מצוות זכירת יציאת מצרים – הרחבה

מים ראשונים: מצוות רבות קשורות בזכירת היותנו עבדים במצרים או זכירת צאתנו משם, שהם שני צדדים של אותה מטבע. טרם הקריאה בדף זה מוזמנים הקוראים לנסות את כוחם הם: כמה מצוות הם מכירים שקשורים בזכרון עבדות או יציאת מצרים. אנחנו ספרנו 31 מצוות בהן נזכר זכרון עבדות או יציאת מצרים בפירוש בפסוק. לא כללנו ברשימה אזכורים כלליים של יציאת מצרים כמו: 'ליל שימורים' (שמות יב מב), ירידת המן מן השמים (שמות טז ו), יתרו המצטרף למחנה ישראל (שמות יח א), הקמת המשכן והשראת השכינה (שמות), תלונות בני ישראל (שמות יז ג, במדבר יא כ, דברים א כז), תפילת משה בחטא העגל (שמות לב יא), ברכות בלעם (במדבר פרקים כג כד) וכיוצא באלה, רק מצוות עשה ולא תעשה הקשורות לזכירת שעבוד או יציאת מצרים.1 נמנה אותן אחת לאחת, עפ"י חומשי התורה, נבחן אותם עפ"י ספר החינוך,2 נוסיף במקצת מהן מדרש או פירוש. וכל היודע על מצווה שהחמצנו (בפסח! אוי-ויי), אנא יודיענו ונקיים בה מצוות תיראה ותימצא.

טרם העיון בדף זה, מומלץ לעיין בדף המקביל המכיל רק את הרשימה המקוצרת של הפסוקים בלי הסברים.

1 שמות יב יז – שמירת המצה

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (שמות יב יז).3

2 שמות יג ג – מצוות ההגדה ואיסור אכילת חמץ

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:4

3-4 שמות יג ז-ח – מצוות אכילת מצה, איסור בל ייראה ובל יימצא

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.5

5 שמות יג ח – מצוות ההגדה

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:6

6 שמות יג ט – מצוות תפילין

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם:7

7 שמות יג יג-טו – פדיון בכור אדם ובהמה

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:8

8 שמות כ א-ג – הדיבר הראשון

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:9

9 שמות כג טו – חג המצות

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:10

10 שמות כט מה-מו – הקמת המשכן, בניית בית המקדש

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם:11

11 ויקרא יט לה-לו – שמירה על מידות ומשקלות

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:12

12 ויקרא כב לב-לג – חילול השם וקידוש השם

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה':13

13 ויקרא כג מב-מג – מצוות הסוכה

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:14

14 ויקרא כה לו-לח – איסור ריבית ומצוות צדקה

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:

15 ויקרא כה מ-מב – שחרור עבדים ביובל

כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:

16 ויקרא כה נד-נה – חזרת שדות ביובל (?)

וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

17 במדבר טו לט-מא – מצוות ציצית

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

18 במדבר פרק ט ט-יב – פסח שני תרתי משמע

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה': בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.15

19 דברים ה יב-טו – מצוות השבת, הדיבר הרביעי בדברות פרשת ואתחנן

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:16

20 דברים י יט – אהבת הגר

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:17

21 דברים פרק יג ו – מצוות נביא שקר, מסית ומדיח

וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:

22 דברים יג יא – דין מסית ומדיח

וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

23 דברים טו יג-טו – מצוות הענקה לעבד שהשתחרר

וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

24 דברים טז א – שמור את חודש האביב, מצוות קידוש החודש ועיבור השנה

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.18

25 דברים טז ב-ג – קרבן פסח

וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:19

26 דברים טז י-יב – חג השבועות, שלושת הרגלים, שמחת יום טוב

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה:20

27 דברים כג ד-ה – איסורי חיתון עם העממים

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ:21

28 דברים כד ח-ט – זכירת מרים, שמירה מנגע הצרעת

הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

29 דברים כד יז-יח – איסורי עושק שונים

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

30 דברים כד יט-כב – מתנות עניים

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:22

31 דברים כה יז-יט – זכירת עמלק

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:23

32 דברים כו ה-ח – מצוות הביכורים

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי  שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

