הטיחו דברים כלפי מעלה

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל־הָעָם כִּי־חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: (במדבר יג לא).

 

רש"י במדבר פרק יג פסוק לא

חזק הוא ממנו – כביכול כלפי מעלה אמרו.1

במדבר רבה פרשת שלח, פרשה טז יא

"ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר" (במדבר יג יז). "עלו" – שהם עולים.2 א"ר ברכיה הכהן ברבי: מצאו שלשה בני ענקים: "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק" … אחימן, שהיה אומר: אַחַי, מן יבוא עלי?3 ששי, שהיה בריא כשיש. תלמי, שהיה עושה תלמים בארץ. ילידי הענק, שראוהו שהיה עוֹנֵק את השמש.4 כשראו אותם המרגלים נתייראו. לפיכך אמרו: "כי חזק הוא ממנו". אמר ריש לקיש: הטיחו דברים כלפי מעלה, ובאותו עוון נגזר עליהם גזירות קשות. מה הקב"ה אמר לירמיה? לך אמור להם: אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם! "לקול המולה גדולה" (ירמיה יא טז) – שאמרתם מה גְרַמְתֶּם לעצמכם! "הציתם אש עליכם" …5

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת נח דף לח עמוד ב

א"ר חייא: למה שלח את העורב? דא"ר חייא: מצטער הוה נח טפי על אובדא דעלמא. אמר: ריבונו של עולם, ידעתי כי אתה רחום, ואתה לא ריחמת על עולמך ונהפך רחמנותך לאכזרות. אתה לא ריחמת על בניך, יֵצֵא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי. ולפיכך שלח את העורב, רמז הוא דקא רמז. א"ר יוסי: וכי לא כתיב ביה: "איש צדיק תמים היה", והיאך הטיח דברים כלפי מעלה? א"ר חייא: מרוב צערו הוא דאמר. דהא תנן: מנין שאין דנין את האדם לפי צערו? שנאמר: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל" (איוב לד לה). אף על פי שהטיח דברים כלפי מעלה, אין דינו כמזיד אלא כאדם בלא דעת לפי צערו.6

מדרש תנחומא הנדפס פרשת ויצא סימן ה

"כי הוא יודע מתי שוא וירא און ולא יתבונן" (איוב יא), הכתוב מדבר בישמעאל.7 בשעה שאמרה שרה לאברהם: "גרש את האמה הזאת ואת בנה" (בראשית כא י) … מה כתיב שם: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח־לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל־הָגָר שָׂם עַל־שִׁכְמָהּ וְאֶת־הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ" (בראשית כא יד). כיון שכלו המים מן החמת והיה ישמעאל מת בצמא, מיד: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" … רבי ברכיה אמר: שהטיחה דברים קשים כלפי מעלה. אמרה לפניו: רבש"ע, כביכול אתה דומה לבני אדם שהן אומרים ליתן דבר וחוזרים בהן! לא כך אמרת לי: "הרבה ארבה את זרעך"? הרי הוא מת בצמא! מיד רמז הקב"ה למלאך להראות לה את הבאר.8

מסכת ברכות דף לב עמוד א

ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ויתפלל משה אל ה' " (במדבר יא ב), אל תקרי "אל ה' ", אלא: "על ה' ", שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן.9

"ודי זהב" … אמרי דבי רבי ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. אמר רבי אושעיא: משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי – אלא כרשינין שהאכלתיך. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וְסָכוֹ, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?10

מדרש תהלים (בובר) מזמור צ

"תפילה למשה איש האלהים", אם איש למה אלהים, ואם אלהים למה איש? …11 איש האלהים. גברא דיינא, שנאמר: "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג כא), שהיה אומר: יקוב הדין את ההר. דבר אחר: שהטיח דברים כנגד מדת הדין, שנאמר: ואם בריאה יברא ה' (במדבר טז ל), אמר משה: אם ברא הקב"ה את פי הארץ מששת ימי בראשית הרי טוב, ואם לאו יברא עכשיו, בשביל קרח ועדתו.12

