- אזכור כללי (חיובי) של עבדות או יציאת מצרים עולה לכ- 60. אנחנו התמקדנו כאמור באזכורים הקשורים לתרי"ג מצוות.
- שהולך בד"כ בעקבות הרמב"ם. מקור המצווה עפ"י מוני המצוות עשוי להיות במקום אחר בתורה, שהרי מצוות רבות נזכרות ביותר ממקום אחד. הרשימה שלהלן היא עפ"י הסדר הכרונולוגי של אזכור יציאת מצרים במקרא, ונשתדל להעיר ממוני המצוות – ספר החינוך בעיקר, בכל מצווה, כפי אשר תשיג ידינו.
- זה הפסוק הראשון בתורה, בתוך פרשת החודש הזה לכם, בעיצומה של יציאת מצרים, שצופה קדימה ומזכיר את זכירת יציאת מצרים לדורות, כחלק ממצוות פסח דורות. ראו בהמשך הפרשה שם, שמות יג ז-ח: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". את החמץ ואת ההגדה נראה להלן ביתר פירוט. כאן, עפ"י דרשות חז"ל והבנת פרשני המקרא, מדובר בשמירה של המצוֹת, מה שנקרא בימינו 'מצה שמורה'. ראו דרשת מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ט אשר פותחת בהלכה ובפשט הפסוק ועוברת לאגדה תוך שינוי הכתיב בפסוק: "ושמרתם את המצות - שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול מכאן אמרו: תָּפַח - תלטוש בצונן וכו'. ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות - כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה. אלא, אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד". האם מצווה זו נמנית במניין המצוות? נראה שלא. אפשר שהיא חלק ממצוות אכילת מצה, כמשתמע מהגמרא בפסחים לח, או אולי חלק מההקפדה על איסור חמץ כפי שניתן להבין מהמכילתא. ולא ניכנס לעניין זה כאן. מבחינתנו, זה ציווי ברור בפשט המקרא שמוזכרת בו יציאת מצרים.
- לשיטות של חלק ממוני המצוות, פסוק זה הוא המקור למצוות הגדת ליל הסדר, ראו למשל ספר מצוות גדול עשין סימן מא: "מצות עשה מן התורה לספר ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו מצות זכור את יום השבת וכו' ". אחרים, כספר המצוות לרמב"ם מצווה קנ"ז (וספר החינוך בעקבותיו מצווה כא) רואים בפסוק, שנראה להלן: "והגדת לבנך" ובפסוק: "כי ישאלך בנך מחר" את המקור למצוות ההגדה. מן הסתם בשל הקשר הברור לבנים ולדור ההמשך. אבל גם הרמב"ם מדגיש את הצורך בפסוק "זכור" לעיל כשהוא מביא את לשון מכילתא דרשב"י, מתוך המדרש הגדול: "מכלל שנאמר: כי ישאלך בנך, יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר: והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין? תלמוד לומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". בה בעת, רואה ספר החינוך במצווה יט את הפסוק הזה כמקור לאיסור אכילת חמץ, והוא מה שאנחנו מחפשים: ציוויים – עשה ולא תעשה, שבהם נזכרים עבדות או יציאת מצרים.
- את מצוות ההגדה: "והגדת לבנך" נראה בסעיף הבא. כאן לפנינו מצוות עשה של אכילת מצה, ומצוות לא תעשה של איסור בל ייראה ובל יימצא של חמץ ושאור. הקשר של מצוות אלה ליציאת מצרים הוא ברור מאליו, אך נעזרנו בפסוק הצמוד: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים", על מנת למצוא אזכור מפורש במקרא. ספר החינוך לומד מפסוק זה רק את איסור בל יראה (מצווה כ). את איסור בל יימצא (מצווה יא) הוא לומד מהפסוק בשמות יב ט: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". אנחנו חיברנו את שניהם כי אנחנו מחפשים כאמור פסוקים עם זכרון עבדות או יציאת מצרים. בנוסף, קיימת גם מצוות השבתת החמץ, הנזכרת בשמות יב טו: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם וכו' ", אך שם לא נזכרת בפירוש במקרא זכירת יציאת מצרים. סוף דבר, פרקים יב ויג בספר שמות מלאים ממצוות הפסח: אכילת מצה, קרבן הפסח (הקרבה ואכילה), השבתת החמץ, איסור אכילה ואיסור ייראה ויימצא של חמץ, לא בכולם נכתב עניין זכירת יציאת מצרים, למרות שפשיטא שמדובר בכך. לפיכך הספירה שלנו כאן היא קשה ולא מדויקת ונראה שיש לכלול בעצם את כולם. גם כמובן, את מצוות קרבן הפסח שנראה להלן.