חג חירות שמח וכשר

מחלקי המים

עדכון אחרון: 12/05/2019

הערות שוליים

  1. אזכור כללי (חיובי) של עבדות או יציאת מצרים עולה לכ- 60. אנחנו התמקדנו כאמור באזכורים הקשורים לתרי"ג מצוות.
  2. השוואה שמשמעותה שמצוות מסוימות שנמנות כאן עפ"י פשט הפסוקים ואזכור יציאת מצרים אינן בהכרח מנויות במניין המצוות, כפי שנעיר ליד כל מצווה. בנוסף, מחקר מעמיק ויסודי יותר מחייב בחינת המצוות עפ"י ספרי מוני מצוות אחרים, כמובן.
  3. זה הפסוק הראשון בתורה, בתוך פרשת החודש הזה לכם, בעיצומה של יציאת מצרים, שצופה קדימה ומזכיר את זכירת יציאת מצרים לדורות, כחלק ממצוות פסח דורות. ראה בהמשך הפרשה שם, שמות יג ז-ח: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". את החמץ ואת ההגדה נראה להלן ביתר פירוט. כאן, עפ"י דרשות חז"ל והבנת פרשני המקרא, מדובר בשמירה של המצוֹת, מה שנקרא בימינו 'מצה שמורה'. ראה דרשת מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ט אשר פותחת בהלכה ובפשט הפסוק ועוברת לאגדה תוך שינוי הכתיב בפסוק: "ושמרתם את המצות - שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול מכאן אמרו: תפח - תלטוש בצונן וכו'. ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות - כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה. אלא, אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד". האם מצווה זו נמנית במניין המצוות? נראה שלא. אפשר שהיא חלק ממצוות אכילת מצה, כמשתמע מהגמרא בפסחים לח, או אולי חלק מההקפדה על איסור חמץ כפי שניתן להבין מהמכילתא. ולא ניכנס לעניין זה כאן. מבחינתנו, זה ציווי ברור בפשט המקרא שמוזכרת בו יציאת מצרים.
  4. לשיטות של חלק ממוני המצוות, פסוק זה הוא המקור למצוות הגדת ליל הסדר, ראה למשל ספר מצוות גדול עשין סימן מא: "מצות עשה מן התורה לספר ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו מצות זכור את יום השבת וכו' ". אחרים, כספר המצוות לרמב"ם מצווה קנ"ז (וספר החינוך בעקבותיו מצווה כא) רואים בפסוק, שנראה להלן: "והגדת לבנך" ובפסוק: "כי ישאלך בנך מחר" את המקור למצוות ההגדה. מן הסתם בשל הקשר הברור לבנים ולדור ההמשך. אבל גם הרמב"ם מדגיש את הצורך בפסוק "זכור" לעיל כשהוא מביא את לשון מכילתא דרשב"י, מתוך המדרש הגדול: "מכלל שנאמר: כי ישאלך בנך, יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר: והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין? תלמוד לומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". בה בעת, רואה ספר החינוך במצווה יט את הפסוק הזה כמקור לאיסור אכילת חמץ, והוא מה שאנחנו מחפשים: ציוויים שבהם נזכרים עבדות או יציאת מצרים.
  5. את מצוות ההגדה: "והגדת לבנך" נראה בסעיף הבא. כאן אנחנו במצוות עשה של אכילת מצה מצד אחד ומצוות לא תעשה של איסור בל ייראה ובל יימצא  של חמץ ושאור מצד שני. בשל הפסוק הצמוד: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים", מנינו גם את שתי מצוות אלה כקשורות ליציאת מצרים (למרות שהקשר ליציאת מצרים הוא ברור מאליו). ספר החינוך מונה שתי מצוות: מצווה יא בל יימצא עפ"י הפסוק בשמות יב ט: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", ואילו במצווה כ בל ייראה ע"ס הפסוק שהבאנו למעלה. ואנחנו חיברנו את שניהם כי אנחנו מחפשים כאמור פסוקים עם זכרון עבדות או יציאת מצרים. בנוסף, קיימת גם מצוות השבתת החמץ, הנזכרת בשמות יב טו: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם וכו' ", אך שם לא נזכרת בפירוש במקרא זכירת יציאת מצרים. סוף דבר, פרקים יב ויג בספר שמות מלאים ממצוות הפסח: אכילת מצה, קרבן הפסח (הקרבה ואכילה), השבתת החמץ, איסור אכילה ואיסור ייראה ויימצא של חמץ, לא בכולם נכתב עניין זכירת יציאת מצרים, למרות שפשיטא שמדובר בכך. לפיכך הספירה שלנו כאן היא קשה ולא מדויקת ונראה שיש לכלול בעצם את כולם. גם כמובן, את מצוות קרבן הפסח שנראה עוד להלן.
