פרשות השבוע

מים ראשונים: אנחנו מחפשים הזדמנויות "לגלוש" מפרשת השבוע לפרשיות מהנביאים (ומהכתובים) ולא להסתפק בפסוקים משם המשובצים במדרשים על פרשיות התורה בין השיטין. הפטרת השבת היא לעתים הזדמנות כזו, אבל הפעם ניזום פנייה משלנו אל פרשה מספר שופטים, שלא נבחרה כהפטרת השבת (מסיבות אולי מובנות), אך קשורה לפרשת וירא – סיפור פילגש בגבעה, שיש בו ראי פנימי של מעשה סדום. רצוי מאד לקרוא את הסיפור במלואו המשתרע על שלושת הפרקים יט-כא המסיימים את ספר שופטים. שימו לב שם לפסוק: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה",¹ ביטוי שפותח את מעשה פסל מיכה (לו הקדשנו דף מיוחד) וחותם את פרשת פילגש בגבעה וספר שופטים כולו. פסוק שנראה כמבשר את ספר שמואל, בו אמנם עולה דמותו של שמואל כגדול השופטים, אבל גם לו אין המשכיות ולאחריו מתחילה תקופת המלכים.

גמרא מגילה דף כה עמוד ב – מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתורגם בציבור²

מעשה לוט ושתי בנותיו נקרא ומתרגם. פשיטא! – מהו דתימא: ניחוש לכבודו דאברהם, קמשמע לן.³ מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם, פשיטא! – מהו דתימא: ליחוש לכבודו דיהודה, קמשמע לן: שבחיה הוא דאודי.⁴ מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, פשיטא! – מהו דתימא: ליחוש לכבודן של ישראל. קמשמע לן: כל שכן דניחא להו דהויא להו כפרה. … מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם, [מעשה אבשלום נקרא ומתרגם], פשיטא! – מהו דתימא: ליחוש ליקריה דדוד, קמשמע לן. מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם, פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לכבודו דבנימין, קמשמע לן.⁵

מסכת גיטין דף ו עמוד ב – במה עסק הקב"ה?

… דכתיב: "ותזנה עליו פילגשו" (שופטים יט ב), רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר: נימא מצא לה.⁶ ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, אמר לו: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל: חס וחלילה, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.⁷

אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל.⁸

מהרש"א חידושי אגדות גיטין ו ע"ב – המלחמה הייתה גם בשבת

וחילול שבת כו'.⁹ בסדר עולם דאותו יום דפילגש בגבעה שבת היה כו' כמו שכתבו התוספות. ויש לדקדק, גם אם שבת היה, מאי חילול שבת איכא? ויש לפרש דלאו על יום זנות דפילגש בגבעה קאמר, אלא על יום המלחמה דפילגש בגבעה היה בשבת. דהוי ליה מלחמה של מצוה דמותר בשבת.¹⁰

מסכת סנהדרין דף קג עמוד ב – בכבוד הקב"ה לא מחיתם!

תניא, רבי נתן אומר: מִגֶרֶב לשילֹה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.¹¹ בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקב"ה: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה. אמר להן הקב"ה: בכבודי לא מָחִיתֶם, על כבודו של בשר ודם מָחִיתֶם!¹²

אסתר רבה פרשה ז סימן יא – זכות חודש שבט

עלה שְׁבָט – זכות אנשי כנסת הגדולה, בעשרים ושלשה בו נתקבצו בו כל ישראל על פילגש בגבעה ועל צלם מיכה.¹³

ילקוט שמעוני שופטים רמז סח – חובות הסנהדרין

… וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו, שנאמר: "ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו', ואתה כי הזהרת את הרשע" (יחזקאל לג ז-ט) – מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.¹⁴ ואם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? – היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל: יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלוש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם … והם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר: שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח … וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם. ¹⁵

רמב"ן בראשית פרק יט פסוק ח – מקרים דומים אבל שונים

ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה, איננו כמוהו לרוע. כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זימה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה … ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום, שנאמר בו: "מנער ועד זקן כל העם מקצה", אבל בגבעה נאמר: "והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל" (שם יט כב), מקצתם שהיו שָׂרִים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש: "ויקומו עלי בעלי הגבעה" (שם כ ה), ועל כן לא מיחו האחרים בידם:

והנה פינות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר: "ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם" (שם כ יג). ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה … אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום, ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו א) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה … ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בעינוי הפילגש … ולפי דעתי שזה עונשם של ישראל להינגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד).¹⁷

