הנחש והמטה

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". (שמות ד ב-ה).1

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן" (שמות ז ח-יא).2

 

אבן עזרא שמות פרק ד פסוק יז

הפירוש הקצר: ואת המטה הזה – הוא אשר נהפך לנחש. ואם השם נטע לך בלבך לב חכמה, תדע דרך הסנה והיד והמים, גם המטה.

הפירוש הארוך: ואת המטה. טעם האותות, שהפך לנחש לעיני ישראל ולתנין לפני פרעה ולהכות בו את היאור ולהעלות הצפרדעים, ולהוציא הכנים ולהוריד הברד, ולהביא הארבה, ולהיות חושך.3

אבן עזרא שמות פרק ד פסוק ג

אמר יפת זה המופת רמז כי היה בתחילה דבר רך כמו מטה ונהפך לנחש, וכתוב: התנים הגדול (יחזקאל כט, ג),4 ובסוף ישוב כבראשונה, והיה כלא היה.5

אבן עזרא בפירושו לשמות ז טז

ואמרת – אמור לו ככה, כי זאת תחילת המכות אם לא תשמע, כי המטה אשר נהפך לתנין לא היתה מכה.6

מדרש שמות רבה פרשה ג סימן יב

"וינס משה מפניו" – למה נס? לפי שחטא בדבריו, שאילו לא חטא, לא היה נס, שאין נחש ממית אלא החטא ממית, כמו שכתוב במעשה ר' חנינא בן דוסא.7 … והרי אמרנו למה היה הנחש כנגד משה. אלא מה אות היה לישראל בכך?8 א"ר אליעזר: לכך נהפך המטה לנחש, כנגד פרעה שנקרא נחש, שנאמר: "התנים הגדול" (יחזקאל כט, ג). ואומר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' … עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ … וְהָרַג אֶת־הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו כז א) – לפי שהיה נושך את ישראל. אמר לו הקב"ה: ראית פרעה שהוא כנחש, עתיד אתה להכותו במטה. וסוף הדברים הוא יֵעָשֶׂה כעץ: מה המטה אינו נושך, כך הוא לא ישך.9

אלשיך שמות פרק ד פסוק ב

מה זה בידך וכו'. כי כמשל הזה, הוא ענין משה עם פרעה. כי כאשר בהיות המטה בידו הוא מטה דומם בלתי מזיק. ובהשליך אותו ארצה, שנפרד ממנו, נס מפניו. ובאחוז בזנבו נעשה מטה. כן היה ענין משה, כי כשהיה פרעה, שהוא נחש בריח, והוא התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, בהיותו ביד משה שהיה גדל עמו בהיכלו היה מטה … אך אחרי כן, כאשר השלכתו ארצה שנפרדת ממנו … כאשר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שיצא מבית המלך … אז היה לנחש, שבקש להרוג את משה על שהרג את המצרי וינס משה מפניו עד מדין. עם כל זה, בשלחך יד לאחוז בו ותחזק בו לשים פניך נגדו בכח בלי פחד, יהי למטה בכפך כעץ דומם, שלא ירע ולא ישחית לך.10

[רבינו] בחיי שמות פרק ז פסוק י

ויהי לתנין. תחילת האותות שעשה לפרעה היה תנין, והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם: "והמטה אשר נהפך לנחש". וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב, הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון וכן פרעה הרשע חטא בלשון, הוא שאמר: (שמות ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו", "לא ידעתי את ה'", ומפני זה היה תחילת האותות נחש לרמוז לו שייענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נדון בנשיכת נחש הוא שכתוב: (במדבר כא, ה) "וידבר העם באלהים ובמשה", וכתיב: (שם, ו) "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם". ועוד, כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד, כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו.11

פירוש כלי יקר שמות ד ב

מזה בידך ויאמר מטה וגו'. בשלושה אותות אלו רבו הדעות מצד הספק הנופל בהם … והקרוב אלי לומר בזה, כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה, כמו שנאמר: "מטה עוזך ישלח ה' מציון" (תהלים קי ב). ואחר כך, בחטאם, נעשו לנחש. כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה, ועל ידי שסיפר לשון הרע בבוראו (שמות רבה ג יב) הושפל מלא קומתו ארצה. כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה, ועל ידי שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דיבה, על כן נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר.12 וכאשר סרה הסיבה אשר גרמה להם שפלותם, יחזרו למעלתם. וזה שאמר: "מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש", כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסיבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש.13

