פרשות השבוע

ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
hebrew
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
וילך
נצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחקתי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
כי תשא
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי
מטות
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחוקותי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
זאת-הברכה
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שפטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי

מקרא שמות במקרא

פרשת ויצא, תשס"ה

עדכון אחרון: 07/11/2021

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל  רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (בראשית כח יח-יט).1

הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי … עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי: … הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה: … נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי … וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי: בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁרנָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי …  וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר: (בראשית פרקים כט, ל).2

וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר: (שם).3

 

בראשית רבה פרשה יז סימן ד – אדם הראשון קורא שמות4

א"ר אחא: בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת. אמר להן: "נעשה אדם" (בראשית א כו). אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להן: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל. – ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה. – ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות אדונָי שאתה אדון לכל בריותיך. אמר ר' אחא: "אני ה' הוא שמי" (ישעיה מב ח) – הוא שמי שקרא לי אדם הראשון.5

חזר והעבירן לפניו זוגות, אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג ולאדם לא מצא עזר כנגדו, אתמהא.6

בראשית רבתי פרשת בראשית עמוד 25 – למה צעק השטן?

באותה שעה אמר הקב"ה לשטן: אתה תתחיל לדבר שמות לבהמות, או אדם? א"ל השטן: אני אתחיל. הביא הקב"ה שור ופרה והעמידן לפני השטן וא"ל: מה שמותם של אלו? ולא ידע. הרחיק אלו מלפניו והביא גמל וא"ל: מה שמו? ולא ידע. הרחיק זה והעמיד החמור, ולא ידע. נתן הקב"ה לאדם ערכות לב בחכמה ולשון מדבר ומשיב, כדכתיב: "לאדם מערכי לב" (משלי טז א).7 הביא לו הבקר ואמר לו הקב"ה: במה יקרא שמו של זה? כי פתח לו בב'. אמר לו: בקר. העמיד לפניו הגמל ואמר: גם זה מה שמו? כי פתח לו בג', אמר: גמל. העמיד לפניו החמור א"ל: חי זה מה שמו? כי פתח לו בח', אמר: חמור. כיון שראה השטן שהקב"ה נתן חכמה לאדם, צעק צעקה גדולה. עלתה עד לשמים. א"ל חי העולמים: מדוע צעקת? א"ל: ולמה לא אצעק? כי יצרתני משכינתך ויצרת אדם מעפר הארץ ונתת לו חכמה ובינה.8

בראשית רבה פרשה יח סימן ד – יתרון לשון הקודש

"לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב כג), מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש.9

ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז כד – איש, אשה, אש

רבי יהושע בן קרחה אומר: על שם בשר ודם נקרא אדם. ומשבנה לו עזר נקרא שמו איש והיא אשה. מה עשה הקב"ה? נתן שמו ביניהם. אם הולכין הן בדרכיו, הרי שמי נתון ביניהן ומציל אותן מכל צרה. ואם לאו, הריני נוטל את שמי והן נעשין אש ואש והאש אוכלת אש. כי אש היא עד אבדון תאכל: לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה, מכאן שניתנה תורה בלשון הקדש.10

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי: (בראשית ג כ).11

 

בראשית רבה פרשה לז סימן ז – מתן שמות לפי המאורע

"ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ" (בראשית י כה). רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל. רבי יוסי אומר: הראשונים, ע"י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין שְמָן לשם המאורע. אבל אנו, שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו. רשב"ג אומר: הראשונים, על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לְשֵׁם המאורע. אבל אנו, שאין אנו משתמשין ברוח הקודש, אנו מוציאין לשם אבותינו.12

בראשית רבתי פרשת בראשית עמוד 56 – הוספת השם אנוש

"ויולד את אנוש" – זה שהכתוב אומר: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" (תהלים מו ט) אל תקרא שַׁמּוֹת אלא שֵׁמּוֹת, שמתוך שמותן יכולין אנו ללמוד מעשיהם ומאורעותיהן. וכן אנוש על שם מאורעו נקרא אנוש, ואין אנוש אלא שבר, וכן הוא אומר: "ומכתי אנושה" (ירמיה טו יח).13