אברבנאל בראשית יח כ – בסדום הפכו את הרשע לנורמה

ומזה תדע שאנשי הגבעה שזנו עם הפלגש לא היו חייבים כליה כאנשי סדום, עם היות ששאלו את האיש לדעת אותו כמו ששאלו את האנשים אנשי סדום לדעת אותם¹⁸ … מפני שאנשי סדום היתה תקנתם וכוונתם לכלות את הרגל מהם ושלא ילך איש עני ואביון לשאול אוכל לנפשו. ויען רצו להפסיד הקבוץ המדיני ומעשה הצדקה נתחייבו כליה. אבל אנשי הגבעה לא כוונו לדבר מזה … שגם בענין הנבלה הנה אנשי סדום בקשוה כפי תקנתם הקבועה והדת אשר הקימו ועשו ביניהם. ואנשי הגבעה בקשו כן, לא שיהיה זה דת הנחיי¹⁹ ולא שהיה כן מנהגם, אלא למלאות תאוותם עשו זה אותה שעה בלבד … לא שיהיה זה חוק ומשפט ביניהם חלילה.²⁰

בראשית רבה פב סימן ד פרשת וישלח – ברכת יעקב לבנימין

"וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (בראשית לה יא) –  … "גוי" – זה בנימין; "וקהל גויים" – זה מנשה ואפרים.²¹ ומה ראו לְרַחֵק וּלְקָרֵב בפילגש בגבעה? אלא מקרא קָרְאו ורִחֲקוּ אותו, מקרא קראו וקֵרְבו אותו. מקרא קראו ורחקו: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי",²² מקרא קראו וקרבו: "גוי וקהל גוים יהיה ממך".²³

מדרש אגדה (בובר) במדבר כו פרשת פינחס – גם רחל מברכת את בנימין

אתה מוצא כשנתקשית אמו בלידתה אותו וחשבה שהוא ימות, שלא יהיה בן של קיימא, וקראה אותו בן אוני, כלומר שהיה מתאונן והולך. אבל אביו קרא לו בנימין –  בן מיומן. ועמד לו שמו ששם לו אביו, שלא יחסרו בניו עד מלחמת הלוים.²⁴ והיכן עמד לו שם אמו? במעשה פילגש בגבעה, שלא נשאר מכולם אלא שש מאות.²⁵

מסכת תענית פרק ד משנה ח – ימים טובים לישראל

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. … ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא ל).  ואומר: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" (שם שם לא). וכן הוא אומר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג יא). "ביום חתונתו" – זה מתן תורה, "וביום שמחת לבו" – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן:²⁶

סוף דבר הכל נשמע, האם מעשה פילגש בגבעה מסתיים בדבר טוב? האם שיקום שבט בנימין נותן נחמה ותקווה אחרי מעשה כל כך נורא? האם כשאנו חוגגים את ט"ו באב אנחנו זוכרים את הקשר של החג למעשה פילגש בגבעה? אולי. כך או כך, במקרא מסתיימת פרשת פילגש בגבעה ואיתה ספר שופטים כולו בצמד הפסוקים: "וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: בסדר המאורעות של ספר שופטים, בנוסח שבידינו, פרשת פילגש בגבעה חותמת את ספר שופטים ומהווה סיום עגום וכואב לספר. וודאי בתוספת פרשת פסל מיכה שבאה בצמוד לה. אך עפ"י מסורת חז"ל פרשה זו ופסל מיכה מקומם מיד בתחילת הספר, לאחר השופט עתניאל בן קנז, בימי כושן רשעתיים. אחרי פילגש בגבעה ופסל מיכה, באים, עפ"י חז"ל, אהוד בן גרא, מגילת רות, גדעון, אבימלך, יפתח ושמשון. האם סדר שונה זה מרכך במידת מה את קושי הסיפור של פילגש בגבעה? האם מטרתו להראות באור חיובי את מעשה השופטים שבאו אחריו וניסו לתקן ולא לחזור על השגיאות של ימי ההתנחלות והכיבוש הראשונים? אפשר. אבל גישת חז"ל זו לא באה לידי ביטוי במקרא ומי שסידר את ספר שופטים חשב אחרת ויצר את הקשר עם שמואל ועם שאול שבא משבט בנימין שכמעט ונכחד, והקמת המלוכה בישראל. ראו אליהו רבה (איש שלום) פרשה יב שנותן טעם לאיחור מעשה פילגש בגבעה ופסל מיכה לסוף ספר שופטים במקום לתחילתו, או אפילו לסוף ספר יהושע, על מנת שלא יאמרו אומות העולם שאך נכנסו ישראל לארץ וכבר קלקלו במעשיהם: "לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל. ברוך המקום ברוך הוא שרחמיו מרובין על ישראל לעולם וחס על כבודן בכל מקומות מושבותיהן"