שמות רבה פרשת יתרו, פרשה כח סימן ד

"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ א)14 – שהוא עושה את הכל בבת אחת: ממית ומחיה בבת אחת, מכה ורופא בבת אחת, אשה על המשבר, יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בבית האסורין, אחד במזרח ואחד במערב ואחד בצפון ואחד בדרום – שומע כולן בבת אחת. וכן הוא אומר: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה" (ישעיה מה ז) – בבת אחת. בבת אחת נהפך עפר ונעשה לאדם, וחזר אדם ונהפך לעפר … החושך נהפך לאור, חזר האור ונהפך לחושך … בתחילתו מהו אומר? "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם" (שמות ז כ), חזר הדם ונהפך למים … המטה נהפך לנחש, חזר הנחש ונהפך למטה. הים נהפך ליבשה, חזרה היבשה ונהפכה לים … וכן דיבר: "זכור את יום השבת לקדשו", ואומר: "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים" (במדבר כח ט). דיבר: "ערות אשת אחיך לא תגלה" (ויקרא יח טז), ואומר: "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם … יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה" (דברים כה ה). וכולם אמרם בבת אחת, הוי: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר".15

 

שבת שלום ומברכים חודש שבט

מחלקי המים

מים אחרונים: נושא המטה והנחש הוא מוטיב מרכזי בספרות הזוהר, ספר הזוהר, תיקוני הזוהר ופירוש הזוהר לתורה. שם נחש הוא דיבור. המטה הוא הוצאת מים מסלע בהכאה ואילו הנחש הוא הוצאת מים בדיבור. ראה זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בשלח נא ע"ב: "ויחנו שם על המים … ושם שלטו בני ישראל על המים ולא הוצרך המטה. מכאן ולהלאה אצטריך המטה בנחש עלי צור אצל המים … עדיין במריבה עתידים המים לקטרג ובאותה שעה אצטריך המטה והתיר עליהם הנחש בגלוי לעיניהם ויתקדש שמי הה"ד להקדישני במים לעיניהם". ואין אנו בקיאים ברעיונות אלה.