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ד – שמות למפעלי האדם 

"ויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך" . לפי ששמע מן הקב"ה שעתיד לכלות זרעו אחר שבעה דורות, לכך קרא שם העיר כשם בנו חנוך, כדי שיהיה שמו נזכר בעולם. כמו דכתיב: "קראו בשמותם עלי אדמות" (תהלים מט יב).14

בראשית רבה כה ב פרשת בראשית – מדרשי שמות

"וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' " – ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: לא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש.15 לא הוה צריך קרא למימר אלא: נח זה יניחנו, או נחמן זה ינחמנו. אלא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל, הפרה היתה נשמעת לחורש, והתלם נשמע לחורש. כיון שחטא אדם מרדו עליו, הפרה לא היתה נשמעת לחורש, והתלם לא היה נשמע לחורש, כיון שעמד נח – נחו.16

מסכת חולין דף סג עמוד א – עמוד ב – שמות לעופות

למה נקרא שמו רָחַם? כיון שבא רחם – באו רחמים לעולם … למה נקרא שמה חסידה? – שעושה חסידות עם חברותיה; האנפה – זו דיה רגזנית, למה נקרא שמה אנפה? – שמנאפת עם חברותיה …  ראה – זו איה, ולמה נקרא שמה ראה? – שרואה ביותר … עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל.17

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א דף ד – מיוחדות השם יצחק

ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו של יצחק לא נשתנה? אלו – אבותן קראו אותן בשמן. אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק, שנאמר: "וקראת את שמו יצחק".18

שמות רבה פרשה א סימן לג – שמות בני יוסף ובני משה

"ותלד בן ויקרא את שמו גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב כב) – דרך הצדיקים לָשׂוּם שם לבניהם לענין המאורע. ביוסף מהו אומר? "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא נא-נב) – כדי להזכיר את הנסים שעשה הקב"ה עמו. אף משה קרא שם בנו גרשום על הנס שעשה לו הקב"ה, שגר היה בארץ נכריה והצליחו הקב"ה לְשָׁם.19

שיר השירים רבה פרשה ד  סימן יב' – "גן נעול אחותי כלה" – שלא שינו את שמם

רבי הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה. לא שינו את שמם: ראובן ושמעון ירדו [למצרים], ראובן ושמעון עלו [ממצרים]. ולא היו קורים לראובן – רופוס ולשמעון – לולינינוס וליוסף – יוסטוס.20

מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויקהל סימן א – שם טוב

ויקהל משה וגו' (שמות לה א). ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם וגו' (שם שם ל). זהו שאומר הכתוב: "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז א), שהשמן הטוב כמה ריחו הולך מיל אחד או שני מילין, אבל השם הטוב הולך מסוף העולם ועד סופו, הוי: טוב שם משמן טוב. "ויום המות מיום היוולדו" (קהלת שם), יום מיתתו של אדם, מיום שנולד בו. למה? ביום שנולד בו אין אדם יודע אם מעשיו יפים אם לאו, אבל כשהוא מת הוא מודיע מעשיו לבריות … אמר ר' לוי: למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים מלאות סחורה. אחת באה ואחת הולכת. אחת שהיתה באה, היו מקלסין אותה. עמדו להם תמיהים, אמרו: למה אתם מקלסים לזו ואין אתם מקלסים לזו? אמרו להם: לזו שבאתה אנו מקלסין, כי אנו יודעים שהלכה בשלום ובאה בשלום, אבל זו אין אנו יודעים מה היא עתידה לעשות. כך, כשאדם נולד אין בני אדם מכירין מעשיו. כשנפטר מן העולם הן יודעים מה היו מעשיו, הוי: ויום המות מיום היוולדו …21

דבר אחר: טוב שם משמן טוב – טוב היה שמו של בצלאל, משמן הטוב. למה? שפרסמו הכתוב, שנאמר: ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.22

מסכת ברכות דף לט עמוד ב

תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך. אמר ליה: מה שמך? אמר ליה: שלמן. אמר ליה: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים.23

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: כיון שאנו עומדים בפרשת ויצא ובשמות שנים עשר בני יעקב, מן הראוי לחזור למתן השמות לבני יעקב. ראה שמות רבה א ה שכל השבטים מקבלים משמעות חדשה לשמותם בגאולת מצרים: "ראובן – שנאמר: ראה ראיתי את עני עמי, שמעון – על שם: וישמע אלהים את נאקתם, לוי על שם שנתחבר להם הקב"ה בצרתן מתוך הסנה, לקיים מה שנאמר: עמו אנכי בצרה (תהלים צא). יהודה על שם שהודו להקב"ה וכו' ". אולי בדומה לשם חוה שניתן לה אחרי הגירוש מגן עדן. וגם לחודשי לוח השנה ניתנו שמות חדשים ע"י שבי ציון בתחילת בית שני, אבל נראה שקצת גלשנו.

