צלם אלהים

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (בראשית א כז).1

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: (בראשית ה א-ב).2

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (בראשית ט ו).3

כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו: (תהלים פרק ח).4

רש"י על הפסוק

ויברא אלהים את האדם בצלמו – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר: "ותשת עלי כפכה" (תהלים קלט ה).5 נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי"ן בלע"ז [מטבע]. וכן הוא אומר: "תתהפך כחומר חותם" (איוב לח יד).6

בצלם אלהים ברא אותו – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו – צלם דיוקן יוצרו הוא.7

אבן עזרא על הפסוק

נעשה אדם יש אומרים, כי מלת נעשה שם התואר מבנין נפעל, כמו: ואשר היה נעשה ליום אחד (נחמיה ה יח), ואמרו כי בצלמנו כדמותינו דברי משה. ופירוש ויברא אלהים את האדם בצלמו, שהוי"ו שב אל האדם. ויפרשו בצלם אלהים: שהאלהים דבק עם עשה, כאילו אומר, כי האלהים עשה את האדם בצלם.8 וזה הפירוש חסר לב.9 … ויאמר הגאון כי פירוש בצלמנו כדמותינו בממשלה.10 … ועתה אפרש; דע כי כל מעשה בראשית לכבוד האדם נברא במצות השם. והצמחים הוציאה אותם הארץ והמים, וכל נפשות החיות. ואח"כ אמר השם למלאכים נעשה אדם. אנחנו נתעסק בו, ולא המים והארץ … וחלילה חלילה להיות דמות לשם. וכן אמר אל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה כה) … והנה בצלם אלהים מלאך.11

רמב"ן על הפסוק

ויאמר אלהים נעשה אדם – נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו, כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו.12 והפשט הנכון במלת "נעשה" הוא, מפני שכבר הראית לדעת כי האלהים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה .. אמר באדם "נעשה", כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב (להלן ב ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב (שם) ויפח באפיו נשמת חיים:

ואמר בצלמנו כדמותנו – כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, שאינה גוף ולא תמות. ואמר בכתוב השני בצלם אלהים ברא אותו, לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו.13

רמב"ם מורה נבוכים, חלק א פרק א  (תרגום מיכאל שוורץ, הוצאת אונ' ת"א 2002)

צלם ודמות. האנשים סברו שצלם בלשון העברית מורה על תבנית דבר והמתאר שלו. זה הביא להגשמה גמורה בשל דבריו: נעשה אדם כצלמנו כדמותנו. הם סברו שהאל הוא בצורת אדם דהיינו, תבניתו ומתארו …

אומר אפוא כי השם המיוחד לצורה … אשר היא תבנית הדבר ומתארו הוא תואר: יפה תואר, כתואר בני המלך וכו'. זה שם שמעולם לא נקרא בו האלוה יתעלה. ואילו צלם נקראת הצורה הטבעית, היינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא. וזאת אמיתותו. אותו עניין באדם הוא אשר בו מתהווה ההשגה האנושית. בשל ההשגה השכלית הזו נאמר עליו: בצלם אלהים ברא אותו …דמות הוא שם מן דמה. הוא מציין גם דמיון בעניין מופשט …

ומכיוון שהאדם נתייחד בעניין מופלא מאד שבו, אשר איננו באף אחד מן הנמצאים … והוא ההשגה השכלית ששום חוש איבר או צלע מפעילים אותה, דימה אותה להשגת האלוה אשר איננה נזקקת לכלי … בגלל העניין הזה, בגלל השכל האלהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו, לא שהאל יתעלה הוא גוף.14

משנה מסכת אבות פרק ג משנה יד

הוא היה אומר:15 חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: "בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט ו).16 חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד א).17 חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד ב).18

מסכת יבמות דף סא עמוד א

תניא, וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנאמר: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד) -אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.19

מסכת מגילה דף ט עמוד א

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו: "אלהים ברא בראשית", "אעשה אדם בצלם ובדמות", "ויכל ביום השישי וישבות ביום השביעי", "זכר ונקבה בראו" וכו'.20

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש יתרו פרשה ח

כיצד נתנו עשרת הדברות: ה' על לוח זה וה' על לוח זה. – כתיב "אנכי יי' אלהיך" וכנגדו "לא תרצח", מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות. לאחר זמן כפו לו איקונותיו שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך. כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט ו).21

משנה מסכת סנהדרין פרק ד משנה ה

… לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא … ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.22

