נחש הנחושת

מים ראשונים: נחש הנחושת שעשה משה וביטל חזקיהו המלך הוא נושא רחב ונכבד ולפיכך חלקנו אותו לשניים: דף זה מוקדש למעשה משה ודף אחר בשם נחושתן, גם הוא בפרשה זו, מוקדש למעשה חזקיהו, שנתן לו את שמו נחושתן.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי: (במדבר כא ט).

וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן: (מלכים ב יח ד).1

במדבר רבה פרשה יט סימן כג

"וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ" (במדבר כא ז) – ידעו שדברו במשה ונשתטחו לפניו ואמרו: "הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ"- רבי אומר: נחש יחיד היה.2 "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (שם)3 – להודיעך ענוותנותו של משה, שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים; ולהודיעך כוח התשובה, שכיון שאמרו "חטאנו", מיד נתרצה להם, שאין המוחל נעשה אכזרי. וכן הוא אומר: "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך" (בראשית כ יז). וכן הוא אומר: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (איוב מב י). ומנין שאם סרח אדם לחבירו ואמר לו "חטאתי", שנקרא חוטא אם אינו מוחל לו? שנאמר: "גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם" (שמואל א יב כג).4 אימתי? כשבאו ואמרו: "חטאנו כי עזבנו את ה' " (שם י). השיב להם: "חלילה לי מחטוא לה' ".5

"ויאמר אל משה עשה לך שרף … והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" – לא נשוך נחש בלבד! אלא אמר: "כל הנשוך" – אפילו נשוך מִפֶּתֶן ועקרב וחיה רעה וכלב.6 "ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס" – זרקו לאויר ועמד.7

בראשית רבה פרשה לא סימן ח

"עשה לך תיבת עצי גופר" (בראשית ו יד) – אמר רבי איסי: בארבעה מקומות נאמר בלשון הזה "עשה". בשלושה נתפרש ובאחד לא נתפרש. "עשה לך תיבת עצי גופר" – אמר רבי נתן: אָעִין ְדְקַדְרִינִין. "עשה לך חרבות צורים" (יהושע ה ב) – נתפרש: גַלָּבִין דְטִינָּר.8 "עשה לך שתי חצוצרות כסף" (במדבר י ב) – נתפרש. "עשה לך שרף" – לא נתפרש. ר' יודן בשם ר' איבו אמר: "ישמע חכם ויוסיף לקח" (משלי א ה) – זה משה, שאמר הקב"ה למשה: "עשה לך שרף" ולא פרש.9 אמר (משה): אם אני עושה אותו של זהב, אין הלשון הזה נופל על לשון זה. של כסף, אין הלשון הזה נופל על לשון זה. אלא, הרי אני עושה אותו של נחושת, שהלשון נופל על הלשון הזה: "נחש נחושת". מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש. רבי פנחס ורבי חזקיה בשם ר' סימון: כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך העולם נברא בלשון הקודש. שמעת מימיך אומרים: גיני גינייא, אנתרופי אנתרופיא, גברא גברתא? אלא: איש ואשה, למה שהלשון הזה נופל על לשון הזה.10

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דעמלק פרשה א ד"ה והיה כאשר

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" – וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק? אלא, כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה, היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן, והקב"ה עושה להם נסים וגבורות.11 כיוצא בו: "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף" (במדבר כא ח) – וכי נחש ממית ומחיה? אלא כל זמן שהיה עושה כן, היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן, והקב"ה שולח להם רפואות.12

רש"י על הפסוק

ולא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות, אלא אם כן מביט בו בכוונה.13

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק כא

"ויעש משה נחש נחושת" – והלא הקב"ה לא אמר לו שיעשה נחש.14 אלא אמר משה: אעשה של נחושת, כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה. וזה שאמר: "והביט אל נחש הנחושת וחי" – וכי נחש ממית ומחיה? אלא בזמן שהנשוך מביט כלפי מעלה ומכוין לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו.15

ספורנו

"נחש נחושת" – אחרי שהבין דעת קונו, הסכים לעשותו של נחושת ולא של זהב, כדי שיזכיר להם עוונם מצד מראה החומר, שמו ותבניתו.16

רמב"ן במדבר פרק כא פסוק ט

והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה' עץ (שמות טו כה) וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב כא). וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו … ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחושת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף. ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון, כי הזכרת השם בלבד תזיק. והכלל, כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.

