- יש קושי רב בהבנת פסוק זה, בפרט אם נאמץ את המשמעות המקובלת שאיש הישר בעיניו הוא מעשה לא נכון שאינו תחת מרות של הנהגה וסדר ממלכתי-ציבורי. למה מתכוון כאן משה? מה עושים כאן בני ישראל, כל אחד כראות עיניו, בעוד משה מנהיג אותם, שלא יעשו כך כשיכנסו לארץ? שאלה פשוטה בפשט הפסוק: מה פירוש "איש כל הישר בעיניו"?
- פעמיים מופיע בספר שופטים הביטוי: "איש הישר בעיניו יעשה" (בלי המילה "כל" שמופיעה בפרשתנו, האם זה הבדל משמעותי?). פעם אחת, זו שציטטנו, בפרק יז במעשה פסל מיכה (עליו הרחבנו בדפים המיוחדים); ופעם נוספת, באותה לשון בדיוק, בסוף מעשה פילגש בגבעה (ראו הדף בפרשת וירא) שהוא גם הפסוק החותם את ספר שופטים כולו (ונראה כמבוא לספר שמואל הבא ולתקופת המלכים). ראו דברי רד"ק על הפסוק: "אמר זה לפי שעשה מיכה הפסל ולא היה מי שימחה בידו כי אין מלך ושופט בימים ההם". ספר שופטים אכן מצטייר כספר של תקופה בה אין מלך בישראל, שופט בא ושופט הולך, העם חוטא העם חוזר בתשובה, העם נגף לפני אויביו, העם מנצח את אויביו וחוזר חלילה. וכמו שאומר המדרש בתחילת מגילת רות (המקבילה לספר שופטים): "ויהי בימי שפוט השופטים - אוי לדור ששופט את שופטיו ואוי לדור ששופטיו צריכים להישפט". מפשט הפסוק בפרשתנו לא נראה שלתקופה זו מתכוון משה שהרי הוא אומר: "ככל אשר אנחנו עושים פה היום". אבל הקשר בין "איש הישר בעיניו יעשה" ובין ספר שופטים מתבקש מאיליו ועל מקצתו נעמוד בהמשך דברינו.
- אחרי התורה והנביאים, הנה גם בכתובים, ספרות החכמה, ספר משלי. כמו שחז"ל מרבים לומר: "דבר זה משולש במקרא (בתורה), בנביאים ובכתובים". ("אמר ר' ישמעאל כל מעשה תורה משולש, תורה נביאים וכתובים", מדרש משלי (בובר) פרשה כב). "איש הישר בעיניו" כאן, במשלי, בא במשמעות של: כל אדם משוכנע שהוא צודק והאמת איתו וכוונתו לטובה. אך באמת, רק הקב"ה יודע את צפונות הלב ואת הכוונה האמיתית. ראו פירוש מצודת דוד משלי פרק כא פסוק ב: "ישר בעיניו - כי אינו רואה חובה לעצמו: ותוכן - ה' הוא בתוך לבו ויודע הוא אם ישר דרכו או לא". ראו גם פירוש דעת מקרא על הפסוק.
- ספר משלי משלב מוסר דתי עם מוסר כללי ולפיכך אולי אינו מסתפק בהיבט הדתי שבפסוק הקודם ובא ללמדנו גם חכמת חיים כללית שאדם שתמיד בטוח שדרכו ודעתו הם הנכונים, הם "הישרים" הוא אוויל, בעוד שאדם בקורתי וספקני שמבין שלא כל החכמה היא אצלו (ראו דברי התוכחה של איוב לרעיו: "אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה", איוב יב ב), מי ששומע לעצה – הוא החכם.
- ראו לשון הירושלמי (מגילה, בהערה הבאה): "ומה תעשו שם? דבר שהוא בא לידי ישרות. ואי זו זו? זו עולה ושלמים". וכן הוא בבבלי זבחים קיז ע"ב: 'איש הישר בעיניו יעשה, איש - ישרות הוא דליקרוב, חובות לא ליקרוב, וצבור - אפילו חובות ליקרוב".