מסכת סנהדרין דף מו עמוד ב

כלומר מפני מה זה תלוי? מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל.23 תניא, אומר רבי מאיר: מָשְׁלוּ משל למה הדבר דומה – לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות. צוה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! ציוה המלך והורידוהו.24

מסכת כתובות דף ח עמוד א

אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם.25

אבות דרבי נתן נוסח ב פרק ל

וכל מעשיך יהיו לשם שמים כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו: להיכן אתה הולך? – לעשות מצוה אני הולך. – מה מצוה הלל? – לבית הכסא אני הולך. – וכי מצוה היא זו? אמר להן: הן, בשביל שלא יתקלקל הגוף. – איכן אתה הולך הלל? – לעשות מצוה אני הולך. – מה מצוה הלל? – לבית המרחץ אני הולך. – וכי מצוה היא זו? אמר להן: הן, בשביל לנקות את הגוף. תדע לך שהוא כן, מה אם אוקיינות העומדות בפלטיות של מלכים, הממונה עליהם להיות שפן26 וממרקן המלכות מעלה לו סלירא בכל שנה ושנה, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות, אנו שנבראנו בצלם ודמות, שנאמר: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט ו), על אחת כמה וכמה. שמאי לא היה אומר כך, אלא: יעשה חובותינו עם הגוף הזה.27

רש"י תהלים לט ז

"אך בצלם יתהלך איש" – בחושך, פירשו דונש לשון צלמות. ומנחם פירשו צלם ממש, כמו "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט ו), ולא יתכנו דבריו.28

מדרש תנחומא פרשת עקב סימן ד

א"ר יהודה דסכנין בשם ר' אליעזר: אין בית רובע שאין תשעה קבין מזיקין. אמר רבי יהושע בן לוי: וכולן פורמא בפניהם.29 כיצד? אדם מהלך וחבירו יוצא לפניו ואומר הסתלקו לצדדין בפני איקונין של הקב"ה, שנאמר: "אך בצלם יתהלך איש" (תהלים לט).30

ספרא קדושים פרשה ב

ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה.31

כי בצלם אלהים עשה את האדם     הלוואי יתקיים בו צלם אדם ואנוש

מחומר הוגשם                            יצרו יכבוש

גידים הוקרם                              רעהו ידרוש

בנפש מונשם                              כאב יחבוש

בטוב מונעם                               צקון ילחוש

הכל יוכל וכללם נתן בו חותם        ויחזיר צלמו לקונו בעתו, לא ייכלם ולא יבוש

 

שבת שלום בראשית

שתהיה לנו התחלה טובה

מחלקי המים

מים אחרונים: להרחבה וכיסוי מקיף של הנושא צלם אלהים, ראה ספרו של יאיר לוברבוים צלם אלהים הלכה ואגדה, הוצאת שוקן 2004.