אבן עזרא במדבר פרק כא פסוק ח

ורבים השתבשו ואמרו, כי זאת הצורה לקבל כח עליונים. וחלילה חלילה, כי הדבר נעשה בצווי השם, ואין לנו לחפש למה צורת נחש …. והאמת, כי נשגבה ממנו דעת עליון.17

מסכת עבודה זרה דף מד עמוד א

אמר להן רבי יוסי: והלא כבר נאמר: "וכתת נחש נחשת אשר עשה משה"! אמרו לו: משם ראיה? הרי הוא אומר: "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף" – לך – משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והתם בדין הוא דכתותי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא דקא טעו ישראל בתריה, עמד וכיתתו.18

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 06/07/2016

הערות שוליים

  1. מדובר על חזקיהו מלך יהודה, ככתוב שם: "וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה ... וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה ... וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן". ראה רש"י שם: "ויקרא לו נחשתן- לשון בזיון כלומר, מה צורך בזה? אינו אלא נחש נחושת". בין משה לחזקיה, בין נחש נחושת לנחושתן, בין נס, רפואה לעבודה זרה, מהו נחש נחושת זה? מדוע עשאו משה ומדוע כיתתו חזקיה? בדף זה נדון כאמור בחלק הראשון - במעשה משה, ובדף המקביל נחושתן נדון בחלק השני - במעשה חזקיהו.
  2. מזכיר אולי את הצפרדע של ארץ מצרים שהייתה, עפ"י האגדה, צפרדע אחת (רש"י שמות ח ב). ובהמשך נראה גם את הנחש הקדמוני. ואולי "נחש אחד" מזכיר גם את המטה שנהפך לנחש, שבתחילה משה פחד ממנו, ככתוב: "וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" (שמות פרק ד פסוק ג). קודם משה נס מפני הנחש וכעת הוא מעלה אותו על נס.
  3. המשך הפסוק ברצף. ללמדך שמיד כשבקשו, נענה להם משה והתפלל בעדם. האם משה מתקן בכך את כעסו על העם בחטא מי מריבה בפרק הקודם? ראה פירוש הזוהר החדש לתורה, פרשת בשלח דף נא ע"א, שאכן מקשר בין שני אירועים אלה שבפרשתנו: "א"ר אלעזר: כתיב ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס. על נס לא כתיב, אלא על הנס. בעא לאתקן ולהשלים מה דחסר. א"ל קב"ה: משה, כתיב להקדישני במים, במים ולא בדבר אחר. כשם שהתחלתי במים בעינא דישתלים בשמי הנס במים." ראה שם שהוא אף מקשר את הענין עם נס המטה שנהפך לנחש שעשה משה לפני פרעה.
  4. ראה רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה י: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס ... ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול – מוחל לו בלב שלם ובנפש חפצה". שם הוא בין אדם לחברו ואילו כאן הוא בין אדם למקום, ככתוב: "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ" ומשה מתפלל על שניהם. ראה שמואל א פרק ב פסוק כה: "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ". וכבר דרשנו רבות בפסוק זה. ראה למשל דברינו בין אדם לחברו ובינם למקום ביום הכיפורים.
  5. מה מבקש כאן הדרשן? לנצל את ההזדמנות ולדרוש במעלת מי שמתפלל על חבירו ונענה לו מיד, או שהדברים קשורים מהותית לענייננו? האם לרצון של משה לענות לתפילת העם ולהחיש מזור מיידי למכאוביו, היה חלק במעשה הנחש?
