אוהל מועד הפרטי והכללי

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן: (שמות מ לד-לה).1

וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ויקרא א א).2

 

ויקרא רבה א ה

אתה מוצא, בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה, היה מסתיר פניו ממנו שנאמר: "ויסתר משה פניו". א"ל הקב"ה: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה". א"ר אלעזר: "לכה" – ודאי, ה"א בסוף התיבה, לומר, שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. בים, עמד לו מן הצד. אמר לו הקב"ה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" לומר, שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו. בסיני עמד לו מן הצד. אמר לו: "עלה אל ה' אתה ואהרון" – לומר, שאם אין אתה עולה אין אחר עולה. באוהל מועד עמד לו מן הצד. א"ל הקב"ה: עד מתי אתה משפיל עצמך? אין השעה מצפה אלא לך! תדע לך שהוא כן, שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה: "ויקרא אל משה".3

שמות פרק כז פסוקים כ-כא

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.4

שמות פרק כט פסוק ד

וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם.5

שמות פרק כט פסוקים מב-מג

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי.6

שמות פרק לא פסוקים ו-ז, פרשת כי תשא

וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן וּבְלֵב כָּל־חֲכַם־לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ: אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת־הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל־כְּלֵי הָאֹהֶל.7

שמות פרק לה פסוק כא, פרשת ויקהל

וַיָּבֹאוּ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.8

שמות פרק לג פסוק ז, פרשת כי תשא

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.9

רש"י שמות פרק לג פסוק ח

"והיה כצאת משה מן המחנה" – ללכת אל האהל: "יקומו כל העם" – עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם: "והביטו אחרי משה" – לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שהשכינה תיכנס אחריו לפתח אהלו.10

מדרש תנחומא פרשת תרומה סימן ח

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכיפורים עצמו! אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל [בסדר הכתובים]. אמר ר' יהודה בר' שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה … ולכך נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם. אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל.11

תרגום אונקלוס לפסוק הנ"ל – שמות פרשת כי תשא פרק לג פסוק ז

וּמֹשֶׁה נָסֵיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵיהּ לֵיהּ מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא, אַרְחֵיק מִן מַשְׁרִיתָא, וְקָרֵי לֵיהּ, מַשְׁכַּן בֵּית אֻלְפָנָא; וְהָוֵי, כָּל דְּתָבַע אֻלְפָן מִן קֳדָם יְיָ, נָפֵיק לְמַשְׁכַּן בֵּית אֻלְפָנָא, דְּמִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא.12

מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת כי תשא פרק לג סימן ז

"ומשה יקח את האוהל ונטה לו אל מחוץ למחנה", שכיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום, מיד ריחק עצמו מהם. למה? שהמנודה לרב מנודה לתלמיד. מיד ריחק משה את משכנו ממחנה ישראל ארבעת מילין.13 ואמר הקב"ה למשה: משה, אני פירשתי מהם ואתה פירשת מהם. עשיתם כיתומים אשר אין להם אב, ועתה אין להם תקומה.14 אמר משה: ריבונו של עולם, אתה רחום, אתה חנון, אתה קיים, אתה מתנחם על הרעה, עשה למען שמך. אמר לו: משה, חזור משכנך לתוך בני ואני אחזור עמך, הדא הוא דכתיב: "ודבר ה' אל משה פנים בפנים" (שמות לג פסוק יא).15

מסכת ברכות דף סג עמוד ב

"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" . אמר רבי יצחק: אמר לו הקב"ה למשה: משה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה. איכא דאמרי, כך אמר לו הקב"ה למשה: כשם שאני הסברתי לך פנים – כך אתה הסבר פנים לישראל, והחזר האהל למקומו. "ושב אל המחנה וגו' ". אמר רבי אבהו, אמר לו הקב"ה למשה: עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האהל למקומו – מוטב, ואם לאו – יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך. והיינו דכתיב: "ושב אל המחנה". אמר רבא: אף על פי כן לא יצא הדבר לבטלה, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל.16

אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת כי תשא פרק לג פסוק ז

ומשה יקח – עתיד תחת עבר … והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחר שהוריד הלוחות השניים כתובים, והחלו ישראל לעשות המשכן. וקרא לאהלו אוהל מועד, כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה.17

סיכום:

להבנת פרשת "אוהל מועד הפרטי" שהקים משה יש שלוש אפשרויות:

א. שיטת רמב"ן וסיעתו

הכל הוא כסדר הכתובים, הן בפרשות תרומה-ויקרא והן בתוך פרשת כי תשא, כפשוטו של מקרא וכשיטת חז"ל שהקמת אוהל מועד הפרטי של משה קשורה עם חטא העגל. כשמשה יורד מההר עם הלוחות הוא מכיר את פרשות תרומה ותצווה, גם אם טרם הודיע אותם לעם, הוא יודע ש"אוהל מועד" מיועד להיות המשכן הכללי ולא הפרטי, ואע"פ כן, אין הוא מהסס להשתמש בו לאוהל הפרטי שלו. העתקת "אוהל מועד" בידי משה מ"משכן זמנא" ל"בית אולפנא" היא מענה ספונטאני הבא מתוך כעס והמשך לשבירת הלוחות כאמור. משה בונה "בית אולפן" ללימוד תורה וכל מי שמבקש את ה' ורוצה ללמוד תורה, ייצא אל האוהל אשר מחוץ למחנה.18

באות פרשות ויקהל ופקודי, אולי כבר תרומה ותצווה כשמשה מספר אותם לעם, ומחזירות את אוהל מועד למשמעותו המקורית, כאקט של סליחה לעם ישראל, אבל גם כתוכחה למשה.19 ההתוועדות תהיה במשכן, מבין שני הכרובים שמעל ארון הברית יחד עם עבודת הקרבנות, קטורת, נרות, לחם הפנים וכו'!20 ומכאן פשיטא שמשה לא יכול להיכנס אל אוהל מועד שהופקע ממנו (אחרי שהוא הפקיעו מהציבור) וחזר להיות אוהל מועד הציבורי, בלי שייקרא.

ב. שיטת רש"י וסיעתו

בשיטה זו, הסדר הפנימי בתוך פרשת כי תשא הוא כפשוטו כנ"ל והקמת אוהל מועד הפרטי הוא תגובה על מעשה העגל והמשך למעשה שבירת הלוחות, כפי שראינו בשיטה הקודמת. אבל סדר  פרשות תרומה עד ויקהל פקודי איננו ככתוב בתורה. חטא העגל קדם לציווי על הקמת המשכן, אשר ניתן מאוחר בהרבה, ביום הכיפורים בו משה יורד מההר עם הלוחות השניים. משה הצטווה על המשכן רק בעלייתו השלישית להר לקבל את הלוחות השניים, בין ראש חודש אלול ליום הכיפורים, כשיטות שהציווי על המשכן הוא כפרה על מעשה העגל. כאשר כעס משה על עם ישראל בחטא העגל, לא ידע על אוהל מועד שהוא המשכן. משה הוא שמחדש את "אוהל מועד", כמקום התוועדות ומקום "בית אולפנא" לכל מבקש ה'. "אוהל מועד" הוא חידוש של משה. בית המדרש קדם לבית המקדש ובכך הניח משה את היסודות לסנהדרין שישבה בלשכת הגזית סמוך לבית המקדש ועוד יותר ל"יבנה וחכמיה" הבאים לאחר חורבן הבית.21 אלא שבעלותו ההרה מצטווה משה על המשכן, הוא אוהל מועד, ומבין שברדתו מההר יופקע ממנו "אוהל מועד" הפרטי שבנה ויהפוך למשהו אחר. בית האולפן ומקום ההתוודעות יועתקו אל המשכן, בדומה לסנהדרין שישבה בלשכת הגזית בסמוך לבית המקדש, אך משחרב הבית נשארה הסנהדרין כבית אולפן והוראה לעם ישראל, גם אם גלתה "מחוץ למחנה" ונעתקה מירושלים.22 ועם כל זאת, משה שיש לו זכות הראשונים על "אוהל מועד", לא חושב שזכות זו מקנה לו "כרטיס כניסה" לאוהל מועד – המשכן הכללי ואיננו נכנס, אינו יכול להיכנס, עד שקוראים לו.