הערות שוליים

  1. פרשתנו פותחת בקריאת שם למקום, נושא על נושא זה התעכבנו מעט בדברינו לוז העיר הפלאית ויש עוד מקום להתגדר בו. מאות פעמים מוזכר במקרא קריאת שם לאדם או למקום. בולט במיוחד בנושא זה הוא ספר בראשית. התופעה נמשכת גם בתחילת ספר שמות ובמידה פחותה בספרים במדבר ודברים (בספר ויקרא אין קריאת שמות בכלל). בספרי נביאים וכתובים מצאנו קריאת שמות, במובן שאנו מדברים עליו היינו מתן שם חדש או מחודש לאדם או מקום: בספר יהושע ושופטים (שמות מקומות הקשורים בכיבוש הארץ), שמואל, מלכים, ישעיהו, מגילת רות, איוב ודברי הימים (חוזר לספרי המקרא ונביאים ראשונים). מאפיין נוסף של ספר בראשית הוא לא רק הכמות אלא גם המהות. כולם קוראים שמות בספר בראשית: אדם הראשון, חוה, קין, אברהם, הגר, בנות לוט, יעקב, עשו, תמר, האישה המיילדת - כולם קוראים שמות, נשים כגברים, פשוטי עם כאנשים רמי מעלה. שמות לאנשים ושמות למקום, ראה השם שנתנה הגר לשכינה: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי". ויש בספר גם קריאה חוזרת של שמות, אם כשינוי (אברם – אברהם, שרי - שרה) ואם כתוספת (יעקב – ישראל). הפעם אנחנו עם קריאת שמות לבני אדם ולחי בעקבות מתן השמות לבני יעקב בפרשת השבוע.
  2. כבר עמדו הפרשנים על כך שאצל בני יעקב, האם היא זו שנותנת את השם. בכולם כתוב "ותקרא" ורק אצל לוי כתוב "קרא" בלשון זכר. מי הוא שנתן ללוי את שמו? כפשוטו, יעקב אביו (רשב"ם, רד"ק, חזקוני ראה דבריו שם על זבולון) ורש"י מביא מדרש אגדה עלום שהמלאך גבריאל הוא שנתן ללוי את שמו. על דעת כולם, דבר זה מסמל את ייחודו של שבט לוי שנבחר לעבודת ה' (ואולי גם את כעסו של יעקב כאשר לא נהג כשורה עם שמעון במעשה דינה). ואצל בן הזקונים בנימין, גם האם (רחל) וגם האב (יעקב) נותנים לו כל אחד שם אחר, ככתוב: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (בראשית לח יח). ונבר השם שנתן לא אביו.
  3. לבנימין יש כאמור שני שמות שונים ואילו ליוסף יש שם אחד עם שני מקורות המייצגים שתי משמעויות שונות. (ולזבולון שם במשמעות כפולה כלפי שמים וכלפי אדם, מהשדה ודשנו אל הבית ועד בית המקדש, ראו במפרשים) לבת היחידה שנזכרת, דינה, אין מקור והסבר לשם (אולי על שם סופה? ראה הסיפור על אסנת). האם האמהות שהתעסקו במתן שמות, החשיבו את הבנים יותר מהבנות?
  4. על מנת להבין את המדרשים להן הקשורים במתן שמות כחלק מהבריאה, כמתואר בפרק ב בסיפור הבריאה השני (בפרק א הוא סיפור הבריאה הראשון, אין קריאת שמות ליצורים חיים, רק לדומם: אור, יום, לילה, יבשה, ימים וכו'). חשוב מאד לקרוא את פסוקים טז-כג בבראשית פרק ב בעיון. תחילה מצווה האדם על איסור האכילה מעץ הדעת טוב ורע (עוד לפני בריאת האישה, היא לא שמעה את הציווי מפי הקב"ה!), בהמשך, הקב"ה אומר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", אבל לפני שהוא עוה כן, הוא בורא את "כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם" ומביא אל האדם שייתן להם שמות, ככתוב: "וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ". במהלך מתן השמות מפנים האדם שמכל החי, הוא אין לו בת זוג, ככתוב: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". או אז נוצרת האישה מצלע אדם והוא קורא עליה: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". מקריאת פשט הפסוקים עולה השר המעניין בין זוגיות החי ובין קריאת שמות, בין היצירה (הזוגית) והשפה. והמדרש ייקח אותנו הלאה אל נפלאות כוחו של האדם כיצור תבוני אשר משלים את מעשה הבריאה האלוהי בשפה האנושית היוצרת. האם היה זה מבחנו של אדם הראשון כמי שנברא בצלם אלהים, מבחן שרק אם יעמוד בו ויצליח היכן שנכשלו המלאכים, יזכה לזוגיות?