  6. ראה בירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג דף נט שמדקדק בין "ראה" ל"הביט": "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: והיה הנשוך אין כתיב כאן, אלא כל הנשוך. אפילו נשיכת כלב, אפילו נשיכת נחש. ולא דמיא, נשיכת כלב – וראה, נשיכת נחש – והביט. רבי יודה גוזריא בשם רבי אחא: נשיכת כלב שאינו ממינו – וראה, נשיכת נחש שהוא ממינו – והביט. ורבנן אמרי: נשיכת כלב שאינו מחלחל – וראה, נשיכת נחש שהוא מחלחל - והביט". והובאו הדברים בשיטת רש"י להלן.
  7. יש כאן משחק מילים ברור של הדרשן, "נס" גם במשמעות של מוט גבוה, מקום בולט (pennant) וגם במשמעות של פלא (miracle). האם אנחנו שומעים כאן הד למעשה העגל של אהרון: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב כד)? ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק לב: "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, כפרו המינין לומר מעצמו יצא" – שיכולים לומר שהיה משהו נסי בעגל. אז גם כאן, יש חשש שהעם יראה במעשה נחש הנחושת משהו נסי. אבל גם בלא תוספת זו, השאלה היא: מדוע משה עושה נחש נחושת? מדוע אין כאן איסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"? אמנם, האיסור של עשיית דמויות ופסלים הוא רק על פרצוף אדם או גרמי השמיים, ראה רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג הלכה י-יא, אבל כאן אין זה לנוי, ויש חשש ברור שבני ישראל יטעו לחשוב שיש בנחש כח לרפא.
  8. אעין דקדרינין – עצי קדרוס (סוג של ארז). גלבין דטינר – איזמלים מאבן צור.
  9. כל שלושה המקרים הראשונים: עצי גופר, חרבות צורים וחצוצרות הכסף – התפרשו. לא שהתפרשו ע"י החכמים (הפירוש של החכמים מה זה עצי גופר וחרבות צורים שהבאנו בהערה הקודמת), אלא שהתפרשו והיו ברורים באותו הרגע, למי שנצטווה עליהם (נח, יהושע, משה). רק עשיית השרף שהקב"ה מצווה למשה בפרשתנו, היא לא פורשה ומשה היה צריך להגיע בדעתו לכוונת הקב"ה.
  10. ראה בירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג דף נט (שזה מן הסתם המקור): "אמר רבי יסא בארבעה מקומות נאמר עשה לך. בשלשה פירש ואחד לא פירש. עשה לך תיבת עצי גופר, עשה לך שתי חצוצרות כסף, עשה לך חרבות צורים. עשה לך שרף לא פירש. אמר משה: עיקרה לא נחש הוא? לפיכך: ויעש משה נחש נחושת. מיכן היה רבי מאיר דורש שמות". האם הרעיון של לשון נופל על לשון שהוא במהות עשיית נחש הנחושת, שהוא תוספת החכמה של משה בעשייה הנחש ("ישמע חכם ויוסיף לקח"), האם הוא נותן לנו קצה חוט של פתרון? ראה רש"י בראשית פרק ב פסוק כג: "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה - לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש". האם נחש הנחושת גם הוא מעין בריאה? האם אין בכך "להוסיף שמן על המדורה"? נחש הנחושת הוא עדות שהתורה ניתנה בלשון הקודש? ואנו ממשיכים לנחש מהו נחש הנחושת והאם הוא שורף או עלה שרף (או עלה טרף)?
  11. מדרש זה הוא על מלחמת עמלק בפרשת בשלח, לא על מעשה נחש הנחושת בפרשתנו. הדרשן פותח ב"ידי משה" ומסיים בנחש הנחושת שעשה משה (בידיו). כאילו לומר לך, עד שאתה שואל על חשש עבודה זרה מצד פסל ותמונה, שאל על הבוטח באדם ושם בשר זרועו (ירמיהו יז ה), על חשש האלהה של מנהיגים (אפותיאוזיס). האם מכאן יכולה לבוא התחלה של פתרון כלשהוא? אם ידיו של משה גרמו לאמונה ולא חו"ח לטעות, שמא גם בנחש הנחושת יקרה כך?
