- פרשתנו פותחת בקריאת שם למקום, נושא על נושא זה התעכבנו מעט בדברינו לוז העיר הפלאית ויש עוד מקום להתגדר בו. מאות פעמים מוזכר במקרא קריאת שם לאדם או למקום. בולט במיוחד בנושא זה הוא ספר בראשית. התופעה נמשכת גם בתחילת ספר שמות ובמידה פחותה בספרים במדבר ודברים (בספר ויקרא אין קריאת שמות בכלל). בספרי נביאים וכתובים מצאנו קריאת שמות, במובן שאנו מדברים עליו היינו מתן שם חדש או מחודש לאדם או מקום: בספר יהושע ושופטים (שמות מקומות הקשורים בכיבוש הארץ), שמואל, מלכים, ישעיהו, מגילת רות, איוב ודברי הימים (חוזר לספרי המקרא ונביאים ראשונים). מאפיין נוסף של ספר בראשית הוא לא רק הכמות אלא גם המהות. כולם קוראים שמות בספר בראשית: אדם הראשון, חוה, קין, אברהם, הגר, בנות לוט, יעקב, עשו, תמר, האישה המיילדת - כולם קוראים שמות, נשים כגברים, פשוטי עם כאנשים רמי מעלה. שמות לאנשים ושמות למקום, ראה השם שנתנה הגר לשכינה: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי". ויש בספר גם קריאה חוזרת של שמות, אם כשינוי (אברם – אברהם, שרי - שרה) ואם כתוספת (יעקב – ישראל). הפעם אנחנו עם קריאת שמות לבני אדם ולחי בעקבות מתן השמות לבני יעקב בפרשת השבוע.
- כבר עמדו הפרשנים על כך שאצל בני יעקב, האם היא זו שנותנת את השם. בכולם כתוב "ותקרא" ורק אצל לוי כתוב "קרא" בלשון זכר. מי הוא שנתן ללוי את שמו? כפשוטו, יעקב אביו (רשב"ם, רד"ק, חזקוני ראה דבריו שם על זבולון) ורש"י מביא מדרש אגדה עלום שהמלאך גבריאל הוא שנתן ללוי את שמו. על דעת כולם, דבר זה מסמל את ייחודו של שבט לוי שנבחר לעבודת ה' (ואולי גם את כעסו של יעקב כאשר לא נהג כשורה עם שמעון במעשה דינה). ואצל בן הזקונים בנימין, גם האם (רחל) וגם האב (יעקב) נותנים לו כל אחד שם אחר, ככתוב: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (בראשית לח יח). ונבר השם שנתן לא אביו.
- לבנימין יש כאמור שני שמות שונים ואילו ליוסף יש שם אחד עם שני מקורות המייצגים שתי משמעויות שונות. (ולזבולון שם במשמעות כפולה כלפי שמים וכלפי אדם, מהשדה ודשנו אל הבית ועד בית המקדש, ראו במפרשים) לבת היחידה שנזכרת, דינה, אין מקור והסבר לשם (אולי על שם סופה? ראה הסיפור על אסנת). האם האמהות שהתעסקו במתן שמות, החשיבו את הבנים יותר מהבנות?
- על מנת להבין את המדרשים להן הקשורים במתן שמות כחלק מהבריאה, כמתואר בפרק ב בסיפור הבריאה השני (בפרק א הוא סיפור הבריאה הראשון, אין קריאת שמות ליצורים חיים, רק לדומם: אור, יום, לילה, יבשה, ימים וכו'). חשוב מאד לקרוא את פסוקים טז-כג בבראשית פרק ב בעיון. תחילה מצווה האדם על איסור האכילה מעץ הדעת טוב ורע (עוד לפני בריאת האישה, היא לא שמעה את הציווי מפי הקב"ה!), בהמשך, הקב"ה אומר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", אבל לפני שהוא עוה כן, הוא בורא את "כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם" ומביא אל האדם שייתן להם שמות, ככתוב: "וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ". במהלך מתן השמות מפנים האדם שמכל החי, הוא אין לו בת זוג, ככתוב: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". או אז נוצרת האישה מצלע אדם והוא קורא עליה: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". מקריאת פשט הפסוקים עולה השר המעניין בין זוגיות החי ובין קריאת שמות, בין היצירה (הזוגית) והשפה. והמדרש ייקח אותנו הלאה אל נפלאות כוחו של האדם כיצור תבוני אשר משלים את מעשה הבריאה האלוהי בשפה האנושית היוצרת. האם היה זה מבחנו של אדם הראשון כמי שנברא בצלם אלהים, מבחן שרק אם יעמוד בו ויצליח היכן שנכשלו המלאכים, יזכה לזוגיות?