ג. שיטת אבן עזרא וסיעתו

האפשרות השלישית, שיטת אבן עזרא וסיעתו, היא שהקמת אוהל מועד הפרטי של משה נעשתה אחרי שירד מההר ביום הכיפורים ולא כסדר המסופר בפרשת כי תשא. בניית אוהל מועד הפרטי קשורה להורדת הלוחות השניים ואולי גם לארון העץ הזמני שעשה משה. ראה דברינו שני ארונות היו בפרשת עקב. הדברים לא באו מתוך רצון לפרוש מעם ישראל ולא בשעת כעס ובוודאי לא כאקט משלים לשבירת הלוחות, אלא פשוט מהצורך לשכן את הלוחות ולהמשיך את ההתוועדות של הר סיני, עד שייבנה אוהל מועד הקבוע, הוא המשכן שעליו הצטווה משה בהר. וכדברי אבן עזרא: "בעבור הכבוד שידבר עמו … כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן". באפשרות זו, ברור שאוהל מועד זה איננו מקנה למשה שום זכות ראשונים או "כרטיס כניסה". אין הוא יכול להיכנס אל אוהל מועד הציבורי שעליו שוכן כעת כבוד ה' והוא מחכה עד שיקראו אליו. אפשרות זו איננה דרמטית כמו השנייה, אבל, בדומה לראשונה, מדגישה את תעוזתו של משה וחוסר היסוסו להשתמש בכינוי "אוהל מועד", שהוא כבר יודע למה הוא מיועד, כשם לאוהלו הפרטי והזמני. ושוב, בדומה לאפשרות השנייה, בכך מניח משה את היסודות לדורות רבים קדימה, למעשה אשר יעשו אם וכאשר יחרב חו"ח בית המקדש. בית מקדש הוא דבר מותנה, בית אולפנא, בית ועד ללימוד תורה, הוא דבר נצחי: "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא כא).

שבת שלום

מחלקי המים

 

אחרית דבר

אבות דרבי נתן נוסח א פרק ב

זה אחד מהדברים שעשה משה מדעתו, דן קל וחומר והסכים דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום. פירש מאוהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום. שבר את הלוחות והסכימה דעתו לדעת המקום … פירש מאוהל מועד כיצד? אמר ומה אהרן אחי שמשוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים ומשתמש בהם בקדושה אמר לו הקב"ה: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז ב), אני שאני מזומן לכך, על אחת כמה וכמה שאפרוש מאוהל מועד. פירש מאוהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום.23

 

מים אחרונים: ואחרי ככלות הכל, תם הדף ולא נשלם העניין. את כל הנושא של אוהל מועד הפרטי, אפשר לקשר עם "אוהל העדות". ראה דברינו שני משכנות היו בפרשת פקודי. אפשר שמשכן העדות אשר נקרא גם משכן לדברות ונעשה בכסף שנותר ממלאכת המשכן (הראשי), הוא ההמשך של אוהל מועד של משה שקדם למשכן (הראשי), הוא כעת "בית אולפנא" שתירגם אונקלוס. ודבר זה דורש עיון נוסף לחבר בין שני נושאים מרכזיים אלה (ואולי אין חיבור …).

עניין נוסף, הוא האוהל סביבו מכנס משה את הזקנים (הסנהדרין הראשון) בעקבות חטא המתאווים, דברי משה שם: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי", וציווי הקב"ה: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל … וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". שם מסופר על אלדד ומידד אשר: "וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה" ובתום האצלת הרוח על הזקנים חוזרים ומשה אל המחנה, ככתוב: "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". אנו מציעים לשקול את הרעיון שהיציאה אל האוהל אשר מחוץ למחנה הוא האוהל הפרטי של משה שהפך עם הקמת המשכן לאוהל העדות ובית מדרשו של משה: "בית אולפנא".

