בהעלותך

פרשת בהעלותך, תשע"ה

ענוותנותו של משה

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (במדבר יב ג) .1

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת בהעלותך דף קג עמוד א

בוא וראה גדולת ענותנותו של משה רבינו, שהעיד הכתוב עליו (במדבר יב) והאיש משה ענו מאד וגו'.2

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עקיבא, רבי עמוד 414

והשם שהוא נתגלה למשה בסנה מתוך אהבה ומתוך הרחמים ומתוך הענוה ומתוך הישרות ומתוך השפלות ומתוך הצדקה ומתוך האמונה.3

מסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק ט

והאיש משה ענו מאד (במדבר יב ג) יכול שהיה ענו ולא היה נאה ומשובח? תלמוד לומר: "ויפרוש את האהל על המשכן" (שמות מ יט) – מה משכן עשר אמות, אף משה עשר אמות קומתו.4 יכול שהיה ענו כמלאכי השרת? תלמוד לומר: "מכל האדם" (שם) – מאדם אמרו ולא ממלאכי השרת. יכול שהיה ענו כדורות הראשונים? תלמוד לומר: "על פני האדמה" (שם) – מדורו אמרו, ולא מדורות הראשונים.5

ילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך רמז תשלט

"והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב ג), בדעתו, או עניו מאד בגופו?6 תלמוד לומר: "ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי" – ירד על סיחון והרגו, ירד על עוג והרגו. ומה תלמוד לומר: "והאיש משה ענו מאד"? עניו בדעתו או עניו בממונו?7 תלמוד לומר: "גם האיש משה גדול מאד" (שמות יא ג).וכן מצינו שהספיר של לוחות של משה היה. "מכל האדם אשר על פני האדמה" ולא מאבות. רבי יוסי אומר: אף מאבות ולא ממלאכי השרת. כתיב: "והאיש משה ענו מאד" וכתיב: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים", הוי: קשה היה, אלא שהיה שולט ביצרו.8

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ט

"ומשה נגש אל הערפל".9 מי גרם לו? ענותנותו, שנאמר: "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב ג).10 מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו, סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר: "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו" (ישעיה נז טו), ואומר: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים" (שם סא א). ואומר: " ואת כל אלה ידי עשתה" (שם סו ב). ואומר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא יט).11 וכל מי שהוא גבה לב, גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה.12

מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה – פרשת בהעלותך

"והאיש משה עניו מאד", התורה, סוליתה ענוה וכתרה יראה. סולייה ענוה, דכתיב: "עקב ענוה יראת ה' " (משלי כב ד). כתרה יראה, דכתיב: "ראשית חכמה יראת ה' " (תהלים קיא י). ובשניהם זכה משה, דכתיב: "והאיש משה ענו מאד".13

רש"י על הפסוק בפרשה

ענו- שפל וסבלן.14

רמב"ן על הפסוק בפרשה

וטעם והאיש משה ענו מאד – להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע. ורבי אברהם מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם, ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו, והם חוטאים שמדברים עליו חינם. אבל בספרי (בהעלותך ק) רבי נתן אומר: אף בפניו של משה דברו בו, שנאמר: וישמע ה' והאיש משה עניו מאד,15 אלא שכבש משה על הדבר. יזכיר ענותנותו שסבל ולא ענם, והשם קנא לו.16