- רש"י הולך בעקבות חז"ל (ספרי סה בפרשתנו, ירושלמי מגילה פרק א הלכה יא ועוד) ומסביר את כל הפסוק על הציווי של הקרבת הקרבנות במקום מרכזי אחד, דוגמת המשכן (שנמשח) ובית המקדש, שהם: "ככל אשר אנחנו עושים פה היום", מול היתר זמני להקריב בכל מקום, כולל בבמה פרטית בגגו וחצרו של כל אדם, שהם רק קרבנות נדבה, וזהו: "איש כל הישר בעיניו". נושא זה אכן תופס מקום מרכזי בפרשתנו (ראו פרק יב כולו). וכך גם מפרש רש"י בגמרא זבחים קיד ע"א. אלא שבפשט הפסוק יש קושי, כפי שכבר הצבענו לעיל, ולפיכך יש צורך בפירוש בשיטת "חלקהו ופרשהו", היינו פיצול הפסוק, שכפשוטו נקרא ברצף, לשני חלקים: "ככל אשר אנחנו עושים פה היום" – ענין אחד, "איש כל הישר בעיניו" – ענין שני. מדובר בשתי תקופות שונות.
- אגב רש"י בו פתחנו ונושא הבמות, ולפני שנמשיך במדרשים ופרשני המקרא, ראינו בפירוש תורה תמימה על החומש בפרשתנו שהביא סיכום תמציתי של כל עניין הבמות. סיכום נוסף נמצא בהקדמה לפירוש קהתי למסכת מגילה פרק א משנה י: "אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים. זה הכלל, כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה'". ראו גם הערך "במה" באנציקלופדיה תלמודית וגם אנו הקדשנו דף לנושא איסור במות בפרשה זו. מקור כולם היא המשנה מסכת זבחים פרק יד משניות ד-ח, וכן תוספתא זבחים פרק יג הלכות א-ב. ראו שם.
- זו התקופה הראשונה, לפני הקמת המשכן, שאז כל מי שרצה להקריב - הקריב על "פתח גגו וחצרו" (אוהלו נכון יותר). מדובר כמובן בעיקר בקרבן תודה אישי, משום שאין עדיין ציווי על עבודת הקרבנות ואין עדיין קרבנות חובה וציבור. כמה זמן נמשכה תקופה זו? שנה אחת? מיציאת מצרים ועד הקמת המשכן בחודש ניסן בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים? או שמא מתקופת האבות ונח? שני האישים שידוע לנו שהקריבו זבחים או עולות טרם המשכן הם נח אחרי המבול ויעקב בירידתו למצרים (גם קין והבל?). ראו בהקשר לתקופות קדם המשכן את הציווי ולא יזבחו עוד לשעירים עליו בפרשת אחרי מות.
- זו התקופה השנייה, בה אין שום היתר לשום קרבן, לא יחיד ובוודאי לא חובה וציבור, להיות קרב, אלא לפני המשכן. כפי שהתורה מבארת בפרשתנו באריכות, כולל איסור שחוטי חוץ, היינו גם לצורך אכילת בשר גרידא. מאוחר יותר, בארץ, הותר רק בשר תאווה אשר נשחט לאכילת בעלים בלבד, בגלל ריחוק המקום למקדש (דברים סוף פרק יב). זה היה המצב כל ארבעים שנות הנדודים במדבר. ארבעים חסר אחת (ראו הערה קודמת), עד שבאו לגלגל בתקופת יהושע.