- כוחו של האדם ועדיפותו על המלאכים, אולי עצם סיבת ברייתו, היא יכולתו לקרוא שמות. לסווג ולמיין (classification & Taxonomy) כאיש מדע (ראה ספריו של הרב סולובייצ'יק), לזהות ולהבין את "האחר" כייצור בעל רגש, ולתת לו שם. האדם לא רק קורא שמות לכל חי: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶהֹ" (בראשית ב כ, זו קריאת השם לחי הראשונה בתורה), אלא גם קורא שם (עפ"י המדרש) לעצמו ולבוראו! האדם מכונה "הכוח המְדַבֵּר" בספרות החכמה של הראשונים (הראב"ד, הרמב"ם, ריה"ל, ספר העיקרים ועוד). שים גם לב להבדל בין קריאת השמות הראשונה: שור, גמל, סוס שממציאה את המילה הראשונית וכוחה בעצם המיון והסיווג, ובין הקריאה השנייה: אדם, שמבוססת על מילה שכבר קיימת: אדמה ואדון. אך יש בעיה במדרש בפער בין השם אדונָי שבמדרש ובין שם הוויה שבפסוק בישעיהו: "אני ה' הוא שמי". בנוסחאות מסוימות (א.א. הלוי למשל) האדם אומר לקב"ה הוא: "לך נאה להקראות ה' שאתה אדון לכל בריותיך", אבל כל הרעיון הוא כפל המילים אדונָי – אדון! האם זה בגלל שכותבים שם הוויה ומבטאים שם אדנות? מדרש זה צריך עיון ונראה שתפקידנו בקריאת שמות ונוסחאות לא תם.
- קריאת השם קשורה קשר הדוק בנושא הזוגיות. גם כאן, נשען המדרש באופן ברור על המקרא, שהרי פסוק מפורש הוא בתורה: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". האדם כשהוא עדיין בלי בן זוג (עפ"י המדרש) קורא לעצמו אדם ולקב"ה אדוני אבל בעקבות קריאת השמות, הוא נוכח שהוא יחידי. ולאחר שמצא את בת זוגו, הקב"ה קורא אותו ואת בת זוגו אדם, ככתוב: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם", אבל זה פסוק מאוחר בסיפור בריאת האדם השלישי בראש פרק ה: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם וכו' " – פסוק שנראה עוד בהמשך. מה הקשר בין קריאת שמות ובין הזוגיות? אדם מהו, יחיד או זוג? ומה השם שהאדם נותן לקב"ה, שם אדנות או שם הוויה? המאיר עינינו בשאלות אלה יבורך בכל מילי דמיטב, ויתקיים בו: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב ט).
- והמשך הפסוק, הפסוק כולו חשוב לדרשה זו: "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן".
- נראה שלא בכדי מכניס מדרש זה את השטן, במקום המלאכים. אין זאת אלא בשל כוחו ההרסני. השטן הורס וממית (אבל נברא מהשכינה!), השפה האנושית ומתן שמות היא מְחֲיָה ובונה. אך המדרש גם בא לומר שכוח האדם במתן השמות בא לו בסייעתא דשמיא, הקב"ה רומז לו באותיות האל"ף בי"ת, ורומז לברכת החונן לאדם דעת שבתחילת ברכות הבקשות בתפילת שמונה עשרה (ראה ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ד: "רבי אמר: תמה אני היאך בטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דעה, תפילה מניין?"). שים גם לב שמדרש זה נעצר במתן השמות לבעלי החיים ואין כאן את מתן השם האדם עצמו ולא לקב"ה.