  6. למרות שפסוק זה נזכר לעיל בהקשר ברור לאכילת מצה מצד אחד ולאיסור בל ייראה ובל יימצא מצד שני, עדיין לומדים ממנה את מצוות ההגדה בליל הסדר, כפי שראינו לעיל בספרי המצוות וכפי שנדרש בסדר ההגדה עצמו: "יכול מראש חודש? תלמוד לומר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה  וכו' ". ועכ"פ, בספר דברים פרק ו פסוקים כ-כא חוזר העניין בהקשר רחב של שמירת המצוות כולם: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה". והרי לנו בעצם התורה כולה! כל תרי"ג המצוות הם זכרון ליציאת מצרים. או אפילו נאמר, תוקפם ועניינם של כל המצוות והתורה כולה הם בשל יציאת מצרים, כפי שנראה בדיבר הראשון של עשרת הדברות וכפי שממשיכים שם הפסוקים: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ". אז למה אנחנו בכלל מחפשים מצוות מסוימות?
  7. וחוזר ציווי זה בהמשך הפרק שם: שמות יג טז: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם". מצוות תפילין קשורה קשר הדוק ביציאת מצרים וניתנה לעם ישראל, כמו מצוות נוספות, עוד לפני מתן תורה. ראה דברינו מצוות טרום סיני בפרשת שתי הפרשות האחרונות מתוך הארבע בבתי התפילין של ראש ושל יד לקוחות מפרק יג בספר שמות ומכסות את הפרק כולו אשר מכיל, בנוסף למצוות תפילין, גם את המצווה הבאה.
  8. וכבר בתחילת הפרק שם: שמות יג ב: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". והוא הפסוק המצוין במצווה יח בספר החינוך כמקור המצווה (ומצוות פדיון פטר חמור נמנית כמצווה נפרדת, מצווה כב). ויש לשים לב שבדומה לפסוק "והגדת לבנך" לעיל הקשור באכילת מצה ואיסור חמץ, גם הפסוק: "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת", שאנו קושרים לשאלת הבן התם בהגדה, כתוב בקשר למצוות בכורות. כך או כך, ראה מדרש שמות רבה יט ח בפרשת בא אשר שוזר את הכל ביחד: "קדש לי כל בכור - רבי נחמיה אומר: אמר הקב"ה לישראל: כשתבואו לארץ תעבירו כל פטר רחם לי. יכול לא להעבירו מיד? תלמוד לומר: והעברת כל פטר רחם לה' מיד, שנאמר: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני ... והעברת כל פטר רחם לה' (שמות יג יא-יב). יכול לא העבירוּ מיד? תלמוד לומר: קדש לי כל בכור – מיד. הזהירם הקב"ה על שחס עליהם במצרים. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת? ואמרת אליו וכו' - הודיעהו נסים שנעשו לכם במצרים כשהקשה פרעה לשלחך ... ועשה אותו סימן בידך ובראשך ... משל למלך שעשה לבתו שמחה גדולה שהיתה נתונה אצל שונאים. אמר לה אביה: עשי אותה שמחה שעשיתי לך עטרה לראשך שלא תשכחי אותה. כך האלהים עשה נסים לישראל ובשבילם הרג בכורי מצרים, לכך הזהירם על קדושת בכורים ... שיהיו עטרה בראשם של ישראל שלא ישכחו הנס לעולם".
  9. נראה שציווי בסיסי זה שבראש עשרת הדברות מעיד על עצמו ואינו צריך הסברים והרחבות. קבלת האלוהות של הקב"ה ע"י בני ישראל אינה בשל היותו בורא שמים וארץ, אלא בשל הוצאת העם ממצרים (רא"ם וגור אריה על רש"י). וכלשון מדרש מכילתא המובא ברש"י שם: "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי". ובשמות רבה כט ג: "שעל מנת כן הוצאתיך מבית עבדים, שתקבל אלוהותי עליך". וגם מוני המצוות מנו דיבר זה כמצוות עשה, ראה מצוה א בספר המצוות לרמב"ם (ורמב"ן מסכים ולא חולק, רק מוסיף את מצוות לא תעשה המשלימה של פן תשכח את ה' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים). ובספר החינוך מצווה כה הוא משלב בין בריאת העולם ויציאת מצרים ואומר: "להאמין שיש לעולם אלוה אחד שהמציא כל הנמצא ... ואשר אמר: אשר הוצאתיך וגו', לומר שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב". וכבר זכינו לדרוש על הדיבר הראשון של עשרת הדברות בדברינו פתח באנכי בפרשת יתרו.