עדכון אחרון: 15/10/2017

הערות שוליים

  1. בסוף היום השישי לבריאה נברא האדם המכונה "נזר הבריאה" (לא מצאנו מקור ביטוי זה), שרשאי ואפילו חייב לומר : "בשבילי נברא העולם" (להלן). והגם שאולי הורגלנו להשתמש בביטוי "צלם אלהים", באמת הוא קשה ודורש הסבר: כיצד זה ניתן לברוא דבר שיהיה בצלמו ובדמותו של הקב"ה שאינו גוף ואין לו דמות גוף? האם צלם אלהים שבנו יסייע לנו להבין עניין נכבד זה?
  2. אמר "בצלמנו וכדמותנו" ואח"כ רק "בצלם אלהים". בא פסוק זה ומשלים את הדמות "בדמות אלהים" ונתקיים המאמר כולו.
  3. פעם שנייה (שלישית) נזכר "צלם אלהים" במקרא, בפרשת נח, בשיקום העולם לאחר המבול בהקשר עם איסור רציחה והתגמול על כך: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". אלה האזכורים הראשונים והאחרונים של המונח צלם אלהים בתנ"ך. כל שאר האזכורים של "צלם" הם בהקשר השלילי של עבודה זרה ואלילים, חוץ מאחד, בספר תהלים שנראה לקראת הסוף. האם במכוון לא נעשה שימוש במונח זה בכל שאר ספרי התורה והמקרא? כך או כך, כבר הקדמנו את המאוחר ודנו בצלם אלהים של פרשת נח בדברינו שופך דם האדם באדם דמו יישפך שם, והגיעה העת לדון בזה של פרשת בראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא".
  4. פרק ח בתהלים מציג את גדולת האדם ואת אפסותו, בעת ובעונה אחת, מול שגב הבריאה ומעשי הבורא. "ותחסרהו מעט מאלהים", ביטוי שגם עליו נאמרו דרשות רבות, הוא "צלם אלהים" של משורר תהלים. נשמע כהפחתה מסוימת של "צלם אלהים", אבל לא הכחשתו או ביטולו, אולי אפילו חיזוקו ע"י העמדתו בפרופורציה ובמידה של הצטנעות. ציטוט מתוך ספר באסטרופיסיקה מודרני: "Studying astronomy causes us to change our basic outlook as we better appreciate where humans fit into the magnificent universe … In a sense, astronomy teaches humility. At the same time, one marvels that humans have been able to learn so much about the universe in which we live ... that tiny beings are able to comprehend the huge, complex universe … Maybe we need not be so humble after all". Karl F. Kuhn, In quest of the universe.
  5. "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה", מתוך פרק קלט בתהלים שכולו התפעלות ויראה של משורר תהלים לנוכח הבריאה והקב"ה. פסוק זה ספציפית נדרש במקומות רבים על בריאת האדם וכבר הארכנו לדון בו בדברינו אחור וקדם צרתני בפרשת תזריע. כאן נראה שרש"י מכוון למדרש באבות דרבי נתן נוסח א פרק א: "מכאן לאדם ולמקדש כשנבראו בשתי ידיו נבראו. מניין לאדם שנברא בשתי ידיו? שנאמר: ידיך עשוני ויכוננוני (שם קיט עג). מניין למקדש שנברא בשתי ידיו? שנאמר: מקדש אדני כוננו ידיך" ומוסיף המדרש שם לגבי האדם: "כיון שסרח, נטל לו הקב"ה אחת מהן". נראה שבריאת האדם בידיים קשורה לעניין צלם אלהים.
  6. מהו "בצלמו" אומר רש"י? בצלם האדם – בדפוס העשוי לו ולכן חשוב לציין שהוא נברא בידיים ולכן גם הדימוי של מטבע העשויה ע"י רושם שהיא פעולת חריטה או הטבעה. (ראה המדרש על ארבעה הם שיצא להם מוניטין בעולם. אברהם מהו מוניטין שלו? זקן וזקנה מיכן בחור ובתולה מיכן" (בראשית רבה לט יא הבאנו בדברינו ואברהם זקן בפרשת חיי שרה). ומה עם "כצלמנו וכדמותנו" שבפסוק הקודם? על כורחנו נאמר: בצלם וכדמות שהכנו והתקנו לו. ורש"י שם נדרש לעניין אחר ולא חש להתעכב על נקודה זו.
  7. האם במילים האחרונות חוזר בו קצת רש"י? מהו "צלם דיוקן יוצרו"? דיוקן שהכין לו יוצרו? עכ"פ, נכדו רשב"ם ממשיך את הקו של סבו אבל מוכן לצרף את המלאכים לעניין: "בצלמו - של אדם, הוא בצלם אלהים, מלאכים. ואל תתמה אם לא נתפרש יצירת המלאכים, כי לא כתב משה כאן לא מלאכים ולא גיהנם ולא מעשה מרכבה, אלא דברים שאנו רואים בעולם הנזכרים בעשרת הדברות, כי לכך נאמר כל מעשה ששת הימים כמו שפירשתי למעלה". נראה שברעיון של המלאכים כבר קדם לו אבן עזרא.