  5. כוחו של האדם ועדיפותו על המלאכים, אולי עצם סיבת ברייתו, היא יכולתו לקרוא שמות. לסווג ולמיין (classification & Taxonomy) כאיש מדע (ראה ספריו של הרב סולובייצ'יק), לזהות ולהבין את "האחר" כייצור בעל רגש, ולתת לו שם. האדם לא רק קורא שמות לכל חי: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶהֹ" (בראשית ב כ, זו קריאת השם לחי הראשונה בתורה), אלא גם קורא שם (עפ"י המדרש) לעצמו ולבוראו! האדם מכונה "הכוח המְדַבֵּר" בספרות החכמה של הראשונים (הראב"ד, הרמב"ם, ריה"ל, ספר העיקרים ועוד). שים גם לב להבדל בין קריאת השמות הראשונה: שור, גמל, סוס שממציאה את המילה הראשונית וכוחה בעצם המיון והסיווג, ובין הקריאה השנייה: אדם, שמבוססת על מילה שכבר קיימת: אדמה ואדון. אך יש בעיה במדרש בפער בין השם אדונָי שבמדרש ובין שם הוויה שבפסוק בישעיהו: "אני ה' הוא שמי". בנוסחאות מסוימות (א.א. הלוי למשל) האדם אומר לקב"ה הוא: "לך נאה להקראות ה' שאתה אדון לכל בריותיך", אבל כל הרעיון הוא כפל המילים אדונָי – אדון! האם זה בגלל שכותבים שם הוויה ומבטאים שם אדנות? מדרש זה צריך עיון ונראה שתפקידנו בקריאת שמות ונוסחאות לא תם.
  6. קריאת השם קשורה קשר הדוק בנושא הזוגיות. גם כאן, נשען המדרש באופן ברור על המקרא, שהרי פסוק מפורש הוא בתורה: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". האדם כשהוא עדיין בלי בן זוג (עפ"י המדרש) קורא לעצמו אדם ולקב"ה אדוני אבל בעקבות קריאת השמות, הוא נוכח שהוא יחידי. ולאחר שמצא את בת זוגו, הקב"ה קורא אותו ואת בת זוגו אדם, ככתוב: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם", אבל זה פסוק מאוחר בסיפור בריאת האדם השלישי בראש פרק ה: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם וכו' " – פסוק שנראה עוד בהמשך. מה הקשר בין קריאת שמות ובין הזוגיות? אדם מהו, יחיד או זוג? ומה השם שהאדם נותן לקב"ה, שם אדנות או שם הוויה? המאיר עינינו בשאלות אלה יבורך בכל מילי דמיטב, ויתקיים בו: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב ט).
  7. והמשך הפסוק, הפסוק כולו חשוב לדרשה זו: "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן".
  8. נראה שלא בכדי מכניס מדרש זה את השטן, במקום המלאכים. אין זאת אלא בשל כוחו ההרסני. השטן הורס וממית (אבל נברא מהשכינה!), השפה האנושית ומתן שמות היא מְחֲיָה ובונה. אך המדרש גם בא לומר שכוח האדם במתן השמות בא לו בסייעתא דשמיא, הקב"ה רומז לו באותיות האל"ף בי"ת, ורומז לברכת החונן לאדם דעת שבתחילת ברכות הבקשות בתפילת שמונה עשרה (ראה ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ד: "רבי אמר: תמה אני היאך בטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דעה, תפילה מניין?"). שים גם לב שמדרש זה נעצר במתן השמות לבעלי החיים ואין כאן את מתן השם האדם עצמו ולא לקב"ה.