משנת רבי אליעזר פרשה י עמוד 183

גדולה היא הענוה, שבה נתגדל משה רבינו, שנאמר: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם".17 מה תלמוד לומר מכל האדם. אלו בני אדם עשויין שלש כתות. מהן בגדולת שמים, ומהן בגדולת המלכות, ומהן הדיוטות, ומשה רבינו ראה עצמו בשלשתן, ובשלשתן היה ענו. בתחילה היה בגדולת המלכות, שהיה כבן בתו שלפרעה, ולא הניח ענותנותו, שנאמר: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא", מהוא "וירא בסבלותם"? מלמד שהיה נושא עמהן בסבלותם. אמר, כדי שלא אוציא עצמי מצער הציבור … ראה שהיו מטעינין את הזקן כבחור, את האשה כאיש, את הקטן כגדול, ועמד והשוה אותן, לפיכך זכה שתינתן פרשת ערכין על ידו, להבחין בין האשה לאיש, בין הזקן לבחור, בין הקטן לגדול. אף כשהיה במדין, בורח כהדיוט, לא הניח ענותנותו. ראה בנות יתרו מצטערות, ולא נתגאה מלעמוד ולדלות להן, והוא היה בנפשו כבן בתו שלמלך …18 אף כשהיה בגדולת שמים, לא הניח ענותנותו, שנאמר: "וידי משה כבדים". וכי לא היה לו למשה רבינו כר אחת, או כסות אחת, או סדין אחד, שישב עליו? אלא כך אמר: בזמן שהציבור בצער, אף אני אהא עמהן בצער. לא נתגאה לומר כמלך אני.19 אלא אפילו בשעת מחלוקת כתוב בו: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם". לא נתגאה לומר: אלו חולקים על הקב"ה, ואני הולך אחריהן? אלא כל דבריו היו ענוה.20 וכן את מוצא כשנתנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומר: "ויען יהושע בן בן נון משרת משה מבחוריו, אדני משה כלאם". אמר: "המקנא אתה לי?". אמר לו, ומי נותן למחר כל עם ה' נביאים, ואפילו העבדים והשפחות השומרין את המצות, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני? אני הוא שבקשתי שיהיו השבעים זקנים האלו נביאים, שנאמר: לא אוכל לבדי.21 ולא עוד, אלא מתחילה הייתי בורח מן השררה, שנאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח.22

שבת שלום

מחלקי המים

 