- לדעת מוני מצוות רבים, פסוק זה הוא המקור המרכזי למצוות ההגדה בליל הסדר (ובקשר ברור לאכילת מצה מצד אחד ולאיסור בל ייראה ובל יימצא מצד שני, כמוסבר לעיל). ראו הדרשה בסדר ההגדה עצמו: "יכול מראש חודש? תלמוד לומר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וכו' ". ובספר דברים ו כ-כא חוזר העניין בהקשר רחב של שמירת המצוות כולם, ככתוב: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה". והרי לנו בעצם התורה כולה! כל תרי"ג המצוות הם זכרון ליציאת מצרים. תוקפם ועניינם של כל המצוות והתורה מיוסדים על יציאת מצרים, כפי שנראה בדיבר הראשון של עשרת הדברות וכפי שממשיכים שם הפסוקים: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ". אז למה אנחנו בכלל מחפשים מצוות מסוימות?
- וחוזר ציווי זה בהמשך הפרק שם: שמות יג טז: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם". מצוות תפילין קשורה קשר הדוק ביציאת מצרים וניתנה לעם ישראל, כמו מצוות נוספות, עוד לפני מתן תורה. ראו דברינו מצוות טרום סיני בפרשת לך לך. שתי הפרשות האחרונות מתוך הארבע בבתי התפילין של ראש ושל יד לקוחות מפרק יג בספר שמות ומכסות את הפרק כולו אשר מכיל, בנוסף למצוות תפילין, גם את המצווה הבאה.
- וכבר בתחילת הפרק שם: שמות יג ב: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". והוא הפסוק המצוין במצווה יח בספר החינוך כמקור המצווה (ומצוות פדיון פטר חמור נמנית כמצווה נפרדת, מצווה כב). ויש לשים לב שבדומה לפסוק "והגדת לבנך" לעיל הקשור באכילת מצה ואיסור חמץ, גם הפסוק: "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת", שאנו קושרים לשאלת הבן התם בהגדה, כתוב בקשר למצוות בכורות. כך או כך, ראו מדרש שמות רבה יט ח בפרשת בא אשר שוזר את הכל ביחד: "קדש לי כל בכור - רבי נחמיה אומר: אמר הקב"ה לישראל: כשתבואו לארץ תעבירו כל פטר רחם לי. יכול לא להעבירו מיד? תלמוד לומר: והעברת כל פטר רחם לה' מיד, שנאמר: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני ... והעברת כל פטר רחם לה' (שמות יג יא-יב). יכול לא העבירוּ מיד? תלמוד לומר: קדש לי כל בכור – מיד. הזהירם הקב"ה על שחס עליהם במצרים. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת? ואמרת אליו וכו' - הודיעהו נסים שנעשו לכם במצרים כשהקשה פרעה לשלחך ... ועשה אותו סימן בידך ובראשך ... משל למלך שעשה לבתו שמחה גדולה שהיתה נתונה אצל שונאים. אמר לה אביה: עשי אותה שמחה שעשיתי לך עטרה לראשך שלא תשכחי אותה. כך האלהים עשה נסים לישראל ובשבילם הרג בכורי מצרים, לכך הזהירם על קדושת בכורים ... שיהיו עטרה בראשם של ישראל שלא ישכחו הנס לעולם".
- נראה שציווי בסיסי זה שבראש עשרת הדברות מעיד על עצמו ואינו צריך הסברים והרחבות. קבלת האלוהות של הקב"ה ע"י בני ישראל אינה בשל היותו בורא שמים וארץ, אלא בשל הוצאת העם ממצרים (רא"ם וגור אריה על רש"י). וכלשון מדרש מכילתא המובא ברש"י שם: "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי". ובשמות רבה כט ג: "שעל מנת כן הוצאתיך מבית עבדים, שתקבל אלוהותי עליך". וגם מוני המצוות מנו דיבר זה כמצוות עשה, ראו מצוה א בספר המצוות לרמב"ם (ורמב"ן מסכים ולא חולק, רק מוסיף את מצוות לא תעשה המשלימה: פן תשכח את ה' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים). וספר החינוך במצווה כה, משלב בין בריאת העולם ויציאת מצרים ואומר: "להאמין שיש לעולם אלוה אחד שהמציא כל הנמצא ... ואשר אמר: אשר הוצאתיך וגו', לומר שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב". וכבר זכינו לדרוש על הדיבר הראשון של עשרת הדברות בדברינו פתח באנכי בפרשת יתרו.