  9. פסוק זה חותם את סיפור קריאת השמות בבריאת העולם כפי שהזכרנו בהערה 4 לעיל. הצמד איש אשה מציע קריאת שם אשר מדגיש את הקשר הזוגי, בנפרד מהשם אדם. האם נוכל לומר שהזוגיות משנה את שם היחיד? כך או כך, גלשנו ללשון נופל על לשון שגם הוא חלק מנושא קריאת השמות. האם זה מיוחד לשפה העברית? ראה תרגום הפסוק בתנ"ך אוקספורד: "… this shall be called woman, for from man was this taken". אך במרבית השפות האחרות אין זה כך. ראה גם תרגום אונקלוס: "לדא יתקרי אתתא ארי מבעלה נסיבא דא". ותרגום המיוחס ליונתן: "לְדָא חָמֵי לְמִיקְרָא אִתָּא אֲרוּם מִגְבַר אִיתְנְסִיבַת דָא", שמאבדים את כל משמעות הפסוק, שלא לדבר על הדרשה (אם נאמרה לאחר התרגום). וכבר אמרו חכמינו על הארמית: "אמר רבי: בארץ ישראלי לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית! (מסכת סוטה מב ע"ב)".
  10. למשחקי המילים אין סוף ולשון נופל על לשון ונילוש שוב על לשון. המדרש מוסיף רובד על 'לשון נופל על לשון' של המקרא ומכניס לכאן את המילה אש. נראה שהמקור לילק"ש זה הוא מסכת כלה פרק א הלכה ז: "אמר רבא למה נקרא שמה אשה? שהיא אש. איש - שהוא אש. יו"ד דאיש ה"א דאשה, הרי שם מוטל ביניהם. נתחממו, הרי השם מסתלק מביניהם ונשתייר אש ואש".
  11. גם כאן, חשוב מאד לעיין במקרא. היכן כתוב פסוק זה? ראה בראשית פרק ג פסוקים יז-כ: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". לאחר שאדם מגורש מגן עדן משום ששמע לקול אשתו, לאחר שנגזרה עליו קללת האדמה, עבודה קשה בעבור לחם יומו ותזכורת שמוצאו וסופו לעפר, הוא נותן לאשתו שם חדש שאינו נגזר משמו – שם של חיים. זו, אגב קריאת השם השנייה במקרא, לקריאה הראשונה של שם לבני אדם, קדמה קריאת שמות החיות בפרק ב שראינו לעיל. שֵׁם מחודש זה "חוה" מדגיש את ישותה ועצמאותה של האישה-חוה, כאילו אדם הראשון אומר: אני אדם כי באתי מהאדמה (הסתכלות לאחור) ואילו את חוה, את אם כל חי. החיים המוכרים לנו מחוץ לגן עדן. ההסתכלות היא קדימה. ראה גם תנחומא תולדות סימן ח שהאדם הוא עפר ואילו האשה היא עצם. כל קריאת שם וישות היא לעצמה: אדם וחוה. ראה אמנם בראשית רבה כא ב שמנסה להכליל גם את חוה בשם אדם: "א"ר הונא היכן מצינו שנקראת חוה אדם? (ישעיה מד) כתפארת אדם לשבת בית", וכפי שמצוי במקרא עצמו: "ויקרא שמם אדם". אבל בפועל, אלה שני שמות שונים: אדם וחוה.
  12. ידועה התופעה ששמות כמעט שאינם חוזרים בתנ"ך (יעקב לא חושב לתת לאף אחד . אפשר שמדרש זה מנסה להסביר תופעה זו בכך שבכל ילד שנולד השכילו הוריו לראות את ייחודו ותולדותיו ונתנו לו שם בהתאם. במרוצת הדורות השתנה המנהג, בין השאר כחלק מהמלחמה בהתבוללות ובהשפעות זרות. ראה בראשית רבה מט א: "ושם רשעים ירקב ... שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה, סיסרא, סנחריב? אלא, אברהם, יצחק ויעקב, ראובן, שמעון, לוי ויהודה". וכן הוא בשיר השירים רבה ד  יב בהקשר עם שעבוד מצרים (ויקרא רבה לב ה): "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ... ראובן ושמעון ירדו [למצרים], ראובן ושמעון עלו [ממצרים]. ולא היו קורים לראובן - רופוס ולשמעון - לולינינוס וליוסף – יוסטוס". באופן פרדוכסלי, דווקא מי שיודע ומכיר את ייחוסו, יכול לחדש שמות ולא לחשוש מאיבוד היוחסין. ואם מותר היה לחדש את אלכסנדר, הורקנוס, תודוס ואנטיגונוס, אסתר ומרדכי, בער, וולף ולייב ולא לחשוש, אז אולי גם מותר לחדש את: ליהי, ליטל, אלינור, יועד, רביב, שלי ומאיה. ולא להיבהל.