עדכון אחרון: 01/01/2018

הערות שוליים

  1. כך הוא בפרשת שמות מהשבוע שעבר, במעמד הסנה, כאשר משה מסרב לשליחות פעם אחר פעם ומפקפק בכך שבני ישראל ישמעו בקולו ויאמינו שאכן הגיע רגע הפקידה ("פקוד יפקוד"). הקב"ה נותן לו אות שמטרתו המוצהרת היא לגרום לבני ישראל להאמין בו ומטרתו הסמויה היא שמשה עצמו יאמין. בהמשך מצטרף שם אות הצרעת שלדברי הפרשנים והמדרשים גם הוא עונש למשה על שהוציא לשון הרע על בני ישראל ואמר: "והם לא יאמינו לי" (שבת צז ע"א, שמות רבה ג יב). ואכן, משה עושה את האותות כאשר הוא בא עם אהרון אל בני ישראל כמתואר בסוף פרק ד. קיצרה שם התורה ואמרה: " ... וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וכו' ". והדרשנים ומפרשי המקרא שם חסים על משה ואומרים שעשה את אות הנחש בלבד, ואת הפיכת המים לדם שנזכרת מאוחר יותר אצל פרעה, אבל לא את אות הצרעת.
  2. כאן בפרשתנו, פרשת וארא, חוזר משה ומצטווה לעשות את האותות באופן דומה לעיני פרעה ועבדיו. וכאן תנין במקום נחש ואין חזרה על אות הצרעת, שכאמור כבר אצל בני ישראל נעלם מפני כבודו של משה. ובהמשך הפרשה מצטרף אות (מכת) הדם שלדעת הפרשנים כבר נעשה אצל בני ישראל ושוב מוזכרים המטה והנחש: "לֵךְ אֶל־פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל־שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר־נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ". על נושא האותות בכלל כבר דנו בדברינו תנו לכם מופת וכן למי האותות האלה. עניינינו הפעם הם המטה והנחש כסמלים לשעתם ואולי גם לדורות, למשה, לבני ישראל ולפרעה.
  3. עם אותו מטה שנהפך לנחש והיה בעצמו למופת, בתחילת שליחותו של משה, יעשה משה את כל המופתים לפני פרעה, מופתים שבעקבותם יאלץ פרעה לשחרר את בני ישראל. המטה הוא הגורם לכל האותות, גם למכת חושך (ולמכות אחרות?) בה הוא לא מוזכר בפירוש, אלא דרך ידו של משה. המטה ישמש אח"כ גם להוצאת המים במדבר כשצמא העם (אבל לא בחציית ים סוף, ראה אבן עזרא שמות יד טז: "כי המטה לא בקע הים", וכן הוא בשמות רבה כא ט, ראה דברינו הרם את מטך ונטה את ידך בפרשת בשלח). וראה הפירוש הקצר לאבן עזרא בשמות ז ט: "ותחילת אותות המטה בעצמו שנהפך לנחש בהר סיני, ואחרית אותותיו שהוציא פרח (במדבר יז, כג)". מנחש ועד פרח, מכות מצרים, המים ביאור ובמדבר – זה המטה בידו של משה.
  4. ראה שם יחזקאל ראש פרק כט: "בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל־מִצְרַיִם כֻּלָּהּ ... כֹּה־אָמַר ה' אלהים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". ראה דברינו לי יאורי ואני עשיתיני בפרשת וארא.
  5. לאחר שהוא דוחה שם (בקטע שקיצרנו ולא הבאנו) דעות של "חכמי המחקר" שהמטה היבש קיבל לחלוחית של חיות מזריקתו על האדמה הלחה, נראה שאבן עזרא מסכים עם הצעתו של יפת שיש כאן "פשוט" מופת, מופת של הפיכת דבר רך (חלק? נעים למגע?) לנחש והפיכתו חזרה למקל עץ "והיה כלא היה". ולפי זה "נחש" אצל משה ו"תנין" אצל פרעה הם אותו הדבר (ראה אבן עזרא וארא ז י). ראה אולי בדומה גם פירוש דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק: "ויהי לנחש. מפני מה הראה לו יתברך נחש יותר מדבר אחר? אלא מה נחש נושך וממית, כך פרעה ועבדיו נושכין וממיתין את ישראל. ומה ששב מטה (שחזר להיות מטה), רָמָז שיהא פרעה ועבדיו יבשין כעץ". אות הנחש והמטה כבר אצל משה במעמד הסנה ותחילת השליחות, מכוון לפרעה ומרמז על כוחו של הקב"ה להפוך וללוש כל דבר כרצונו, ברצונו מעלה את פרעה לתנין הגדול וברצונו מחזירו לעץ יבש שהיה כלא היה. אחרי שני פירושי אבן עזרא אלה, אולי זכינו שנִטְעָה בלבנו מעט מחכמת המטה, אותה סתם ולא פירש אבן עזרא הראשון שהבאנו. מהמעט שרפרפנו נראה שיש לאבן עזרא שיטה שלימה בנושא המטה ואנחנו נתמקד רק בדואליות המטה והנחש.