- כך בפרשת משפטים, בציווי הראשון בתורה על שלושת הרגלים, וכך גם בציווי החוזר בפרשת כי תשא, שמות לד יח: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". בשניהם נזכר "חודש האביב" שקשור לשמירה של חג המצות (פסח בלשוננו היום) שלעולם יחול במועד חודש האביב (היינו לא לפני יום השוויון של האביב), נושא שקשור בלוח השנה ונראה עוד בספר דברים להלן. כאן לכאורה, הציווי הוא פשוט: למה יש לשמור את חג המצות מידי שנה בשנה ("ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה") ולדאוג שיחול בחודש האביב? משום שבמועד זה יצאת ממצרים! אך ספר החינוך לא רואה בפסוק זה מצווה מיוחדת, רק מצווה כללית, מצווה פ"ח של מצוות חגיגה בשלושת הרגלים. וחז"ל למדו מפסוק זה סמך לאיסור מלאכה בחול המועד, בשל המילים: "שבעת ימים" (גמרא חגיגה יח ע"א). ופרשני המקרא (בכור שור, חזקוני ועוד) מדגישים שהפסוק החוזר בפרשת כי תשא שבא לאחר חטא העגל, הוא אזהרה וגם חידוש הברית לאחר שזו הופרה בחטא העגל כשאמרו: "אלה אלוהיך ... אשר העלוך מארץ מצרים". בפרשת משפטים כתוב: "את חג המצות תשמור וכו' " ובפרשת כי תשא חוזר אותו פסוק, מילה במילה! ללמדך שברית יציאת מצרים הקשורה בחג המצות חזרה למקומה!
- ראו גם ויקרא כו יא-יג: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". השראת השכינה, כל הרעיון של המשכן, גם הם זכירת יציאת מצרים. כפי שכבר בשירת הים מוזכר המקדש, שמות טו יז: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". אמנם לא מפסוקים אלה לומדים חז"ל ומוני המצוות את מצוות בניית בית הבחירה, אבל כן מפסוק אחר הנמצא בראש פרשת תרומה, שמות כה ח: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ראו פסיקתא דרב כהנא פיסקא ג, סדר עולם רבה פרק ו, ספר המצוות לרמב"ם מצווה כ, ספר מצוות גדול קסג וספר החינוך מצוה צה: "מצות בנין בית הבחירה - לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר: ועשו לי מקדש". ולפי שבפסוקים שהבאנו למעלה, מסוף פרשת פקודי בעת השלמת המשכן והקמתו נזכרת השראת השכינה כקשורה ליציאת מצרים, ראינו למנות גם ציווי זה.
- ראו בגמרא בבא מציעא סא ע"ב: "יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שרצים למה לי? - אמר ליה: אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני עתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין, ומוכרן לישראל". הגמרא מדגישה את הרמאות שמביאה לאכילת שרצים, אבל הפרשנים מתמקדים בעצם האיסור ובהקשר הברור לקדושים תהיו. ראו רש"י על הפסוק במקרא שמדגיש את השימוש בתורה כאן בפועל על"ה ממצרים ולא יצ"א, ומפרש: "כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה" (ראו גם פירושו על הדף בגמרא שם). ואבן עזרא ויקרא יא מה: "כי לא העליתי אתכם מארץ מצרים כי אם להיות לכם לאלהים, ואם לא תהיו קדושים לא אהיה לכם לאלהים, על כן אם רצונכם שאהיה לכם לאלהים תהיו קדושים". וראו גם פירוש ספורנו בדרך זו ואחרים.