  8. ויש לקרוא את הפסוק כך: בדמות, אלהים עשה אותו.
  9. נראה שאבן עזרא מתעמת כאן עם פירוש שהולך בשיטת רש"י אבל כולל תוספת נועזת לפתור את "כצלמנו וכדמותנו", שרש"י, כפי שהערנו בהערה 6 מתעלם ממנו. ניחא הפסוק: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו", כפי שפירש רש"י, בצלמו של האדם שהיה מתוקן לו. אבל מה נעשה עם הפסוק: "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו"? התשובה היא שאלה הם דברי משה. משה כבן אדם מוסיף, כשכתב את התורה, שהאדם (אנחנו כולנו) הוא בצלמנו וכדמותנו. הוספת דברי משה לסיפור הבריאה היא סיבת ההתנגדות העיקרית של אבן עזרא לפירוש זה, משום שעם הנימוקים שהוא מביא לדחיית שיטה זו ניתן להתווכח, ויש לה את הסיבות והרעיון שלה. ראה שם במקור ולא נאריך בכך.
  10. זו שיטת רס"ג (הגאון בלשון אבן עזרא) שיש לה, ללא ספק, סמך רב מהמקרא. בצלמנו וכדמותנו הוא יכולת האדם למשול ולשלוט בטבע ובעולם.
  11. כפי שכבר ראינו ברשב"ם לעיל. הביטוי "נעשה אדם" שבמקומות אחרים בחז"ל ובפרשני המקרא הוא בעייתי בפני עצמו, בשל לשון הריבוי והשיתוף שבו, הופך כאן לפתרון בעיית "צלם אלהים" – המלאכים. אותם שכלל לא ברור היכן ומתי נבראו אך נמצאים הרבה מאד ברקע של פסוקי בריאת האדם כפי שכבר הראינו בדברינו נעשה אדם בפרשה זו. מחד גיסא, אין בעיה עם לשון "נעשה אדם" כפי שאבן עזרא עצמו פותר שם בקטע שהשמטנו "ואם היא לשון רבים, שכן מנהג המלכים לדבר" - Pluralis majestatis. מאידך גיסא, הלשון "נעשה אדם" מסייע לפתרון בעיית צלם אלהים שבנו שהוא מהמלאכים. ואז גם כשהנביא יחזקאל רואה בחזיון המרכבה את כבוד אלהים "כמראה אדם" או "כדמות אדם", הרי אלה המלאכים. מעשה בראשית ומעשה מרכבה פותרים ומשלימים זה את זה.
  12. "משונה הוא האדם מכל אשר נברא לפניו עלי אדמות, רק בו נאמר שעלה במחשבה להיברא ואחר כך נברא", כך פותחת ד"ר נחמה לייבוביץ את הדף שלה בנושא צלם אלהים והיא מצטטת רמב"ן זה שמחזיר אותנו לקריאה מדוקדקת של הפסוקים בהם פתחנו. יש כאן תכנון, יש כאן אמירה שאיננה יוצרת מיד, אלא מודיעה על כוונתה לברוא, יש כאן הכנה. "בעשרה מאמרות נברא העולם" אומרת המשנה במסכת אבות בראש פרק ה. וכשנמנה אותם (ראה אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לו), נמצא שכולם עד כאן היו אמירות של בריאה: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" ועוד. וכאן, האמירה התשיעית, היא של תכנון והכנה שלאחריה תבוא העשייה או הבריאה. ומה עם המאמר העשירי? "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח). גם בבריאת האישה, המשלימה את האדם, יש אמירה של תכנון ומחשבה טרם בריאה (יצירה שם).
  13. רמב"ן מתעסק כאן יותר בלשון הריבוי "כצלמנו וכדמותנו" וכן ב"נעשה" ופחות ב"צלם אלהים", אבל נראה שעצם ההפרדה בין החלק הגופני-ארצי ובין הרוחני-נפשי-שכלי הוא הבסיס לפרשנים ובעלי מחשבה רבים שיבואו בעקבות רמב"ן (רד"ק שבעצם ממשיך את תורת אביו ר' יוסף הקמחי שרמב"ן מצטט, ספורנו, ריקנאטי ורבים אחרים) ויפתחו רעיון זה. לא כל האדם הוא צלם אלהים. יש בו חלק "שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה". אבל יש בו גם צלם אלהים: שכלו, רוחו, תודעתו, נפשו, כל מה שמבדיל בינו ובין כל הברואים שקדמו לו שמטרתו "לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים". לחלק זה אין הפסד ומוות ותהיה תמיד המשכיות והוא כאלהים שאיננו כָּלֶה. נשארת עדיין בעיית הצורה, הדיוקן "תאר מראיתו" כפי שרמב"ן ממשיך שם "דמות שהוא דמיון בצורה ומעשה". אך אנו נעצור כאן והקורא התאב עוד יפנה ישירות לרמב"ן.