  6. קשה עלינו הפעם פרידתנו מאבן עזרא, אך ממנו נגיע לפרשנים אחרים ולמדרשים. ראה גם רמב"ן שמות ז כג: "גם לזאת - למופת המטה שנהפך לתנין וגם לזה של דם. ויותר נכון גם לזאת שהיתה מכה, והיה לו לירא". שניהם מדגישים, בפירושם למכת הדם, בתחילתה ובסופה, שמופת המטה והנחש שקדם לה לא היה חלק מהמכות. הוא היה מופת מקדים שהיה צריך לשמש תמרור אזהרה לפרעה ולגרום לו לקחת את אזהרות משה ואת ציווי הקב"ה: "שלח את עמי ויעבדוני" ברצינות. בדרך זו שכל המופת היה לפרעה. שניהם גם מדגישים שהמופת שנעשה לפני פרעה שונה מזה שנעשה בסנה. ראה אבן עזרא שמות ז י: "ויבוא משה - גם זה מופת שהמטה היה לתנין, ואינו דומה למופת שעשה לישראל, כי לא נהפך רק לנחש. ויפת אמר נחש הוא תנין". ורמב"ן מפרש: "ואשר אמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת (להלן ז ט) כי ירצה מופת לו, וצוה במטה שיהיה לתנין, לא נחש כאשר היה בפעם הראשון". מופת המטה והנחש, עשה תחנת ביניים אצל משה ובני ישראל, אבל יעדו הסופי הוא פרעה כפי שנראה גם במקור הבא.
  7. זה המדרש הקלאסי על כך שלא רק מופת הצרעת, אלא גם הנחש והמטה, היו עונש למשה, כפי שמרחיב אח"כ רמב"ן בפירושו לשמות ד ג, ראה שם. המפליא בקטע זה של המדרש שהוא מביא את המעשה של ר' חנינא בן דוסא כמסופר בגמרא ברכות לג ע"א, בערוד שהיה מזיק את הבריות (ראה שם), ולא מביא את המקור שהוא במשנה ראש השנה פרק ג משנה ח: " ... וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: (במדבר כ"א) עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים". וזה דבר חשוב לזכור להמשך דברינו (פירוש רבינו בחיי להלן).
  8. על שאלה זו אין המדרש עונה ונראה שנשמט חלק מהמדרש המסביר מה היה בשביל בני ישראל. ההמשך הוא על פרעה.
  9. פרעה היה צריך ללמוד לקח, הן מהנחש והן מהמטה. ראה שמות רבה ט ג: "מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה: כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם. כשיבוא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה". ובהמשך שם, שמות רבה ט ז: "באותה שעה אמר הקב"ה: אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים מנהגו של עולם הוא, נחש בולע נחש. אלא יחזור לברייתו ויבלע את תניניהם. מהו ויבלע מטה אהרן את מטותם? א"ר אלעזר: נס בתוך נס - מלמד שחזר המטה מטה כברייתו ובלע אותן". ולא למד פרעה לקח ולא כפר באלוהותו כאשר יצא את היאור, כפי שמצפה ממנו מדרש שכל טוב (שמות ז טו). אדרבא, ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בא י כג כיצד פרעה מתגרה במשה: "וכיון שנהפך המטה לנחש, כסבור היה פרעה שכשפנים הם משה ואהרן. אמר לו פרעה למשה: תבן אתה מכניס לעפרים? ... למה את בא לעשות כשפים, ומצרים הוא מלאה כשפים!". וזה נושא נכבד ומורכב שכבר עמדנו עליו בהרחבה בדברינו תנו לכם מופת בפרשה זו ואכמ"ל.
  10. גם לפירוש אלשיך, אות המטה והנחש, כבר בסנה, היה מכוון לעימות הצפוי עם פרעה. אבל בניגוד לפרשנים שמדגישים רק את הצד של פרעה: הנה ברגע אתה מטה, במשנהו אתה נחש על שחטאת בלשונך, ובעוד רגע אתה חוזר להיות עץ יבש "שהיה כלא היה" - פירוש אלשיך מכווין יותר למשה והופך את מופת הנחש או התנין לפני פרעה למעין עימות ו"חשבון אישי" בין משה המנהיג המשחרר שבא בשליחות אלוהית, ובין פרעה שליט המעצמה הגדולה שבארמונו גדל משה (ובזכותו ניצל). השליחות הייתה קשה למשה לא רק משום שעדיין פחד שפרעה מבקש את נפשו, אלא גם אולי משום שבור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן (במדבר רבה כב ד לגבי נקמת מדין). לא קל למשה המכונה בתורה גם איש מצרי, להתעמת עם פרעה, אבי אמו המאמצת בתיה. זו משמעות הנחש והמטה, מפרש אלשיך. אתה משה הייתה פעם מטה, מטה שגדל וצמח בחיים שלווים בבית פרעה. אח"כ נתהפך פרעה אליך כנחש ונאלצת לנוס מפניו. כעת אתה תיכנס לארמון פרעה, זקוף וניצב כמטה, ותתעמת עם הנחש. שאגב, הפך כאן כבר לתנין, כדברי הנביא יחזקאל לעיל: "התנים הגדול מלך מצרים".