  10. כך בפרשת משפטים, בציווי הראשון בתורה על שלוש הרגלים, וכך גם בציווי החוזר מילה במילה בפרשת כי תשא, שמות לד יח: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". בשניהם נזכר "חודש האביב" שקשור למצווה קרובה אבל אחרת, שנראה בספר דברים להלן, היא השמירה על חג המצות (פסח בלשוננו היום) במועד חודש האביב (היינו לא לפני יום השוויון של האביב), נושא שנראה להלן. כאן, לכאורה הציווי הפשוט ביותר: למה יש לשמור את חג המצות מידי שנה בשנה ("ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה") ולדאוג שיחול בחודש האביב? משום שבמועד זה יצאת ממצרים! ספר החינוך לא רואה בפסוק זה מצווה מיוחדת, רק מצווה כללית, מצווה פ"ח של מצוות חגיגה בשלושת הרגלים. וחז"ל למדו מפסוק זה סמך לאיסור מלאכה בחול המועד, בשל המילים: "שבעת ימים" (גמרא חגיגה יח ע"א). פרשני המקרא (בכור שור, חזקוני ועוד) מדגישים שהפסוק החוזר בפרשת כי תשא שבא לאחר חטא העגל, הוא אזהרה וגם חידוש הברית לאחר שזו הופרה בחטא העגל. בפרשת משפטים: "את חג המצות תשמור וכו' " ובפרשת כי תשא בדיוק אותו פסוק! מילה במילה. ללמדך שברית יציאת מצרים הקשורה בחג המצות חזרה למקומה!
  11. ראה גם ויקרא כו יא-יג: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". השראת השכינה, כל הרעיון של המשכן, גם הם זכירת יציאת מצרים. כפי שכבר בשירת הים מוזכר המקדש, שמות טו יז: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". אמנם לא מפסוקים אלה לומדים חז"ל ומוני המצוות את מצוות בניית בית הבחירה, אבל כן מפסוק אחר הנמצא בראש פרשת תרומה, שמות כה ח: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ראה פסיקתא דרב כהנא פיסקא ג, סדר עולם רבה פרק ו, ספר המצוות לרמב"ם מצווה כ, ספר מצוות גדול קסג וספר החינוך מצוה צה: "מצות בנין בית הבחירה - לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר: ועשו לי מקדש". ולפי שבפסוקים שהבאנו למעלה, מסוף פרשת פקודי בעת השלמת המשכן והקמתו נזכרת השראת השכינה כקשורה ליציאת מצרים, ראינו למנות גם ציווי זה.
  12. מה הקשר בין הקפדה על מידות ומשקלות ויציאת מצרים? ראה מסכת בבא מציעא סא ע"ב: "אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בריבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות? אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור - אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל בריבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא". והרי לנו גם מקדמה למצוות ציצית ורבית שנראה להלן. זאת ועוד, מצוות 'מאזני צדק' והגינות במסחר חוזרת גם בספר דברים פרק כה פסוקים יג-טז: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל". כאן אין לכאורה יציאת מצרים, אבל נמצא הצד השני של המטבע: "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך", ואדמה-ארץ זו הרי קשורה קשר בל יינתק עם יציאת מצרים – זו התחלת המסע לחירות וזו תחנת היעד. קשר עקיף, אך משמעותי. אבל המדרש מתעקש שגם כאן מצויה יציאת מצרים, שהרי הפסוק הבא מיד ובסמוך לפרשת מידות ומשקלום שם הוא הפסוק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – מצווה שנראה להלן. וזו לשון מדרש תנחומא פרשת כי תצא סימן ח: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים - רבי בנאה פתח: מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו (משלי יא א). אם ראית דור שמידותיו שקר, דע שהמלכות מתגרה באותו הדור. מה טעם? מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב אחריו: בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. וכבר הארכנו בנושא זה בדברינו איפה ואיפה – על מידות ומשקלות בפרשת כי תצא
