים" והריגת נב עיר הכהנים, דברינו שאול בפרשת אמור. ראה מקבילה בדברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן, שם הקשר הוא להעברת התפקיד ליהושע: "א"ל: כך עלתה במחשבה וכך מנהגו של עולם: דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני, ועכשיו נטלת אתה חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת". זה הבדל ראשון ברור בין ראיית משה את הדורות הבאים ובין ראייתו של אדם הראשון. אצל אדם הראשון, זו ראייה של מי שזה עתה נולד (נוצר, עוד גולם) ואילו אצל משה – של מי שעומד להסתלק מהמנהיגות ומהעולם. אצל אדם הראשון זו 'צפייה מהצד', מעין שיתוף 'מנומס' של הקב"ה איתו ומתן כבוד לו, כיצור אנוש הראשון 'אבי האנושות', אצל משה מדובר במנהיגות ובמעורבות של מי שיחליף אותו:. עד כאן דורך ומנהיגותך משה, יש ויהיו מנהיגים בכל דור ודור. אצל אדם הראשון זו ראייה רחבה של האנושות כולה, אצל משה נראה שמדובר רק בתולדות עם ישראל. גם פרספקטיבת הזמן שונה. אצל אדם הראשון זו צפייה למרחוק, ואילו אצל משה, בדור הקרוב ביותר אליו, לא 'אי שם' בעתיד הרחוק.

וההמשך שם בירידות נוספות של הקב"ה בים סוף ובסיני, חלקן גם ירידות שלא לטובה כמו במבול, במגדל, בסדום, במצרים. הקב"ה יורד לראות בעולמו אם לרעה אם לטובה. מדרש זה שייך לדרשות העוסקות בספירה של כתיבות במקרא או אירועים כפי שנמצא שם בהמשך: "עשרה דברים נבראו בין השמשות ... עשרה שמות נקראת נבואה ... עשרה נקראו איש האלהים ... עשרה נקודות בתורה ... וכו' ". ראה מניות כאלה גם במסכת אבות פרק ה: "בעשרה מאמרות נברא העולם ... עשרה דורות מאדם עד נח ... עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו וכו' ", שהם גם שיטה וסימנים לזכירה בע"פ. נתמקד בירידות אדם הראשון ומשה. זו של אדם הראשון אחרי החטא וקולו של הקב"ה רועם: "איכה?" ואילו זו של משה היא במתן תורה וקולו של הקב"ה רועם: "אנכי ה' אלהיך". כדאי לציין שאצל משה יש עוד שתי ירידות (של הקב"ה) שנזכרות במדרש שם: הירידה בנקרת הצור ולוחות שניים (שמות פרק לד), והירידה בעת מינוי הזקנים (במדבר פרק יא). ויש עוד ירידה שלא נזכרת במדרש, הירידה לדבור באוהל מועד הפרטי של משה לפני הקמת המשכן (ראה דברינו אוהל מועד הפרטי והכללי בפרשת ויקרא). עוד יש לשים לב שאצל אדם הראשון לא כתוב שהקב"ה ירד, אלא ש"התהלך". הירידה באדם הראשון נלמדת בגזירה שווה מהירידה של משה ונשענת על ה"קול" שמשותף לשניהם. נראה שהמדרש 'מכניס בכוח' ירידה אצל אדם הראשון על מנת לערוך את ההשוואה הנ"ל עם הירידות החיוביות והמרובות של משה. יש אצל משה גם ירידה שלא לטובה נשאיר לשואבי המים למצוא אותה. (רמז: הכל במשפחה).

אמרנו שאצל אדם הראשון לא הייתה ירידה של הקב"ה אלא "מתהלך", בא מדרש זה ואומר שזה היה לשבחו של אדם הראשון – השכינה התהלכה עם יציר כפיה. אולי בכלל לא הייתה צריכה לרדת. היא נשארה בעולם שזה עתה בָּרְאָה. אבל בהמשך, הסתלקה השכינה בימי אדם הראשון עקב החטא ומשה הוא שמתקן וחוזר ומורידה לארץ. איך? בבניית המשכן. הוא המשכן שמחזיר את הליכת השכינה בארץ, ככתוב בברכה בפרשת בחוקותי, ויקרא כו יא-יב: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם ... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וכו' ". ראה פסיקתא רבתי פיסקא ה - ויהי ביום כלות משה, שם מתוארות שבע עליות (הסתלקויות) של השכינה בגין חטאי אדם הראשון, קין, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, הסדומיים והפלשתים, וכנגדם עמדו שבעה צדיקים: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה – כל אחד מוריד את השכינה עוד רקיע אחד חזרה למטה. והחתימה היא בפסוק מתאים יותר משמות מ לד, סוף פרשת פקודי: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". מדרש ילמדנו מתמצת את הדרשה לאדם הראשון בקצה האחד ולמשה בקצה השני. ולהלן נראה גם את הנחש כסמל לירידה אצל אדם הראשון ולרפואה אצל משה.