- זו התקופה השלישית – תקופת הגלגל, שחוזרת אח"כ גם בתקופה החמישית – תקופת נב וגבעון. יש היתר במות, משום שאין מחנה מרכזי, אך אין חזרה מלאה לתקופה הראשונה, שהרי יש משכן ומזבח והם נמצאים בגלגל. בתקופה זו נוצר ההבדל בין במת יחיד, שם מותר לכל אחד להקריב קרבן רשות נדבה (כל הישר בעיניו) ובין קרבנות ציבור וחובה, כולל קרבן פסח למרות שהוא יחיד, שהיו קרבים רק בבמת ציבור המרכזית שהייתה במזבח אשר בגלגל וכאמור אח"כ בנב וגבעון. ראו מסכת מגילה פרק א משנה י. ועל נושא הבמות נרחיב בע"ה בפרשת ראה, בפרט במקרה המיוחד של במות יחיד שנשארו גם בימי מלכים צדיקים כאסא, יהושפט ויהואש שהכתוב מעיד עליהם שעשו הישר בעיני ה'. ראו מלכים א פרקים טו, כב ומלכים ב פרק יב.
- זו התקופה הרביעית, תקופת שילה שחוזרת לתקופה השנייה של המשכן במדבר. זו עדיין לא הנחלה, אך זו המנוחה – מנוחת שילה שנמשכה לפי חשבון חז"ל שלוש מאות שישים ותשע שנים, עד שחרבה שילה במלחמת הפלשתים בתקופת עלי (שמואל א פרק ד). ראו דברינו משכן שילה בפרשת תרומה.
- זו התקופה החמישית, החוזרת לשלישית שהסברנו לעיל. תקופה זו נמשכה חמישים ושבע שנים: 13 שנה בנוב (ראו דברינו נוב עיר הכהנים בפרשת אמור), ו- 44 שנה בגבעון. ראו בפרט סוף התקופה בה ארון הברית, שדוד העלה מקרית יערים, כבר שוכן בירושלים ואילו המזבח (ושאר חלקי המשכן) מצויים בגבעון. שם נגלה הקב"ה לשלמה בחלום. ראו מלכים א פרק ג.
- זו התקופה השישית החוזרת לרביעית ולשנייה, בהבדל מרכזי אחד. הפעם זו הנחלה – ירושלים. שוב אין היתר לעולם לעבודה בבמות שכל אחד יקים בגגו ובחצרו. זו ריכוזיות עבודת ה' שספר דברים, במיוחד בפרשתנו, כה מדגיש. ואנו היום יודעים שבכך לא תם הסיפור ושוב תחזור עבודת ה' של ישראל "הנפוצים בארץ" ואף מחוצה לה, בבתי כנסיות ומדרשות שקמו עוד לפני חורבן הבית (השני) וביתר שאת אחריו. אך כל זה אולי עניין אחר והפלגנו (כדרכנו) למחוזות שקשורים ואולי לא.
- היום המשכן כאן ומחר הוא שם, היום "המקום" הוא כאן ומחר הוא כבר במקום אחר. אין קדושה קבועה (בדומה ואולי כהמשך למעמד הר סיני). אבל עדיין מה הוא "כל איש הישר בעיניו"? ראו פירוש ר' יוסף בכור לפסוק שאולי משלים את פירוש רשב"ם: "איש כל הישר בעיניו: שאין אתם צריכים להפריש תרומות ומעשרות, ולא לעלות לרגל, ולא להביא קרבניכם ונדריכם ונדבותיכם אלא למשכן שהוא סמוך להם". אולי "ישר" הוא במובן של פשוט, כמו דרך ישרה. כאן במדבר, המשכן הולך איתנו. כל מי שרוצה להקריב ולאכול בשר, אין דבר ישר ופשוט מזה. בארץ ישראל, בישיבת הקבע, ייווצר ריחוק בין המשכן והמקדש כמרכז ובין מקומו של כל אחד ואחד. שוב לא יהיה קו ישר, קצר ופשוט ביניכם ובין המרכז.