שם בהמשך המדרש

רבנן אמרו: ארבעה הם שסידרו תפילה וקינטרו דברים לפני הקב"ה: ירמיה, שנאמר: "ואתפלל אל ה' אחרי תתי את ספר המקנה" (ירמיה לב טז). על ידי שקינטר בדברים מה כתיב למעלה: "הנה הסוללות באו העיר ללכדה" (שם שם כד).13 חבקוק סידר התפילה, שנאמר: "תפילה לחבקוק הנביא" (חבקוק ג א) – מה כתיב למעלה מן הענין: "ה' שמעתי שמעך יראתי" (שם שם ב). דוד סידר תפילה, שנאמר: "תפילה לדוד" (תהלים יז א), מה כתיב למעלה מן הענין: "ראיתה כי אתה עמל וכעס תביט" (שם י יד). משה סידר תפילה, שנאמר: "ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך" (דברים ט כו), מה כתיב למעלה מן הענין: "למה ה' יחרה אפך בעמך" (שמות לב יא).14

ר' יהודה ב"ר סימון אמר: והלא תפילתן היא קינטרונן. ירמיה אמר: "ואתפלל אל ה' " (ירמיה לב טז), מה אומר: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך" (שם יב א), שאני היום כאן ומחר בקבר, ואיני מריב עמך. וכל כך למה, שאתה צדיק כי אריב אליך. חבקוק אמר: "תפילה לחבקוק" (חבקוק ג א), ומה הוא אומר: "ה' שמעתי שמעך יראתי" (שם שם ב). דוד אמר: "תפילה לדוד" (תהלים יז א), מה הוא אומר: "ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים" (שם שם יד). משה אמר: "ואתפלל אל ה' " (דברים ט כו), מהו אומר: "אל תשחת עמך ונחלתך" (שם שם), הוי: "תפילה למשה איש האלהים" (תהלים צ א).15

מסכת ברכות דף לא עמוד ב

"וחנה היא מדברת על לבה" – אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה: עיניים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידיים לעשות בהם מלאכה, רגליים להלך בהן, דדיים להניק בהן; דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן.16 ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: ותתפלל על ה' – מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה.17

שם

ואמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ואתה הסיבות את לבם אחורנית". אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו – דכתיב: "ואשר הרעותי".18

פסיקתא רבתי פיסקא לא – ותאמר ציון

"ותאמר ציון עזבני ה' " – ארבעה נביאים קראו תגר כנגד מידת הדין, דוד, וירמיה, ואסף ובניו של קרח.19

דברים רבה ב כ, פרשת ואתחנן

אמר רבי אחא הא בייא רבא לעלמא:20 התושב מפנה לבעל הבית. ולמה עשה צלם של ד' פנים? כנגד ד' חיות שהן סובלות כסאו של הקב"ה … ומה עשה לו הקב"ה? מסרו ביד שונאיו … ועשו לו מולין של נחושת21 והכניסו אותו לתוכו והיו מדליקין תחתיו והוא היה נשרף מבפנים. אותה שעה קרא מנשה לכל אלוהות שבעולם שהיה מזבח להם ולא ענו אותו אחד מהם … כיון שראה מנשה צרתו צרה שלא ענה אותו אחד מהם, התחיל קורא להקב"ה, אמר לפניו: רבש"ע הרי קראתי לכל אלוהות שבעולם וידעתי שאין בהן ממש. רבש"ע! אתה הוא אלוה על כל אלהים, ואם אי אתה עונה אותי אני אומר שמא חס וחלילה כל הפנים שוות.22 אמר לו הקב"ה: הא רשע, בדין הוא שלא אענה אותך שהכעסת אותי. אלא שלא לנעול דלת לפני השבים שלא יהו אומרים הרי מנשה ביקש לעשות תשובה ולא נתקבל לפיכך הריני עונה אותך.23

מסכת תענית דף כה עמוד א

לוי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, אמר לפניו: ריבונו של עולם! עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך. אתא מיטרא, ואיטלע.24 אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה – ואיטלע, ומנו – לוי.25