  14. לא בכדי בחר הרמב"ם לפתוח בנושא זה את הפרק הראשון של ספרו מורה נבוכים. אך יש לשים לב שעיקר מעניינו של הרמב"ם כאן הוא סילוק הגשמת האל, היינו, משמעות "צלם אלהים" בהשלכה שהוא יוצר על הבנתנו את האל, לא בהיבט של משמעות הכח שניתן לאדם. אלה אמנם שני צדדים של אותה מטבע, אבל שני צדדים. הגדרת צלם אלהים כשכלו של האדם (סביר שבמובן הרחב כפי שכבר הערנו בדברי רמב"ן לעיל) מסלקת את בעיית הגשמת האל, אבל עדיין לא פותרת לגמרי את הצד שלנו. האם בשכל זה נוכל כעת להבין מהו האל? על כך יענה הרמב"ם (בשמונה פרקים): לא ולא, עד כאן! ועד כאן דברינו מנקודת מבטם של פרשני המקרא והמחשבה. נפנה כעת למדרשים ולעולמם של חז"ל.
  15. רבי עקיבא.
  16. שים לב שהדרשן מעדיף את הפסוק מפרשת נח ולא זה של בריאת האדם מפרשת בראשית! האם יש כאן כוונת מכוון או שהדרשן אחז בלשון יותר קלה לציטוט? להלן נראה שאולי אין זה מקרי וחז"ל מרבים יותר לצטט את "צלם אלהים" של פרשת נח.
  17. מעניין לקרוא את הפסוק במלואו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא־תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת", שמחזיר אותנו לצלם אלוהים. אל תשחית את צלם אלהים שבך במיני סיגופים והשחתת הגוף.
  18. זה אולי המקור הָתָנָאִי (מִשְׁנָה) והמרכזי בחז"ל לראיית האדם כ"צלם אלהים". ואם תדקדק ותאמר שכתוב "חביב אדם שנברא בצלם" ולא "בצלם אלהים", הנה בא ר' מאיר, תלמידו של ר' עקיבא, וחוזר על דרשה זו שכנראה שמע מרבו באבות דרבי נתן נוסח א פרק לט: "רבי מאיר אומר: חביב אדם שנברא בצלם אלהים, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט ו). חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם וכו' ". הדגש במשנה הוא על הדרגות השונות של חיבה לאדם בכללותו וממנו לעם ישראל ומשם לתורה שניתנה להם. (עד שנראה לנו לתקן במשנה: חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים, שנאמר: בצלם אלהים עשה את האדם). ככל שהאדם מוסיף טוב, מגשים את ייעודו וממלא את צלם אלהים שבו תכנים וקדושה (הדרשן מתמקד באופן טבעי בייעודו של עם ישראל אליו הוא שייך), הולכת ונוספת לו חיבה. מהו "צלם אלהים" וכיצד ייתכן דבר כזה? אין הדרשן חש בזאת. צלם אלהים מסמל את חיבת הבורא לאדם שבראהו כצלמו ומצפה ממנו שילך ויוסיף חיבה אחר חיבה בעולם, בהעשרת הצלם ושכלולו בעיני אלהים ואדם.
  19. כבר העירו רבים וטובים על הסתירה לכאורה בין המשנה באבות "חביב אדם שנברא בצלם" (ומאמרי חז"ל אחרים בשבח כל אדם) ובין אמירה קשה זו של רשב"י שמוציאה את עובדי עבודה זרה (ובנוסחאות אחרות "נכרים") מכלל "אדם". ראה למשל דברי רש"י בגמרא מסכת סנהדרין נט ע"א, על דברי רבי מאיר: "מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול – שנאמר: אשר יעשה אתם האדם וחי בהם". אומר רש"י שם שר' מאיר אכן חולק על דברי רשב"י בגמרא יבמות (שניהם תלמידי ר' עקיבא). ותוספות שם מנסים להבחין בין אדם ל"האדם". נראה שאחרים, כרמב"ם למשל, מצמצמים את דבריו של רשב"י לצד ההלכתי של דיני טומאה ולא מעבר לכך. הגדיל מכולם בעל תפארת ישראל (יכין ובועז, ר' ישראל ליפשיץ גרמניה מאה 18) בפירושו למשנה באבות שם, אשר מנסה להבחין בין עובדי ע"ז בתקופת האלילות ובין תקופת הנאורות שהביאה ברכה רבה לעולם ובכללם לישראל, כגון מי שהמציא את החיסון לאבעבועות שחורות, מי שייבא את תפוחי האדמה לאירופה, גוטנברג ממציא הדפוס ועוד. ובלשונו שם: "נמצא שיש לישראל ולהאומות האחרות, לכל אחד מעלה לבדיית. המעלה לאומות על ישראל, שהן בבחירתם החופשית ובכח עצמן ממש עשו את עצמן, וזה וודאי יותר מעלה מאשר לישראל, שנמשכו בפאת ראשם בכח אלהים להשלמתן. ואין להם להחזיק טובה לעצמן, דמה שהפליא ה' להשלים ואתן יד ה' היתה עמם בכל אלה, ורק בזכות אבותיהם". שוב, זה נושא נכבד שיש לדון בו בפעם אחרת. נשוב לדרשות חכמים על צלם אלהים.