- עד כאן בדומה לפירוש רשב"ם לעיל וכבר ראינו במספר מקומות דמיון רב בפירוש שני פרשני מקרא אלה שחיו במקביל, אך כנראה לא ראו זה את פירושו של זה. אבל אבן עזרא מוסיף גם את הרצון של כל אחד להקריב או לא להקריב ואת מצוות בכור שיש מי שנתן לכהן ויש שמי שלא נתן (במצוות בכור יש כידוע הבדל בפשט הפסוקים בין ספרים שמות ובמדבר ובין ספר דברים בפרשתנו). ויש עוד להתעכב על המילים "אחר מות אהרון" שבפירוש אבן עזרא זה והמאיר עינינו יבורך (האם זו בעיניו התחלת הכניסה לארץ?). עכ"פ, לפי שיטת אבן עזרא ורשב"ם אין צורך לפצל את הפסוק כפי שעושה זאת רש"י. חוסר הקביעות של המשכן הוא "ככל אשר אנחנו פה היום", הוא: "איש הישר בעיניו". אך כל זה, עדיין לא דעתו של אבן עזרא עצמו.
- במשפט קצר מציע אבן עזרא כיוון אחר לגמרי שכלל לא קשור בקרבנות. ראו שיטתו בפירושו לשמות כט מב שבמדבר לא הקריבו כלל קרבנות "רק חמישים יום במדבר סיני" - מובא בדברינו על דברי עולה וזבח בפרשת צו. אז מהו "איש כל הישר בעיניו"? שלא כולם היו במדבר יראי ה'! למי מתכוון כאן משה אליבא דאבן עזרא? לקרח ועדתו שחלקו על הכהונה? לדתן ואבירם שחלקו על ההנהגה? למתאווים? למרגלים? האם היו במדבר עדיין מי שנהגו בבמות יחיד? אם אכן כך, באמצע הפסוקים על הקרבנות כיצד ינהגו בארץ (שבאים בעקבות הציווי על עקירת עבודה זרה בארץ), מתייחס משה לאותם שלא שמעו בקולו ובקול הקב"ה ומצווה או שמא מייחל ומתפלל שלא כך יהיה כאשר יגיעו "אל המנוחה ואל הנחלה". סוד גדול מכיל פסוק קטן זה.
- בסוף דבריו, מעלה אבן עזרא אפשרות נוספת, שמדובר במצוות התלויות בארץ, גם כאלה הקשורות לקרבנות, כגון מצוות נסכים, או מצווה אחרת הנוהגת רק בכניסה לארץ (מעשר בהמה?). פירוש דברי משה הוא שכעת, במדבר, איננו מחויבים עדיין בכל המצוות וזהו "איש כל הישר בעיניו". נראה להוסיף כאן את הרעיון שעיקר קיום המצוות הוא בכניסה לארץ, גם מצוות שאינן חובת הקרקע. ראו ספרי דברים מג: "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים". כל קיום המצוות במדבר היה עדיין בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה". וכבר זכינו להרחיב בנושא זה בדברינו קיום המצוות בארץ בפרשה זו. ועל מצוות נסכים ראו במקצת בדברינו החצי השני של הפרשה בפרשת שלח לך.
- "כי כן כתוב" אליו רומז אבן עזרא הוא כנראה הפסוק הסמוך: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". ותודה לביאור על פירוש אבן עזרא במהדורת תורת חיים לספר דברים שסייעה לנו רבות בהבנת פירוש אבן עזרא זה.
- אחרי פרשני המקרא ולפני שנפנה לכיוונים החורגים מההקשר המקומי של הפרשה, הנה מדרש תנאים שכנראה הוא הבסיס לרש"י לעיל, שמציע שגם במדבר היו זמנים שלא היה משכן, הוא היה מפורק ומיטלטל ולא בכל חנייה זמנית הקימו אותו. במקרים אלה שבהם המשכן מפורק ומיטלטל, במדבר, אין היתר במה. אבל בכניסה לארץ, גם שם היה המשכן מפורק ומיטלטל בתקופות מסוימות כנ"ל, יהיה לכם היתר במה. ומעניין לחקור אם רשב"ם (ואבן עזרא?) ראו מקור זה כשכתבו על המשכן המיטלטל ממסע למסע. ראו איך מדרש ספרי זה יכול לחבר את פירוש רש"י לעיל עם פירוש רשב"ם.