  12. הנוסח היותר ידוע (שאף הפך לשיר) הוא של המשנה במסכת ראש השנה פרק ג משנה ח: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז) - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (במדבר כא ח)  - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים". לשון המכילתא: "מסתכלים בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן", יכול אולי לתת קצה חוט לפתרון חידת נחש הנחושת. ריאליה ואיקונוגרפיה, יכולים להיחשב כדבר מותר, אם באמת יש כאן כוונה אמיתית וטהורה של אמונה בסיבת הסיבות ועילת העילות (לשון הזוהר בהרבה מקומות), אם זוכרים כל הזמן את מה שהתמונה והדמות מסמלים. ואנו חוזרים שוב ושוב לפתיחת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ... אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו ... ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד" – ראה שם; וכן למדרש בשמות רבה טו יז על העץ בבית המרחץ שעשו ממנו איקונין למלך, שממנו ניתן לכאורה ללמד סניגוריה על עבודה זרה. האם משה אכן חשב שלאורך זמן תישמר הבחנה דקה זו? שאפשר לחזור ללשון נופל על לשון של בריאת העולם ולהימנע מטעות דור אנוש?
  13. דברי רש"י אלה מבוססים על הירושלמי ראש השנה שהבאנו בהערה 6 לעיל. נשוכי הנחש היו צריכים להביט, לא סתם לראות. על מנת להירפא מנחש הנחושת, נדרשה כוונה אמיתית. בכיוון זה אפשר גם לראות את דברי אור החיים שהאריך בפירושו כאן ומסביר, מדוע תפילת משה לא הועילה, כמו שהיה במקרים אחרים, והיה צריך גם לנס נחש הנחושת אשר גורם לאנשים להתבונן במעשיהם. נחש הנחושת היה כמין ראי שגרם למתבונן בו להפנים את הסיבה לחוליו, את הגורם לכך שהנחש נשכו. את הכיוון הזה נראה במספר מדרשים ופרשנים להלן. ראה פירוש אור החיים כאן.
  14. הקב"ה אומר למשה: "עשה לך שרף" ואינו מזכיר נחש. ראה בראשית רבה לעיל: "שאמר הקב"ה למשה: עשה לך שרף ולא פרש".
  15. מדרש זה מתמקד בכוונה הקשורה בנחש הנחושת. לא סתם נושאים עיניים למרום, לא רק "מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים", אלא גם זוכרים מה הנחש מסמל, מבריאת העולם ועד מה שאירע להם ויארע מן הסתם בכל הדורות – לשון הרע, החטא (הנחש) הקדמון. ראה פרקי דרבי אליעזר פרק נב: "ר' אומר: עוד הלשינו ... ואמרו היינו יושבים בארץ מצרים שאנן ושלו והקב"ה ומשה הוציאנו ממצרים למות במדבר, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה. מה עשה להם הקב"ה? שלח להם הנחשים והיו נושכים וממיתים אותם, שנאמר: וישלח ה' בעם את הנחשים. וראה משה בצרתן של ישראל ועמד והתפלל עליהם. אמר לו הקב"ה: משה, עשה לך שרף נחש נחשת, כמין אותו נחש שהלשין ביני לבין אדם ועזרו ושים אותו במקום גבוה. וכל אדם שהוא נשוך והיה מתכוין לבו לאביו שבשמים ומסתכל באותו נחש מיד נתרפא, שנאמר: והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי". וכן הוא אומר: אם ישוך הנחש בלא לחש". ראה סיומת המדרש שם: "ר' מאיר אומר: אם יכנס הרופא אצל מי שנשכו וירפאהו ודאי לזה מחזיקין טובה" – זה משה שהיה רופא טוב תרתי משמע וידע ליצור דבר מה שיעמוד תמיד לנגד עיני החוטא ויזכיר לו הן את מקור הרעה והן את הרפואה. ראה אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה עמוד 383: "אדם ומשה למה היו דומים? לשני רופאים גדולים: אחד מהם נשכו נחש ולא היה יודע עיקרין לרפא את עצמו ומת. ואחד מהם כל מי שהנחש נושכו היה מרפא אותו. איזה גדול? לא זה שהוא מרפא את הכל? כך אדם הראשון מה כתיב בו: הנחש השיאני ואוכל, ומת בעטיו של נחש. אבל משה עשה נחש נחשת וכל מי שהנחש נושכו היה מביט בו ונתרפא, שנאמר: והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. הרי משה גדול מאדם הראשון". במעשה הנחש מנסה משה לחזור לשורש הבריאה ולתקן היכן שאדם הראשון נכשל.