  20. (למקבילות לסיפור זה ראה: ירושלמי מגילה א ט, אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לז, מסכת סופרים א ז, מסכת ספר תורה א ו ועוד). שני שינויים עשו הזקנים בפסוק המובא בראש הדף על מנת שמי שקורא יוונית (לא רק גויים, גם יהודים שלא ידע לשון הקודש וחיו בקיסריה או אלכסנדריה למשל) לא יטעה בו: "אעשה" במקום "נעשה" לסלק את האפשרות של ריבוי אלוהות ושמישהו היה שותף לקב"ה בבריאה; "בצלם ובדמות" במקום "בצלמנו וכדמותנו", אולי לא רק לסלק את הריבוי, אלא גם את השיוך, את "שלנו" המסתתר במילים "בצלמנו" וכדמותנו". אבל לא שינו את הפסוק הסמוך: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", משמע שלא חשו כלל לנושא שאנו דנים בו. חיזוק לכך מצאנו בבראשית רבה פרשה ח (המוקדשת כולה לבריאת האדם ואם נזכה נדון פעם רק בנפרד): "שאלו המינים את רבי שמלאי: כמה אלהות בראו את העולם? אמר להם: ... (דברים ד) כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם, אשר בראו אין כתיב כאן אלא אשר ברא. ... חזרו ושאלו אותו, אמרו לו: מה הוא זה שכתוב: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו? אמר להם: קראו מה שאחריו: ויבראו אלהים את האדם בצלמיהם לא נאמר, אלא ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכיון שיצאו אמרו לו תלמידיו: רבי לאלו דחית בקנה, לנו מה את משיב? אמר להם: לשעבר אדם נברא מן האדמה חוה נבראת מן האדם, מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה". הבריאה בצלם ודמות אלהים אינה מהווה בעיה, לא בהתנצחות עם המינים ולא לתלמידים, רק הריבוי.
  21. כבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו עשרת הדברות חמישה כנגד חמישה בפרשת יתרו. ההסתמכות כאן היא בברור על "צלם אלהים" של פרשת נח, אבל יש אולי גם תזכורת של "צלם אלהים" של בריאת העולם, פרשת בראשית, מעצם הרעיון שלא תרצח הוא כנגד הדברה הראשונה "אנכי ה' אלהיך". בראיית חז"ל, רצח (וגם עברות אחרות) אינו עניין רק בין אדם לחברו ובינו לחברה. תמיד יש גם את הפגיעה בקב"ה. ריבוי האיקונות והצלמים (שים לב לשימוש המיוחד של מילה זו במדרש זה) והמגוון העצום של בני האדם ("כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה", ירושלמי ברכות ט א) אינו סותר את הרעיון שכולם ממקור אחד נחצבו: מחותמו של אדם הראשון - מצלם אלהים. "צלם אלהים" מקבל כאן משמעות כפולה, הן של הצלם הבראשיתי הקמאי היחידאי והן של האיכות הפנימית שיש בו כמקור לריבוי ולגיוון הרב. בדומה אולי גם לריבוי הקולות של מעמד הר סיני, שכולן מרועה אחד ניתנו וכל אחד שמע והבין לפי כוחו (ראה המדרשים על הפסוק בשמות: "וכל העם רואים את הקולות" וכן על הפסוק בשיר השירים: "יישקני מנשיקות פיהו").
  22. ראה גם דרשת רבי אליעזר, בגמרא שבת ל ע"ב על הפסוק האחרון בקהלת: "סוף דבר הכל נשמע ... כי זה כל האדם" – "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" ודרשת רבי אבא בר כהנא שם: "שקול זה כנגד העולם כולו". ועוד. אבל, ל"נזר הבריאה" יש גם אחריות! המשנה שהבאנו דנה באופן בו משכנעים (גם מאיימים) על עדים לבוא ולמסור עדות ולסייע בהרשעת הרוצח, ולא להתחמק, כפי שהמשנה עצמה אומרת בהמשך שם, ולומר: "מה לי לחוב בדמו של זה?" למה לנו הצרה והתסבוכת הזו? השכנוע בא מהרעיון שכל אדם שנרצח, כאילו חרב עולם מלא ויש לראותו כאדם הראשון שנברא יחידי בעולם. ראה נוסח משנה זו ברמב"ם הלכות סנהדרין פרק יב הלכה ג: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא, הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל אחד מהן דומין לפני חבירו, לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם". וכבר עמדו רבים וטובים ממנו על שינוי הלשון של הרמב"ם לעומת המשנה מ"ישראל" ל"כל באי עולם", לכל הנבראים "בצורת אדם הראשון". שים לב גם לשוני בין "חייב לומר בשבילי נברא העולם" במשנה ובין "יכול לומר וכו' " בלשון הרמב"ם. כך או כך, משמעות האמרה "בשבילי נברא העולם" איננה שאדם יכול לחגוג ולעשות בעולם כרצונו (אליהו רבה כג), אלא, אדרבא, שיש לו אחריות על כל העולם, כאילו הוא האדם היחיד בעולם (פרשני המשנה שם, פסיקתא זוטרתא ויקרא תזריע דף לד ועוד). ובאמת, זה נושא נכבד שיש לדון עליו בנפרד בפעם אחרת בע"ה.
  23. משנה בסנהדרין פרק ו משנה ד בדין מחרף ומגדף שעונשו בסקילה ובתלייה. ככתוב בפרשת כי תצא: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:ל ֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא כג).
  24. יש כאן פרדוקס מעניין. האדם מוצא להורג ואף ניתלה בראש כל חוצות משום שגידף את ה' (או עבד עבודה זרה). הוא פגע לא בצלם אלהים, אלא כביכול באלהים עצמו. לכאורה, אדם כזה איבד את צלם אלהים שבו, אך מסתבר שלא. עדיין דמותו (בהכרח הפיסית החיצונית) מזכירה את אחיו התאום – הקב"ה, ויש למהר ולהוריד את גופתו מעל עץ התליה (מיד בלשון המשנה), משום שזו עצמה פגיעה בצלם אלהים – בצלם אחיו! בפסוק לא נזכר "צלם אלהים" אך הפרשנים עושים זאת, כדברי רבינו בחיי למשל על הפסוק: "וכיון שהתלוי בדמות צלם אלהים הנה הוא "קללת אלהים" אם לא יקבר ביומו". קללת אלהים שהביאה לתלייתו, היא זו שמביאה גם להורדתו.
  25. בברכה השלישית בשבע ברכות הנישואין אני מבליטים פן נוסף של צלם אלהים, הוא החיבור בין איש לאישה, שמקורו בפסוק עצמו, ככתוב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". זאת, הן לשיטה שהאדם נברא ד-פרצופי ואח"כ הופרד וזו התקנתו, בין אם נאמר שעלה במחשבה לבראות שניים ובפרק א נוצר רק הזכר ובפרק ב הושלמה המלאכה והותקנה בת הזוג (ברכות סא ע"ב. ראה הערה 12 לעיל שהמאמר העשירי הוא לא טוב היותר האדם לבדו). לשון הברכה ברור וחד-משמעי ויש לראות בו פירוש נוסף של חכמים למונח צלם אלהים. נושא זה מחייב דף נפרד ולא נוכל להאריך כאן. כמקדמה, ראה רק תוספתא יבמות (ליברמן) פרק ח הלכה ז איך מדיון שרציחה שהיא פגיעה בצלם אלהים, עוברים חכמים לנושא הנישואין: "ר' עקיבא אומר: כל השופך דמים, הרי זה מבטל את דמות, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ר' לעזר בן עזריה אומר: כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם וכת' ואתם פרו ורבו וגו' [בן עזי אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם וכתוב ואתם פרו ורבו וגו']. אמ' לו ר' לעזר בן עזריה: בן עזיי! נאין דברין כשהן יוצאין עושיהן. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש. בן עזיי נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר לו: מה אעשה חשקה נפשי בתורה יתקיים עולם באחרים. ראה לעיל במשנה אבות על הדרגות השונות של החיבה של בריאה בצלם שהעיסוק בתורה היא החיבה הגבוהה ביותר.
  26. שף אותן.