- כבר הארכנו לדון בגמרא זו בדברינו הנסתרות והנגלות בפרשת ניצבים וכאן נתמקד בשיטת ר' נחמיה שגם על הנגלות נענשו רק משנכסו לארץ. מדוע? כי לשיטתו של ר' נחמיה הכלל "כל ישראל ערבים זה בזה" נכנס לתוקף רק בכניסה לארץ ישראל, לאחר ההשבעה בהר גריזים והר עיבל. במדבר לא חל עדיין כלל זה. ואנו הצענו לחזק את שיטת ר' נחמיה גם מדברי משה בפרשתנו, בקריאה רציפה ופשוטה של פסוקים ח-ט בפרק יב: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל־הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא־בָאתֶם עַד־עָתָּה אֶל־הַמְּנוּחָה וְאֶל־הַנַּחֲלָה וכו' ". כאן, במדבר, אתם עושים איש הישר בעיניו גם בגלוי (ראו שוב אבן עזרא לעיל על אותם שלא היו יראי השם) ואינכם נענשים על כך. אבל כשתכנסו לארץ ותזכו במנוחה ונחלה ותהיו עם ריבון היושב בארצו, לא עוד. ראו דברינו כל ישראל ערבים זה בזה בפרשת בחוקותי וכן ברית הר גריזים והר עיבל בפרשת כי תבוא.
- בנושא ספר הישר הארכנו לדון בפרשת ויחי ולא נחזור על הדברים כאן. נכון שיש קשר לשוני במילה "ישר", אבל האם הפסוק: "איש הישר בעיני יעשה", שכפשוטו אינו לחיוב, יכול לזכות את ספר שופטים בתואר "ספר הישר" (ולהתחרות בתואר זה עם ספרים כמו בראשית, דברים ועוד)? הגמרא שם אמנם מתמקדת בנושא המלחמה ודורשת את הפסוק "ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר" (קינת דוד על שאול ויונתן, שמואל ב א יח), וספר שופטים אכן רווי מלחמות והתנסויות של עם שמבסס את קיומו בארץ, אבל עדיין לקרוא לספר שופטים בשם "ספר הישר" רק בגלל הפסוק: "איש הישר בעיני יעשה", אשר מופיע, כאמור, במעשה פסל מיכה ומעשה פילגש בגבעה ולא לשבח נדרש – דבר זה נשמע תמוה. נשמח לקבל הצעות לפירוש.
- אי אפשר לומר על הדור שמשה מנהיג שהם עושים איש הישר בעיניו, שהרי משה איתם. על כרחך, מדובר בתקופה אחרת.
- למדרש זה דעה מאד ברורה על תקופת ספר שופטים ואין בו מאומה מההתחבטות שהעלינו במדרש הקודם. זאת ועוד, את הקושי של הפשט בפסוק: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (ראו רש"י, אבן עזרא ורשב"ם לעיל), הוא פוטר בכך שהוא מעתיק את כולו לספר שופטים. כאילו זו עוד אחת מנבואות משה הקשות של העתיד בפרשת נצבים (דוגמת: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מהר מן הדרך וכו' ", דברים לא כט). איש הישר בעיניו – זה אי ציות לתורה ומצוות. וזה ודאי לא דורו הכשר של משה! זה דור אחר שיעשה דברים כאלה "אי שם" בעתיד. ואנו הפכנו בזכותו של ספר שופטים בדברינו ספר הישר בפרשת ויחי והצענו לראותו כספר של "קו פרשת המים" בין חמישה חומשי תורה וספר יהושע מחד גיסא ובין ספרי מלכים ונביאים ותולדות בית ראשון מאידך גיסא. ראו כאמור דברינו שם ואכמ"ל.