  16. נראה כאילו ספורנו נשען על לפחות מקצת מהמדרשים שהבאנו לעיל, אך מחזיר אותנו למימד הנפשי והפסיכולוגי של הפנמת החטא ולימוד משגיאות העבר. לא "לשון נופל על לשון" פילוסופי, אלא פסיכולוגי. נחש הנחושת איננו תרופת פלא מיסטית, אלא אדרבא, תזכורת קבועה של החטא, בבחינת "וחטאתי לנגדי תמיד" (תהלים נא ה, דברי דוד אחרי חטא בת שבע). ורבו הדרשות על פסוק זה ואכמ"ל (ראה רמב"ן ויקרא ט ז על המזבח שהיה כתבנית שור והזכיר לאהרון יום יום את חטא העגל שעשה). ושוב, נראה לנו שבכיוון זה הולך גם אור החיים בפירושו הארוך למעשה נחש הנחושת.
  17. בפירושו לספר שמות, פרק כה פסוק ז, במעשה הכרובים ושאר כלי המשכן נראה, לרגע, כאילו אבן עזרא נותן טעם והסבר, כשהוא אומר שם: "והנה גם אנכי עתה אורה אותך בדרך האמת, שים לבך לדעת סוד הכרובים ... ואחר שתבין אלה תבין סוד נחש הנחשת". אבל נראה שגם שם סתם דבריו ולא פירש ומעשה נחש הנחושת נשאר בגדר סוד שנשגבה מאיתנו דעת עליון בו, כמוהו כמו מעשה הכרובים שגם הם דמות תלת ממדית שעשה משה במצוות הקב"ה. וגם עליהם רננו שהם עבודה זרה, ראה המדרש באיכה רבה פתיחתא ט: "בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים ... לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודת כוכבים ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים". ועל מעשה הכרובים, אם נזכה, נדון בפעם אחרת.
  18. מדרש זה ישמש לנו קישור להמשך דברינו נחושתן על חזקיהו שביטל את נחש הנחושת שעשה משה. האם אין ביטול זה מורה למפרע על כך שנחש הנחושת היה עבודה זרה? על זה דנה הגמרא במסכת עבודה זרה. הדיון הוא הלכתי בהקשר עם ביטול עבודה זרה. שיטת ר' יוסי (במשנה שם) היא אפשר לבטל עבודה זרה ע"י שחיקה וזריה לרוח ואין חובה להוליכה לים המלח. חכמים אוסרים, שמא ייהנה מכך, למשל כזבל לשדהו. ר' יוסי מביא ראיה לשיטתו מנחש הנחושת שחזקיהו כתת. תשובת חכמים החולקים עליו היא שאין להביא ראיה מנחש הנחושת, משום שנחש הנחושת לא היה עבודה זרה. מדוע? משום שמשה עשה אותו ולא בני ישראל ו"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" (היינו, גם אם מישהו מבני ישראל התכוון לעבודה זרה כאשר הביט בנחש, אין הוא יכול להפוך אותו לעבודה זרה משום שאיננו שלו, הוא חפץ פרטי של משה. מכאן משתמע שבעצם מהות הענין, היה בנחש הנחושת, בודאי באופן בו עבדו אותו הנוהים אחריו, משום עבודה זרה, אן חשש כזה, אלא שבגדרי ההלכה המדוקדקים לא הייתה זו עבודה זרה משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אבל בירושלמי עבודה זרה פרק ג דף מב וכן בתוספתא, עבודה זרה פרק ג הלכה יט הלשון קצת אחרת: "אמר להן ר' יוסי: הרי הוא אומר: וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה וכו'. אמרו לו: וכי עבודה זרה היה? והלא משה רבינו עשאו! מלמד שטעו ישראל אחריו עד שבא חזקיה וגנזו". מה שמשה עשה, לא היה עבודה זרה, מה עוד שזה היה בציווי הקב"ה, אבל בני ישראל אכן טעו אחריו, אם לא בדורו של משה, אז בדורות הבאים.