  13. השם אנוש נתן כינוי נוסף לבני האדם: בני אנוש, המין האנושי, אבל גם את המכה האנושה, את השבר. במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק מו מובא הנושא בהרחבה: "ועכשיו אנו נזקקין לדרוש שמות אבותינו, שהרי ניתנה רשות לבעלי תורה לדרשם כפי קבלתם. שהרי מצינו שהיו הראשונים מליאי חכמה ותבונה, ומתנבאין ואינם יודעין מה מתנבאין, אלא מתכוונין ברוח הקודש על מה שעתיד להיות. וכן הוא אומר: אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמּוֹת, מלמד ששמו של מקום, או שם אדם גורם למעשיו, וכן מהן מצינו מפורשין במקרא, כגון חוה נח אברהם יצחק ויעקב, וכל השבטים, פרץ וזרח, וכולן נקראין על שם הענין, ויש מהן מפורשין בתלמוד, ושאריתם קבלת רבותינו האחרונים". שמו של האדם גורם למעשיו ואולי גם מעשיו של האדם גורמים לשמו. שהרי מצינו בתורה עצמה שמות שהשתנו על מנת למלא ייעוד, ראשון לכולם אברהם: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז ה) וכן שרה, יעקב, יהושע (מי עוד?). ובעצם חוה לפני כולם.
  14. האדם קורא בשמות לא רק לצאצאיו ולבעלי החיים, אלא גם למקומות. מקומות שהוא בונה או מקומות שהוא מגלה. המקום הראשון בתנ"ך בו בונים מקום וקוראים לו בשם, נעשה ע"י קין, הרוצח הראשון, שמקווה שהעיר שיבנה, תשרוד הרבה אחרי שהוא וזרעו יעברו מן העולם (בזכות בנו?). ראה בראשית רבה כג א: "קראו בשמותם עלי אדמות - טבריה על שם טיבירואיס, אלכסנדריאה על שם אלכסנדרוס, אנטוכיה על שם אנטיוכס". אבל שמו של מקום יכול לנבוע לא רק ממעשה האדם ומפעליו ומאורעות היסטוריים (שנער, בבל), אלא גם ממיקומו בטבע וסביבתו: "חמת זו טבריא, ולמה נקרא שמה חמת - על שום חמי טבריא. רקת - זו ציפורי. ולמה נקרא שמה רקת - משום דמידלייא כרקתא דנהרא (שהיא מוגבהת מסביבתה כשפת הנהר). כינרת - זו גינוסר, ולמה נקרא שמה כינרת - דמתיקי פירא כקלא דכינרי (שמתוקים פירותיה כקול הכינור). אמר רבא: ... חמת - זו חמי גרר, רקת זו טבריא, כינרת - זו גינוסר, ולמה נקרא שמה רקת - שאפילו ריקנין שבה מלאין מצוות כרימון. רבי ירמיה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא - שיושבת בטבורה של ארץ ישראל ...  אמר זעירא: קטרון זו צפורי, ולמה נקרא שמה ציפורי - שיושבת בראש ההר כציפור". (מסכת מגילה דף ו עמוד א). עוד בשבח ארץ הגליל: "ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב זו סוסיתא. ולמה נקרא שמה טוב? שיפטור מן המעשרות" (ירושלמי מסכת שביעית פרק ו דף לו). הפלגנו למשנה ולתלמוד והרי כותרתנו היא מקרא שמות במקרא. אך כיוון שהגענו לכך, שים לב לחילופי השמות. שמות מקומות ואנשים, יכולים להשתנות. קריאת השם המקורית, לא בהכרח נשארת לעולם. ולמה זה נרחיק והוא בראש פרשתנו: " וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". ראה דברינו לוז העיר הפלאית בפרשה זו.
  15. אין קשר ישיר בין השם ובין המשמעות שלו, היינו הדרשה של השם שניתן.