  13. כיצד קשור נושא חילול השם (ואולי גם ההפך קידוש השם) ליציאת מצרים? בפשטות, יציאת מצרים היה מעשה של קידוש השם כפי שרחב מעידה, יהושע ב י-יא: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". ולחילופין, אם עם ישראל לא ממלא את הציפיות ממנו ולא מתנהג כראוי, הוא גורם לחילול השם כפי שמעיד יחזקאל בפרק לו: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". והתיקון הוא בחזרה על יציאת מצרים מחודשת: "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: ... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". והדברים כבר בפרשת נצבים, דברים כט כג: "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה". והכל בעצם במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ג: "ר' שמעון בן אלעזר אומר: כשישראל עושין רצונו של מקום אז מתגדל שמו בעולם, שנאמר: ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' (יהושע ה א) וכן אמרה רחב לשלוחי יהושע: כי שמענו את אשר הוביש ה' ואומר ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל (שם ב י-יא). ובזמן שאינן עושין רצונו כביכול שמו מתחלל בעולם שנאמר: ויבא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל". ראה דברינו חילול השם במקרא וכן בגדרי חילול השם בפרשת אמור.
  14. כאן אנו באים לשאלה הידועה הנדרשת שוב ושוב בחג הסוכות: אם הסוכה היא זכר לסוכות בהם ישבו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אז למה בחודש תשרי ולא בחודשים ניסן או אייר? וכבר הארכנו לדון בנושא בדברינו סוכות ויציאת מצרים בחג הסוכות. אבל כפשוטו של דבר וכפי שראינו לעיל בחג המצות ולהלן נראה גם בחג השבועות, כל שלושת הרגלים, כמו גם השבת, הם זכר ליציאת מצרים. כלשון פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אמור: "שהרי כל המועדים על שום יציאת מצרים". ורש"י על הפסוק בתהלים קיא ד: "זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה'", מבאר: "זכר עשה - קבע לישראל שבתות ומועדים ומצות שנאמרו בהם וזכרת כי היית במצרים (דברים ט"ו) לפי שהוא חנון ורחום על בניו וחפץ להצדיקם". אם תעבוד שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, אז בשביל מה יצאת ממצרים? וסוכות כחג האסיף הוא מיוחד משום שהוא תום העונה החקלאית. זכירת יציאת מצרים בחג הפסח ובחג השבועות הקרוב אליו מהלך חמישים יום הם זכר לאירוע יציאת מצרים ההיסטורי. זכירת יציאת מצרים בחג הסוכות הוא מימוש התכלית של יציאת מצרים
  15. למה "תרתי משמע"? משום שבפרשה זו מצטווים ישראל: 1. לעשות את הפסח השני בחייהם, הוא פסח דורות הראשון, הוא הפסח הראשון במדבר מחוץ למצרים, 2. פסח שני במשמעות של מי שנבצר ממנו לעשות את הפסח במועדו יד בניסן. שני 'פסח שני' אלה נהגו, כפי הנראה רק פעם אחת. האם נוכל למנות גם מצווה זו כזכר ליציאת מצרים? לא כתוב כך במפורש בפסוקים, אבל כפי שציינו בשאר מצוות הפסי לעיל: איסור חמץ, אכילת מצה, קרבן פסח וכו', כל אלה הם באופן טבעי ופשוט זכרון לשעבוד וליציאת מצרים ולפיכך מנינו גם מצווה זו. ראה אגב אזכורה בספר החינוך מצוה שפ: "שיעשה פסח שני בארבעה עשר באייר כל מי שלא יכול לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן". ראה עוד המצווה הסמוכה שם, שפא: "מצות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים, שכל המחוייב בפסח שני שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים, שנאמר: על מצות ומרורים יאכלהו". וכא שואלים את הבנים והבנות: כיצד והיכן נכנסה מצווה אחרונה זו לליל הסדר שלנו?.