עדכון אחרון: 20/07/2018

הערות שוליים

  1. פסוקים אלה חותמים את פרשת פקודי, ספר שמות. משה מסיים את הקמת המשכן, הוא אוהל מועד, אך לא יכול להיכנס אליו. ראה ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מד שמשה היה מקים ומפרק את המשכן בכל אחד מימי המילואים: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו היום העמידו משחו ולא פרקו". ובפסיקתא רבתי פיסקא ה - ויהי ביום כלות משה: "והמשכן, מניין שנתן משה נפשו עליו? רבי חייא בן יוסף אמר: כל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקו שני פעמים בכל יום וקבעו. רבי חנינא הגדול אומר: שלשה פעמים בכל יום מפרקו וקובעו. ואם תאמר שהיה אחד משבטו של לוי נותן לו יד? אמרו רבותינו: הוא בעצמו היה מפרקו ולא היה מסייעו אחד מישראל. מנין? ממה שקרינו בעניין: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". סוף ספר שמות ותחילת ספר ויקרא יוצרים רצף קריאה והמשכיות ענייניים, אך גם הפסקה וקו מפריד ברור בין הבנייה והכניסה. קו פרשת מים עם משמעות אישית למשה - בניית המשכן, השלמתו והקמתו אינם כרטיס כניסה אוטומטי אליו.
  2. וכך מתחיל ספר ויקרא, בקריאה למשה מאוהל מועד, או שמא אל אוהל מועד שהרי הדיבור אל משה היה בתוך אוהל מועד ככתוב: "אשר איועד לך שמה". אוהל מועד – אוהל ההתוועדות. "אוהל מועד" הוא שיוצר את החיבור הענייני והלשוני בין סוף ספר שמות לתחילת ספר ויקרא. אבל אנחנו רוצים ללכת עוד אחורה ולחקור את מוצאו וגלגוליו של הביטוי "אוהל מועד": מתי נזכר לראשונה? מה משמעו? האם ייתכן שיש יותר מ"אוהל מועד" אחד? האם זה מסביר מדוע נמנע משה מלהיכנס אל אוהל מועד עד שקראו לו?
  3. כאן משמע שמשה לא נכנס אל אוהל מועד שהוא שהקים אותו, מפני מידת הענווה שהייתה בו, מפני שלא חשב ששליחותו היא "תפקיד לכל החיים", אלא אד-הוק לפי השעה והצורך. והרבה שלוחים למקום. ראה בהמשך המדרש שם, בסימן טו, דברים חריפים בהרבה: "מכאן אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן, צא ולמד ממשה, אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ... ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני לפנים עד שקרא לו, שנאמר: ויקרא אל משה". הרי לנו לכאורה תשובה טובה לשאלתנו, לחיבור שבין סוף ספר שמות: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד" ובין תחילת ספר ויקרא: "ויקרא אל משה ... מאוהל מועד" והכל שפיר וברור. ההפסק בין סוף ספר שמות ובין תחילת ספר ויקרא, בין הבנייה לכניסה בא ללמדנו דרך ארץ. וכך כבר הרחבנו ודנו באריכות במוטיב זה בדברינו דעה קנית מה חסרת וכן בדברינו הקריאה למשה בפרשה זו בשנים האחרות. מה עוד ניתן לחדש ב"פרשה קטנה" זו? מסתבר שיש ו"אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג ע"א). מה גם שחידושנו הפעם יהיה יותר מהמקרא עצמו ופחות מהמדרש.