החייט שעשה חשבון עם הקב"ה בערב יום הכיפורים

פעם אחת בערב יום הכיפורים אמר הצדיק ר' אלימלך מליזנסק זכרונו לברכה לתלמידיו: רצונכם לדעת איך עושים בערב יום הכיפורים? לכו אל החייט שבקצה העיר. הלכו אצלו ועמדו לפני חלון ביתו. ראוהו שהוא ובניו מתפללים בפשטות כמו כל החייטים. אחר התפילה לבשו בגדי שבת והדליקו נרות וערכו שולחן מלא מעדנים וישבו אל השולחן בשמחה רבה. הוציא החייט מהארון ספר אחד שהיה כתוב בו כל העבירות שעשה במשך השנה, מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים זה, ואמר: ריבונו של עולם, היום הגיע הזמן לעשות בינינו חשבון על כל העבירות שעשינו, שזמן כפרה הוא לכל ישראל. מיד התחיל לחשב ולמנות כל העבירות שעשה במשך השנה, שכולן היו נרשמות בספר הזכרון הזה. אחר שגמר חשבון העבירות, הוציא ספר גדול וכבד יותר מהראשון ואמר: ריבונו של עולם, קודם מניתי את העבירות שאני עשיתי, ועכשיו אמנה את העבירות שעשית אתה. מיד חישב כל הצער והייסורים, צרות ועגמת נפש וחולאים רעים והפסד ממון שעברו במשך כל השנה עליו ועל נפשות ביתו. כשגמר החשבון אמר: ריבונו של עולם, אם נחשוב באמת על פי יושר, אתה חייב לי יותר ממה שאני חייב לך. אלא איני רוצה לדקדק עמך בחשבון מדוקדק, כי הלוא ערב יום הכיפורים היום וכל אחד מוכרח להתפייס עם חברו. ולכן הננו מוחלים לך על כל העבירות שעשית לנו, וגם אתה תמחול לנו על כל העבירות שחטאנו לך. מזג כוס יין שרוף ובירך "שהכל" ואמר בקול רם "לחיים, ריבונו של עולם, הננו מוחלים זה לזה כל מה שחטאנו איש לרעהו, וכל העבירות, הן שלנו והן שלך, בטלות ומבוטלות, כאילו לא היו". אחר כך אכלו ושתו בשמחה רבה מאוד.

חזרו התלמידים אצל רבם וספרו לו כל מה שראו ושמעו. ואמרו שדברי החייט דברים קשים הם וחוצפה יתירה כלפי מעלה. אמר להם רבם: דעו לכם שהקב"ה בכבודו ובעצמו, עם כל הפמליא של מעלה, באים לשמוע את דבריו של החייט הנאמרים בפשטות גדולה. ומדבריו נעשה רצון ושמחה בכל העולמות. (ימים נוראים לש"י עגנון, סדר ערב יום הכיפורים, סיפורי נפלאות מגדולי ישראל).26

אחרית דבר

הטחת דברים כשלעצמה, קשה ככל שתהיה, איננה בהכרח דבר לא נכון. היו עוד שהטיחו דברים כלפי מעלה שלא הספקנו להביא, כגון דברי מרדכי בגמרא מגילה טו ע"א: "גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה", שהוא, בלשון נקייה וכהסבר רש"י שם: גבר מלך הארץ על המלך שלמעלה. נושא קרוב שיש לדון בו בהזדמנות אחרת הוא "חוצפא כלפי שמיא" שגם היא איננה בהכרח דבר לא נכון. אלא שלהטחת דברים צריכה להיות סיבה כנה ואמתית. ראה דברינו ליום השואה על הנספים ועל המשרפות שמותר לזעוק ומותר לעתים לומר דברים קשים כלפי שמיא. ושם הבאנו את דברי הירושלמי במסכת ברכות: "יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו". מי שכועס מאד על הקב"ה, מי שמטיח בו דברים, סימן שהוא מאמין בו.

הטחת הדברים של המרגלים הייתה מתוך שמאסו בארץ. לא מתוך רצון כן לנחול את הארץ, אלא במטרה לשוב מצרימה, לחזור לחיק הגלות/עבדות הקשה והחמה. לא הטחת דברים מתוך זעקת כאב או עוול: איה הבטחתך לאבות! כצעקתה של הגר למשל. אלא הטחת דברים מתוך געגוע ל"סיר הבשר", לחיים של עבד שאינו נושא באחריות. כאילו אמרו: למה לנו להתחיל בכל ההרפתקה של כיבוש הארץ, התנחלות במקום חדש, כינון ממלכה ריבונית ואחריות הדדית, אם אפשר לחיות תחת מדינה וריבונות שמישהו אחר אחראי לה – "עבדא בהפקירא ניחא ליה ".