- פסוק זה חותם את סיפור קריאת השמות בבריאת העולם כפי שהזכרנו בהערה 4 לעיל. הצמד איש אשה מציע קריאת שם אשר מדגיש את הקשר הזוגי, בנפרד מהשם אדם. האם נוכל לומר שהזוגיות משנה את שם היחיד? כך או כך, גלשנו ללשון נופל על לשון שגם הוא חלק מנושא קריאת השמות. האם זה מיוחד לשפה העברית? ראה תרגום הפסוק בתנ"ך אוקספורד: "… this shall be called woman, for from man was this taken". אך במרבית השפות האחרות אין זה כך. ראה גם תרגום אונקלוס: "לדא יתקרי אתתא ארי מבעלה נסיבא דא". ותרגום המיוחס ליונתן: "לְדָא חָמֵי לְמִיקְרָא אִתָּא אֲרוּם מִגְבַר אִיתְנְסִיבַת דָא", שמאבדים את כל משמעות הפסוק, שלא לדבר על הדרשה (אם נאמרה לאחר התרגום). וכבר אמרו חכמינו על הארמית: "אמר רבי: בארץ ישראלי לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית! (מסכת סוטה מב ע"ב)".
- למשחקי המילים אין סוף ולשון נופל על לשון ונילוש שוב על לשון. המדרש מוסיף רובד על 'לשון נופל על לשון' של המקרא ומכניס לכאן את המילה אש. נראה שהמקור לילק"ש זה הוא מסכת כלה פרק א הלכה ז: "אמר רבא למה נקרא שמה אשה? שהיא אש. איש - שהוא אש. יו"ד דאיש ה"א דאשה, הרי שם מוטל ביניהם. נתחממו, הרי השם מסתלק מביניהם ונשתייר אש ואש".
- גם כאן, חשוב מאד לעיין במקרא. היכן כתוב פסוק זה? ראה בראשית פרק ג פסוקים יז-כ: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". לאחר שאדם מגורש מגן עדן משום ששמע לקול אשתו, לאחר שנגזרה עליו קללת האדמה, עבודה קשה בעבור לחם יומו ותזכורת שמוצאו וסופו לעפר, הוא נותן לאשתו שם חדש שאינו נגזר משמו – שם של חיים. זו, אגב קריאת השם השנייה במקרא, לקריאה הראשונה של שם לבני אדם, קדמה קריאת שמות החיות בפרק ב שראינו לעיל. שֵׁם מחודש זה "חוה" מדגיש את ישותה ועצמאותה של האישה-חוה, כאילו אדם הראשון אומר: אני אדם כי באתי מהאדמה (הסתכלות לאחור) ואילו את חוה, את אם כל חי. החיים המוכרים לנו מחוץ לגן עדן. ההסתכלות היא קדימה. ראה גם תנחומא תולדות סימן ח שהאדם הוא עפר ואילו האשה היא עצם. כל קריאת שם וישות היא לעצמה: אדם וחוה. ראה אמנם בראשית רבה כא ב שמנסה להכליל גם את חוה בשם אדם: "א"ר הונא היכן מצינו שנקראת חוה אדם? (ישעיה מד) כתפארת אדם לשבת בית", וכפי שמצוי במקרא עצמו: "ויקרא שמם אדם". אבל בפועל, אלה שני שמות שונים: אדם וחוה.
- ידועה התופעה ששמות כמעט שאינם חוזרים בתנ"ך (יעקב לא חושב לתת לאף אחד . אפשר שמדרש זה מנסה להסביר תופעה זו בכך שבכל ילד שנולד השכילו הוריו לראות את ייחודו ותולדותיו ונתנו לו שם בהתאם. במרוצת הדורות השתנה המנהג, בין השאר כחלק מהמלחמה בהתבוללות ובהשפעות זרות. ראה בראשית רבה מט א: "ושם רשעים ירקב ... שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה, סיסרא, סנחריב? אלא, אברהם, יצחק ויעקב, ראובן, שמעון, לוי ויהודה". וכן הוא בשיר השירים רבה ד יב בהקשר עם שעבוד מצרים (ויקרא רבה לב ה): "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ... ראובן ושמעון ירדו [למצרים], ראובן ושמעון עלו [ממצרים]. ולא היו קורים לראובן - רופוס ולשמעון - לולינינוס וליוסף – יוסטוס". באופן פרדוכסלי, דווקא מי שיודע ומכיר את ייחוסו, יכול לחדש שמות ולא לחשוש מאיבוד היוחסין. ואם מותר היה לחדש את אלכסנדר, הורקנוס, תודוס ואנטיגונוס, אסתר ומרדכי, בער, וולף ולייב ולא לחשוש, אז אולי גם מותר לחדש את: ליהי, ליטל, אלינור, יועד, רביב, שלי ומאיה. ולא להיבהל.