  4. זה האזכור הראשון של "אוהל מועד" בסדר פרשות התורה. לאורך כל פרשת תרומה הפותחת את ארבע הפרשות המתארות את הציווי על המשכן, אין אזכור של המונח "אוהל מועד", רק "מקדש" ו"משכן". יש אוהל עורות עזים לכסות על המשכן, אבל לא כינוי של המשכן כולו בשם "אוהל מועד". האזכור הראשון הוא כאן במצוות הדלקת המנורה, שהוא גם האזכור הראשון של אהרון הכהן ותפקידו המרכזי, הוא ובניו, בעבודת המשכן. לא משה – אלא אהרון, כפי שנאמר למשה עוד בסנה: "אל תקרב הלום - שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך" (שמות רבה סוף פרשה ב, ראה דברינו אל תקרב הלום – הקרב את אהרון אחיך בפרשת תצוה). לאורך כל פרשת תצוה אין אזכור של "משכן" בכלל.
  5. אם חשבנו שהביטוי "אוהל מועד" קשור בעבודת הכהנים, הנה אכן כי כן. הביטוי חוזר שבע פעמים בפרק כט המתאר את חניכת אהרון ובניו לעבודת המקדש ופעם שמינית (ראשונה בעצם) בסוף פרק כח המתאר את בגדי הכהונה. האם מפרשת תצוה נוכל ללמוד ש"אוהל מועד" קשור בעבודת הכהנים: קרבנות, קטורת, נרות וכו'?
  6. אזכור זה, גם הוא בפרק כט בפרשת תצוה, מכיל התייחסות כפולה-דואלית, ל"אהל מועד". מחד גיסא, שוב הקשר לקרבנות. ולא סתם, אלא לקרבן התמיד, שכאן הוא אזכורו הראשון בתורה (השני הוא בפרשת פנחס, במדבר פרק כח). תמיד, היינו במועד קבוע וזמן ידוע – כל יום מימות השנה: בוקר וערב (ראה דברינו עולת תמיד בפרשת תצוה). מאידך גיסא, אוהל מועד הוא מלשון התוועדות. מקום בו הקב"ה נועד עם משה, כפי שחוזר אח"כ גם בקטורת הסמים: "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה וכו' " (שמות ל לו, בפרשת כי תשא). נושא ההתוועדות מופיע לראשונה בפרשת תרומה, שמות כה כב, בהקשר עם ארון הברית, הכפורת שעליו (ועליה הכרובים) והפרוכת שלפניו. וכך גם בשמות ל ו ובספר במדבר יז יט. אבל שם כאמור בלי "אוהל מועד". כאן, ובקטורת הסמים - "אוהל מועד" מלשון התוועדות. האם זה האזכור הראשון?
  7. אנחנו ממשיכים לפרשת כי תשא, שם מוזכר אוהל מועד בהקשר עם מחצית השקל - כסף הכיפורים (שמות ל טז), עם כיור הנחושת (שם יח), שמן המשחה (שם כו) וקטורת הסמים (שם לו). ומכולם בחרנו להביא את הציווי לאומנים החכמים, בצלאל ואהליאב, אשר פותח ב"אוהל מועד" ועובר ממנו אל הארון והכפורת אשר עליו ואל "כל כלי האוהל". מהם "כל כלי האוהל"? אבן עזרא (הפרשן היחיד שמצאנו שמתייחס לעניין) מסביר שכלי האוהל הם: "הפרוכת והמסך והקרשים והבריחים", היינו כלים הקשורים ב"אוהל" כמשמעותו הבסיסית בפרשת תרומה: כיסוי יריעות העזים על המשכן (שמעליהם יש כיסוי נוסף של עורות אילים ותחשים). אבל אונקלוס מתרגם: "כל כלי מנא משכנא" ולנו נראה בפשטות מהמשך הפסוקים ש"כל כלי האוהל" הם כל כלי המשכן: המנורה, השולחן, מזבח הזהב וכו'. ואם כך, הרי ש"אוהל מועד" מקבל כאן חיזוק נוסף כשם הכולל של המשכן ומקביל ל"מקדש" ו"משכן" שבפרשת תרומה. אגב, גם בפרשת כי תשא, בדומה לתצוה אין שום אזכור של "משכן".
  8. המונח משכן חוזר בעצמה רבה בפרשת ויקהל, המקבילה לפרשת תרומה, אבל לא נפקד מקומו של "אוהל מועד", כאן, בתיאור ההתנדבות הכללית וכן בפרק לח ח במעשה כיור הנחושת. כך גם בפרשת פקודי המסכמת את כל העבודה, והשיא בפרק מ, בתיאור הקמת המשכן, כפי שכבר ציינו בפתח דברינו. ומשם לפסוק הראשון בספר ויקרא, ולספר ויקרא כולו בו הוא מוזכר 43 פעמים, בעוד ש"משכן" מוזכר בספר ויקרא פעמיים בלבד (המונח משכן חוזר באופן מובהק בספר במדבר, לצד "אוהל מועד", ובספר דברים לא נזכר כלל. אבל זה כבר מעבר לנושא שלנו הפעם).
  9. אנחנו חוזרים שוב אחורה, לפרשת כי תשא, ו"מגלים" את "אוהל מועד" הראשון הנזכר בתורה! - האוהל הפרטי שהקים משה מחוץ למחנה, בעקבות חטא העגל, ולקח איתו את כל הכתרים שנקשרו לבני ישראל במתן תורה (שבת פח ע"ב) וקרא לו "אוהל מועד"! וכאן אנו שואלים: כיצד זה משתמש משה (או המקרא) בשם "אוהל מועד" לאוהל הפרטי שלו (של משה), אותו השם המיועד לאוהל המשכן הכללי? האם לא חש משה לכנות את אוהלו הפרטי ב"שם שמור" זה? האם יש כאן כוונת מכוון של המקרא, או ששגרת לשון היא: פעם אוהל מועד פרטי "מחוץ למחנה" ופעם אוהל מועד כללי ובמרכז המחנה "סביב יחנו"? נראה לנו שיש כאן משהו בסיסי ונסתר שאותו נרצה לגלות.
  10. השווה פירוש זה של רש"י מחד גיסא, עם הגמרא במסכת שבת פח בסיפור המלאכים שמתנגדים לתת את התורה ותמהים: "מה לילוד אשה בינינו"; ומאידך גיסא, עם הפסוקים בסוף פרשת נשא והמדרשים על משה שנכנס לאהל מועד (זה הציבורי, לאחר שהוקם ונחנך) ושומע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים. וכאן, באוהל מועד הפרטי, שקדם לכללי, משה נכנס לאוהל שהקים ומובטח שהשכינה תיכנס אחריו! ראה דברינו אשרי ילוד אשה בפרשת בהעלותך.
  11. דברינו עד כאן תלויים, כמובן, בשאלת סדר הפרשות תרומה-תצוה-כי תשא-ויקהל-פקודי, לשון אחרת, אם הציווי על המשכן היה לפני או אחרי חטא העגל. ממדרש זה עולה בבירור שהציווי על המשכן היה לאחר חטא העגל, כשמשה יורד בפעם השלישית מההר ביום הכיפורים, והוא סימן הכפרה לעם ישראל, ועל כן קבענו שמשה הוא הראשון להשתמש במונח "אוהל מועד". אם מאידך, סדר הפרשות הוא כסדר הנכתב במקרא ומשה לפחות כבר שמע את הציווי בפרשות תרומה-תצווה לפני מעשה העגל, התמיהה היא קשה עוד יותר: כיצד הוא משתמש לאוהלו הפרטי במונח שמיועד לאוהל מועד הכללי? ראה השיטות השונות בדברינו אימתי נאמרה למשה הפרשה הזאת, בפרשת תרומה. ובדברי הסיכום שלנו להלן, נתייחס לשיטות / אפשרויות אלה.
  12. בכל המקומות הנ"ל בהם מוזכר "אוהל מועד" מתרגם אונקלוס: "מַשְׁכַּן זִמְנָא". לא "משכן זמני" כפי שנוטה לשון ימינו, אלא משכן של זמן. זמן = מועד. משכן של התוועדות. רק כאן, בפסוק בפרשת כי תשא הוא מתרגם: בית אולפנא – בית מדרש, בית של לימוד. פעמיים בפסוק. ראה גם התרגום בהמשך הפסוק: "כל מבקש ה' - כָּל דְּתָבַע אֻלְפָן מִן קֳדָם יְיָ". אונקלוס הוא אולי הפרשן היחידי שמצאנו שמתייחס לשאלה שהעלינו בהערה 9 ולפחות מקפיד לציין שאלה שני "אוהל מועד" שונים. האם בכך יש תשובה לשאלה שהעלינו? עדיין, באיזו זכות משתמש משה במונח "אוהל מועד" גם אם במשמעות אחרת?
  13. ראה הכעס הגדול של משה על בני ישראל אחרי שבירת הלוחות, בשמות רבה מה ג: "כיון שראה משה המתנה טובה שהיתה בידם ואבדוה, אף הוא כעס עליהם שנאמר ומשה יקח את האהל ... ולמה כעס עליהם? ר' יוחנן אמר: כך דרש משה מנודה לרב מנודה לתלמיד, לפיכך ומשה יקח את האהל. ר"ש בן לקיש אמר: משל למלך שהיה לו לגיון אחד ומרד עליו. מה עשה שר צבא שלו נטל סגנוס של מלך וברח. כך משה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה נטל את האוהל ויצא, לכך נאמר ומשה יקח את האהל". האוהל היה כאילו כבר מוכן, הוא הסגנוס (הסגנון, הדגל) של המלך ומשה כביכול לוקח אותו לעצמו! ומה הלאה?