ועל כל זאת, יש להוסיף שההתחלה איננה בפרשתנו. הכל מתחיל כבר בפרשת השבוע שעבר בהעלותך, בפרק יא: "ויהי העם כמתאוננים", שהוא ללא ספק החוליה הראשונה בשרשרת הנפילות של העם לאורך ספר במדבר. ובעקבותיה גם של משה ואהרון כפי שעמדנו עליה בדברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס.

ואולי הכל הוא עניין של טון ומוסיקה, כאמרה: C'est le ton qui fait la musique. יש הטחת דברים בוטה אך נשמעת ויש הטחת דברים צורמת שאינה נשמעת.

 

שבת שלום וקיץ טוב

מחלקי המים

מים אחרונים: מסתבר שלא רק מ"למטה" אין להטיח דברים כלפי מעלה (אלא במקרים מיוחדים), גם ל"למעלה" לא מותר להטיח דברים כלפי מטה. ראה מסכת סנהדרין מד ע"ב על הרוח הפסקונית (פיסקון) שעומדת לפני הקב"ה ומעירה לו כאשר הוא אומר דברים לא טובים על בני האדם: "בשעה שאמר לו הקב"ה ליחזקאל: לך אמור להם לישראל אביך האמורי ואמך חתית, אמרה רוח פסקונית לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך, אתה אומר להם וּמַכְלִים אותם?27 – ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל".