  16. בעשרת הדברות של ספר דברים חוזר הדיבר של השבת אבל הפעם לא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", היינו זכר למעשה בראשית, אלא: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", היינו זכר ליציאת מצרים. מפרספקטיבה של זמן, מתקבלים הדברים יותר. ואולי גם לדור החדש. (ובקידוש בשבת עכ"פ אנחנו מזכירים את שניהם). מה עוד הקשר בין שבת ויציאת מצרים? ראה מדרש תנאים לדברים ה טו: "וזכרת כי עבד היית - זכור מה עשיתי לך מה פירקתי ממך מה היטלתי עליך. פירקתי ממך: וימררו את חייהם, היטלתי עליך: זכור את יום השבת. מלמד שנאמרה שבת אף זכר ליציאת מצרים". וסדר עולם רבה (ליינר) פרק ה מגלה שיציאת מצרים הייתה בשבת: "בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים (שמות טז א), ואחד בשבת היה". על רקע זה יובן טוב מדרש שמות רבה פרשת בא פרשה יט: "קדש לי כל בכור, והזהיר לישראל, כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית, שנאמר: זכור את יום השבת, כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם, שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". ובפרקי דרבי אליעזר פרק יח: "לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ כְּלִי חֶמְדָּה, וְלֹא רָצָה לְהַנְחִילוֹ אֶלָא לִבְנוֹ הָעוֹבֵד אוֹתוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹם שַׁבָּת מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁהָיָה לְפָנָיו, לֹא רָצָה לְהַנְחִילוֹ אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵן, כְּשֶׁיָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, עַד שֶׁלֹּא נָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, הִנְחִיל אֶת הַשַּׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל. וּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת שָׁבְתוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא נָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה". ובפירוש בכור שור שמות כ יא: "ובדברות האחרונות כתב: וזכרת כי עבד היית [בארץ] מצרים, ויוציאך ה' אלוהיך משם. וכשתנוח בשבת יזכר לך עבדות מצרים, שלא היית יכול לנוח, ועתה הנח בשבת, ותדע שאתה בן חורין מן העבודה, ותזכור החסד שעשה לך הקב"ה". ופירוש רמב"ן דברים ה טו: "אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה". עוד הרבה יש על הקשר בין שבת ויציאת מצרים, אבל נראה שאין פשט פשוט מזה שיום מנוחה פעם בשבוע בו הוא התשובה לשעבוד מצרים, הוא המטרה של יציאת מצרים: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".
  17. כבר קדם הציווי על אהבת הגר בפרשת קדושים, ויקרא יט לג: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". שם העניין הוא איסור אונאה ולפיכך אהבת הגר שם היא בהיבט שלילי של מניעת עשיית הרע, מניעת אונאתו. אל תעשה לגר את מה שעשו לך במצרים. אולי אין כאן אהבה ממש רק "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". האם מכאן לקח הלל את הדברים שאמר לגר? כאן בספר דברים, ההקשר הוא חיובי. כמו שעולה מהפסוקים הקודמים: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". והרי זה כמו שאומרים חז"ל במספר מקומות: "מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו' " – אם הקב"ה אוהב גרים, אף אתה אהוב את הגר. אז למה צריך הכתוב להוסיף את הסיבה של זכירת הגרות במצרים? לא מספיקה ההידמות לקב"ה? אולי באמת הפסוקים בספר ויקרא הם המקור ולא כאן.התשובה ממקום אחר בספר דברים, פרק ז פסוקים ז-ח: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". מאהבת ה' אתכם נפדתם מגרות מצרים, לפיכך תאהבו אתם את הגרים, לא רק שתימנעו מלהונותם, כעת כשאתם ריבונים על אדמתכם בארצכם.