עדכון אחרון: 05/02/2017

הערות שוליים

  1. פסוק זה נאמר אגב "פרשת מרים ואהרון" שדברו סרה במשה בהקשר עם האשה הכושית אשר לקח וערערו על עליונות נבואתו. ודווקא כאן, בפרשה זו מוזכרת ענוותנותו של משה בה נרצה לדון (בקצרה) הפעם.
  2. "המפורסמות אינן צריכות ראייה" (ביטוי מאוחר, לא של חז"ל, ראה למשל פירוש כלי יקר שמות כ יג וכן פירוש מהרש"א נדה לא ע"ב), ואע"פ כן, עדות התורה על ענוותנותו של משה היא למעליותא ולא לגריעותא, אומר המדרש. ומדגיש, כך נראה, גם את עצם האמירה של "המספר" – משפט כללי שנאמר כעובדה ידועה ומוכרת. והיכן למד משה את הענווה? מבטן אמו? בבית פרעה? בסנה? במעמד הר סיני? במהלך הנהגת עם ישראל, צעד אחר צעד?
  3. אפשר שאכן בסנה, במדבר, ברעיית הצאן למד משה לראשונה את הענווה ומיד מימש אותה כאשר סירב לשליחות. אך להלן נראה שמדת הענווה הייתה במשה כבר קודם לכן, כשיצא לראות בסבלות בני ישראל. האם בבית פרעה למד להיות ענו? מדעת עצמו כאברהם? ועכ"פ, כשחזר לפרעה בציווי שלח את עמי גם נהג בענוה וחלק כבוד למלכות (שכל טוב (בובר) שמות פרק יב, ראה דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא). ואם נחזור לסנה, שהוא 'קדימון' למעמד הר סיני, ראה כל המדרשים על הפסוק בתהלים יח לו: "וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי" המשבחים את ענוותנותו של הקב"ה כשבא ליתן תורה לישראל (שמות רבה מא ד ורבים אחרים). נראה שתחנות ומורים רבים היו לו למשה ללימוד מדת הענווה ואולי כאמור מדעתו ומעצמו כאברהם וכלשון מדרש ילקוט שמעוני פרשת שלח רמז תשמג: "משה תפס את הענוה".
  4. ועדיין היה קטן יחסית לעוג, כמסופר בדברים רבה א כד, אך גבר עליו כאשר קפץ עשר אמות ולקח בידו גרזן שאורכו עשר אמות והצליח להגיע לקרסוליו של עוג ולהורגו, כמסופר בגמרא ברכות נד ע"ב. ובגמרא בכורות מד ע"א לא אהבו גם גודל זה של משה עד שאמרו: "אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום". כך או כך, כאן הכוונה רק שענוותנותו לא באה מחולשה, גם לא פיסית. ראה ספרי זוטא פרק יב: "והאיש משה עניו מאד מלמד שהיה גבור בענוה וכך היה גבור בגבורה". וראה גם ילקוט שמעוני תורה פרשת כי תשא רמז שצו: "אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה: גבור דכתיב ואתפוש בשני הלוחות וגו' ואשברם לעיניכם, ותניא הלוחות ארכן ו' ורחבן ו', עשיר דכתיב פסל לך, חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו נ' שערי בינה נמסרו למשה חסר אחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב והאיש משה ענו מאד".
  5. וכן הוא בספרי זוטא פרק יב, אך באמת לא ברור במה ענוותנותו של משה פגומה מול "דורות הראשונים", מול אברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר"? ואולי כבר יש כאן ביקורת על קפדנותו של משה בחטא מי מריבה, שם לכאורה נעלמה ענוותנותו. ראה ילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תתיג: "זה שאומר הכתוב: בתוכחות על עון יסרת איש - זה משה והאיש משה ענו מאד, שנתיסר על שהוכיח שמעו נא המורים". ושם ברמז תתכ תחינת משה להיכנס לארץ: "רבי אלעזר אומר: אילו קדמו מעשים של משה לתפלתו לא היה נענש, רבי שמעון אומר אפילו קדמו מעשיו לתפלתו היה נענש, אדם שהעיד עליו המקום והאיש משה ענו מאד. היה לו להקפיד כנגד כל ישראל?" ואולי חמורים מכולם דברי מדרש תנחומא פרשת וישב סימן ד: " ... וכן אתה מוצא שא"ל הקב"ה למשה (דברים א) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו', איש זה משה דכתיב (במדבר יב) והאיש משה ענו". משה נכלל בתוך דור מתי המדבר: "הדור הרע הזה". ועכ"פ, המדרש שלנו, באבות דרבי נתן מסיים שם: "ג' מיני מוכי שחין נבראו בעולם: לח, יבש, בעל פוליפוס. והיתה נפשו של משה נמוכה מכולם".
  6. היינו אדם חלש וכנוע. ראה מילון אבן שושן שמציע פירוש שני לענו – נדכה, עני דל, ומפנה לפסוק בישעיהו יא ד: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ". ראה גם הלשון גם בתהלים עו י. וכך גם מפרש עמוס חכם בדעת מקרא על הפסוק. וכאן משמע אדם חלש וקטן פיסית. שמא תאמר שמשה היה ענו ברוחו (בדעתו) משום שהיה חלש בגופו וחסר כח?
  7. שמא תאמר שהיה ענו משום שהיה עני, שהוא אכן משמעות המילה ענו בשימושה האחר?