התשובה שעשה קין שהצליח 'להתפשר' עם הקב"ה בעבירה של רצח (!), היא עניין מורכב שדורש דיון נפרד (ראה דיון חלקי בדברינו קין והבל - הרצח הראשון בפרשת בראשית וכן שני פנים לתשובה בפרשת שובה). נתמקד באדם הראשון ובמשה. מי הראשון שנתן שבח ליום השבת והכיר בכוחה לכפר, נכון אולי יותר בכוחה לעצור את ימי העשייה, לחשוב, לתקן ולאפשר פתיחת דף חדש בשבוע חדש, ליצור מעגל שבועי המחובר לחיים השוטפים (ולא לחכות ליום אחד קדוש ונורא אחד בשנה)? מי הוא? אדם הראשון. הוא שנברא ביום השישי וחטא בו ביום ועמד להיות מגורש ובאה השבת ודחתה את דינו! ראה פסיקתא רבתי מו וביותר מדרש תהלים צב מזמור שיר ליום השבת. אלא שכוח זה של השבת וערכה נשכח במרוצת הדורות עד שבא משה וחידש את "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר שמך עליון". והרי לנו קשר חיובי, קשר של המשכיות ולא של הנגדה בין אדם הראשון ומשה. משה ממשיך את אדם הראשון ומזכיר את מעשיו. שבת היא המחברת ביניהם.

חמישה האחרים הם: אסף והימן וידותון ושלשה בני קרח ועזרא, בספירה זו או אחרת (מחלוקת רב ור' יוחנן שם). ראה מקור/מקבילה בגמרא בבא בתרא יד ע"ב שמונה את כל מחברי ספרי המקרא: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב; יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה; שמואל כתב ספרו ושופטים ורות; דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים: ע"י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע"י משה, ועל ידי הימן, וע"י ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלשה בני קרח". הנה, אדם הראשון זוכה להימנות על מחברי ספר תהלים (מה שאולי בא לרמז על קדמותו של הספר) לצד אישים חשובים ובהם משה שלקשר איתו מוקדש דף זה, וכמו כן דוד שעפ"י האגדה שבעים שנות חייו באו מחיי אדם הראשון שחי אלף פחות שבעים (פסיקתא רבתי פיסקא מ). עוד על הקשר של דוד עם אדם הראשון, ראה מדרש תנחומא (בובר) בראשית לב: "אמר דוד: ריבונו של עולם, כתבת אותי בספרו של אדם הראשון ... לפיכך אני צריך לומר לפניך שירה" – על איזה ספר מדובר שם? הספר במדרש בו פתחנו שבו הקב"ה מראה לאדם: "דור דור ודורשיו ומנהיגיו ומלכיו". נחזור למשה ואדם הראשון. ראה סמיכות שלושת פרקי תהלים: צ: תפילה למשה איש האלהים - בריאת העולם, צא: יושב בסתר עליון - ההשגחה המתמדת בששת ימי המעשה (מזמור שאומרים במוצאי שבת), צב: מזמור שיר ליום השבת – שאמר אדם הראשון וחזר משה וחידש ואנו צופים בו את שבת הבאה.

ראה סנהדרין נו ע"ב, דברים רבה ב כה ועוד שמהפסוק: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב טז) לומדים שכבר אדם הראשון הצטווה על שש מצוות ולבני נח להם הותרה אכילת בשר, נוסף האיסור של אבר מהחי. ראה דברינו מצוות טרום סיני בפרשת לך לך.