  11. חזרנו לכאורה לשיטה שמופת הנחש והמטה היה כנגד פרעה. לא רק על שחטא בשעבוד בני ישראל, אלא גם בדבריו הבוטים כנגד הקב"ה, כנגד "אלוהי העבריים": "מי ה' אשר אשמע בקולו". אלא שפירוש רבינו בחיי מביא אותנו למוטיב הרחב יותר של הנחש כסמל ללשון הרע ולקלקול שירד לעולם. שים לב לאנלוגיה שהוא יוצר בין הנחש של תחילת ספר בראשית והנחש של תחילת ספר שמות! ומשם הוא מתגלגל גם לנחש של סוף ספר במדבר (פרק כא), של בני ישראל שדברו סרה במשה וביציאתם ממצרים. ראה שם מדרש במדבר רבה יט כב שיוצר קשר ישיר בין נחש ספר בראשית והנחשים השרפים של ספר במדבר: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. מה ראה ליפרע מהם בנחשים? לפי שהנחש פתח בלשון הרע תחילה ונתקלל ולא למדו ממנו. אמר הקב"ה: יבוא נחש שהתחיל בלשון הרע תחילה ויפרע ממספר לשון הרע". אבל אותנו מעניין דווקא התווך, בין נחש בראשית והנחשים השרפים במדבר, הוא הנחש של תחילת ספר שמות שאיננו בהכרח כנגד פרעה, אלא כנגד משה! ראה לשון שמות רבה ג יב: "תפס משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו". וכבר הרחבנו לדון על הנחשים השרפים בפרשת חוקת בדברינו נחש הנחושת וכן נחושתן ועל כל הקשיים שמנינו שם, נוסף כעת גם קושי הנחש שבתחילת שליחותו של משה. הנחש והמטה הולכים עם משה לאורך כל שליחותו.
  12. נראה שהסמך לעניין זה שהיו בני ישראל במצרים שטופים בלשון הרע, לקוח משמות רבה א ל על דברי משה: "אכן נודע הדבר ... היה משה מהרהר בלבו: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויים לגאולה". אך ראה לעומתו, המדרש בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד סימן א (וכן הוא בפסיקתא דרבי כהנא פיסקא יא): "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה". ומשה עצמו, כאמור בהערה הקודמת, נתפס על לשון הרע.
  13. ראה המשך דבריו שני פסוקים להלן: "ודבר זה נרמז למשה במה שנאמר לו אחוז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו, והוא רמז נכון מאד למה שקרה להם בסוף. כי מגיד מראשית אחרית גילה אוזנו שיהיו כזנב הנחש, דהיינו תוספת שפלות על שפלותם ומשם יעלו להיות מטה מושלים הרודה בפרעה ובכל עמו, ובזה נתן לו הקב"ה אות שבידו יתברך להשפיל ולהרים מן אשפות אביון". לא לפרעה ולא למשה היה מופת המטה והנחש, כי אם לבני ישראל. לעם שקורא מידי שבת בשבתו את סיפורי המקרא ומצוותיו, מספר בראשית ועד דור הבנים הנכנס לארץ, ומכיר היטב את המעלות והמורדות, את המטות ואת הנחשים. אבות האומה היו "בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה". ומשפלות הנחש, צריך כל דור לשאוף לחזור לקומת האבות הזקופה, בבחינת: "מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב" (אליהו רבה (איש שלום) פרשה כג).
  14. פסוק הפתיחה לעשרת הדברות.
  15. כבר הרחבנו בנושא הדואליות שבתורה, מצוות שלכאורה סותרות זו את זו: איסור אשת אח מול מצוות ייבום, שמירת שבת כנגד עבודת בית המקדש בשבת, איסור כלאיים כנגד כלאיים בציצית, איסור אשת איש כנגד יפת תואר וכו'. כולם נאמרו במעמד הר סיני. וכבר הארכנו לדון בנושא זה בדברינו אסרתי לך התרתי לך בפרשת ראה. ראה גם דברינו זכור ושמור בדיבור אחד בפרשת ואתחנן. מה שמעניין כאן הוא החיבור בין ההלכה לאגדה, מדרש הלכה שנשען על מדרש אגדה. מה עניין המעבר מאור לחושך ומחושך לאור, מהמטה לנחש וחזרה למטה, לעניין המצוות שלכאורה מתירות או דוחות מצוות אחרות? האם הדואליות בהלכה מקורה (או הצדקתה) היא בדואליות שבמעשי הבריאה, בדואליות של מופתים בכלל, מופתי יציאת מצרים בפרט? מה בדיוק הקשר? נשמח לגמוא מים ולהוסיף לקח ושמועה טובה מציבור דולי המים.