  8. ר' יוסי משנה את גרסת המדרש ומרכך את שאלתנו לעיל. משה אכן היה האדם הענו ביותר על פני האדמה. בדורו ובכל הדורות הבאים. אבל לא ענו ממלאכי השרת. ואם לא כמלאכי השרת, רק כאדם, אזי גם הענו הגדול ביותר, נתון למאבק עם היצר, אם שולט אם נשלט, אולי גם היצר ברגע שמכריזים עליך כענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ועדיין שבח גדול הוא למשה ולא נמעיט חו"ח בגודל (או צניעות) ענוותנותו. וכדברי אוצר המדרשים (אייזנשטיין) גדול וגדולה עמוד 78 (שממנו נשאב מלוא החופניים בדף זה): "גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו ע"ה שנאמר והאיש משה ענו מאד (במדבר יב ג). מה ת"ל מכל האדם? אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בה כגון המלכות והנבואה והחכמה, ואף על פי שהיו בו כל המדות הללו ענו מאד מכל האדם".
  9. שמות כ יח מיד אחרי עשרת הדברות שבפרשת יתרו: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים". תמיד יש לקרוא פסוק בשלמותו.
  10. מדרשים רבים קושרים את מידת הענווה ללימוד התורה ואצל משה, שענוותנותו גרמה לו לקבל את התורה. ראה מדרש תהלים (בובר) מזמור מה: "חגור חרבך על ירך גבור. זה משה שזכה לתורה שנמשלה לחרב. והדרך צלח רכב. שרכב על הענן, ועלה לשמים, ולמה, על דבר אמת וענוה צדק שהיתה בו, שנאמר: והאיש משה ענו מאד (במדבר יב ג)". ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין) עשרת הדברות עמוד 451: "והביט הקב"ה בכל בני אדם שברא ולא מצא אדם שהוא ראוי שתינתן התורה על ידו כמשה. ומפני מה זכה משה להיות חתן תורה? עקב ענוה ויראה שהיתה בו, מנין דכתיב ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלהים".
  11. ראה דברינו זבחי אלהים רוח נשברה בפרשת צו.
  12. ראה רמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ג שבמידת הענווה אין הליכה בשביל הזהב: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה".
  13. ראה בירושלמי שבת פרק א הלכה ג: "א"ר יצחק בר אלעזר: מה שעשת חכמה עטרה לראשה. עשת ענוה עקב לסולייסה". ובשיר השירים רבה (וילנא) א ט: "א"ר מתנא: מה שעשת חכמה עטרה לראשה, עשת ענוה סנדל לעקבה". ובמשנת רבי אליעזר פרשה יב עמוד 237: "לפי שהתורה סולמה ענוה וכתרה יראה". ומשה זכה לשניהם: לכתר ולסנדל, לעטרה ולסולייסה. האם הענווה גורמת לחכמה משום שענו לומד מכל אדם ואומר על מה ששמעתי שמעתי ועל מה שלא שמעתי לא שמעתי ומרגיל את לשונו לומר אינני יודע היכן שאיננו יודע וכך הוא הולך ומחכים; או שמא ההפך, החכמה גורמת לענווה משום שככל שהאדם לומד ומוסיף ידע ולקח, הוא רואה עד כמה חכמתו עדיין חסרה?
  14. שהוא לשון התנחומא כאן. פרשני המקרא מיעטו יחסית לעסוק בפסוק שלנו. אבן עזרא מרחיב מעט ואומר שענו הוא כמו שָׁלֵו (עם קשר דקדוקי שלא ירדנו לסופו, ראה בפירוש אבן עזרא ומפרשיו). לכל שאר הפרשנים הקלאסיים כנראה פשיטא מהו ענו עד שלא ראו צורך להתעכב על פסוק זה. אבל רמב"ן ואור החיים להלן מתייחסים לנושא.
  15. היינו שגם משה שמע, רק שברוב ענוותנותו לא ענה. וכי מה יאמר להם שנבואתו גדולה משלהם? שהוא פרוש מהאשה בשל קדושתו?
  16. וכן הוא במדרש אגדה (בובר) במדבר פרק יב: "והאיש משה ענו מאד. ששמע הדברים ולא אמר להם דבר אלא שתק, אבל הקב"ה חשש לכבודו של משה ותבע עלבונו". ותרגום יונתן על הפסוק: "וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְותָן בְּדַעֲתֵּיהּ לַחֲדָא מִן כָּל בְּנֵי נְשָׁא דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא וְלָא חָשׁ לְמִלֵיהוֹן". ובמשנת רבי אליעזר פרשה ד עמוד 74: "ענוים, אלו השומעין חרפתן ומחרישין, שנאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה, וכתוב בו והאיש משה ענו מאד" (ושם גם ההבדל בין ענוים ותמימים שלא יודעים להשיב). וכן הוא בדומה בפירוש אור החיים על הפסוק: "והאיש משה ענו – הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדברו בפניו, נתן הכתוב טעם שהוצרך ה' לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה עניו מאד. ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבוא בעניין, כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר הנביאים". משה יכול היה לענות להם, אבל בחר שלא לענות בשל ענוותנותו. ומשחק המילים לענות וענווה מופיע במדרשים רבים. לעומת כל אלה, ראה מדרש תנחומא פרשת צו סימן יג: "עָנַו מאד מלשון עוֹנֶה, כלומר שאם היה שומע אלו הדברים יודע היה לענות ולהשיב טענות כנגדן". משה לא שמע, או שמא בחר שלא לשמוע. ואדרבא, אילו היה שומע, היה עונה ואולי מונע מאהרון ומרים לחטוא.