עדכון אחרון: 24/03/2019

הערות שוליים

  1. חטאם של המרגלים הוא בדיבורם, כפי שהמקרא ממשיך בפסוק הסמוך: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". רמב"ן רואה במילה "אפס", המופיעה בפסוק כח שם, את עיקר החטא: "אבל רשעם במילה אפס". אחרים רואים בביטוי: "ארץ אוכלת יושביה" את עיקר הדיבה (רבינו בחיי), אבל רש"י רואה במילה "ממנו" את עיקר החטא, בהתרסה כלפי שמים. ראה נוסח הגמרא במסכת סוטה לה ע"א, עליה מסתמך רש"י: "אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו - אל תקרי ממנו אלא ממנו, כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". ועל הטחת דברים אלה כלפי מעלה, ברצוננו להתמקד.
  2. משה ברכם שתיורם בארץ יהיה עלייה: עלו – ועליתם. אבל הם נפלו במקום לעלות כפי שהמדרש ממשיך.
  3. מי יבוא עלי? מי יכול להתמודד אתי?
  4. ביטוי זה נזכר גם בגמרא יומא י ע"א ורש"י מסביר שם: "דומה שצווארו נוקב ועולה בחלון הרקיע". ושטיינזלץ מסביר שם: "שמעניקים את החמה בקומתם – כלומר, שהם גבוהים כל כך עד שהחמה נראית כענק על צוואריהם".
  5. ובהמשך המדרש שם: "אמרו: ונהי בעינינו כחגבים. אמר הקב"ה: ויתרתי עליה! אלא: וכן היינו בעיניהם - יודעים הייתם מה עשיתי אתכם לעיניהם? מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים? מה גרמתם לעצמכם?" ואם נחזור לדברי ריש לקיש, שהוא הנושא שלנו, מדרש במדבר רבה (מדרש מאוחר) חוזר על דברי הגמרא סוטה לעיל בהערה 1 אבל מוסיף את מטבע הלשון החדה והברורה: הטחת דברים! גם רש"י שנשען על הגמרא ובוודאי הכיר את המדרש הזה לא משתמש במטבע לשון זו. ואולי מרכך אותה מעט כאשר הוא מוסיף את המילה "כביכול" בדבריו. אבל כאן, בברור: הטחת דברים כלפי שמיא. ראה ביטוי זה גם במדרש תנחומא הנדפס פרשת האזינו סימן ז שמונה את הפסול בשמות המרגלים: "לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק, כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע, כמו שמצינו במרגלים: שמוע בן זכור - על שלא שמע בדברי המקום ... שפט בן חורי - על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ. יגאל בן יוסף - על שהוציא דבה על הארץ ... גדי בן סוסי - הטיח דברים כלפי מעלה והעלה סיסיא. הוא שאמר: ארץ אוכלת יושביה". ראה המדרש המלא שם.
  6. בחרנו ללכת עפ"י סדר הדורות בתנ"ך (ולא עפ"י סדר המדרשים שיכול ללמדנו אולי על אופן התפתחות הנושא), ולפיכך נח הוא תחנתנו הראשונה. הנה אדם גדול שמכונה בתורה "צדיק תמים" מטיח דברים כלפי מעלה. ומי יאמר איזו קשה מאיזו, המרגלים שאמרו: חזק הוא ממנו וארץ אוכלת יושביה, או נח ש"מחנך" את הקב"ה ואומר לו: אתה לא ריחמת על עולמך – על בניך, והפכת מרחמן לאכזרי, הנה אני שולח לך רמז עורב ולא ערב, בדמות עוף אכזרי שאינו מרחם על בניו הוא! (ראה תיאורים על אכזריות העורב בעירובין כב ע"א, ירושלמי פאה פרק א הלכה א, ויקרא רבה יט א ועוד). אלא שנח דיבר מתוך צערו, בדומה לאיוב שאף הוא דיבר קשות והטיח דברים כלפי מעלה. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת בראשית סימן יג: "אמרו לו חבריו: איוב, עד מתי אתה מטריח בדברים! אין אנו אומרים לך שאין אתה יכול להקביל פניו, ולהטיח דברים עמו. אמרו לו: יכול אתה להטיח עם מיכאל". (שים לב לקרבה הלשונית מטיח-מטריח). אלא שגם איוב דיבר מתוך צער גדול וכמאמר חז"ל "אין אדם נתפס בשעת צערו". מקור מאמר זה הוא בגמרא בבא בתרא טז ע"ב, שנאמר בהקשר עם איוב, ואליו ללא ספק מכוון הזוהר כשהוא מצטט: "דהא תנן".
  7. אנחנו מתקדמים בסדר הקורות בתנ"ך ומגיעים לבית אברהם. בין השיטין אנחנו מזכירים ונזכרים באיוב, בעיקר עקב פסוקים שמובאים מספרו שיש בהם לא מעט הטחת דברים כלפי מעלה. כבר ראינו מעט מזה בסוף ההערה הקודמת ועוד יש הרבה מכך בזוהר חדש על מגילת רות כו ע"ב: "והכי נמי באיוב. דאמר רבי תנחום: אמר איוב להקב"ה: מי יתן ידעתי ואמצאהו כו' אערכה לפניו משפט [איוב כג] עד שהטיח איוב דברים כלפי מעלה. והקב"ה מהו אומר? אין דנין את האדם לפי צערו". וכן הוא בבתי מדרשות חלק ב מדרש חסרות ויתירות שאיוב הטיח דברים כלפי מעלה "מן הסערה" – כשרוחו נסערה ואומר לקב"ה: "שמא נתחלף לך איוב באויב".