  18. כבר קדמו הפסוקים לעיל אשר מזכירים את פסח בחודש האביב דווקא, בשמות כג טו: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וכו' ", בשמות לד יח: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". וכן בשמות יג ד: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". שמירה על פסח בחודש האביב (שלא יחול לפני יום השוויון באביב) היא מיסודות לוח השנה ולפיכך מצריכה את קידוש ועיבור השנה על מנת שיחולו החגים בזמנם (בכלל זה גם הקפדה על סוכות כחג האסיף). ספר החינוך מצווה ד אמנם ממקם מצווה זו בפרשת החודש הזה לכם, שמות יב: "מצות קידוש החדש - לקדש חדשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים, כלומר כשתראו חידושה של לבנה תקבעו לכם ראש חדש, או אפילו לא תראוה, מכיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקבל. וכן תכלול מצוה זו מצות עבור השנה, לפי שיסוד מצות קדוש החדש, כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם. וכמו כן מצות עבור השנה מזה היסוד היא". אך הלכות חשובות הקשורות ללוח השנה נלמדות מפסוק שהבאנו למעלה הכתוב בלשון של ציווי: "שמור", אשר מזכיר גם "שמור" אחרים בתורה כמו שבת. ראה למשל ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קכז שמפסוק זה לומדים שמעברים את חודש אדר דווקא: "שמור את חדש האביב, שמור את החודש סמוך לאביב מפני אביב שיהא בזמנו". ראה גם מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק א על הפסוק: "והיו לאותו ולמועדים ולימים ושנים - שעל חשבון חמה ולבנה תיקון המועדים, שנאמר: שמור את חדש האביב". וברמב"ם הלכות קידוש החודש פרק א הלכה א: "חדשי השנה הם חדשי הלבנה, שנאמר: עולת חדש בחדשו, ונאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים ... והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה, שנאמר: שמור את חדש האביב", בדברינו עיבור השנה בשבת פקודי.
  19. הגענו סוף סוף אל המצווה המרכזית של הפסח אשר נתנה לחג את שמו, היא מצוות קרבן הפסח שאמנם נזכרת כבר בספר שמות פרקים יב יג הנ"ל, ושם מונה אותה ספר החינוך, מצוה ה: "מצות שחיטת הפסח - לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה או גדי בבית הבחירה. וזה נקרא קרבן הפסח ... וענין המצוה הוא שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום י''ד בניסן בין הערבים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כולם אחר מאכלם וכו' ". אבל כאן נזכרת יציאת מצרים במפורש, אמנם שוב בקשר ברור עם אכילת מצה מחד גיסא ועם איסור חמץ – אסור שנזכר כאן בקשר ברור לקרבן הפסח (שספר החינוך מונה כבר במצווה פט בפרשת משפטים ע"ס הפסוק בשמות כג יח: "לא תשחט על חמץ דם זבחי") - הוא איסור חמץ שמתחיל כבר ביום יד במחצית היום בזמן הקרבת הקרבן.
  20. כבר ראינו שכל החגים, כמו גם השבת, קשורים ליציאת מצרים. אבל כאן, מדגיש פירוש חזקוני: "וזכרת כי עבד היית במצרים בשאר חגים יש מצות שיש להזכיר שבגינן יצאו ישראל ממצרים כגון מצות בפסח, סוכה בחג האסיף, שופר בר"ה, תענית ביום הכפורים, אבל עצרת אין בו שום רמז לפיכך כתוב בו וזכרת. כי עבד היית במצרים אל תאמר איך אתבטל מן הקציר אלא זכור שלא היה בידך כלום כשחננך הקדוש ברוך הוא ולא היה לך פנאי לנוח ולשמוח לפיכך ושמרת ועשית".