- הפסוק הפותח את פרשת נדידת בני דן צפונה ופרשת פסל מיכה.
- אנו עדיין בספר שופטים ומתקשים להיפרד ממנו. רד"ק מצמצם מאד את הפסוק: "איש הישר בעיניו" שמשמעותו שלילית ומופיע פעמיים בספר שופטים, ואומר שהוא חל רק על שנים או שלושה המקרים החריגים של פסל מיכה, נדידת שבט דן (הלוי שלקחו להם לכהן) ופילגש בגבעה שהיו בתקופת ביניים בין שמשון לעלי. בכל שאר הזמנים, היו שופטים חזקים כעתניאל בן קנז, דבורה, גדעון וכו', בהם לא עשה כל איש הישר בעיניו. והארץ שקטה ארבעים שנה. "אין מלך בישראל" עפ"י רד"ק כוונתו שאין גם שופט ומנהיג חזק שהוא מעין מלך (מה ששופך אור מעניין על תקופת שמואל ועל בקשת העם בסוף ימיו למנות להם מלך). דא עקא, שאת שמשון עצמו תוקף המדרש מהפסוק שראינו לעיל, מספר משלי (כא ב): "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת ה' ". ראו בראשית רבה סז יב: "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו, הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. זהו שכתוב: כל דרך איש ישר בעיניו - כל דרך איש ישר בעיניו זה שמשון (שופטים יד) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, (משלי יב) ושומע לעצה חכם זה יעקב, וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך".
- בראש דברינו ציינו ש"איש הישר בעיניו" מופיע פעמיים בספר שופטים. בסיכום הספר, במעשה פילגש בגבעה, ובמעשה פסל מיכה שקדם לו. (עפ"י מסורת חז"ל מעשה פילגש בגבעה ופסל מיכה היו דווקא בתחילת ספר שופטים, ראו רש"י שופטים יז א וכן רד"ק שופטים יח א לעיל). בסיכום הספר בקטע הקודם שהבאנו, כלל רד"ק את מעשה פסל מיכה יחד עם כיבוש בני דן ופילגש בגבעה – בחדא מחתא. אבל כאן, פרק קודם, "זוכה" מעשה פסל מיכה לפסוק משלו ובולט בייחודו כסמל לתקופה שבה איש כל הישר בעיני יעשה ולא היה מי שימחה בידו. אם נחבר לכאן את מסורת חז"ל שהכהן (האיש הלוי) ששירת לפני פסל מיכה הוא מצאצאיו של משה רבנו (בבא בתרא קט-קי, אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לז), הרי לנו אירוניה שאין קשה ממנה. משה מצווה את דור נוחלי הארץ: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו", ומי הוא זה שעושה הישר בעיניו? יהונתן, כהן פסל מיכה, נכד משה! ראו עוד בעניין זה מדרש תהלים (בובר) מזמור קא: "ולא היה לבם שלם לבוראם, אלא עיקש, שהמרו להקב"ה ועבדו לע"ז [ועברה עם ישראל בים, שנאמר]: ועבר בים צרה (זכריה י יא), זה פסל מיכה, הוא שאמר משה: פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט [אשר לבבו פונה היום מעם ה' וגו'] (דברים כט יז)". מי האיש? מי המשפחה אשר לבבה פנה והיא ראש ולענה? משפחתו של משה! וכבר הקדשנו כאמור גיליון מיוחד לפסל מיכה בדפים המיוחדים. ראו גם דברינו הנמכת דמותו של משה בדפים המיוחדים.
