נטלתי ספר בראשית וקראתי בו

מים ראשונים: שאלנו את כותרת הדף ממדרש שמות רבה ה כב (סוף פרשת שמות) שם עומד משה, בראשית שליחותו (בתחילת ספר שמות) ומשקיף על ספר בראשית מנקודת מבט של הבנים הסובלים בגין מעשה האבות. ראה מדרש נפלא זה בדברינו אותם הנתונים תחת הבניין בפרשת שמות. אך אנחנו עדיין נמצאים בעיצומו של ספר בראשית וגם ההקשר הענייני שם שונה מההקשר שלנו. ואע"פ כן, נטלנו אמירה זו לפרשת השבוע וכוונתנו תתברר בהמשך. והדרשן שממנו שאלנו וודאי לא יתנגד להשאלה זו.

בראשית רבה פרשה פז סימן ו – "ויהי כדברה אל יוסף"

מטרונה שאלה את ר' יוסי, אמרה לו: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומו והיה עושה הדבר הזה? הוציא לפניה ספר בראשית והתחיל קורא לפניה מעשה ראובן ובלהה, מעשה יהודה ותמר. אמר לה: מה אם אלו שהם גדולים וברשות אביהן לא כיסה עליהם הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו על אחת כמה וכמה.1

בראשית רבה (אלבק) פרשה צז "יהודה אתה יודוך אחיך"

"מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח יג) – זה יהודה הצדיק שבייש עצמו במעשה תמר. ואף ראובן לא הודה במעשיו אלא מכוחו של יהודה. כיון שראה ראובן את יהודה שהודה, עמד הוא והודה כל מעשיו. ולפי שגרם יהודה לראובן לעשות תשובה, לפיכך סמכו משה רבנו לו,2 שנאמר: "יחי ראובן ואל ימות" וכתוב אחריו "וזאת ליהודה ויאמר" – על שניהם הוא אומר: "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם" (איוב טו יח).3

מצודת דוד איוב פרק טו פסוק יח

אֲשֶׁר־חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם – מוסב למעלה לומר אספר לך מה שראיתי בחוש הדבר אשר יגידו החכמים ולא מנעו מלספר מה שקבלו מאבותם.4

מסכת סוטה דף ז עמוד ב

תנו רבנן: אומר לפניה (לפני הסוטה) דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון: "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם". יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא;5 ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא.6 ומה שכרן? מה שכרן? כדקא אמרינן! אלא מה שכרן בעולם הזה? – "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם" (איוב טו יט).7 … בשלמא יהודה דאודי – כי היכי דלא תישרף תמר. אלא ראובן למה ליה לאודי? והאמר רב ששת: חציף עלי מאן דמפריט חטאיה! – כי היכי דלא ליחשדו אחוהי.8

מסכת מגילה פרק ד משנה י

מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם, מעשה תמר נקרא ומיתרגם,9 מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם, והשני נקרא ולא מיתרגם. ברכת כהנים, מעשה דוד ואמנון, לא נקראין ולא מיתרגמין.10

בראשית רבה ע יט

כל אותו הלילה היה קורא לה רחל והיא עונה. "ויהי בבוקר והנה היא לאה…". אמר לה: מה? רמאית בת רמאי! אמרה לו: ויש סופר שאין לו תלמידים?11 לא כך היה אביך קורא לך עשו ואתה ענית לו…".12

פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה מב ד"ה דבר אחר וה'

"הגוי גם צדיק תהרוג" (בראשית כ ד) – אמר: אם גוי תהרוג, גם צדיק תהרוג. אם הורג אתה לאבימלך, הרוג אף לאברהם. למה? א"ר ברכיה הכהן ברבי: אמר: שאלתי אותו מה היא? אשתך? אמר: אחותי היא. חזרתי ושאלתי אותה: האישתו את? אומרת: לאו, אלא אחותו אני. אף על פי כן, שאלתי לבני ביתו ואמרו: אחותו היא … אמר לו הקב"ה: "גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת".13