  8. היא הבאר שהתגלגלה אח"כ להיות בארה של מרים שסיפקה ארבעים שנה מים לצאצאי אברהם משרה. ראה דברינו בארה של מרים בפרשת חוקת. עוד מי שהטיח דברים כלפי מעלה, אך לא מנינו אותו משום שאין הביטוי נזכר שם בפירוש, הוא אברהם עצמו. ראה דבריו במדרש בראשית רבה מט ט: "חלילה לך מעשות כדבר הזה" ... חללה היא לך, זרה היא לך! ... חולין הוא לך! ... חילול שם שמים יש בדבר, חילול שם שמים בדבר!" ואברהם גם מזהיר את הקב"ה: "מעשות כדבר הזה - לא היא ולא כיוצא בה ולא שפחותה ממנה". וגם שם אגב מוזכר איוב כשהמדרש משווה את דברי שניהם: "שני בני אדם אמרו דבר אחד, אברהם ואיוב ... אברהם נטל עליה שכר, איוב נענש עליה. אברהם אכלה בישולה, איוב אכלה פגה". וכבר הארכנו בדברים אלה בדברינו חלילה לך מעשות כדבר הזה בפרשת וירא. הטחת הדברים של הגר כלפי הקב"ה, כלפי המלאך, היא אולי גם הטחת דברים כלפי אברהם. מול סדום הוא עומד ואומר דברים קשים ומתקומם כנגד עוול אפשרי לסדום כולה בשל קומץ צדיקים שאולי יש שם, ובביתו הוא נעשה עוול ואין הוא מוחה. אפשר שהקב"ה נעתר להגר, למרות שהטיחה דברים כלפי מעלה, גם בשל כבודו של אברהם. עכ"פ, הגר מטיחה דברים ונענית! במובן מסוים, היא מצליחה יותר מאברהם ויותר מלוי שנראה להלן שביקש מטר בשעת צמא ונענה אך גם נענש. מדוע? בשל העוול הגדול שנגרם לה!
  9. ראה גמרא מגילה כד ע"ב: "אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין". וגמרא שבת קג ע"ב: "וכתבתם - שתהא כתיבה תמה; שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן ... ביתי"ן כפי"ן ... דלתי"ן רישי"ן ... חיתי"ן היהי"ן וכו' ", היינו שיזהר לא להחליף בין אותיות דומות: א-ע, ר-ד, ה-ח, ב-כ וכו'. ובויקרא רבה יט ב: "אם את עושה דל"ת רי"ש ... חי"ת ה"א ... בי"ת כ"ף ... אתה מחריב את כל העולם כולו". אבל כאן בא הדרשן ומחליף בין אל"ף ועי"ן (בייחוס לבית מדרשו של ר' אליעזר בן יעקב) ושם בפי משה הטחת דברים כלפי מעלה, שהוא התפלל "על ה' " ולא "אל ה' "!
  10. עוד שם מדרשים שמסנגרים על חטאי בני ישראל השונים בטענות מרככות למיניהן, כולל שהקב"ה אשם כביכול בעצם בריאת האדם "כחומר ביד היוצר", עם "לב של אבן" ועוד. ראה גם כל המדרשים המלמדים סניגוריה על העם בפי משה בשמות רבה פרשות מב ומג. סניגוריה ותפילה כפשוטה, לא הטחת דברים. אבל ר' אלעזר בוחר לשים בפי משה הטחת דברים כלפי מעלה וזאת, על בסיס פסוק בו משה מתפלל בפשטות לבקשת העם במתאוננים: "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ" (במדבר יא ב). דרשת ר' אלעזר לעיל טעונה הסבר ואם לא מסתפינא הוה אנא אמינא שר' אלעזר הוא שמטיח כאן דברים כלפי משה! (ודבי ר' ינאי ור' הושעיה מרככים מעט). אבל עצם הרעיון שמשה אומר דברים קשים שיש בהם הטחת דברים כלפי שמיא, אכן מצוי במקורות רבים. ראה דבריו של משה מיד בתחילת שליחותו, שמות ה כב-כג: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל־פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא־הִצַּלְתָּ אֶת־עַמֶּךָ". ראה דברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות על פסוקים אלה. וראה גם מדרש שמות רבה (שנאן) ג ט שאכן הייתה כאן הטחת דברים: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך - ראה הקב"ה מה עתיד פרעה הרשע לעשות ולהכביד את העבודה על העם מעת שילך בשליחותו, וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה: כך וכך עתיד פרעה לעשות בזמן שתלך בשליחותי, כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה. ואף על פי כן הטיח דברים כלפי מעלה, ועליו נאמר: כי העושק יהולל חכם (קהלת ז)". ואיך נסביר הטחת דברים אלה של משה? מן הסתם בדומה לאלה של נח שדיבר מתוך צער – צער עצמו וצער העולם. ראה שוב שמות רבה ה כב: שהבאנו זה עתה: "באותה שעה (שאמר משה והצל לא הצלת את עמך) בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין".