- מה הקשר בין הקפדה על מידות ומשקלות ויציאת מצרים? ראו שוב מסכת בבא מציעא סא ע"ב: "אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בריבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות? אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור - אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל בריבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא". והרי לנו גם מקדמה למצוות ציצית וריבית שנראה להלן. זאת ועוד, מצוות 'מאזני צדק' והגינות במסחר חוזרת גם בספר דברים פרק כה פסוקים יג-טז: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל". כאן אין לכאורה יציאת מצרים, אבל נמצא הצד השני של המטבע: "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך", ואדמה-ארץ זו הרי קשורה קשר בל יינתק עם יציאת מצרים – זו התחלת המסע לחירות וזו תחנת היעד. זה אמנם קשר עקיף, אך משמעותי. והמדרש מתעקש שגם כאן מצויה יציאת מצרים, שהרי הפסוק הבא מיד ובסמוך לפרשת מידות ומשקלות שם הוא הפסוק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – מצווה שנראה להלן. וזו לשון מדרש תנחומא פרשת כי תצא סימן ח: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים - רבי בנאה פתח: מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו (משלי יא א). אם ראית דור שמידותיו שקר, דע שהמלכות מתגרה באותו הדור. מה טעם? מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב אחריו: בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. וכבר הארכנו בנושא זה בדברינו איפה ואיפה – על מידות ומשקלות בפרשת כי תצא
- כיצד קשור נושא חילול השם (ואולי גם ההפך קידוש השם) ליציאת מצרים? בפשטות, יציאת מצרים הייתה מעשה של קידוש השם כפי שרחב מעידה, יהושע ב י-יא: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם ... וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". וכבר קדם משה בחטא העגל שמות לב יב בטענתו לקב"ה: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וכו' ". ראו גם דברים ט כח. ולחילופין, אם עם ישראל לא ממלא את הציפיות ממנו ולא מתנהג כראוי, הוא גורם לחילול השם כפי שמעיד יחזקאל בפרק לו: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". והתיקון הוא ביציאת מצרים מחודשת: "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: ... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". והדברים כבר בפרשת נצבים, דברים כט כג: "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה". והכל בעצם במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה: "ר' שמעון בן אלעזר אומר: כשישראל עושין רצונו של מקום אז מתגדל שמו בעולם, שנאמר: ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' (יהושע ה א) וכן אמרה רחב לשלוחי יהושע: כי שמענו את אשר הוביש ה' ואומר ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל (שם ב י-יא). ובזמן שאינן עושין רצונו כביכול שמו מתחלל בעולם שנאמר: ויבא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל". ראו דברינו חילול השם במקרא וכן בגדרי חילול השם בפרשת אמור.
- כאן אנו באים לשאלה הידועה הנדרשת שוב ושוב בחג הסוכות: אם הסוכה היא זכר לסוכות בהם ישבו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אז למה בחודש תשרי ולא בחודשים ניסן או אייר? וכבר הארכנו לדון בנושא בדברינו סוכות ויציאת מצרים בחג הסוכות. אבל כפשוטו של דבר וכפי שראינו לעיל בחג המצות ולהלן נראה גם בחג השבועות, כל שלושת הרגלים, כמו גם השבת, הם זכר ליציאת מצרים. כלשון פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אמור: "שהרי כל המועדים על שום יציאת מצרים". ורש"י על הפסוק בתהלים קיא ד: "זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה'", מבאר: "זכר עשה - קבע לישראל שבתות ומועדים ומצות שנאמרו בהם וזכרת כי היית במצרים (דברים ט"ו) לפי שהוא חנון ורחום על בניו וחפץ להצדיקם". אם תעבוד שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, אז בשביל מה יצאת ממצרים? וסוכות כחג האסיף הוא מיוחד משום שהוא תום העונה החקלאית. זכירת יציאת מצרים בחג הפסח ובחג השבועות הקרוב אליו מהלך חמישים יום הם זכר לאירוע יציאת מצרים ההיסטורי. זכירת יציאת מצרים בחג הסוכות הוא מימוש התכלית של יציאת מצרים, היא הישיבה בארץ לבטח.
- את הקשר של יציאת מצרים וריבית כבר ראינו לעיל בנושא מידות ומשקלות, דרשת רבא בגמרא בבא מציעא סא ע"ב: "אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור - אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל בריבית". כאן נוסיף את הדרשה ספרא בהר פרשה ה סוף פרק ו אות ג: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם - על תניי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תניי שתקבלו את מצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית - מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית - כאילו כופר ביציאת מצרים". נראה שהקשר הענייני הוא השעבוד, ההשתעבדות של הלווה למלווה אם ההלוואה היא בריבית שכל הזמן נושכת, ראו הפסוק במשלי כב ז: "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה". וראו עוד בגמרא ברכות יב ע"ב את ההצעה לקבוע את פרשת ריבית בקריאת שמע משום שיש בה אזכור יציאת מצרים.
- נראה שמכל האזכורים של יציאת מצרים, זה שלפנינו שעוסק בשחרור עבדים ביובל הוא הברור ביותר. ראו דברינו כי עבדי הם בפרשת בהר.