- והמלכות הולכת ומתנוולת. גמרא זו, בסוף מסכת סוטה, מתארת את התדרדרות הדורות ב"עקבא דמשיחא", כאשר כל המסגרות והנורמות הולכות ומתפרקות. לענייננו, השימוש כאן בביטוי "איש הישר בעיניו", הוא בדומה לשימוש המקובל היום, היינו שאין שום מסגרת ונורמות מחייבות, כל אחד בז לחוק, לנורמות ולאתיקה ציבורית וכו'. ראו תורת המנחה פרשת כי תבוא דרשה עד: " ... האפיקורס שהיה סובר ומאמין שאין השם יתברך משגיח כלל בעולם השפל ואיש הישר בעיניו יעשה לית דין ולית דיין". ראו גם "הפיוט" הבא בתשובות חכמי פרובינציה סימן סג: "בהמיר ארץ במוט הרים, הרי ישראל בלב ימי הצרות ונבכי המבוכות, דור שצרות רבות עליו, ומתמעט והולך שובב בדרך לבו. ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, עלה הפורץ לפניהם לפרוץ הגדרת הגינה, אומרים אמור בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר איש הישר בעיניו מקרקר קיר". מקרק הוא הורס, מקעקע. ראו בדמבר כד יז, ישעיהו כב ה.
- ראו בגמרא כתובות קיא ע"א שהקב"ה השביע את אומות העולם "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".
- אם בני ישראל עושים כל איש אשר ישר בעיניו והחברה מתפוררת, עונשם הוא שהגויים יעשו בהם איש כל הישר בעיניו.
- לא צריך להרחיק לכת עד "עקבא דמשיחא" וקינת הדורות המתמעטים המביאה לגלות ושעבוד, בשביל להבין את המשמעות הקשה של "איש הישר בעיניו". גם בימים כתיקונם, תופעה זו היא האנטיתזה של התיקון החברתי ויסוד המדינה. ראו פירוש מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק א משנה יח: על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום: "כי מתנאי הדין שיהיה אמת ושיהיה שלום בין בעלי הריב, וכן היתרה יתרו [שמות יח כא] בדיינין שיהיו אנשי אמת ושהבעלי דינין כל אחד על מקומו יבוא בשלום. ורבינו משה ז"ל [פירוש המשנה יז ד"ה הדין] פירש, הדין, הנהגת המדינה ביושר. והאמת, המעלות השכליות. והשלום, מעלות המדות. ואלה הם סיבות לקיום העולם. ולפי פירושו זה, ופירושו לדברי שמעון הצדיק, הכל הוא ענין אחד. ויש לפרש, הדין, לפסוק בין אדם לחבירו, כי ידוע הוא שדעות בני אדם מתחלפות וכל דרך איש ישר בעיניו ואילו לא היה משפט אלהים בארץ מכריע ביניהם, היה רע והיה ריב בעולם".
- כנגד האמירות הקשות והקיצוניות לכאן ולכאן שראינו לעיל, מן הראוי לציין שביטוי זה מצוי במשמעות ניטרלית, בלא מעט ספרי שו"ת והלכה, בפרט היכן שיש שיטות ונהגים שונים "ואלה ואלה דברי אלהים חיים" ו"מאן דעביד כמר – עביד, ומאן דעביד כמר – עביד". באופן דומה מצאנו במספר מקומות גם את הביטוי: "ויש פנים לכאן ולכאן וכל דרך איש ישר בעיניו". היינו כהסכמה וכהשלמה שיש לאנשים דרכים שונות וכל אחד סבור שדרכו ומנהגיו הם הנכונים ואם אין זה מעורר בעיה מיוחדת – לוא יהי כן ושלום על ישראל. אגב, הנושא עליו מדובר בתשובה זו של רשב"א הוא נוסח הברכה בפדיון הבן. שנזכה לראות בפדיון כל בנינו יקירינו, שובם הביתה בשלום והחלמתם השלמה והמהירה.