  21. יציאת מצרים איננה מהלך פשוט שבו מניחים מאחור את הסבל והשעבוד ויוצאים לחירות ולעולם נעים ויפה. עצם המצווה של זכירת יציאת מצרים מקפלת בתוכה גם זכרונות קשים, חשבונות עם אויבים ומשטינים. לא רק של המצרים ששעבדו את בני ישראל (ראה דברינו לבנת הספיר), אלא גם של עמי האיזור, בפרט בדרך הארוכה אל החירות בארץ המובטחת. ולא חשבון רק עם אויב מר ושפל כמו עמלק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע", לא רק עם אלא בלעם שבא לקלל את עם ישראל, אלא גם עם קרובי משפחה כמו עמון ומואב שלא היו מוכנים לספק לעם לחם ומים "בדרך בצאתכם ממצרים". האם זו מצווה לדורות? האם זו הדרך לחירות ולריבונות לזכור לעמי האיזור לנצח את רעתם? גם למי שיבקש להסתפח אל יוצאי מצרים? ראה הריכוך כבר במקרא עצמו שם, הן כלפי אדום "כי אחיך הוא" והן כלפי המצרים עצמם "כי גר היית בארצו"! ואיזו קהילה יהודית מפוארת חייתה ופרחה במצרים שנים ותקופות ארוכות. ועמון ומואב שחטאם הגדול באמת, הזנות בשיטים כלל לא נזכר שם, מה איתם? ראה איך נהפכה ההלכה והותרו בנותיהם לבוא בקהל ומרות המואביה בת עגלון מלך מואב יצא דוד המלך! דברינו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' בפרשת כי תצא. (ורחב שהיא משבעת העמים נישאת ליהושע ויצו ממנה שמונה נביאים, דברינו רחב בפרשת שלח לך). ראה גם הדיון על הגר העמוני שבא לפני חכמים והתירוהו משום "שכבר עלה סנחריב ובלבל את האומות" (מסכת ידיים פרק ד משנה ד). אפשר שזכרון יציאת מצרים, כאשר העם היוצא גם התנחל ובנה לו בית איתן ונאמן, יכול לאפשר גם יחס אחר לעמים האחרים.
  22. כבר ראינו את הביטוי "הדבר הזה" בפסוקים הקודמים בדין איסור עושק של החלשים בחברה וכן לעיל בדין הענקה לעבד שהשתחרר. הביטוי "דבר" צד את עיני הדרשנים. ראה תוספתא מסכת פאה (ליברמן) פרק ד הלכה יז: "אמר ליתן ונתן, נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה. אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן, נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה. לא אמר ליתן, אבל אמר לאחרים תנו, נותנין לו שכר על כך, שנאמר: כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך. לא אמר לאחרים תנו, אבל מניח לו בדברים טובים, מניין שנותנין לו שכר על כך? שנאמר: כי בגלל הדבר הזה". גם הדיבור חשוב מאד. ראה טור יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט: "שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו ויגביה עליו קולו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לו לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת. ואם אין בידו ליתן לו ויכול לעשות לאחרים שיתנו לו שכרו גדול כשכר הנותן". ראה דברינו מתנות עניים בפרשת כי תצא וכן דברינו מצוות צדקה בפרשת בהר.
  23. הזכירה כאן איננה ישירה של יציאת מצרים, אלא של מה שקרה בדרך – "בדרך בצאתכם ממצרים". מבאר מדרש תנאים לדברים פרק כה פסוק יז: "בדרך - בשעת טירופכם: בצאתכם ממצרים - בשעת גאולתכם". עמלק איננו מעצמה כמצרים שיכולה לשעבד עם. עמלק גם לא יכול לנהל מלחמה סדורה נגד עם ריבוני בארצו. עמלק מזנב את הנחשלים, עמלק מצנן את האמבטיה הרותחת (מדרש תנחומא כי תצא יג ורש"י על הפסוק) ומראה לעמי האזור שאפשר להתגרות בישראל. בא מדרש תנאים לדברים ומדגיש שכל זה היה "בשעת גאולתכם", היינו, עמלק בא למחוק את האירוע הגדול והנשגב של יציאת מצרים. על כך באה הזכירה בלשון נגיד ומצווה: "זכור", כמו "שמור" שראינו לעיל. אך לצד החשבון החיצוני עם עמלק, יש חשבון פנימי של הקפדה על מידות ומשקלות, היינו על בניית חברה צודקת וישרה, כפי שראינו לעיל במצוות מידות ומשקלות ובסמיכות של זכירת עמלק למצווה זו. זכירה אחת היא המלחמה החיצונית בעמלק "מדור דור" ומחייתו. הזכירה השנייה היא מנוחה ונחלה תקינים בארץ שהיא מטרת היציאה ממצרים. לסיים את הדרך ולהגיע לארץ, לבנות בה חברה בריאה וחסונה ששום עמלק לא ירצה לשוב ולהתגרות בה.