  11. כאן מביא המדרש פירושים רבים כיצד ייתכן "איש האלהים", כגון: "בשעה שעמד לפני פרעה היה כאלהים ... ובשעה שברח לפני פרעה היה איש. כשעלה למרום היה איש ... וכשירד נקרא אלהים. ממחציתו ולמעלה נקרא אלהים, וממחציתו ולמטה נקרא איש".
  12. על הטחת הדברים של משה אפשר להאריך עוד ועוד ואפשר לצרף לה גם את המדרשים בהם משה מתעמת עם הקב"ה ואומר: אתה אומר כך, ואילו אני אומר כך, נראה דברי מי עומדים! ראה למשל במדבר רבה טז כה בפרשתנו: "אמר משה: ריבון העולמים: כי עין בעין נראה אתה ... הרי מאזנים מעוין. אתה אומר: אכנו בדבר, ואני אומר: סלח נא. נראה של מי עומד!" ובשמות רבה לב ח: "א"ל משה: מלאך אתה משלח עמי! כך היו התנאים? ... הרי אמרת מלאך ואני אומר אם אין פניך הולכים - נראה דברי מי עומדים!".  החידוש/תזכורת של מדרש תהלים לעיל לעניינינו הוא בקישור הטחת הדברים של משה עם תוארו "איש האלהים" (תואר שזכה לו רק בסוף התורה, ראה דברינו משה איש האלהים בפרשת וזאת הברכה). וכן שמדובר לא בסתם דיבור, אלא בדיבור שכופה כביכול על הקב"ה לעשות מעשה ולברוא בריאה של הארץ שתפצה את פיה והכחשת שליחותו אם הקב"ה לא ייענה ולא יעשה כדבריו. ראה במדבר רבה יח ב: "פתח משה ואמר לפני הקב"ה: אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולים מתבקרין, אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני ומלבי אמרתי". היש לנו הטחת דברים גדולה מזו?
  13. ראה דברינו הפטרת השבת – גאולת השדה בענתות בפרשת בהר.
  14. מדרש זה דורש עיון מיוחד, בפרט בהבדל בין שיטת רבנן ושיטת ר' יהודה ב"ר סימון. מי מהם מסנגר יותר ומי מבקר יותר את הקינטור של ארבעה אישים אלה. ועכ"פ, לנח, הגר ומשה מצטרפים ירמיהו, דוד וחבקוק והרשימה עדיין לא סגורה.
  15. היינו שהמילה "תפילה" שנשמעת בד"כ כדבר רגוע בין שבח לתחנונים, יש לה גם משמעות של ריב או קינטור. ולהלן נראה שתפילה היא מלשון פלילים.
  16. ראה עוד שם על כמיהתה הגדולה של חנה לילד: "לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?". אך משראתה שתפילה רכה זו לא נענתה, פנתה להתפלל קשה ולעשות פלילים עם הקב"ה כפי שנראה.
  17. להתפלל מלשון פלילים. ראה דברי עלי הכהן לבניו, שמואל א פרק ב פסוק כה: "אִם־יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא־אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל־לוֹ". ובפנחס, מסכת סנהדרין מד ע"א: "ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה, ואמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?". עוד לגבי עזות פניה של חנה כלפי שמיא ראה קטע קודם בגמרא שם שחנה מאיימת כביכול על הקב"ה בדין סוטה: "אם ראה תראה, אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר: ונקתה ונזרעה זרע". ובמקרא עצמו, דברי חנה בשמואל א פרק א פסוק טז, המעידה על סער, רוחה: "כִּי־מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד־הֵנָּה".
  18. היינו, שדבריו הבוטים של אליהו גרמו לקב"ה להודות שהוא זה שהרע לעם. ראה המשך הגמרא שם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו - נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל: חד, דכתיב: ואשר הרעתי, וחד, דכתיב: הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל; וחד, דכתיב: והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. רב פפא אמר, מהכא: ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו". מה שמציל את עם ישראל ("שונאי ישראל" בלשון סגי-נהור) הוא שהקב"ה כביכול מודה שבבריאה יש את הפוטנציאל לחטוא, כפי שכבר הזכרנו בהערה 10 לעיל. הבוטות של אליהו היא לא רק בדיבור, אלא גם בכך שהוא כופה כביכול על הקב"ה לעשות נס ולהוריד אש מהשמים. כפי שראינו כבר אצל משה וכדברי מדרש במדבר רבה יח ב שחלקו כבר ראינו בהערה 10 לעיל: "זה היה אחד משלושה נביאים שאמרו בלשון הזה: אליהו, ומיכה, ומשה. אליהו אמר: אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א יח לו-לז) - אם אין אתה עונה אותי, אני אומר: אתה הסבות את לבם אחורנית". איך נצדיק את דברי הבוטות של אליהו? שהיו בבחינת: "עת לעשות לה' הפרו תורתך"?