שכל טוב (בובר) בראשית פרק כו

"ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא". "אך" – לשון מיעוט, כלומר מיעטת עצמך מדוברי אמת. "הנה" – כלומר, הנה נמצא מתוך מעשיך שאשתך היא "ואיך אמרת אחותי היא"?14

רד"ק בראשית פרק טז פסוק ו

ותענה שרי – עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות. לא מוסר, כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו, ואמר לה "עשי לה הטוב בעיניך", היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה. ולא מדת חסידות ונפש טובה, כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו.15 ואמר החכם מה נאוה המחילה בעת היכולת. ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר "כי שמע ה' אל עניך" והשיב לה ברכה תחת עניה. ואברם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית. וכן זה הספור נכתוב בתורה לקנות אדם ממנו המדות טובות ולהרחיק הרעות.16

רמב"ן בראשית פרק מב פסוק כא – אבל אשמים אנחנו

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו. והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם. או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.17

פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה מה ד"ה אשרי אדם לא

אמר הכתוב: "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כחי ג). כיון שישראל פורטים את עונותיהם ומתוודים לפני הקב"ה – סולח להם ועובר על פשעיהם, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז ל).18

עבודה זרה דף כה ע"א

"הנה כתובה על ספר הישר" (שמואל ב א יח)  – מאי ספר הישר? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים.19

רבי אלעזר אומר: זה ספר משנה תורה, ואמאי קרו ליה ספר הישר? דכתיב: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' " (דברים ו יח).20

רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכות א-ג

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה … וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.21

שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר: "וירא והנה שלשה אנשים", ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים: כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.22

כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים.23

אליהו רבה (איש שלום) פרשה כג

"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: אנכי ה' אלהיך וגו' " – ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהן בישראל מכל באי העולם ומכל מעשה ידיו שברא בעולם, וקנה אותן קניין גמור, בנים ועבדים לשמו … באהבה שאהב אותן ובשמחתו ששמח בהן מדבר עמהן (פעמים מדבר עם הרבים, פעמים מדבר עם היחיד) … לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד: מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו העולם הזה והעולם הבא, אלא בשביל מעשיהם הטובים ותלמוד תורה.24

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: פתחנו בתפר שבין ספר בראשית וספר שמות, בין תקופת האבות ותקופתו של משה, ואפשר לסיים בו. תפר זה, מציג, לדעת פרשנים רבים, את הפער בין תקופה של אין ניסים, או ניסים נסתרים – תקופת האבות, ובין תקופה שמשופעת בניסים גלויים, קטנים וגדולים – תקופת משה. ראה דברי רבינו בחיי על הפסוק: "ושמי ה' לא נודעתי להם" – פסוק בו הקב"ה מסמל למשה את ההבדל בינו ובין האבות – " …אבל בשמי המיוחד שבו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בנסים מפורסמים בשנוי הטבע" (ואברבנאל בתחילת פרשת וארא חולק ואומר: "אין לפרש ושמי ה' לא נודעתי להם על ענין הנסים שלא נעשו לאבות ונעשו למשה … כדברי קצת המפרשים, שהרי כבר נעשו נסים רבים לאבות וכו' "). האבות חיו את החיים הגלויים והטבעיים (לא כולל כמובן את דיבור ה' אליהם, דיבור לו זכו גם אבימלך, לבן ועוד). בלי ניסים.