  16. וריש לקיש שם בהמשך בדרשה דומה: "ר' שמעון בן לקיש אמר: לא השם הוא המדרש, ולא המדרש הוא השם, ולא הוה צריך קרא למימר אלא או נח זה יניחנו או נחמן זה ינחמנו, אלא עד שלא עמד נח היו המים עולים ומציפים אותם בתוך קבריהם ב' פעמים ... א' בשחרית וא' בערבית ... כיון שעמד נח – נחו". כשנח נולד הביעו הוריו ואולי גם אנשים נוספים סביבם משאלה שזה הרך הנולד יביא להם נחמה מעצבון ידיהם, מהחי והטבע ששוב לא נשמעים לאדם, או ממימי הים שמציפים את האדמה (קדם מבול?), וכשזה אכן קרה שינו את שמו לנח. הרי לנו דוגמא למתן שם כפול ומשתנה. כלל זה: לא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש, או בלשון אחרת שהשם משתנה בהתאם למדרש והמדרש בהתאם למציאות (לתקווה שהתגשמה), אולי מסביר גם את הפער במתן השם שמואל ע"י חנה: "וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו" (שמואל א פרק א פסוק כ). בתפילתה, מבטיחה חנה שהילד שיינתן לה יושאל לה': "אִם־רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא־תִשְׁכַּח אֶת־אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל־יְמֵי חַיָּיו וכו' ". וכך גם עונה לה עלי: "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת־שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ". שאול – משאלה. וכשנענתה וקבלה את מבוקשה והקב"ה שמע לה, קראה לו שמואל.
  17. גם לחיות יש שמות עם סיבה. גם? ראינו לעיל, במקרא ובמדרש, שמתן השמות התחיל מהחיות ומהם למד האדם על החסר בשמו ובמהותו (הזוגיות), ככתוב: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". עוד על שמות חיות, ראה מסכת ביצה כד עמוד א: "למה נקרא שמה צפור דרור - שדרה בבית כבשדה". גם לחפצים יש שמות: "למה נקרא שמו נבל שהוא מלבין כמה מיני זמר" (ירושלמי מסכת סוכה פרק ה דף נה). ושוב אנו נסחפים למדרש ולחז"ל. קריאת שמות לחפצים לא קיימת במקרא (להוציא פרק א בבראשית כנ"ל). במקרא יש קריאת שמות לאנשים, למקומות, לרגל מאורעות ולשם (ה').
  18. חזרנו לשמות בני אדם. אברהם ויעקב השתנה שמם, ע"י הקב"ה, כי בני אדם (הוריהם) נתנו להם את שמם הראשון. אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק ולפיכך אין מקום לשנות את שמו. יצחק הוא הדוגמא הבולטת ביותר בכל התנ"ך של אדם ששמו מלווה אותו לאורך כל חייו (עוד הרבה לפני תחילתם) בסיטואציות שונות ורבות. ראה בראשית פרקים יז עד כז : "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק ... וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ ... לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה ... וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק ... וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי ... וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק ... קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק ... וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ ... וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". האם גם לזה התכוון המדרש באומרו שהקב"ה נתן לו את שמו? ראה דברינו בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה בפרשת וירא. וכבר הרחבנו לדון בדמותו המיוחדת של יצחק בדברינו יצחק אבינו בפרשת תולדות.