  19. קריאת תיגר היא מוטיב דומה מאד להטחת דברים ושווה, עם זאת, דף בפני עצמו. אולי בפרשת בראשית בה האות אל"ף היא הראשונה לקרוא תגר לפני הקב"ה (בראשית רבה א י). על קריאת התגר של ירמיהו ראה דברינו עבד שמכרו רבו בתשעה באב וכן דברינו הנחמה השנייה – ותאמר ציון עזבתי ה' בפרשת עקב. קריאת התגר של אסף מבוססת על תהלים פרק עד: "מַשְׂכִּיל לְאָסָף לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ". על זו של דוד, ראה שם. ועל בני קרח, ראה דברינו ובני קרח לא מתו בפרשת קרח. נחזור להטחת דברים כלפי מעלה שהיא מעניינינו הפעם.
  20. צרה גדולה היא לעולם.
  21. תנור או כבשן אש.
  22. כל האלוהויות שוות. הדברים אמנם חריפים מאד אבל מזכירים את דבריו של אליהו לעיל בעצם ההשוואה של הקב"ה עם אלוהיות אחרות.
  23. אז מי יש לנו עוד שהטיח דברים כלפי מעלה, לצד משה, חנה, אליהו, דוד, ירמיהו ושאר האישים הצדיקים? מנשה המלך החוטא והמחטיא! זה שחז"ל מונים אותו בין שלושה (גרסת המשנה, סנהדרין פרק י משנה ב) או ארבעה (גרסת התוספתא, סנהדרין יב ה) המלכים שאין להם חלק לעולם הבא. רק הטיח דברים כלפי מעלה ו"איים" על הקב"ה שאם לא יצילו מכבשן האש (כמו אברהם, חנניה מישאל ועזריה) הוא, מנשה, יודיע לכל העולם ש"כל הפנים שוות" והקב"ה אינו אלוה מעל כולם (ראה דברי משה: "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים", דברים י יז). והקב"ה כביכול משתכנע, אמנם לא ישירות מ"איומו" של מנשה, אלא "שלא לנעול דלת לפני השבים". נראה שמדרש זה לוקח את מוטיב הטחת הדברים כלפי מעלה, מה שחז"ל גם מכנים "חוצפא כלפי שמיא", לקיצוניות והדברים דורשים הסבר. (ראה התוספת "חס וחלילה" בדברי מנשה שמן הסתם נוספו לטקסט ע"י מאן דהוא שהדברים נראו לו חריפים מדי). המקרא פשוט מציין שמנשה התפלל ועשה תשובה לאחר שנשבה ע"י מלך אשור והוגלה וזה השיבו למלכותו. ראה דברי הימים ב לג יב-יג: "וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו׃ וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים". ראה גם סיום המדרש שם שמלאכי השרת סתמו את כל חלונות הרקיע שלא תישמע תפילתו, אבל הקב"ה: "חתר את הרקיע מתחת כיסא הכבוד וקיבל את תפילתו וישיבהו ירושלים למלכותו".
  24. ירד המטר ולוי נעשה צולע.
  25. דפים אלה במסכת תענית מלאים בסיפורים על מתפללים לגשמים ומורידי גשמים, בראשם חוני המעגל שגם הוא הטיח דברים כלפי מעלה, כך לפחות בפירוש רש"י בגמרא תענית שם: "לנדות - שמנדין על כבוד הרב, שהטיח דברים ואמר: לא כך שאלתי". רש"י רואה בדברים של חוני שכאילו מכוון את הקב"ה (את הטבע): גשם כזה, גשם כזה, בקשתי ככה, שאלתי ככה ולא ככה וכו', הטחת דברים. לוי אכן מטיח דברים ואומר לקב"ה: עלית וישבת במרום, כפסוק ביחזקאל ח ב: "עזב ה' את הארץ". לוי זכה לפעול את פעולתו וירדו גשמים, לאחר שרבים וטובים אחרים שם לא הצליחו, אבל שילם על כך את המחיר ונעשה צולע. ואם נעמיק ונחקור נראה שגם משה, אליהו וחוני המעגל, שילמו מחיר על הטחת דברים שנשאו כלפי שמיא.
  26. ז'נר ידוע בסיפורי חסידים הוא עריכת דין ודברים עם הקב"ה, על אורך הגלות, צרות עם ישראל ועוניו, התמהמהות בוא המשיח ועוד. ולא רק דין ודברים, אלא אף זימון הקב"ה לדין תורה אצל בית דין של מטה. ראה כדוגמא: הכפרי שרצה להשיא את בתו ובא לדין תורה אצל ר' אלימלך מליז'נסק. וכן הסבא משפולי תובע את הקב"ה לדין תורה. ועוד מוישלה בדין תורה באושוויץ. ונראה שהמדרשים שהבאנו הם הבסיס בחז"ל לז'נר חסידי זה.
  27. אתה חוזר על המילים: "אביך האמורי ואמך החתית" בפני אברהם ושרה?