- כאן לכאורה חוזרת התורה על דין שחרור עבדים ביובל, אך הסוגיה שדנה בפסוקים אלה בגמרא קידושין טו ע"ב, קובעת שכאן מדובר באדם מישראל שנאלץ עקב התדרדרות כלכלית למכור עצמו לנכרי. אדם כזה אינו יוצא בשש שנים, אלא ביובל ויש לומר שמדובר בנכרי גר תושב שחי תחת שלטון יהודי ומקבל על עצמו את דין היובל (בנוסף למצוות בני נח שגר תושב מחויב בהם). מה שנותן תוקף נוסף לדין שחרור עבדים ביובל. ובקריאה כוללת של פסוקים מז-נד החותמים את פרק כה שם, מתקבלת תמונה רחבה יותר, כחלק מגאולת השדות שנזכרת שם והמצווה של קרובי המשפחה לגאול שדה קרוב משפחתם שהתדרדר כלכלית ונאלץ תחילה למכור את שדה נחלת אבותיו ובהמשך גם את עצמו (ואז גם לגאול אותו אישית ולא לחכות ליובל, שהרי אינו יוצא בשש שנים). וגם הסיומת שם: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", מקבלת משמעות חדשה. אתם, מחויבים לגאול את אחיכם, כמו שאני גאלתי אתכם ממצרים. ובאשר לגאולת עם ישראל כולו ע"י הקב"ה קרובו, ראו דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוקים שם: "ואם לא יגאל באלה. המשפטים אשר תשים לפניהם, שלא קיימו המצות, מכל מקום לא אניחם בגלות אלא: ויצא בשנת היובל. כלומר, ביום שימשוך הקב"ה ביובל ויתקע בשופר, כדכתיב: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו'.- הוא ובניו עמו. הקב"ה ובני ישראל עמו, שנאמר: ושב וקבצך - ישוב לא נאמר אלא ושב".
- זכתה פרשת ציצית להיקבע כפרשה בשלישית של יציאת מצרים, לאחר שנשקלו 'מועמדים' אחרים שהרי כפי שראינו ונראה לא חסרים אזכורי יציאת מצרים בתורה. ראו שוב גמרא ברכות יב ע"ב: "פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה".
- זו מצוות "פסח שני" "תרתי משמע". האחד, משום שבפרשה זו מצטווים ישראל לעשות את הפסח השני בחייהם, הוא פסח דורות הראשון, הוא הפסח הראשון במדבר מחוץ למצרים. והשני, פסח שני במשמעות של מי שנבצר ממנו לעשות את הפסח במועדו יד בניסן. שני 'פסח שני' אלה נהגו, כפי הנראה רק פעם אחת. האם נוכל למנות גם מצווה זו כזכר ליציאת מצרים? לא כתוב כך במפורש בפסוקים, אבל כפי שציינו בשאר מצוות הפסח לעיל: איסור חמץ, אכילת מצה, קרבן פסח וכו', כל אלה הם באופן טבעי ופשוט זכרון לשעבוד וליציאת מצרים ולפיכך מנינו גם מצווה זו. ראו אגב אזכורה בספר החינוך מצוה שפ: "שיעשה פסח שני בארבעה עשר באייר כל מי שלא יכול לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן". ראו עוד המצווה הסמוכה שם, שפא: "מצות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים, שכל המחויב בפסח שני שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים, שנאמר: על מצות ומרורים יאכלהו". וכאן שואלים את הבנים והבנות: כיצד והיכן נכנסה מצווה אחרונה זו לליל הסדר שלנו?.