  17. נתגדל מלשון גדולה, שהענווה רוממה אותו ונעשה גדול וחשוב (אין כאן סתירה פנימית). אך אולי גם נתגדל, שבמהלך חייו וגדילתו למד בהדרגה את מידת הענווה ולעולם לא חדל מלגדול בה ולתוכה. פירוש מודרני.
  18. כאן אפשר להוסיף את הענוה שלמד משה בסנה ברעותו את צאן יתרו: "והשם שהוא נתגלה למשה בסנה מתוך אהבה ומתוך הרחמים ומתוך הענוה ומתוך הישרות ומתוך השפלות ומתוך הצדקה ומתוך האמונה" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עקיבא, רבי עמוד 414).
  19. כאן אפשר להוסיף את ענוותנותו של משה בכל הקשור להקמת המשכן. ראה פתרון תורה פרשת ויקרא עמוד 3: "כיון שהשכין הקב"ה שכינתו במשכן מיעט משה את נפשו בענוה ועמד לו מן הצד. כיון שהביט הקב"ה בכל הכלים שחקוק עליהם שם, אמר כל כבוד זה עשה משה מבפנים והוא מבחוץ, קרא לו ויכנס לפנים שנאמר: ויקרא אל משה". ראה דברינו דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית וכן דברינו הקריאה למשה בפרשת ויקרא, בהם הדגשנו את משה שכל הזמן "עומד לו מן הצד" ומחכה שיקראו לו. שום תפקיד שמשה עושה לא מקנה לו חזקה על המנהיגות, על התפקיד הבא.
  20. ראה פתרון תורה פרשת ויקח קרח עמוד 164: "וישלח משה לקרא לדתן, מיכן אמרו חכמים: זוטרא בעי למיכף לרבא והיכא דזוטרא לא איכא למיכף לרבא, רבא מיבעי ליה למיכף לזוטרא כי היכי דלא תהוי פלוגתא. (הקטן צריך לכופף עצמו לפני הגדול, ואיפה שאין הקטן מכפיף עצמו לגדול, צריך הגדול לכוף לקטן, כדי שלא תרבה המחלוקמ), דכיב: וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם. וכיון דלא קא הוו שמעין, מיד ויקם משה. מיכן למדנו שצריך אדם לנהוג ענוה בעצמו ואפילו יהא כמשה רבינו". אבל כשהוא עומד מול דתן ואבירם אין הוא מוותר להם. ואולי גם אם היה עומד כנגד אהרון ומרים, אולי הייתה צרעת מרים נמנעת ...
  21. שבעים הזקנים שנבחרו שם, לא היו בעיקר נביאים, אלא דיינים, סנהדרין הראשונה. וגם הם צריכים למידת הענווה, ראה מדרש תנאים לדברים פרק א: "ואלו הן השבע מדות שצריך שיהיו כולן אפילו בבית דין של שלשה: חכמה יראה וענוה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להן ובעלי שם טוב ... וענוה ממשה רבינו: מה משה רבינו עניו, שנאמר (במדבר י"ב ג') והאיש משה עניו מאד, כך כל דיין צריך להיות עניו". ראה דברינו קול אחד וקולות רבים בנושא זה שגם הוא בפרשתנו.
  22. ענוותנותו של משה לא הסתיימה עם אלדד ומידד, אלא עם יהושע עצמו, שם נבחן משה כיצד הוא מעביר את ההנהגה ליהושע (שזה כידוע מבחנו הגדול של כל מנהיג ואיש ציבור). ראה תיאור חיובי ומרשים של העברה זו באוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה עמוד 379: "משה הצדיק נהג ענוה בעצמו ולא היה צר עין. הסתכל בשבחו של משה בענותנותו ובחסידותו: בתחילה כשאמר לו יהושע אלדד ומידד מתנבאים במחנה, מיד א"ל משה: מי יתן כל עם ה' נביאים ולא היה לו צרת עין עליהם. בסוף עשה ליהושע תלמידו כל כבוד שבעולם, נתן לו הדרו ובית מדרשו ופארו, כבודו והודו וגדלו, כובעו כתרו וקרן הודו בחייו, עליו אמר שלמה ושפל רוח יתמוך כבוד". אבל כבר ראינו תיאורים אחרים ושונים בדברינו עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה בפרשת וילך: "אהבה שאהב משה ליהושע ומה שקינא משה ביהושע". אולי בכ"ז אין ענווה מושלמת וכפי שהתורה אומרת: "והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה" ובאו דברי המדרש בו פתחנו: "מאדם אמרו ולא ממלאכי השרת". וכן ילקוט שמעוני שראינו בתחילת דברינו: "מכל האדם אשר על פני האדמה ולא מאבות. רבי יוסי אומר: אף מאבות ולא ממלאכי השרת. כתיב: והאיש משה ענו מאד וכתיב: והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, הוי: קשה היה, אלא שהיה שולט ביצרו". אדם איננו מלאך, הוא במאבק מתמיד עם יצרו, פעמים שולט ופעמים נשלט. ומי גדול לנו ממשה?