  19. לְשָׁם כמו בְּשָׁם ויש גורסים: מִשָׁם. משה ששמו ניתן לו ע"י בת פרעה (ראה דברינו בתיה – בת פרעה בפרשת שמות), רואה בארץ מצרים מולדת שממנה נאלץ לברוח. מדין היא "ארץ נכריה" בהשוואה עם מצרים. המדרש כאן משווה בין שמות הבנים של יוסף ואלה של משה. אבל מדרש אחר דווקא מדגיש את ההבדל בין האישים. ראה דברים רבה ב ח: "א"ר לוי: אמר לפניו: ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו, מנין? גבירתו אומרת: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית לט) ולא כָּפָר, אלא: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים (בראשית מ טו) -  נקבר בארצו ... אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אומרות: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" והוא שומע ושותק". ומזרעו של גרשום בן משה יצא יהונתן ששימש כהן לפני פסל מיכה (בבא בתרא קט ע"ב, מכילתא פרשת יתרו, אבות דר' נתן נוסח א פרק לד ועוד). האם כבר כאן בנתינת השם נזרע זרע הפורענות של גרשום בנו של משה? ראה דברינו פסל מיכה במיוחדים. ראה גם השבועה שנשבע משה ליתרו בפרשת שמות.
  20. אנחנו סוקרים מנקודת מבט כללית וחיצונית את קריאת השמות במקרא (ובמדרש שבנוי עליו), אבל כאן נראה שאין זו 'דרשה סתמית', אלא עקיצה ברורה של הדרשן לאנשי דורו שהחלו לקרוא לילדיהם בשמות נכריים, כגון שמות יווניים. ראה הערה 12 לעיל. ראה גם דברינו ארבעה מי יודע בפסח.
  21. מדרש זה מועתק משמות רבה שמות רבה מח א, פרשת ויקהל. שם נראה שהנוסח מדויק יותר. ראה שם המשל של ר' לוי בהפוכה: "אמר ר' לוי: משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול. אחת יוצאת מן הלמין (נמל) ואחת נכנסת ללמין. זו שיוצאת היו הכל שמחין בה. זו שנכנסת לא היו הכל שמחין בה. פקח אחד היה שם, אמר: חלופי הדברים אני רואה כאן. זו שהיא יוצאת מן הלמין לא היו הכל צריכים לשמוח, שאינן יודעין באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזדווגין לה ומה רוחות מזדווגות לה. וזו שנכנסת ללמין היו הכל צריכין לשמוח, לפי שהם יודעים שנכנסת בשלום ויצאה בשלום מן הים. כך אדם, נולד מונין לו למיתה. מת, מונין לו לחיים. ועליו אמר שלמה (קהלת ז) ויום המות מיום הולדו".
  22. סוף דבר הכל נשמע, האדם צריך לחיות את חייו באופן שיגשים את שמו, כולל אפשרות של שינוי השם, ויצא מן העולם בשם טוב. בצלאל הוא בית אב לנושא זה. וכבר דנו בדמותו של בצלאל, "שמא בצל אל היית וידעת", אגב דברינו ארון קודם או משכן קודם במחלוקת משה ובצלאל בסדר בניית המשכן וכליו בפרשת ויקהל. בני משה ובצלאל הם התוספת הנכבדה של ספר שמות בנושא קריאת שמות ("ואלה שמות") בהשוואה עם ספר בראשית.
  23. אמרנו שנתמקד במקרא (ובדרשות חז"ל על המקרא שהרי אנו עוסקים במדרש) ונסחפנו פה ושם לחז"ל עצמם. כיון שכך, בחרנו להיסחף עוד קצת לסוגיה בה נחלקו חובשי בית המדרש (כנראה בלהט רב) בעניין איך בוצעים על הפת, פרוסה או שלימה (ראה סנהדרין קב ע"ב על מנשה ששאל את רב אשי, שביקש לדון עליו אם הוא בן העולם הבא, אם הוא יודע מהיכן בוצעים את הפת, ראה דברינו מנשה מלך יהודה בדפים המיוחדים). עד שבא רב שלמן ועשה שלום בין התלמידים. ושוב גם כאן יש עוקץ בקשר בין המקרא למדרש. שהרי הוא מרמז בפירוש לפסוק במקרא ששולח דוד לנבל הכרמלי: "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א פרק כה פסוק ו). ונשאיר לקורא החרוץ לראות איזה מן שלום היה שם ומה העוקץ.

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה