- זו משנת היסוד של השתלשלות התורה שבע"פ שאולי צריכה הייתה להיכתב בראש הש"ס, אבל חכמים קבעוה במסכת אבות, בסדר נזיקין (ועל כך רבו הפירושים. ראו, למשל, הקדמת קהתי למסכת זו). מסורת זו מגיעה ממשה עד אנשי הכנסת הגדולה (ומשם לחכמי כל הדורות), ואלה אומרים שלושה עניינים יסודיים (בדומה לאמירות "משולשות" אחרות במסכת אבות). אחד מהשלושה הוא: עשו סייג לתורה. סייג הוא בפשטות גדר. אמצעי שמסייג ומסווג ובמשמעות כאן גם תוחם, שומר ומגן. יש לגדור גדרות מסביב לתורה על מנת לשמרה ועל מנת לא להיכשל באיסוריה. אבל כיצד? כמה? מתי? האם הסייג הוא רק לאיסורים ולמצוות לא תעשה, או שמא גם למצוות עשה, כגון: מגבלה לכמות הצדקה שהאדם נותן כחלק מרכושו. האם יש סייג לסייג לתורה?
- אנשי הכנסת הגדולה אמרו, בראש המסכת, באופן כללי: "עשו סייג לתורה", בא ר' עקיבא ומסביר שהמסורת היא סייג לתורה. מרבית הפרשנים מסבירים שמדובר במסורת המקרא, היינו הכתיב המדויק של התורה, כולל כתיב חסר ומלא, היא הסייג לתורה שמתוך הקפדה על דקדוק התורה, לא רק נשמרת התורה שבכתב, אלא גם ההלכות הנלמדות מתוך הפסוקים – מה שמתאים לשיטתו של ר' עקיבא. ראו פירוש רש"י שם: "מסורת הגדולה סייג לתורה שע"י המסורת ידעינן בירור המקראות והלכותיו". ופירוש ברטנורא שם: "המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה, הם גדר וחיזוק לתורה שבכתב, שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצות איך יעשו אותם. כמו בסכת בסכת בסכות, שנים חסרים ואחד מלא, שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בשלש דפנות". ובאופן דומה פרשנים נוספים כמו רבינו יונה והמאירי (בית הבחירה). אבל היו גם שהרחיבו לתורה שבע"פ ולכל ההלכות שנמסרו לנו במסורת, מה שמכונה גם הקבלה. ראו למשל ספר חובות הלבבות שער ה - שער יחוד המעשה פרק ה: "וכן הכתוב, אם לא תפרש לנו הקבלה אופן קריאתו ופירוש לשונו ובאור עניניו ותולדותיהם, לא ישלם לנו זה מן הספר בלבד, כמו שאמרו בו רז"ל: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, ואמרו: מסורת סיג לתורה ... כי התורה השיבה אותנו בכל תולדותיה אל הקבלה".
- רבי עקיבא לא רק מבאר מהו הסייג לתורה – המסורת, כי אם מוסיף לנו סייגים אחרים, מהם סייגים של עשייה ומהם של אי-עשייה והימנעות. נתינת המעשרות לא רק תבנה גדר סביב עושרך ותשמור עליו, אלא אולי אף תרבה אותו. ראו המאמר: "עשר בשביל שתתעשר" (תענית ט ע"א, שבת קיט ע"א).
- נדרים המגבילים את האדם מהנאות, יסייעו לחיי פרישות וצניעות (ופה מאריכים המפרשים לעמת מימרה זו מול כל הדעות שלא להרבות בנדרים, כגון בגמרא נדרים כ ע"א: "לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות". ראו דברינו איש כי ידור נדר לה' בפרשת מטות. וזו דוגמא ראשונה (להלן נראה עוד) שהגדר עשויה להיות לרועץ אם מגביהים אותה יתר על המידה וללא יחס לעיקר שעליו מנסים להגן.
- סייג הסייגים הוא לשתוק ולהקשיב. ככה מרבה האדם חכמה וידיעה שהן עצמן סייג חשוב לתורה ולהליכות חיים ושומר על עצמו מלומר דברים לא-נכונים. וכבר נאמרו מאמרים רבים בשבח השתיקה, כגון בגמרא מגילה יח ע"א: "מילה בסלע, משתוקא בתרין" ובמסכת דרך ארץ ו ד: "תני ר' חייא: יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים".
- בא מדרש אבות דרבי נתן, שהוא מעין פירוש על פרקי אבות ומרחיב עוד יותר את עולם הסייגים, בהלכה ובהליכות עולם, כפי שנראה גם להלן. יש לשים לב לסיומת: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", שהיא לכאורה עניין נפרד שאינו שייך לנושא הסייגים ואולי כן שייך. ראו אמירה זו במשנה אבות ב ה בשמו של הלל: "הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן לָמֵד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". המשותף לשני המקורות היא הדרישה מהאדם לקחת אחריות ולפעול איפה שיש חסר ורפיון – לגלות אחריות אישית, דתית-מוסרית, חברתית. אולי לקיחת אחריות, בכל הממדים האלה, גם זה סוג של סייג.
- גם כאן, סייג לתורה הוא אחד מיני סייגים. אם במדרש הקודם הייתה התורה בחברת מצוות והלכות ומדות נאים, כמו נדרים, חכמה, פרישות וכו', כאן התורה היא בחברת אישים כאדם הראשון, משה, נביאים ועוד. מעניין מי לא נמנה פה, האבות, למשל.
- הסייג כאן הוא תוכחה ואזהרה (מה שלא חסר בספר דברים), אבל גם הודעה מראש, שכך וכך עלול לקרות אם תחטאו, על מנת שהכל יראו שהקב"ה אינו מעניש סתם ויש סיבה לאובדן הארץ והגלות. הביטוי "מוציא שכר בריותיו בשלום" (שכר כאן הוא במובן של תגמול, גם שלילי – מה שמגיע) הוא נדיר ולא מצאנו אותו רק כאן. אבל הביטוי אין הקב"ה מקפח שכר בריותיו (כל בריה ובריה) שכיח יותר. ראו ספרא צו - מכילתא דמילואים לא, פסחים קיח ע"א, בבא קמא לח ע"ב ועוד.
- ראו מדרש בראשית רבה טז ו שלומד מפסוק זה את שש המצוות שהצטווה אדם הראשון, עליהן התווספה המצווה השביעית של בני נח לאחר המבול בעת שהותר להם אכילת בשר - אבר מן החי. ראו שיר השירים רבה א ה על הוספת מצוות לאורך הדורות ודברינו מצוות טרום סיני בפרשת לך לך. האם מתן מצוות הדרגתי זה גם הוא 'סייג לתורה'?
- ותוספת זו שהוסיף אדם הראשון, איסור נגיעה ולא רק אכילה, היא שאפשרה לנחש לפתות את חוה, בלשון המדרש שם: "הלך וישב (הנחש) אצלה והירבה שיחה עמה, אמר לה: אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה, הריני נוגע בו ואיני מת. אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע? באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ". ועל תוספת איסור זה מסיים שם המדרש ואומר: "מי גרם לנגיעה זו? סייג שסג אדם הראשון לדבריו. מכאן אמרו: אם סג אדם לדבריו, אין יכול לעמוד בדבריו. מכאן אמרו: אל יוסיף אדם על דברים ששומע. ר' יוסי אומר: טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל". וכך גם מפרש רש"י בראשית ג ג: "ולא תגעו בו - הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו". ובישיבות ליטא מפלפלים שאחרי שהנחש דחף את חוה לגעת בעץ ואמר לה: הנה, נגעת ואת לא מתה, היא ענתה לו: עדיין לא הסתיים היום. על זה ענה לה הנחש: אם עד סוף היום תמותי כי נגעת בעץ, אז לפחות תאכלי כעת מעץ הדעת טוב ורע ותהני". ועל כך לא הייתה לחוה תשובה והחליטה לשתף את אדם. ראו דברי ר' שמלאי במדרש בראשית רבה יט ה פרשת בראשית: "אמרה לו: מה אתה סבור, שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך?"? ומכאן שאין להרבות בחומרות ופלפולים.
- התחלנו בדברי אנשי הכנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה". ואכן, רוב הסייגים שראינו ונראה הם סייגים שעשו חכמים סביב התורה. איפה יש לנו דוגמא בתורה בכתב עצמה של רעיון הסייג? הלימוד מהמילה "לא תקרב" להוספת ריחוק וסייגים בדיני נדה הוא של חכמים. ולהלן נראה את הצעת המאירי ורבי בחיין בן אשר למצוא סמך בתורה מהפסוק: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח ל, ראו דברינו בנושא זה בפרשת אחרי מות), ואולי גם מהפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" (במדבר יח ה, ראו דברינו שמירת המקדש בפרשת קרח). גם שם הדרשות הם אמנם של חכמים, אבל כפילות הלשון לשמור את המשמרת, יכול להצביע על סייג, או לפחות על רעיון הסייג, שכתוב בתורה (שממנו אולי למדו אנשי הכנסת הגדולה). ואולי הכוונה לאזהרות הערכיות שבספר דברים כמו: "ועשית הטוב והישר". וגם: "קדושים תהיו" של ספר ויקרא (פירוש רמב"ן על פסוק זה). ראו דברינו הטוב והישר בפרשת ראה וכן קדושים תהיו בפרשת קדושים. ועדיין צריך עיון בסייג שעשתה התורה עצמה.
- ההדגשה שהקב"ה הסכים לתוספת זו של משה מצביעה על כך שאולי לא כל סייג ותוספת הם ראויים וצריכה להיות הסכמה בדרך זו או אחרת להוספת סייגים לתורה (כגון הסכמת רוב). שהרי מנגד יש גם איסור של "לא תוסיפו" (דברים ד ב, דברינו בפרשת ראה). ועכ"פ, ראו בהמשך המדרש שם שמשה הוסיף עוד שלושה סייגים לעצמו: פרש מאשתו באופן קבוע (מכאן דברי מרים ואהרון בפרשת האשה הכושית), שבר את הלוחות כדי שבני ישראל לא לחייבם בדין ופרש מאוהל מועד ולא נכנס עד שקראו לו. ובכולם "הודה לו המקום". למי עוד הודה המקום? בנות צלפחד, בני ישראל במעמד הר סיני (מכילתא דרבי ישמעאל).
- ראו בהמשך המדרש שם שאיוב הרחיק עצמו גם מהסתכלות באישה פנויה, לא רק באשת איש: "מפני שאמר איוב שמא אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל באשת איש". ואת עינינו צד התיאור של איוב כאיש תם וישר, ממנו אפשר אולי לקבל חיזוק להצעתנו בהערה 11 שהסייג שהתורה עשתה לדבריה הם הפסוקים: "ועשית הטוב והישר" ו: "קדושים תהיו" ואולי ניתן לחבר את עשיית הסייג לתורה גם למוטיב של "לפנים משורת הדין".
- כאן יש לנו סייג מסוג אחר לגמרי הקשור לנושא של האנשת האל (אנתרופומורפיזם), היינו תיאור הקב"ה, בפרט בדברי הנביאים (ובתורה גם) במראה ותכונות של בן אדם. נושא שהרמב"ם מתייחס אליו באריכות בתחילת ספרו מורה נבוכים. וחז"ל התייחסו אליו, בין השאר במדרש בראשית רבה כז א, בביטוי: "גדול כוחם של נביאים שמדמים צורה ליוצרה". הביטוי כאן הוא צנוע: "מראין את העין מה שיכולה לראות ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע זו", מעין: "דברה תורה בלשון בני אדם". אבל בבראשית רבה הביטוי הוא הרבה יותר נועז ופילוסופי, לא פסיכולוגי: "גדול כוחם של נביאים שמדמים צורה ליוצרה". הצורה הנתפשת לנו כבני אדם, דרך הנביאים, מעידה על היוצר והבורא. זו גדולתם של הנביאים שיכלו לדבר על הקב"ה במונחים אנושיים ועדיין להשכיל ולהבין שזה הכל דימוי מושאל, אבל לא בטוח שזה נכון לכלל בני האדם, היינו לציבור שומעי לקח הנביאים. ראו שמות רבה מג ח שמקשר בין מעשה העגל ופני השור שבחיזיון מרכבה של יחזקאל. מדרש שיוצא בקטרוג על עם ישראל ובעצם מסנגר עליהם. ראו דברינו סניגוריות על חטא העגל בפרשת כי תשא. אז אולי לפנינו עוד סייג שצריך להיזהר בו, שמא תחילתו כוונה טובה, אבל סופו קלקול. אולי זה סייג שצריך להסתייג ממנו?
- מה אתם חוששים, שמא אשמע את דברי המינים ואחזור בי (מאמונתי ודרכי)? אין חשש. כך נראה לנו להסביר משפט קשה זה. ואולי צ"ל: שלא תאמר במקום שמא תאמר... וחוזר בי בשלום.
- ובהמשך שם החשש הוא דווקא מזנות ולא ממינות: "דבר אחר: הרחק מעליה דרכך זו זונה. שאומרים לו לאדם: אל תלך בשוק זה ואל תכנס במבוי זה, שזונה יש שם נאה ומשובחת. והוא אומר: בטוח אני בעצמי שאע"פ שאני הולך לשם איני נכשל בה. אמרו לו: אף על פי שאתה בוטח בעצמך אל תלך לשם שמא תכשל בה שהרי אמרו חכמים שלא ירגיל אדם לעבור על פתח זונה שנאמר כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה". אלה שני החששות העיקריים של הכתובים, ספרות החכמה וחז"ל: כפירה ופריצות. ראו הדיון בגמרא עבודה זרה יז ע"א: "ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא. מטו להנהו תרי שבילי, חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים, וחד פצי אפיתחא דבי זונות. אמר ליה חד לחבריה: ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה. א"ל אידך: ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא". ואכן לבסוף עברו בפתח הזונות ואלה נכנעו מפניהם. שם, נראה שכוחה של עבודה זרה הקלאסית ירד (ראו יומא סט ע"ב) באותו זמן, אבל כוחה של המינות, הנצרות וכיתות אחרות שקמו מתוך עם ישראל, גבר. כנגד כל אלה, יש ליצור סייגים.
- בלשון אחרת (של המשנה): עד עלות השחר.
- מסכת פרקי אבות פותחת כאמור בעשיית סייג לתורה, והנה המשנה הראשונה במשנה, בתחילת מסכת ברכות כאילו באה לאשר כלל זה ומציגה סייג קלאסי של חכמים שמבקשים להרחיק את האדם מהעבירה או ההפך, לקרבו למצוות ותורה ע"י קביעת סייגים של זמן ומקום. ראו שילוב שתי משניות אלה במדרש מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ו: " ... לא תותירו ממנו עד בוקר ... עד בוקר למה נאמר? לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בוקר. ואי זה? זה עמוד השחר. מכאן אמרו: אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואיברין, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. כל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ומפני מה אמרו עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה. ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה שהיו אומרים: הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". חכמים, נאה דורשים – נאה מקיימים.
- כרם בלי גדר פירושו שבסוף יאכלו לך את כל הפירות, חריץ בלי סייג אומר שבסוף תיפול לתוך הבור. ראו ציטוט דברי ר' יהודה אלה בגמרא קידושין כט ע"א אבל בלי המשך דברי רבן גמליאל שהם החשובים לעניינינו. ורש"י שם: "כאילו מלמדו ליסטות - דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות". ראו גם המאמר באבות ב ב: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", ופירוש ר' עובדיה מברטנורא שם: "ואם תאמר: יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון, ומה צורך למלאכה? לכך הוזקק לומר: וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו". השילוב של כל המקורות האלה, מעמיד בצורה ברורה את הסייג המרכזי לתורה – המלאכה, האומנות, האדם המתפרנס מיגיע כפיו ואינו עושה את התורה קרדום לחפור בה, או נופל על כתפי הציבור, או פשוט גונב. המלאכה המכבדת את בעליה היא הסייג הגדול לשימור התורה, לימוד וקיומה. ראו עוד מסכת חגיגה ה ע"ב: "שלושה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור". וכבר הרחבנו בנושא שילוב תורה ופרנסה בדברינו ואספת דגנך בפרשת עקב, וכן מחיה חיים ועוד.
- פקודה / אגרת של השלטון.
- "הורתי" כמו "הוראתי". במדרשים אחרים, הר המוריה הוא המקום שממנו "יוצאה הוראה לישראל" (תענית טז ע"א, ירושלמי ברכות ד ה) – כשבח למקום המקדש ומקום הסנהדרין בלשכת הגזית. אבל כאן, המשכן, אוהל מועד, שקדם למקדש. מספר דברים למדנו ממדרש זה. האחד, שהתורה עצמה היא "סייג לישראל", מטרתה לשמור על האדם. עשיית "סייג לתורה" היא אם כך כבר בבחינת גדר לגדר. השני, שמיד כשניתנה התורה נעשה לה סייג במובן ההפוך ממה שאנו רגילים לחשוב. לא רק שאין עושים סייג לתורה מיד אחרי מעמד הר סיני, אלא היא עצמה, "הסייג לישראל", אינה בתוקף, עד שייבנה המשכן, הוא מקום הלוחות (ושברי הלוחות), הוא המקום בו נועד משה וקיבל פרטי מצוות ודינים שלא נאמרו בסיני, הוא המקום ממנו "יוצאת הוראה לישראל" (ראו דברינו וישמע את הקול מדבר אליו בפרשת נשא). במה התחייבו איפוא בני ישראל בין מעמד הר סיני וחנוכת המשכן – תקופה שנמשכה למעלה מעשרה חודשים? אולי בכל המצוות שנצטוו עוד לפני סיני: שבע מצוות בני נח, מצוות שקיימו האבות, מצוות שנצטוו במרה. ראו דברינו מצוות טרום סיני בפרשת לך לך. אז אולי זה הסייג הראשון לתורה – מצוות שקדמו למתן תורה בסיני ונענשו עליהם עוד לפני הקמת אוהל מועד.
- זו היא דוגמא קיצונית ומחמירה של עשיית "סייג לתורה". בית דין לא רק גוזרים ומתקנים תקנות (ודורשים על כך ומלמדים את העם), אלא 'נוטלים את החוק ליד' ומענישים בני אדם שעברו אולי על איסור חכמים (שבות בשבת), אבל לא עברו על שום איסור של התורה. כל זה, מפני "שהשעה צריכה לכך", מפני שאנשים זלזלו בשבת או נהגו בפריצות (בחוסר צניעות) בפרהסיא. שימו לב ללשון הגמרא שמביעה מעין הסתייגות וצורך להצדיק את מעשי החכמים: "ולא לעבור על דברי תורה - אלא לעשות סייג לתורה". ראו לשון רש"י שם: "ולא - שיתכוונו לעבור על דברי תורה לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב, אלא מפני צורך השעה". שלא תאמר שחכמים בודים כאן משהו מלבם ובעצמם עוברים על דברי תורה, שהרי אם הם מחמירים על דברים שלא אסרה תורה ועונשים על דבר שאיננו אסור – זה עצמו נקרא לעבור על דברי תורה. האדם שרכב על סוס בשבת עבר על איסור שבות ואילו חכמים שכעת מענישים אותו, עוברים על דברי תורה! אלא שזהו צורך שעה מיוחד וחכמים נקטו כאן פעולה בהחלט חריגה ויוצאת דופן. הגמרא שמה את המעשה החריג הזה של חכמים תחת הכותרת: "עשו סייג לתורה", אך נראה שאפשר לשייך עניין זה לנושא עת לעשות לה' הפרו תורתך (עליו זכינו לכתוב במגילת רות), כפי שנראה במקור הבא.
- ניתן לקרוא פסוק זה באופן דו-כיווני מראשו לסופו ומסופו לראשו – חציו הראשון תחילה כפי שהוא כתוב, או חציו השני תחילה בסדר הפוך של הפסוק..
- הרי לנו צעד נוסף בעשיית סייג לתורה. עשיית סייג לשמירת התורה במובנה הרחב גם במחיר של ביטול מצווה מהתורה בהוראת שעה. אם במקור הקודם קראנו: "ולא לעבור על דברי תורה - אלא לעשות סייג לתורה", כאן בדיוק ההפך: לעשות סייג לתורה (הרחבה) גם במחיר של לעבור על דברי תורה (נקודתית בהיקף ובזמן). ראו איך מרחיב על כך הרב יוסף דוב סולבייצ'יק בשיעוריו על דף זה במסכת ברכות, כשהוא מצטט את רש"י הנ"ל ומחבר את הדברים לדברי הרמב"ם ביד החזקה: "ונראה לבאר את הענין על פי דברי הרמב"ם, פרק ב מהלכות ממרים הלכה ד: ... וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם". מוסיף הרב סולבייצ'יק ומסכם בלשונו: "ונראה שזהו יסוד הענין של עת לעשות לה' הפרו תורתך, דלפעמים צריך להפר התורה כדי לעשות סייג וגדר בכדי שתתקיים התורה כולה וכמו אליהו בהר הכרמל. והיינו המשל של הרמב"ם שהרופא חותך אבר אחד בכדי שיחיה החולה ויקיים את כל גופו". ראו גם סיכום הדברים באנציקלופדיה תלמודית כרך ח ערך מצות שעה: " ... יש מהראשונים מפרשים הכתוב: עת לעשות לה' הפרו תורתך, שדרשוהו מסופו לראשו: הפרו תורתך משום עת לעשות לה', שעושי רצונו הפרו תורתו, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות, כדי לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה, ולמדים מכאן שאפשר לדחות קצת מצות דרך הוראת שעה". נראה שזו עשיית סייג לתורה הקיצונית ביותר.
- במשנה הפותחת את הלכות נדה, מצויה דוגמא של דין בו בית הלל מחמירים ומרחיבים את הזמן למפרע של דין נדה, בעוד שבית שמאי מקלים בהרבה (וחכמים שם מציעים זמן ביניים, ראו המשנה שם). במהלך הדיון מסכימים בית הלל שבעקרון בית שמאי צודקים ואין סיבה להחיל את הדין למפרע ודי לנו "שעתה", אבל הם טוענים כנגד בית שמאי: למה שלא נחיל כאן את הכלל: עשה סייג לתורה, כמו במצוות ודינים אחרים בתורה? באים בית שמאי ומזכירים לבית הלל את המצווה הראשונה שבתורה, את מצוות "פרו ורבו"! אי אפשר לקיים מצווה זו, טוענים בית שמאי, אם נתחיל להוסיף סייגים וחומרות וסופנו שאולי נרחיק מאיסור נדה אבל נמעיט חיי אישות ופריה ורביה מעם ישראל. גם את הפשרה שבית הלל מציעים, שנחמיר רק בטומאה וטהרה של כלים ומאכלות, דוחים בית שמאי בטענה חזקה שאם בהלכה אולי אפשר לעשות "יחלוקו", בראשם ובנפשותם של בני האדם אי אפשר וסופה של החומרה בדין "טהרות" שתפגע גם בדין מצוות פריה ורביה וחיי אישות. סוף דבר, מסכמת הגמרא בעמוד הבא שם ומביאה ברייתא המשלימה את דברי חכמים שבמשנה: "תנו רבנו: וחכמים אומרים: "לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא כדברי שמאי - שלא עשה סייג לדבריו, ולא כדברי הלל - שהפריז על מדותיו". יש סייגים שיש להסתייג מהם. ובירושלמי שבת להלן, נראה שיטה הפוכה: ר' אליעזר כשיטת בית שמאי בעד הוספת סייגים וחומרות, ואילו ר' יהושע המייצג את בית הלל – נגד.
- חשוב מאד להקיף את הכרם בגדר שתגן עליו, אולי לא רק הגנה פיסית שאי אפשר לפרוץ אותה, שהרי אין גדר או חומה שאינם ניתנים לעבירה, אלא הגנה קניינית וסמלית, כזו שמסמנת לכל העולם (ולבעל הכרם עצמו) את גבולות הרכוש. ראו דברינו לא תסיג גבול רעך בפרשת שופטים, בפרט הסייגים שלמדו בני ישראל הנכנסים לארץ מיושבי הארץ הכנענים לגבי סייגי הקרקע והצמחייה. 'סייג' כאן הוא במובן הכי ארצי ופשוט. ואת המשפט הבא נראה שצריך להתחיל במילה: אבל ...
- אבל, אין לבנות סביב הכרם גדר גדולה וגבוהה מהכרם. גדר שמכסה את הכרם ומאפילה עליו, עד שכבר לא ברור מה פה העיקר ומה פה הטפל, וסופה ליפול על הכרם, על הנטיעה הרכה ולהרוס אותה! דימוי זה מוסבר להלן. ומי הוא שקיצץ בנטיעות? אלישע בן אבויה (חגיגה יד-טו, דברינו בדפים המיוחדים). ראו גם בבא קמא פרק ח סוף משנה ו בדין הקוצץ בנטיעותיו.
- אנחנו חוזרים כאן לדברי אבות דרבי נתן לעיל על אדם הראשון שהוסיף ציווי לחווה גם לא לגעת בעץ והיא אמרה זאת לנחש וכך הוא הצליח להחטיא אותה. על תוספת איסור זה מסיים שם המדרש ואומר: "מי גרם לנגיעה זו? סייג שסג אדם הראשון לדבריו. מכאן אמרו: אם סג אדם לדבריו, אין יכול לעמוד בדבריו. מכאן אמרו: אל יוסיף אדם על דברים ששומע. ר' יוסי אומר: טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל".
- הגמרא שם דנה בשבחי הסנהדרין, על בסיס פסוקים משיר השירים, וכפירוש והרחבה של המשנה (סנהדרין פרק ד משניות ג-ד), המתארת את אופן ישיבת הסנהדרין: "כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה" ואופן ניהול הדיון. האם זה קשור לנושא?
- הגדר שסוֹגָה (מסייגת) את ההלכות שמתקנים חכמים, כולל הלכות נידה ושאר איסורים, איננה של קוצים, אבנים, חבלים, תיל וכיוצא באלה, אלא גדר נעימה של שושנים (צבעוניות וריחניות). "סוגה בשושנים - אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים" (שיר השירים רבה ז ב). וכדברי התורה, כך גם סייגי החכמים ששונים את ההלכה, וכדרשה בגמרא שבת ל ע"ב: "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר ... אל תקרי שושנים אלא ששונים". האדם רואה שיש גדר גם אם רכה ונעימה כשושנים והוא מבין ומסתייג. די בכך שלא יפרצו פרצות. כך גם בהלכות נידה שנמשלה בלשון נקייה לשושנה, עונה רב כהנא למין שמתגרה בו. ראו הרחבת דרשה זו בפסיקתא רבתי פיסקא י - כי תשא: "בטנך ערימת חיטים - א"ר יוחנן: ערימת חטאים. כיצד? בא לפני ישראל תמחוי של פיגולים ושל נותרות ושל חלב והוא בא לאכול, סבור שהוא שומן ואומר לו: חלב הוא - מיד כילה ידו מלאכול. מי מעכבו שלא לאכול? איזה סייג בינו לבין התמחוי? אלא שנסתכל בדברי תורה סוגה בשושנים ... יש אדם גודר בשושנים? דרך בני אדם גודרים כרמיהם או שדותיהם בקוצין ובדרדרים בסירים ובחוחים. שמא ראית אדם מימיך שהוא גודר שדה בשושנים? אלא אילו הן דברי תורה שהם רכים כשושנים. כיצד? היה מתאוה לראות חופתו, אין לו יום גדול הימנו ששמח עם אשתו. הוציא יציאתו והציע חופתו בא להיזקק עם אשתו, אמרה לו: שושנה אדומה ראיתי. מיד פירש הימנה. זה הפך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן. מי הפרישו הימנה? איזה נחש עוקצו? איזה עקרב עוקצתה? איזה גדר עמד בפניהם? אלא אלו הם דברי תורה שרכים הם כשושנה". ראו גם דברינו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען בפרשת אחרי מות שם עם ישראל הוא "שושנה בין החוחים" – בין קוצי וחטאי ארץ מצרים ממנה יצאו וקוצי וחטאי ארץ כנען אליה הם באים, ויש לשמור עליה מכל משמר. אבל השושנה עצמה, לא מקיפה את עצמה בסייגים של קוצים ודרדרים, אלא של שושנים (עם הקוצים שלהן ....).
- בנושא זה דנו בדברינו כיסוי החטא או גילויו ביום הכיפורים. כאן רצינו רק להביא אנלוגיה ליחס בין הגדר לכרם כמו בין האדם והווידוי על החטא. אדם שמגזים בווידוי על חטאיו, שבמסווה של צדיקות הולך ומספר לכל מי שחפץ לשמוע את כל חטאיו ומעלליו בפומבי ובפירוט מוגזם, הוא מי שמגביה את פשעיו וחטאיו עד שהם מכסים אותו. פירוט החטא וגילויו צריכים להיות במידה, בה תמיד אישיותו ועצמיותו של האדם יישארו גבוהים מחטאיו! כשם שיש לעשות סייג לסייג (לגדור ולתחום את גובה הגדר וההשקעה בה) שלא יאפיל ויכסה את העיקר, את העץ שעליו מבקשים להגן; באופן דומה, אין להגביה את גילוי החטא ואת ההתוודות עד שהאדם עצמו יכוסה בחטאיו ואישיותו תיעלם. ראו המחלוקת בגמרא יומא פו ע"ב אם ראוי שאדם יחזור ויתוודה ביום הכיפורים שכבר התוודה עליהן ביום כיפורים קודם.
- מדרש זה נראה כממשיך את הקו שראינו בשני המדרשים הקודמים. יש לעשות סייג לסייג ולהגביל את השימוש בסייגים ומגבלות שמכסים על העיקר. בני גד ובני ראובן, עפ"י מדרש זה, באו לבקש את נחלתם בעבר הירדן המזרחי מסיבות של צדיקות: שלא יעברו על גזל בשל המקנה הרב שהיה להם. (ויש אומרים שגם בקשו לא לעבור על איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל, איסור שתחילתו בתנאים שהתנה יהושע כשהנחיל את הארץ, רמב"ם נזקי ממון ה ג). אבל באמת כוונתם הייתה לפרוש משאר השבטים. סייגים וחומרות שמביאים למחלוקת ופירוד ולעבירה על איסור "לא תתגודדו", אינם רצויים. ועל שבטי עבר הירדן המזרחי ראו דברינו הכפולים בפרשת מטות.
- אחד המקורות של חז"ל לעשיית סייג והרחקה מאיסורים הוא הביטוי בדין נזיר: סחור סחור אומרים לנזיר, לכרם אל תתקרב. (סייגים לנזיר מצאנו במקרא בפרשת שמשון בציוויים של המלאך לאשתו של מנוח, שופטים פרק יג). כאן, בגמרא יבמות, מושאל ביטוי זה לגזרת חז"ל על "סתם יינם", בגמרא פסחים מ ע"ב בדיני חמץ, שבת יג ע"א בהלכות צניעות, בבא מציעא צב ע"א בדין אכילת פועל מהכרם ועוד. אבל בה בעת גם אמרו חז"ל על דין נזיר: "מאשר חטא על הנפש – שציער עצמו מהיין" (תענית יא ע"א). וכבר האריכו רבים ביחס הדו-ערכי של התורה לרעיון הנזיר שכל כולו הוא הרחקה וסייג מהחיים המעשיים. ראו דברינו נזיר – קדוש או חוטא? בפרשת נשא.
- מסכת שבת פרק א משנה ד: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל וי"ח דברים גזרו בו ביום".
- כך אולי סבור מי שכתב דברים אלה והוא מבית הלל ... אבל בהמשך יבואר הדבר.
- היינו הוסיפו והרבו. להגדיש את הסאה הוא בעצם דבר חיובי, בפרט במכירה שבה המוכר "מגדיש את הסאה", היינו מוסיף עוד קצת למשקל או ממרח את פי הכלי באופן שנשארת "גבעה קטנה" מלמעלה. ראו מסכת מנחות פרק ט משנה ה: "כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות". ראו גם כל השיטות למריחה במקח וממכר בגמרא בבא בתרא דפים פח-פט (בדברינו איפה ואיפה – על מדות ומשקלות בפרשת כי תצא). ראו גם לשון ילקוט שמעוני תורה פרשת שלח רמז תשמב: "א"ר חמא בר חנינא: זו מדת הטוב שהיא גדושה". וכך גם דברי ר' אליעזר כאן. אז מנין נלקח הביטוי בימינו "הגדיש את הסאה" במשמעות שלילית? אולי מתשובת ר' יהושע לר' אליעזר להלן, שהגודש בסוף נמחק – מכך שהלכה כבית הלל שבד"כ מקלים ולא כבית שמאי שבד"כ מחמירים.
- למחוק הוא ליישר את הסאה שתהיה בדיוק כמידתה, לא "גבעה" למעלה ולא "בקעה" למטה.
- כך נאה ויאה לעשות.
- שיטת בית שמאי (המיוצגת כאן ע"י ר' אליעזר, ור' יהושע מייצג את שיטת בית הלל) היא שיש תמיד "חורים" אותם ניתן למלא ע"י תקנות וסייגים. הדימוי הוא של אגוזים וגרעיני שומשום. בין האגוזים יש תמיד מקום לגרעיני שומשום. יש להוסיף שומשומין (סייגים) כדי למלא את החורים בין באגוזים (המצוות מהתורה). ובימינו משתמשים במשל זה 'מאמנים' ומרצים על ניהול נבון של זמן ומשימות, ע"י תצוגה של צנצנת שלתוכה יש להכניס כסדר הזה: אבנים גדולות, בינוניות, קטנות וחול. ראו למשל מצגת זו. וראו כל הנושא גם בגמרא בבלי שבת קנג ע"ב במשל אחר: "משל דרבי אליעזר, למה הדבר דומה - לקופה מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל - והיא מחזקת. משל דרבי יהושע, למה הדבר דומה - לעריבה מלאה דבש, נותן לתוכה רימונים ואגוזים - והיא מקיאה".
- בית הלל טוענים לעומת בית שמאי שתוספת סייגים וחומרות היא כמו להוסיף מים לחבית מלאה שמן, שהמים דוחקים את השמן (שצף על גבי המים) ושכר הוספת המים יוצא בהפסד השמן (ובבבלי הרימונים והאגוזים דוחקים את הדבש). ראו לשונה הקצרה של התוספתא כאן (שבת פרק א הלכה יז): "ר' אליעזר אומר: בו ביום גדשו סאה. ר' יהושע אומר: בו ביום מחקו סאה. שכל זמן שהמדה מלאה ואדם נותן לתוכה, לסוף מוציאה ממה שבתוכה". מעין האמירה "כל המוסיף – גורע". ראו מקור אמירה זו בגמרא סנהדרין כט ע"א על דברי חוה לנחש שהקב"ה אמר לא לגעת בעץ הדעת טוב ורע. ובאשר למים הדוחקים את השמן, ראו המשל בשיר השירים רבה א ב, על דברי תורה וליצנות: "מה השמן הזה כוס מלא אינו מזרזיף כשאר כל המשקים, כך דברי תורה אין מזרזפים בדברי ליצנות. מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויצאת כנגדה טיפה של שמן, כך אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה".
- עד כדי שפיכות דמים הגיעו בגזירות י"ח דבר שכולן באו מכוונה מן הסתם טובה של עשיית סייג לתורה. לא המים גברו על השמן ולא השמן על המים, אלא דם תלמידי בית רבן הוא שנשפך. הדימוי לעגל, אפשר שהוא דימוי כללי של יום קשה לישראל ואפשר שהוא תזכורת להרג האחים שהיה גם שם, כדברי משה הקשים שם ללוויים: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שמות לב כז). שם על שעברו על דברי תורה, וכאן על עשיית סייג לתורה שסופה שפיכות דמים. ראו המקרה של משה לעיל (הערה 12) שאחד הסייגים שעשה הוא שבירת הלוחות, על מנת לא לחייב את בני ישראל. אולי גם זה קשר למעשה העגל, אבל בהפוך.
- שכל האוסר את המותר, סופו להתיר את האסור והתורה אמרה: "לא תוסיפו ... ולא תגרעו" (דברים ד ב, יג א). ראו גם ספרא שמיני - מכילתא דמילואים (לח): "תורת אמת היתה בפיהו - שלא טימא את הטהור ולא טיהר את הטמא. ועוולה לא נמצא בשפתיו - שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור". אבל עמידה על האמת המדויקת היא קשה, כפי שהוא ממשיך לבאר.
- האם הוא משבח את חכמי בבל או שאנחנו שומעים כאן גם עקיצה קלה של חכם פרובנסיאלי כנגד תקנות בבל (גאונים) המרובות? למה כוונתו? עכ"פ, שים לב איך הוא מחלק את התוספות של חז"ל שלכאורה חורגות מציווי התורה: "לא תוסיפו" לשתי תקופות. כך או כך, הנה קבלנו מקור בתורה שעשתה סייג מהפסוק "משמרת למשמרתי". ראו הערה 11 לעיל.
- ואנו הראינו שבאבות דרבי נתן ומקורות אחרים גם עשו סייג לסייגים. משפט אחרון זה יכול לשמש לפניו ולאחוריו. כמשפט סוגר את הקטע הקודם, כפי שפיסקנו, או כמשפט פתיח לקטע הבא בו עובר המאירי לסייג מסוג אחר.
- וגם להכין היטב את הדרשה כפי שנדרש בשמות רבה מ א, פרשת כי תשא, על הפסוק: "אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה".
- הרי לנו סייג הסייגים, לא להרבות גם בדברי תורה, לא בדפים וספרים רבים בכתב, ולא בדרשות ארוכות בעל פה. ועל צ'רציל מספרים שכששאלו אותו כמה זמן נמשכת הרצאה שלו, ענה: "שעתיים ועשר דקות. אם אני מכין שעתיים – אני מדבר עשר דקות, ואם אני מכין עשר דקות – אני מדבר שעתיים". ואין לנו אלא לקוות שגם דברינו בדף זה היו במשקל ובמשורה ולא הטלנו על הקורא לסבול אלא "כדרך המונח בטבע עליו".
- מה שראינו במאירי בקצרה, נאמר כאן בפה מלא. האם אין התנגשות ערכים בין עשיית סייג לתורה ובין איסור בל תוסיף? המאירי פתר את העניין כפי שפתר לעיל, בחלוקה לתקופות ושלבים. אבל רבי בחיי בן אשר הולך בדרך עקרונית יותר.
- התוספת או הסייג הגדול של חז"ל הוא עצם הדרשה והפירוש של ציווי התורה: "לא תוסיפו". לא להוסיף במצווה עצמה, תוספת שמשנה את מהותה, תוספת שמשנה את העיקר. אבל כל מה שבא לגדור מסביב לעיקר ולשמר אותו, זה עניין אחר כפי שהוא מסביר והולך. ועדיין, נראה שדבריו: "כי התורה שלמה אינה צריכה תוספת ומגרעת" מעידים על רצון בסיסי ועקרוני שהתורה ציפתה לו, אלא שבני האדם לא עמדו בו.
- באנו לצלע השלישית: "לא תסור מכל אשר יורוך וכו' ". ואם כך, אפשר שלא תסור סותר במהותו הפנימית את "לא תוסיפו". כך או כך, נראה שהמשולש: לא תוסיפו – עשו סייג לתורה – לא תסור מכל אשר יורוך, דורש עיון נוסף ומן הסתם דנו בו רבים וטובים וכל היודע דבר בעניין, אנא יחיש שמועתו הטובה אלינו. עד אז, ראו דברינו לא תוסיף ולא תגרע בפרשת ראה.