- בעשרת הדברות של ספר דברים חוזר הדיבר של השבת אבל הפעם לא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", היינו זכר למעשה בראשית, אלא: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", היינו זכר ליציאת מצרים. מפרספקטיבה של זמן, מתקבלים הדברים יותר. ואולי גם לדור החדש. (ובקידוש בשבת אנחנו מזכירים את שניהם). עוד על הקשר בין שבת ויציאת מצרים, ראו מדרש תנאים לדברים ה טו: "וזכרת כי עבד היית - זכור מה עשיתי לך מה פירקתי ממך מה היטלתי עליך. פירקתי ממך: וימררו את חייהם, היטלתי עליך: זכור את יום השבת. מלמד שנאמרה שבת אף זכר ליציאת מצרים". וסדר עולם רבה (ליינר) פרק ה קובע שיציאת מצרים הייתה בשבת: "בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים (שמות טז א), ואחד בשבת היה". על רקע זה יובן טוב מדרש שמות רבה פרשת בא פרשה יט: "קדש לי כל בכור, והזהיר לישראל, כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית, שנאמר: זכור את יום השבת, כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם, שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". ובפרקי דרבי אליעזר פרק יח: "לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ כְּלִי חֶמְדָּה, וְלֹא רָצָה לְהַנְחִילוֹ אֶלָא לִבְנוֹ הָעוֹבֵד אוֹתוֹ. כָּךְ הקב"ה, יוֹם שַׁבָּת מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁהָיָה לְפָנָיו, לֹא רָצָה לְהַנְחִילוֹ אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵן, כְּשֶׁיָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, עַד שֶׁלֹּא נָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, הִנְחִיל אֶת הַשַּׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל. וּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת שָׁבְתוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא נָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה". ובפירוש בכור שור שמות כ יא: "ובדברות האחרונות כתב: וזכרת כי עבד היית [בארץ] מצרים, ויוציאך ה' אלוהיך משם. וכשתנוח בשבת יזכר לך עבדות מצרים, שלא היית יכול לנוח, ועתה הנח בשבת, ותדע שאתה בן חורין מן העבודה, ותזכור החסד שעשה לך הקב"ה". ופירוש רמב"ן דברים ה טו: "אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה". עוד הרבה יש על הקשר בין שבת ויציאת מצרים, אבל נראה שאין פשט פשוט מזה שיום מנוחה פעם בשבוע בו הוא התשובה לשעבוד מצרים, הוא המטרה של יציאת מצרים: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".
- כבר קדם הציווי על אהבת הגר בפרשת קדושים, ויקרא יט לג: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". שם העניין הוא איסור אונאה ולפיכך אהבת הגר שם היא בהיבט שלילי של מניעת עשיית הרע, מניעת אונאתו. אל תעשה לגר את מה שעשו לך במצרים. ראו דברינו וגר לא תונה בפרשת משפטים. אולי אין כאן אהבה ממש, רק "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", ואולי מכאן לקח הלל את הדברים שאמר לגר (שבת לא א). אך כאן בספר דברים, ההקשר הוא חיובי. כמו שעולה מהפסוקים הקודמים: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". והרי זה כמו שאומרים חז"ל במספר מקומות: "מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו' " – אם הקב"ה אוהב גרים, אף אתה אהוב את הגר. אז למה צריך הכתוב להוסיף את הסיבה של זכירת הגרות במצרים? לא מספיקה ההידמות לקב"ה? אולי באמת הפסוקים בספר ויקרא הם המקור ולא כאן! התשובה תבוא ממקום אחר בספר דברים, פרק ז פסוקים ז-ח: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". מאהבת ה' אתכם נפדתם מגרות מצרים, לפיכך תאהבו אתם את הגרים, לא רק שתימנעו מלהונותם, כעת כשאתם ריבונים על אדמתכם בארצכם.
- כבר קדמו הפסוקים לעיל אשר מזכירים את פסח בחודש האביב דווקא, בשמות כג טו: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וכו' ", בשמות לד יח: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם", ובשמות יג ד: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". שמירה על פסח בחודש האביב (שלא יחול לפני יום השוויון באביב) היא מיסודות לוח השנה ולפיכך מצריכה את קידוש ועיבור השנה על מנת שיחולו החגים בזמנם (בכלל זה גם הקפדה על סוכות כחג האסיף). ספר החינוך מצווה ד אמנם ממקם מצווה זו בפרשת החודש הזה לכם, שמות יב: "מצות קידוש החדש - לקדש חדשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים, כלומר כשתראו חידושה של לבנה תקבעו לכם ראש חדש, או אפילו לא תראוה, מכיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקבל. וכן תכלול מצוה זו מצות עבור השנה, לפי שיסוד מצות קדוש החדש, כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם. וכמו כן מצות עבור השנה מזה היסוד היא". אך הלכות חשובות הקשורות ללוח השנה נלמדות מפסוק שהבאנו למעלה הכתוב בלשון של ציווי: "שמור", אשר מזכיר גם "שמור" אחרים בתורה כמו שבת. ראו למשל ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קכז שמפסוק זה לומדים שמעברים את חודש אדר דווקא: "שמור את חדש האביב, שמור את החודש סמוך לאביב מפני אביב שיהא בזמנו". ראו גם מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק א על הפסוק: "והיו לאותו ולמועדים ולימים ושנים - שעל חשבון חמה ולבנה תיקון המועדים, שנאמר: שמור את חדש האביב". וברמב"ם הלכות קידוש החודש פרק א הלכה א: "חדשי השנה הם חדשי הלבנה, שנאמר: עולת חדש בחדשו, ונאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים ... והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה, שנאמר: שמור את חדש האביב", בדברינו עיבור השנה בשבת פקודי.