- השם אנוש נתן כינוי נוסף לבני האדם: בני אנוש, המין האנושי, אבל גם את המכה האנושה, את השבר. במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק מו מובא הנושא בהרחבה: "ועכשיו אנו נזקקין לדרוש שמות אבותינו, שהרי ניתנה רשות לבעלי תורה לדרשם כפי קבלתם. שהרי מצינו שהיו הראשונים מליאי חכמה ותבונה, ומתנבאין ואינם יודעין מה מתנבאין, אלא מתכוונין ברוח הקודש על מה שעתיד להיות. וכן הוא אומר: אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמּוֹת, מלמד ששמו של מקום, או שם אדם גורם למעשיו, וכן מהן מצינו מפורשין במקרא, כגון חוה נח אברהם יצחק ויעקב, וכל השבטים, פרץ וזרח, וכולן נקראין על שם הענין, ויש מהן מפורשין בתלמוד, ושאריתם קבלת רבותינו האחרונים". שמו של האדם גורם למעשיו ואולי גם מעשיו של האדם גורמים לשמו. שהרי מצינו בתורה עצמה שמות שהשתנו על מנת למלא ייעוד, ראשון לכולם אברהם: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז ה) וכן שרה, יעקב, יהושע (מי עוד?). ובעצם חוה לפני כולם.
- האדם קורא בשמות לא רק לצאצאיו ולבעלי החיים, אלא גם למקומות. מקומות שהוא בונה או מקומות שהוא מגלה. המקום הראשון בתנ"ך בו בונים מקום וקוראים לו בשם, נעשה ע"י קין, הרוצח הראשון, שמקווה שהעיר שיבנה, תשרוד הרבה אחרי שהוא וזרעו יעברו מן העולם (בזכות בנו?). ראה בראשית רבה כג א: "קראו בשמותם עלי אדמות - טבריה על שם טיבירואיס, אלכסנדריאה על שם אלכסנדרוס, אנטוכיה על שם אנטיוכס". אבל שמו של מקום יכול לנבוע לא רק ממעשה האדם ומפעליו ומאורעות היסטוריים (שנער, בבל), אלא גם ממיקומו בטבע וסביבתו: "חמת זו טבריא, ולמה נקרא שמה חמת - על שום חמי טבריא. רקת - זו ציפורי. ולמה נקרא שמה רקת - משום דמידלייא כרקתא דנהרא (שהיא מוגבהת מסביבתה כשפת הנהר). כינרת - זו גינוסר, ולמה נקרא שמה כינרת - דמתיקי פירא כקלא דכינרי (שמתוקים פירותיה כקול הכינור). אמר רבא: ... חמת - זו חמי גרר, רקת זו טבריא, כינרת - זו גינוסר, ולמה נקרא שמה רקת - שאפילו ריקנין שבה מלאין מצוות כרימון. רבי ירמיה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא - שיושבת בטבורה של ארץ ישראל ... אמר זעירא: קטרון זו צפורי, ולמה נקרא שמה ציפורי - שיושבת בראש ההר כציפור". (מסכת מגילה דף ו עמוד א). עוד בשבח ארץ הגליל: "ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב זו סוסיתא. ולמה נקרא שמה טוב? שיפטור מן המעשרות" (ירושלמי מסכת שביעית פרק ו דף לו). הפלגנו למשנה ולתלמוד והרי כותרתנו היא מקרא שמות במקרא. אך כיוון שהגענו לכך, שים לב לחילופי השמות. שמות מקומות ואנשים, יכולים להשתנות. קריאת השם המקורית, לא בהכרח נשארת לעולם. ולמה זה נרחיק והוא בראש פרשתנו: " וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". ראה דברינו לוז העיר הפלאית בפרשה זו.