עדכון אחרון: 10/12/2017

הערות שוליים

  1.  מדרש זה הוא מוטו עיקרי בכל לימודנו ותפיסתנו את ספר בראשית (ומענה למבקרי המקרא). "מעשה אבות סימן לבנים" בדברים היפים והנכונים וגם באלה שיפים פחות, שכן: "מכסה פשעיו לא יצליח" ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". גם זה מעשה אבות וגם זה סימן לבנים. אם אתה מאמין לדברים הלא נאים שבתורה, תאמין גם לדברים הנאים. ומן הראוי לציין שזו גישה דרשנית ופרשנית אחת. יש גם גישה נגדית של כן לכסות - "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" אומר דוד (תהלים לב א). ראה דברינו ייכתב עווני בפרשת חוקת – מחלוקת משה ודוד (ותהלים כנגד משלי?), וכמו כן דברינו כיסוי החטא או גילויו ביום הכיפורים.
  2.  הסמיך את שני הפסוקים "יחי ראובן" "וזאת ליהודה", כמו שהמדרש ממשיך ומסביר. ראה דברים לג ו-ז. ועדיין ראובן ראשון.
  3.  פסוק זה מאיוב טו יח הוא בסיס מרכזי למוטו שלנו. ראה מצודת דוד וכן דעת מקרא על פסוק זה. חכמי המסורת והמדרש לא החביאו את מעשי האבות והעבירו אותו לדורות הבאים בלי כחל ושרק. לפעמים אף הוסיפו והעצימו את חטאי הדורות הקודמים (העצמה זו, מעבר למה שכתוב במקרא, היא נושא שיש עוד לחקור אותו). ראה כל המדרשים על "וירד יהודה", למשל, בבראשית רבה פרשה פה, על 'חטאי יעקב' מעבר למה שבתורה שנראה להלן ועוד. וכבר הרחבנו במעשה יהודה ותמר בפרשה זו (וישב) בשנה האחרת.
  4. נתעכב לרגע על הפסוק באיוב המשמש כאמור מוטיב לנושא שלנו. לפי הדרשות וגם הפשט, אולי צריך היה לקרוא בפסוק: "אשר לא כחדו מבניהם". הפתרון שמציע מצודת דוד הוא: לא מנעו או נמנעו מלספר (לבנים) את מה שקבלו מהאבות. ראה בדרך זו גם פירוש דעת מקרא על הפסוק: "ולא כחדו מאבותם – מקרא קצר, ושיעורו: יגידו ולא כחדו את אשר שמעו מאבותם, כמו: אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ: לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם וכו' (תהלים עח ג-ד)". ועפ"י המדרש אולי כחדו הוא "להחליק", לא לספר את הכל. ואז "לא כחדו מאבותם", משמעו לא הסתירו דבר מתולדות אבותיהם, לא כחדו על אבותם ולא חיפו עליהם. ואין צורך להוסיף את הבנים לפסוק, אלא בהקשר הכללי כמובן, שהרי הכל מסופר בסופו של דבר לבנים.
  5. ראה הדיון במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ה וכן בתוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ד הלכה יח: מפני מה זכה יהודה למלכות? ושיטת ר' עקיבא שם היא: מפני שהודה בתמר.
  6. וכן הוא במדרש מדבר רבה ט יז פרשת נשא (פרשת סוטה). "דברי הגדה" אלה כבר אינם רק דברי מדרש ומוסר, אלא להלכה ממש! וגם ב"הגדה" של ליל הסדר יש לא מעט גנות של אבותינו וכדי לצאת ידי חובת הכל במחלוקת היכן הוא ה"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" של המשנה, אנו אומרים גם: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וגם: "עבדים היינו" ועוד מוסיפים: "ארמי עובד אבי" שגם בו יש מן הגנות (ראה סוטה לב ע"ב: "אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם", ראה רש"י שם). ראה גם תהלים פרק קו. ראה דברינו מתחיל בגנות ומסיים בשבח בפסח וכן ארמי אובד אבי בפרשת כי תבוא.
  7. הפסוק המובא כאן: "להם נתנה הארץ" הוא המשך ישיר של פסוק המוטו: "אשר חכמים יגידו". ראה איוב טו שם.