- הגענו סוף סוף אל המצווה המרכזית של הפסח אשר נתנה לחג את שמו, היא מצוות קרבן הפסח שאמנם נזכרת כבר בספר שמות פרקים יב יג הנ"ל, ושם מונה אותה ספר החינוך, מצוה ה: "מצות שחיטת הפסח - לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה או גדי בבית הבחירה. וזה נקרא קרבן הפסח ... וענין המצוה הוא שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום י''ד בניסן בין הערבים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כולם אחר מאכלם וכו' ". אבל כאן נזכרת יציאת מצרים במפורש, אמנם שוב בקשר ברור עם אכילת מצה מחד גיסא ועם איסור חמץ – אסור שנזכר כאן בקשר ברור לקרבן הפסח (שספר החינוך מונה כבר במצווה פט בפרשת משפטים ע"ס הפסוק בשמות כג יח: "לא תשחט על חמץ דם זבחי") - הוא איסור חמץ שמתחיל כבר ביום יד במחצית היום בזמן הקרבת הקרבן.
- כבר ראינו שכל החגים, כמו גם השבת, קשורים ליציאת מצרים. אבל כאן, מדגיש פירוש חזקוני: "וזכרת כי עבד היית במצרים בשאר חגים יש מצות שיש להזכיר שבגינן יצאו ישראל ממצרים כגון מצות בפסח, סוכה בחג האסיף, שופר בר"ה, תענית ביום הכפורים, אבל עצרת אין בו שום רמז לפיכך כתוב בו וזכרת. כי עבד היית במצרים אל תאמר איך אתבטל מן הקציר אלא זכור שלא היה בידך כלום כשחננך הקב"ה ולא היה לך פנאי לנוח ולשמוח לפיכך ושמרת ועשית".
- בדומה לאיסור שרצים לעיל, גם כאן נוקטת התורה בלשון על"ה ולא יצ"א ממצרים. ראו המדרש הגדול על הפסוק: "המוציאך מארץ מצרים לא נאמר אלא המעלך, אמר להן הקב"ה: הרבה מעלות עליתי אתכם, ולא במצרים בלבד אלא בכל המקומות ... ועכשיו אפילו אין בידכם אלא קרית שמע בלבד, שאתם מזכירין בה יציאת מצרים, כדאי היא שתעמוד לכם בפני איביכם, לכך נאמר המעלך מארץ מצרים". ופירוש אלשיך מדגיש את מידת האמונה והביטחון: "ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים בשכר האמנה והבטחון שעל כן יצאו ביד רמה, כמו שאמרו ז"ל על פסוק ויאמן העם". וכך בדומה פירוש אור החיים: "וגמר אומר המעלך מארץ מצרים כי זה מופת חותך ... וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה". אך מנגד, ראו פירוש העמק דבר: "המעלך מארץ מצרים. אפילו אם אינו באופן שהארון הולך עמם ... מכל מקום השכינה שורה בישראל כמו שהיה בעליה ממצרים בלי ארון". עוד בפירוש משך חכמה: "לא תירא מהם כי ה' וכו' המעלך מארץ מצרים. פירושו על פי דברי הירושלמי (פאה א א): דורו של דוד, כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיה בהם דילטורין (לשון הרע) היו נופלים במלחמה וכו'. אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים. וזה בעת שהעלן מארץ מצרים היו עובדי ע"ז ... ולא היה בהם דילטורין, כמבואר במכילתא פרשת בא. וזה שאמר, שאף אם אתה נמוך במדרגה כמו שהעלוך ממצרים, לא תירא מהם". ולגבי הפועל על"ה דווקא, ראו שימוש בו דווקא בפרשת חטא העגל וכפרתו, בשמות לב-לג והדבר צורך עיון.