- אין קשר ישיר בין השם ובין המשמעות שלו, היינו הדרשה של השם שניתן.
- וריש לקיש שם בהמשך בדרשה דומה: "ר' שמעון בן לקיש אמר: לא השם הוא המדרש, ולא המדרש הוא השם, ולא הוה צריך קרא למימר אלא או נח זה יניחנו או נחמן זה ינחמנו, אלא עד שלא עמד נח היו המים עולים ומציפים אותם בתוך קבריהם ב' פעמים ... א' בשחרית וא' בערבית ... כיון שעמד נח – נחו". כשנח נולד הביעו הוריו ואולי גם אנשים נוספים סביבם משאלה שזה הרך הנולד יביא להם נחמה מעצבון ידיהם, מהחי והטבע ששוב לא נשמעים לאדם, או ממימי הים שמציפים את האדמה (קדם מבול?), וכשזה אכן קרה שינו את שמו לנח. הרי לנו דוגמא למתן שם כפול ומשתנה. כלל זה: לא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש, או בלשון אחרת שהשם משתנה בהתאם למדרש והמדרש בהתאם למציאות (לתקווה שהתגשמה), אולי מסביר גם את הפער במתן השם שמואל ע"י חנה: "וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו" (שמואל א פרק א פסוק כ). בתפילתה, מבטיחה חנה שהילד שיינתן לה יושאל לה': "אִם־רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא־תִשְׁכַּח אֶת־אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל־יְמֵי חַיָּיו וכו' ". וכך גם עונה לה עלי: "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת־שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ". שאול – משאלה. וכשנענתה וקבלה את מבוקשה והקב"ה שמע לה, קראה לו שמואל.
- גם לחיות יש שמות עם סיבה. גם? ראינו לעיל, במקרא ובמדרש, שמתן השמות התחיל מהחיות ומהם למד האדם על החסר בשמו ובמהותו (הזוגיות), ככתוב: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". עוד על שמות חיות, ראה מסכת ביצה כד עמוד א: "למה נקרא שמה צפור דרור - שדרה בבית כבשדה". גם לחפצים יש שמות: "למה נקרא שמו נבל שהוא מלבין כמה מיני זמר" (ירושלמי מסכת סוכה פרק ה דף נה). ושוב אנו נסחפים למדרש ולחז"ל. קריאת שמות לחפצים לא קיימת במקרא (להוציא פרק א בבראשית כנ"ל). במקרא יש קריאת שמות לאנשים, למקומות, לרגל מאורעות ולשם (ה').
- חזרנו לשמות בני אדם. אברהם ויעקב השתנה שמם, ע"י הקב"ה, כי בני אדם (הוריהם) נתנו להם את שמם הראשון. אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק ולפיכך אין מקום לשנות את שמו. יצחק הוא הדוגמא הבולטת ביותר בכל התנ"ך של אדם ששמו מלווה אותו לאורך כל חייו (עוד הרבה לפני תחילתם) בסיטואציות שונות ורבות. ראה בראשית פרקים יז עד כז : "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק ... וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ ... לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה ... וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק ... וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי ... וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק ... קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק ... וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ ... וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". האם גם לזה התכוון המדרש באומרו שהקב"ה נתן לו את שמו? ראה דברינו בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה בפרשת וירא. וכבר הרחבנו לדון בדמותו המיוחדת של יצחק בדברינו יצחק אבינו בפרשת תולדות.
- לְשָׁם כמו בְּשָׁם ויש גורסים: מִשָׁם. משה ששמו ניתן לו ע"י בת פרעה (ראה דברינו בתיה – בת פרעה בפרשת שמות), רואה בארץ מצרים מולדת שממנה נאלץ לברוח. מדין היא "ארץ נכריה" בהשוואה עם מצרים. המדרש כאן משווה בין שמות הבנים של יוסף ואלה של משה. אבל מדרש אחר דווקא מדגיש את ההבדל בין האישים. ראה דברים רבה ב ח: "א"ר לוי: אמר לפניו: ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו, מנין? גבירתו אומרת: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית לט) ולא כָּפָר, אלא: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים (בראשית מ טו) - נקבר בארצו ... אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אומרות: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" והוא שומע ושותק". ומזרעו של גרשום בן משה יצא יהונתן ששימש כהן לפני פסל מיכה (בבא בתרא קט ע"ב, מכילתא פרשת יתרו, אבות דר' נתן נוסח א פרק לד ועוד). האם כבר כאן בנתינת השם נזרע זרע הפורענות של גרשום בנו של משה? ראה דברינו פסל מיכה במיוחדים. ראה גם השבועה שנשבע משה ליתרו בפרשת שמות.
- אנחנו סוקרים מנקודת מבט כללית וחיצונית את קריאת השמות במקרא (ובמדרש שבנוי עליו), אבל כאן נראה שאין זו 'דרשה סתמית', אלא עקיצה ברורה של הדרשן לאנשי דורו שהחלו לקרוא לילדיהם בשמות נכריים, כגון שמות יווניים. ראה הערה 12 לעיל. ראה גם דברינו ארבעה מי יודע בפסח.
- מדרש זה מועתק משמות רבה שמות רבה מח א, פרשת ויקהל. שם נראה שהנוסח מדויק יותר. ראה שם המשל של ר' לוי בהפוכה: "אמר ר' לוי: משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול. אחת יוצאת מן הלמין (נמל) ואחת נכנסת ללמין. זו שיוצאת היו הכל שמחין בה. זו שנכנסת לא היו הכל שמחין בה. פקח אחד היה שם, אמר: חלופי הדברים אני רואה כאן. זו שהיא יוצאת מן הלמין לא היו הכל צריכים לשמוח, שאינן יודעין באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזדווגין לה ומה רוחות מזדווגות לה. וזו שנכנסת ללמין היו הכל צריכין לשמוח, לפי שהם יודעים שנכנסת בשלום ויצאה בשלום מן הים. כך אדם, נולד מונין לו למיתה. מת, מונין לו לחיים. ועליו אמר שלמה (קהלת ז) ויום המות מיום הולדו".
- סוף דבר הכל נשמע, האדם צריך לחיות את חייו באופן שיגשים את שמו, כולל אפשרות של שינוי השם, ויצא מן העולם בשם טוב. בצלאל הוא בית אב לנושא זה. וכבר דנו בדמותו של בצלאל, "שמא בצל אל היית וידעת", אגב דברינו ארון קודם או משכן קודם במחלוקת משה ובצלאל בסדר בניית המשכן וכליו בפרשת ויקהל. בני משה ובצלאל הם התוספת הנכבדה של ספר שמות בנושא קריאת שמות ("ואלה שמות") בהשוואה עם ספר בראשית.
- אמרנו שנתמקד במקרא (ובדרשות חז"ל על המקרא שהרי אנו עוסקים במדרש) ונסחפנו פה ושם לחז"ל עצמם. כיון שכך, בחרנו להיסחף עוד קצת לסוגיה בה נחלקו חובשי בית המדרש (כנראה בלהט רב) בעניין איך בוצעים על הפת, פרוסה או שלימה (ראה סנהדרין קב ע"ב על מנשה ששאל את רב אשי, שביקש לדון עליו אם הוא בן העולם הבא, אם הוא יודע מהיכן בוצעים את הפת, ראה דברינו מנשה מלך יהודה בדפים המיוחדים). עד שבא רב שלמן ועשה שלום בין התלמידים. ושוב גם כאן יש עוקץ בקשר בין המקרא למדרש. שהרי הוא מרמז בפירוש לפסוק במקרא ששולח דוד לנבל הכרמלי: "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א פרק כה פסוק ו). ונשאיר לקורא החרוץ לראות איזה מן שלום היה שם ומה העוקץ.