וההמשך שם שראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו י"ב שבטים, שוב מהטעם "זה ספר תולדות אדם", ז"ה בגימטריא 12. (ראה בראשית רבה סג ו על רבקה שהייתה ראויה להעמיד את שנים עשר השבטים, אבל אמרה: "למה זה אנכי"?). אלא שקם קין על הבל והרגו: "אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו ועמד אחד והרג את חבירו, והיאך אני נותן לו י"ב שבטים?".  נמתקד ברעיון של מתן תורה. אם ביצירת ספר תהלים זכה אדם הראשון להשתתף, בתורה לא זכה. הביטוי "ראוי היה" הוא אמנם לשבח ומזכיר ביטויים דומים כגון: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה" (סנהדרין כא ע"ב), אבל סוף דבר שאדם חטא ומבניו יצא הרצח הראשון ולפיכך לא יכלה התורה להינתן לו. היא התורה שנבראה אלפיים שנה קודם בריאת העולם (בראשית רבה ח ב, באבות דרבי נתן נוסח א פרק לא 974 דורות) וכעת צריכה לחכות עוד כאלפיים שנה לפני שתרד לעולם. עצם הרעיון שאפשר היה שהתורה תינתן לאדם הראשון מעלה שאלות מעניינות באשר למצוות שהיה מקיים, אולי גם רצח הבל היה נמנע, בפרט אלה שקשורות ביציאת בני ישראל ממצרים (ראה דברינו מצוות זכירת יציאת מצרים בפסח). אולי מכאן הגדרה מיוחדת מה היא "תורה" והרעיון שמצוות בני נח (בני אדם) היו מתרחבות מאד, ראה דברינו מצוות טרום סיני בפרשת לך לך. אבל יש לאדם הראשון חלק עקיף במתן תורה, במדרש הבא.

בסיס דרשה זו היא הדרשה בבראשית רבה יז ד על כוחו של האדם לקרוא שמות לכל החיות, מה שהמלאכים לא ידעו לעשות, ובהם שמו שלו ושמו של הקב"ה: "- ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה. - ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות אדונָי שאתה אדון לכל בריותיך". ראה דברינו מקרא שמות במקרא בפרשת ויצא שם מובא מדרש הבסיס במלואו. לעניינינו, אדם הראשון הוא שיצר את השפה, הוא שנתן שמות לכל! זה הבסיס עליו בנויה פרשת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה. המדרש אמנם עושה קל וחומר מאדם הראשון למשה על כך שהקב"ה מעביר לפניו את כל החיות, אם לצורך קריאת השמות העביר, קל וחומר לצורך שמירת דיני התורה. אבל מתבקש שהקב"ה לא רק הצביע אלא גם אמר את שמה של כל חיה, או שמשה ידע כי היו כבר שמות ידועים לכל בעלי החיים בעולם, אבל בכל מקרה, היכולת להבדיל בין החיה אשר תאכל ובין החיה אשר לא תאכל, יסודה בשפה ובשמות שטבע אדם הראשון.

כבר הרחבנו לדון במקור זה בדברינו עשו סייג לתורה בדפים המיוחדים. כאן נתמקד בתמצית ההבדל בין הסייג שעשה אדם הראשון ובין הסייג שעשה משה. אדם הראשון שהצטווה: "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב יז), הוסיף את איסור הנגיעה בעץ כשאמר לחוה: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון" (שם ג ג). על כך תפס אותה הנחש כשהראה לה שהנה הוא נוגע בעץ ולא קורה כלום ומתוך כך התפתתה גם לאכול. הסייג שמשה עשה הוא בימי ההגבלה לפני מתן תורה. הקב"ה אמר לו: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר" (שמות יט ג) והוא הוסיף יום שלישי כשאמר לבני ישראל: "היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה" (שם שם טו). הוספת סייגים ומגבלות וחומרות היא הליכה על חבל דק בין חיזוק הדין הבסיסי ובין החלשתו (ואיסור בל תוסיף). יש הבדל דק ביותר בין הסייג של אדם הראשון, שמזכיר דין מוקצה בשבת שתקנו חכמים, ובין הסייג של משה שהמדרש טורח להסביר שהקב"ה הודה לו והסכים בדיעבד. אולי ההבדל הוא בין סייג שברור שהוא נלווה לדין הבסיסי ואינו באותה דרגה ומי שנכשל בו מבין שלא עבר על הדין הבסיסי, ובין סייג שמרוב התעסקות בו נחשב לעיקר הדין וכישלון של הסייג נחשב כבר כאילו גם הדין הבסיסי חולל. כך או כך, מה אדם הראשון נמצא במדרש זה בחברה טובה של מתקני סייגים: התורה, משה, איוב והנביאים ואפשר לראות גם במדרש זה 'מדרש מחבר' וקשר של אדם הראשון לתורה. ושים לב מי לא נמצא ברשימה כאן, האבות: אברהם, יצחק ויעקב.