  14. ראה דברינו לא יהיו שתי הפנים בכעס בפרשת כי תשא.
  15. בתגובה לחטא העגל מתרחק משה מהעם ומקים 'בית האולפנא הפרטי של משה' - האולפן של משה. ראה פירוש רש"י שמתחבר לפירוש אונקלוס הנ"ל: "והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה". וכן מפרש רשב"ם, הכתב והקבלה, מלבי"ם ואחרים. אבל מה נאמר שם בין משה לקב"ה בשיח האינטימי: "פנים אל פנים" ("פנים בפנים", לא נאמר כאן אלא במתן תורה, דברים ה ד, וזו טעות של המעתיקים) – מה נאמר שם? משה, אומר לו הקב"ה, אחד מאיתנו צריך לעשות את הצעד הראשון חזרה אל עם ישראל! אי אפשר להמשיך בנידוי כפול זה של הרב ושל התלמיד. "לא יהיו שני הפנים בכעס". תחזור אתה משה תחילה, "חזור משכנך לתוך בני", תחזיר את הסגנוס שלקחת ואני אחזור אתך. כאילו הוא קורא את הפסוק: "וְדִבֶּר ה' אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה", בשיטת סרסהו ופרשהו: מה דיבר ה' אל משה פנים אל פנים כמו שמדבר איש אל רעהו? - שוב אל המחנה. ואימתי היא החזרה הסופית והשלימה? - כאשר נבנה המשכן, כאשר "אוהל מועד" חוזר או הופך להיות משכן הכללי ולא הפרטי של משה. החזרה היא בסוף פרשת פקודי ובתחילת פרשת ויקרא כפי שפתחנו בראש הדף.
  16. בהמשך למדרש הקודם, לא יכולנו שלא להביא מדרש זה, גם אם הדבר יסיט אותנו מעט ממסלולנו. החזרה אל המחנה, לאוהל מועד הכללי, איננה רק "בטוב", אלא איום על משה. אם אתה עכשיו מתרחק מהעם, יקום מנהיג אחר. יש לו שם: "יהושע תלמידך – משרתך". יש לשים לב בפרט למשפט: "אם אתה מחזיר האובל למקומו וכו' ". משה כביכול לוקח מהציבור את "אוהל מועד" ומנכס אותו לעצמו. גם אם אוהל מועד הפיסי, המשכן, טרם הוקם, הוא קיים כישות רוחנית, מעין "קניין רוחני" והוא שייך לכלל ישראל, לא למשה. מדרש זה אולי מסתדר הכי טוב עם השיטות שפרשות תרומה-ויקהל נאמרו כסדר שבתורה ועכ"פ הציווי על אוהל מועד הכללי כבר היה ידוע. למשה אין ברירה אלא לחזור למחנה ולהחזיר את "אוהל מועד" לבעליו החוקיים, הם עם ישראל כולו. ואולי ניתן לצרף מדרש זה גם לחבורת המדרשים על חילופי הגברי בין משה ליהושע. ראה דברינו יפקוד ה' איש על העדה וכן חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס. אולי כבר כאן ניבט זרע החלפת ההנהגה.
  17. כמו כן מפרש חזקוני על הפסוק: "ומשה יקח לשון עתיד במקום עבר. ומעשה זה היה לאחר שהוריד לוחות שניות". שיטה זו נזקקת כמובן לכלל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה", כלל שאבן עזרא לא נמנע מלהשתמש בו כשצריך (בדומה לרש"י, ראה דברינו אין מוקדם ומאוחר בתורה – בפרשני המקרא בפרשת בהעלותך). אבל רמב"ן, שככלל אינו אוהב את השימוש ב"אין מוקדם ומאוחר בתורה", תוקף בחריפות שיטה זו (שלא מצאנו לה תומכים נוספים) ואומר: "ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה. ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י (שם) אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם? ואם היה הוצאת האוהל אחרי יום הכיפורים, הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו". עם זאת, הוא מרכך את הכעס של משה ואומר שבהוצאת האוהל של משה מחוץ למחנה החל כבר תהליך הכפרה: "אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו, ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז) שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם". והוא גם מסכים שעיקר תפקוד אוהל מועד שבנה משה הוא לאחר הריצוי של הורדת לוחות שניים ביום הכיפורים, שהרי משה שהה בהר פעמיים ארבעים יום מי"ז בתמוז ועד יום הכיפורים. ראה סוף דבריו שם: "והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח - יא) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיום הכיפורים עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז ב)".
  18. שיטה זו תשמח להיעזר בדברי אונקלוס לעיל אשר מבחין בין שני סוגי "אוהל מועד", אבל קשה להתעלם מהכתוב בעברית בתורה.
  19. וזה אולי מסביר קצת את החזרה של פרשות ויקהל פקודי על תרומה-תצוה.
  20. ומכאן סיוע לשיטת הרמב"ם בכל מעשה הקרבנות. ראה מורה נבוכים חלק ג פרקים לב, מה.
  21. ראה השימוש באוהל שהציב משה בעת ייסוד יבנה וחכמיה, מסכת ברכות סג ע"ב: "תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש: ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה: והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה - על אחת כמה וכמה".
  22. השימוש באוהל שהציב משה חוזר גם בעת ייסוד התורה בגליל לאחר מרד בר כוכבא וחורבן יהודה. ראה שיר השירים רבה ב ג: "בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא ... נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון. כיון שהגיע זמנם להיפטר, אמרו: מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחים אותו ריקם? חלקו כבוד לר' יהודה ... ולא שהיה גדול מהם בתורה, אלא מקומו של אדם הוא מכבדו. נכנס ר' יהודה ודרש: ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה ... והיה כל מבקש משה אין כתיב כאן, אלא: מבקש ה', מכאן למדנו שכל מי שמקבל פני חברים כאילו מקבל פני שכינה. ואתם אחינו רבותינו גדולי התורה, מי שנצטער בכם עשרה מיל או עשרים או שלשים או ארבעים כדי לשמוע דברי תורה, על אחת כמה וכמה שאין הקב"ה מקפח שכרכם בזה ובבא".
  23. לאחר השלמת הדף, התגלגל לידינו מדרש זה, אשר יכול לתרום גם הוא ליחס של משה אל אוהל מועד והפעם גם בהקשר של אהרון אחיו. לנושא המורכב שראינו לעיל, מצטרפים כאן הכבוד והרגישות הרבים שחש משה כלפי אהרון אחיו. משה נכנס אל אוהל מועד שלו בכל עת שרצה. אהרון לא יכול להיכנס אל קודש הקודשים, מקום שם מצוי הקול מבין שני הכרובים, בכל עת שירצה. ראה דברינו אל יבוא בכל עת אל הקודש בפרשת אחרי מות, שם נדרשנו במקצת לפרישת משה מאוהל מועד (הציבורי), בעקבות הגבלת הכניסה של אהרון אליו.