- יציאת מצרים איננה מהלך פשוט שבו מניחים מאחור את הסבל והשעבוד ויוצאים לחירות ולעולם נעים ויפה. עצם המצווה של זכירת יציאת מצרים מקפלת בתוכה גם זכרונות קשים, חשבונות עם אויבים ומשטינים. לא רק של המצרים ששעבדו את בני ישראל (ראו דברינו לבנת הספיר), אלא גם של עמי האיזור, בפרט בדרך הארוכה אל החירות בארץ המובטחת. ולא חשבון רק עם אויב מר ושפל כמו עמלק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע", לא רק עם אלא בלעם שבא לקלל את עם ישראל, אלא גם עם קרובי משפחה כמו עמון ומואב שלא היו מוכנים לספק לעם לחם ומים "בדרך בצאתכם ממצרים". האם זו מצווה לדורות? האם זו הדרך לחירות ולריבונות לזכור לעמי האיזור לנצח את רעתם? גם למי שיבקש להסתפח אל יוצאי מצרים? ראו הריכוך כבר במקרא עצמו שם, הן כלפי אדום "כי אחיך הוא" והן כלפי המצרים עצמם "כי גר היית בארצו"! ואיזו קהילה יהודית מפוארת חייתה ופרחה במצרים שנים ותקופות ארוכות. ועמון ומואב שחטאם הגדול באמת, הזנות בשיטים כלל לא נזכר שם, מה איתם? ראו איך נהפכה ההלכה והותרו בנותיהם לבוא בקהל ומרות המואביה בת עגלון מלך מואב יצא דוד המלך! דברינו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' בפרשת כי תצא. (ורחב שהיא משבעת העמים נישאת ליהושע ויצו ממנה שמונה נביאים, דברינו רחב בפרשת שלח לך). ראו גם הדיון על הגר העמוני שבא לפני חכמים והתירוהו משום "שכבר עלה סנחריב ובלבל את האומות" (מסכת ידיים פרק ד משנה ד). אפשר שזכרון יציאת מצרים, כאשר העם היוצא גם התנחל ובנה לו בית איתן ונאמן, יכול לאפשר גם יחס אחר לעמים האחרים.
- כבר ראינו את הביטוי "הדבר הזה" בפסוקים הקודמים בדין איסור עושק של החלשים בחברה וכן לעיל בדין הענקה לעבד שהשתחרר. הביטוי "דבר" צד את עיני הדרשנים. ראו תוספתא מסכת פאה (ליברמן) פרק ד הלכה יז: "אמר ליתן ונתן, נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה. אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן, נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה. לא אמר ליתן, אבל אמר לאחרים תנו, נותנין לו שכר על כך, שנאמר: כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך. לא אמר לאחרים תנו, אבל מניח לו בדברים טובים, מניין שנותנין לו שכר על כך? שנאמר: כי בגלל הדבר הזה". גם הדיבור חשוב מאד. ראו טור יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט: "שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו ויגביה עליו קולו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לו לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת. ואם אין בידו ליתן לו ויכול לעשות לאחרים שיתנו לו שכרו גדול כשכר הנותן". ראו דברינו מתנות עניים בפרשת כי תצא וכן דברינו מצוות צדקה בפרשת בהר.
- הזכירה כאן איננה ישירה של יציאת מצרים, אלא של מה שקרה בדרך – "בדרך בצאתכם ממצרים". מבאר מדרש תנאים לדברים פרק כה פסוק יז: "בדרך - בשעת טירופכם: בצאתכם ממצרים - בשעת גאולתכם". עמלק איננו מעצמה כמצרים שיכולה לשעבד עם. עמלק גם לא יכול לנהל מלחמה סדורה נגד עם ריבוני בארצו. עמלק מזנב את הנחשלים, עמלק מצנן את האמבטיה הרותחת (מדרש תנחומא כי תצא יג ורש"י על הפסוק) ומראה לעמי האזור שאפשר להתגרות בישראל. בא מדרש תנאים לדברים ומדגיש שכל זה היה "בשעת גאולתכם", היינו, עמלק בא למחוק את האירוע הגדול והנשגב של יציאת מצרים. על כך באה הזכירה בלשון נגיד ומצווה: "זכור", כמו "שמור" שראינו לעיל. אך לצד החשבון החיצוני עם עמלק, יש חשבון פנימי של הקפדה על מידות ומשקלות, היינו על בניית חברה צודקת וישרה, כפי שראינו לעיל במצוות מידות ומשקלות ובסמיכות של זכירת עמלק למצווה זו. זכירה אחת היא המלחמה החיצונית בעמלק "מדור דור" ומחייתו. הזכירה השנייה היא מנוחה ונחלה תקינים בארץ שהיא מטרת היציאה ממצרים. לסיים את הדרך ולהגיע לארץ, לבנות בה חברה בריאה וחסונה ששום עמלק לא ירצה לשוב ולהתגרות בה.