כל אדם נברא בצלם, כמאמר בפרקי אבות ג יד: "חביב אדם שנברא בצלם", אבל אדם הראשון הוא צלם אלהים הראשון וממנו קבלו של שאר בני האדם את צלמם ודמותם. ראה דברינו צלם אלהים בפרשה זו.

אחרי כל המדרשים שראינו שמחברים את משה עם אדם הראשון, חזרנו למדרש שמעמת אותם פנים אל פנים בוויכוח חזיתי (שהדרשן כמובן יצר): "מי גדול ממי". הקלה חלקית מצויה בכך שבמדרש זה העימות של משה הוא לא רק עם אדם הראשון, אלא גם עם נח, אברהם, יצחק ויעקב. כולם אגב הם שמתחילים בעימות עם משה, הם שטוענים ראשונים: אני גדול ממך. משה "הענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג, ראה דברינו ענוותנותו של משה בפרשת בהעלותך), יכול היה לשתוק ולומר: טוב, אתה גדול ממני. אבל הדרשן שבנה דרשה זו בתחילת פרשת וזאת הברכה לשבחו של משה ועל בסיס הפסוק במשלי: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה", מעדיף לתאר את משה כמתעמת עם רשימת האישים הנ"ל. ראה מדרש זה בהרחבה בדברינו משה איש האלהים בפרשת וזאת הברכה. עד כאן מדרש דברים רבה. אך להלן, בהערה 20 תחת הכותרת מסכת שבת דף נה נראה מדרש הפוך בו משה עומד ואומר בביטחון: כן, אני גדול יותר מכל האישים האלה. אלא ששם העימות הוא בין הקב"ה ומשה: "אמר לו הקב"ה למשה: כלום אתה צדיק מאדם הראשון ודורו? א"ל: כן, אדם הראשון וחוה פיתה אותם נחש ואני החייתי מתים בנחש. א"ל הקב"ה: כלום אתה גדול מנח ודורו? א"ל: כן, נח הבאת עליו ועל דורו מי המבול ונח לא בקש רחמים על דורו ואני אמרתי: ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. א"ל: כלום אתה גדול מאברהם שניסיתי אותו בעשרה ניסיונות? א"ל: יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך וכו'. א"ל: האתה גדול מיצחק? א"ל: יצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך כהניך ולויך". ובסוף, הקב"ה מנצח את משה: "אמר לו הקב"ה: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? א"ל: ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד? א"ל הקב"ה: ואתה דומה אלי ממית ומחיה?".

הדרשן כאן לא מדייק שהרי המילים: "הנחש השיאני ואוכל" הם של האשה ולא של אדם. אך נראה שאין כאן שיבוש, אלא כוונה ברורה לחבר את הנחש עם אדם הראשון לצורך הדרשה. אולי הדרשן רוצה גם לומר שאדם לא יכול להתחבא מאחורי אשתו כפי שמשתמע מהפסוק: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג יב).

מדרש זה מחזיר אותנו למוטיב: מי גדול ממי, דרך ההשוואה של נחש בראשית בגן עדן עם הנחשים השרפים שבמדבר. לכאורה, אכן יתרון גדול למשה מול אדם הראשון – נחש הפיתוי מול נחש המרפא. אבל באמת, נחש הנחושת שעשה משה הפך לעבודה זרה ולא בכדי שבחו חכמים את חזקיהו המלך שכיתת אותו. ראה דברינו נחש הנחושת וכן נחושתן בפרשת חוקת.

ראה אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לז: "עשרה דברים נבראו בין השמשות: [הקשת]. והזיקים. והעננים. הבאר. והמן. והמטה. ופי הארץ. ופי האתון. ומקלו של אהרן. והמערה. ויש אומרים אף קברו של משה רבינו. ואילו של אברהם אבינו. רבי נתן אומר אף כתב והמכתב והלוחות וכו' ".

ועם המטה הפלאי הזה היה משה רועה את צאן יתרו כפי שהמדרש ממשיך שם: "וְלֹא שִׁכְּלָה אוֹתָם חַיַּת הַשָׂדֶה, וְהָיוּ פָּרִים וְרָבִים הַרְבֵּה מְאֹד", והמטה הזה הוא שנהפך לנחש ובו עשו משה ואהרון את האותות ומכות מצרים. ראה גם ילקוט שמעוני תהלים רמז תתסט שמרחיב אצל יעקב ומוסיף את יהודה ואת תמר ואת דוד ועוד ואומר: "מטה עוזך ישלח ה' מציון. איזה מטה זה? מטה של יעקב, שנאמר: כי במקלי עברתי את הירדן הזה. והוא המטה שהיה ביד יהודה: ומטך אשר בידך. והוא המטה שהיה ביד משה: ומטה האלהים בידו. והוא המטה שהיה ביד אהרן: וישלך אהרן את מטהו. והוא המטה שהיה ביד דוד, שנאמר: ויקח מקלו בידו. והוא המטה שהיה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז. ועתיד לימסר ביד מלך המשיח ובו עתיד לרדות את עובדי אלילים, לכך נאמר: מטה עוזך ישלח ה' מציון". האגדה שוזרת את המטה לאורך כל הדורות, מבריאת העולם, ברגע האחרון של הבריאה בין השמשות, ועד ימות המשיח. אבל אותנו מעניין שהמטה בו משה עשה את כל האותות תחילתו אצל אדם הראשון. בניגוד לדברים הפלאיים שנוצרו גם הם בערב שבת בין השמשות (ראו הערה קודמת), אבל נשארו גנוזים והופיעו רק ברגע המיועד, המטה עבר מדור לדור וכמעט אמרנו: דור דור והמטה שבידו. ראה דברינו ואת המטה הזה תיקח בידך בפרשת שמות, וראה גם גלגול נוסף של בגדי אדם הראשון שהגיעו עד עשו בדברינו בגדי עשו החמודות בפרשת תולדות.

לפי המשך המדרש, משה לא שואל באיזו מיתה ימות, אלא מדוע בכלל שימות.

משה מת בגלל אדם הראשון. על אדם הראשון נגזרה הגזירה ואין מי מצאצאיו שיימלט מגזירה זו, גם לא משה "איש האלהים" (דברינו בפרשת וזאת הברכה). שלושה מוטיבים מקופלים במדרש קצר זה: אחד, שאדם הראשון הביא את המיתה לעולם ואילולי שחטא היה יצור אלמותי, מה שלא כך מסתדר עם פשט הפסוקים, שבאים לאחר חטא עץ הדעת ולאחר הגירוש, בראשית ג כב: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". מוטיב זה דורש דיון נפרד ומעמיק בדמותו של אדם הראשון, כולל הקשר עם דברי ריש לקיש בגמרא עבודה זרה ה ע"א שאלמלא חטא אדם הראשון "אנו לא באנו לעולם (כך גם בבראשית רבה כב ב שאדם ידע את חוה אשתו ונולדו להם בנים רק בפרק ד לאחר הגירוש). המוטיב השני הוא שמשה מבקש לא למות. למוטיב זה אין מקור במקרא וכולו פיתוח של המדרש שמקשר אותו עם אי הכניסה לארץ ישראל – אם לא נכנסתי, לפחות שלא אמות. או אם אכנס כבר לא אמות. מדרשים רבים עוסקים במוטיב זה, מקצתם מצוי בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה, מדרש פטירת משה וכן עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה. המוטיב השלישי שעניינינו בו הפעם, הוא הקשר של מות משה עם אדם הראשון. האם משה מת בגלל הגזירה הקדומה על אדם הראשון, או שמא כמו שאדם הראשון מת בחטאו, כך כל אדם מת בגין חטאו, גם משה. כך הוא מנקודת המבט של ספר דברים ושל משה. אך מנקודת המבט של פרשת בראשית ושל אדם הראשון, נשאל אחרת: האם ניתן להפיל על אדם הראשון, בשל חטאו וגירושו מגן עדן, את היות כולנו בני תמותה, או שמא כל אחד ואחת מאיתנו ימלאו ימינו בגין מעשינו, בדומה לאדם הראשון אך לא בגללו (בגלל הגֵנִים שהוריש לנו שקובעים:  "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז כ) – שים לב למילה "אדם" בפסוק זה.

מי שאומר שאין מיתה בלא חטא. הסבר בהערה הבאה.

נושא הסוגיה שם הוא האמירה של רב אמי: "אין מיתה בלי חטא" והניסיון להוכיח ממשה ואהרון שמתו. הדיון כאן הוא אם משה ואהרון מתו בגלל הגזירה על אדם הראשון או משום שגם הם חטאו. לפי הדעה הראשונה, אדם הראשון אשם בכך שכל בני האדם הם בני תמותה כפי שראינו באבות דרבי נתן לעיל ומשה ואהרון מתו בגזירה הקדומה. אבל לפי הדעה השנייה, אין להאשים את אדם הראשון. כפי שהוא מת בגין שחטא, כך כל אחד מת בגין חטאיו וכך גם משה ואהרון. ראה המדרש 'הציורי' הבא, אוצר מדרשים (אייזנשטיין) משה, שמתחיל בדעה הראשונה, אך מסיים בדעה השנייה: "א"ל הקב"ה: משה, בן מי אתה? א"ל בן עמרם. א"ל: ועמרם בן מי הוא? א"ל: בן יצהר, ויצהר בן מי הוא א"ל בן קהת, וקהת בן מי הוא א"ל בן לוי, א"ל: וכולם ממי יצאו? א"ל: מן אדם הראשון. א"ל: נשאר מהם שום אדם חי? א"ל: כולם מתו. א"ל הקב"ה: ואתה רוצה לחיות? א"ל: ריבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני גנבתי כלום לפניך? וכבר כתבת עלי: עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. א"ל הקב"ה למשה: כלום אתה צדיק מאדם הראשון ודורו? א"ל: כן, אדם הראשון וחוה פיתה אותם נחש ואני החייתי מתים בנחש. א"ל הקב"ה: כלום אתה גדול מנח ודורו? א"ל: כן, נח הבאת עליו ועל דורו מי המבול ונח לא בקש רחמים על דורו ואני אמרתי: ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. א"ל: כלום אתה גדול מאברהם שנסיתי אותו בעשרה נסיונות? א"ל: יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך וכו'. א"ל: האתה גדול מיצחק? א"ל: יצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך כהניך ולויך. א"ל הקב"ה: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? א"ל: ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד? א"ל הקב"ה: ואתה דומה אלי ממית ומחיה?". סיום המדרש גולש הרבה מעבר לנושא שלנו וניתן לשייכו לסוגת המדרשים של הטיחו דברים כלפי מעלה – דברינו בפרשת שלח לך.

לא טוב שיראו בני ישראל לפניהם משה חי ומדבר ונוכח ולא משה מהסיפורים והספרים?

בגמרא לעיל: משה ואהרון. גם כאן מתערבים המלאכים לטובת משה ואהרון, הם המלאכים שבכלל התנגדו לבריאת האדם ואמרו: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (סנהדרין לח עא"ב, בראשית רבה פרשה ח).

מדרש זה חוזר על חלק ממה שקראנו בשני המדרשים הקודמים, אך לא יכולנו שלא להביאו. מדרש זה תומך בשיטה של אבות דרבי נתן שלא בגין חטאו מת משה, אבל אין הוא מזכיר את הגזירה שנגזרה על אדם הראשון, ומעדיף לא להישען על הפסוק מישעיהו: "אביך הראשון חטא", אלא להסתמך על פסוקים מהתורה שדנים במיתת אדם ובהלכות הקשורות בכך. התורה שהנחלת לעם ישראל, נאמר למשה, מכילה דינים לא מעטים הקשורים במיתה, היינו שהמיתה היא חלק מהתורה – מתורת החיים הקרויה על שמך. "זכרו תורת משה", אומר הנביא מלאכי, "וזאת התורה אשר שם משה", כתבת בעצמך בספר דברים. אבל אפשר שבמילה "אדם" שבפסוק: "אדם כי ימות באוהל", ועוד יותר בפסוק: "וזאת תורת האדם" שאמר דוד – הוא דוד שקיבל 70 שנה מחייו של אדם הראשון (פסיקתא רבתי מ, במדבר רבה יד יב) -  הכוונה לאדם הראשון. כך או כך, אם בפתיחת מחזור קריאת התורה מבראשית, הפלגנו לאחור וחזרנו לסיום הקריאה של התורה בפרשת וזאת הברכה, וחברנו את פטירת משה עם בריאת אדם הראשון, אין זה אלא לכבוד שרשרת קריאת התורה במעגל אינסופי של מיתה ובריאה, ארץ ישראל והעולם כולו, עליות וירידות – תורה של מעגל ולא של קו. מעגל של התחדשות מתמדת שלמרות שיסודו בבבל מתקשר יפה גם עם חילופי העונות בימים אלה של סתיו ארץ-ישראלי.