  27. וכן הוא במדרש ויקרא רבה לד ג, שם יש גם תוספת שהלל היה גם מתעמל כל יום והוא המקור (היהודי) לאמרה: נפש בריאה בגוף בריא: "הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך. אמרו לו תלמידיו: רבנו, להיכן אתה הולך? אמר להן: לגמול חסד עם אכסניא זו שבתוך הבית. אמרו לו: בכל יום יש לך אכסנאים? אמר להם: ונפש עלובה זו לא אכסניא היא בתוך הגוף? שהיום היא כאן ומחר אין היא כאן". וראה עוד בשולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות נטילת ידים ד כא: "רוחץ אדם פניו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונו שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם". וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו גומל נפשו איש חסד בפרשת בהר.
  28. זה הפסוק היחידי שמצאנו בתנ"ך, מלבד שני אלה שהבאנו בראש דברינו, שמזכיר את המונח "צלם" בהקשר עם האדם ולא כאייקון (של עבודה זרה). כפשוטו, אין פסוק זה מחמיא במיוחד לאדם. ראה ההקשר הרחב שם: "הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי: הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה: אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם". דימוי זה מצטרף לדימויים מוכרים וידועים על אפסותו והבלותו של האדם (מקצת הבאנו בדברינו הבל הבלים בקהלת, וקצבת ראש השנה בראש השנה). לפיכך, אפשר להבין את סירובו של רש"י לקבל את פירושו של מנחם (בן סרוק, פילולוג ודקדקן, ספרד המאה העשירית) המקשר את הצלם של תהלים עם זה של פרשת בראשית. אפילו לא לשיטתו של רש"י שהצלם הוא של האדם. אבל אנחנו מצאנו סיוע למנחם ממדרש שאולי לא היה לפני רש"י, כפי שנראה מיד.
  29. פורמא הוא מסכה או כיסוי שניתן על העיניים וממסך את הראייה. למרות ריבוי המזיקים בכל פינה ופינה, הם עוורים ואינם רואים את בני האדם. מי הוא שנתן על עיניהם את הפורמא?
  30. יש שמתקנים כאן "ומלאך יוצא לפניו" במקום "וחבירו יוצא לפניו" וכך מתקשר מדרש זה לתנחומא פרשת משפטים סימן יט הדורש את הפסוק "הנני שולח מלאך לפניך" וכן דברים רבה פרשת ראה פרשה ד סימן ד הדורש את הפסוק "כי אם שמור תשמרון את המצווה הזאת". בשניהם, המלאכים הנבראים מהמצוות שאנחנו עושים הם ששמים "פורמא" בעיני המזיקים ומונעים מהם לראות את בני האדם ולהזיק להם (וממילא, כאשר האדם עושה עבירה, המלאך פשוט מסתלק והמזיק רואה ופוגע חו"ח). התוספת של המדרש שהבאנו כאן, הוא בקישור לפסוק מתהלים: "אך בצלם יתהלך איש" ובהיפוך משמעותו מפסוק קשה ומזלזל באדם לפסוק שמחזיר אותנו לצלם אלהים של פרשת בראשית ולתהלים ח: "ותחסרהו מעט מאלהים". האדם, האיש, מתהלך בצלם אלהים וכל המזיקים נסוגים ומסתמאים מפניו. אך מי שגורס במדרש שלנו "וחבירו יוצא לפניו" ולא מלאך, עושה צעד נוסף גדול ומכניס את "בין אדם לחבירו" בכל העניין. מה שמציל את האדם מהמזיקים הוא שחברו (שגם הוא נברא בצלם) הולך לפניו, כמשרת לפני המלך, ומכריז לא על עצמו כי אם על חברו שהוא בצלם אלהים! הפסוק בתהלים לט, עפ"י מדרש תנחומא זה והפסוק בפרשת נח הדן ברוצח שנטל צלם אלהים, הם שני צדדים קוטביים של אותה מטבע.
  31. הפסוק של בן עזאי הוא הפסוק השני שהבאנו בראש דברינו: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". צלם ודמות אחד הם לעניינינו. ובספר מצוות קטן מצוה ח מזכיר בפירוש צלם אלהים: "אמר רבי עקיבא כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך. הוסיף בן עזאי ואמר גדול הימנו, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם". אולי זו טעות מעתיקים, אבל הכוונה אחת וברורה. בן עזאי מחזיר אותנו מספר ויקרא ("ואהבת לרעך כמוך", פרשת קדושים) לספר בראשית לפני מתן תורה. בכך הוא לא רק מרחיב מישראל לכל אדם (ראה שוב רמב"ם הלכות סנהדרין לעיל "באי עולם"), אלא גם מוריד את ההשוואה "כמוך". הכבוד לזולת איננו תלוי בכבוד שלך לעצמך, אדם מחויב בכבוד חבירו גם בלי ה"כמוך", מספיק "צלם אלהים" שבו.