  8.  הגמרא שם דנה תחילה בשאלה מנין לנו בכלל שראובן הודה בחטאו. בניגוד ליהודה שאמר בפירוש: "צדקה ממני", אין פסוק בתורה שמראה שראובן הודה במעשה שעשה (עם בלהה). לאחר שהגמרא מוצאת מדרש (לא פסוק!) ממנו ניתן ללמוד שראובן אכן הודה בחטא שחטא (בהשפעתו של יהודה וברמז מברכת משה), ממשיכה הגמרא לשאול: מדוע בכלל הודה ראובן? ניחא יהודה הודה, כי דינה של תמר היה מונח לפניו. אבל ראובן, מדוע הודה? הרי למדנו משמו של רב ששת שיש חוצפה (התרסה?) בהודאה ברבים של חטא! תשובת הגמרא היא שגם כאן היה צורך, כי בכך שהודה הוסר החשד משאר האחים. אולי זו סיבה טובה לכל אחד להודות, על מנת להסיר חשד מאחרים ואולי, שוב, גם זה מעשה אבות סימן לבנים. לא צריך לחפש סיבה להודות. לקיחת אחריות שמנקה את האחרים ומשמשת תמרור אזהרה היא סיבה מספקת. ואחרי כל זאת, דיון זה בגמרא מציג גם את מורכבות הנושא, כפי שהערנו בהערה 1 לעיל, היינו, שיש גם דעה נגדית שלא תמיד צריך להתוודות ברבים – לפעמים לא צריך "לרוץ לספר לחברה".
  9. היינו קוראים בציבור בתורה (על קריאת היחיד ולימוד תורה אין שום מגבלה), אבל לא מתרגמים לארמית שהיא השפה שהציבור הרחב (עמי הארצות) הבינו. ובגמרא שם דף כה ע"ב שואלים: ומה חידוש יש בכך שמתרגמים את מעשה יהודה ותמר? ומתרצים שיכולנו לחשוב שאולי קוראים ואין מתרגמים (כמו מעשה ראובן ואחרים, ראה שם) כדי שלא ייפגע כבודו של יהודה, אך באמת כבוד ושבח הוא לו שהודה ולא בוש. ואולי לא רק בזכותו של יהודה, אלא גם (ובעיקר) בזכותה של תמר שבחכמתה ותבונתה ניווטה את העניין. ראה דברינו צדקה ממני וכן דברינו מעשה יהודה ותמר נקרא ומיתרגם בפרשת וישב.
  10. ראה הסבר ופירוט בגמרא שם, שמביאה גם מקרים נוספים, ובתמצית במפרשי המשנה, קהתי למשל, ולא נוכל להאריך בכך. נעיר רק שעפ"י נוסח המשנה שנמצא בגמרא, גם מעשה דוד ואמנון, היינו אמנון ותמר, היינו תמר האחרת, נקרא אך לא מיתרגם. ובימינו שהציבור ברובו מבין עברית, נעלמה הלכה זו לגמרי וגם זה מנפלאות חידוש תקומת עם ישראל בארצו ובשפתו.
  11. ובימינו הייתה אומרת לאה ליעקב: תראו מי שמדבר!
  12. אין לך דמות באבות שנתונה לביקורת כל כך קשה ונוקבת כמו יעקב "בחור או בחיר האבות" (בראשית רבה עו לב). כאן המדרש "סוגר חשבון" עם יעקב על מה שעשה לאביו כשעמד מולו ואמר: "אנכי עשו בכורך" ועם כל חריפות הדברים, אפשר להולמם. ראה גם הביקורת על יעקב בראש פרשת וישלח: "לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב!?" (בראשית רבה עה ג) שאפשר להבינה. אבל במקרים רבים אחרים, מגדיל המדרש לעשות הרבה מעבר למה שנדרש מפשט הפסוקים. ראה תשובתו הקשה לרחל שבקשה פרי בטן (בדברינו יעקב ורחל – השבר הגדול), ראה גם דברינו קום עלה בית אל בפרשת וישלח, הביקורת על איחור הנדר של יעקב, מדרשים שמתחילים ב"יעקב נדר והפסיד", ממשיכים ב-"נתבקרה פנקסו" (מות רחל וצרת דינה), ומגיעים עד כדי שלוש העברות הקשות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בהם לקה בית יעקב! ואם נחזור למעשה יהודה ותמר, שהוא בפרשת השבוע שלנו, מה נעשה עם מדרש כל כך קשה כמו זה: "יהודה בא דין תמר לפניו שתישרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות. כיצד? היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפים אותו. הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר: צדקה ממני (שמות רבה ל יט)". יעקב ויצחק מחפים בדין! האם לא די לנו במה שכתוב בפסוקים עצמם? איזה ספר הוציא ר' יוסי וקרא לפני המטרונה? האם קרא לפניה רק את המקרא או שמא גם את המדרשים? זו סוגיית "המדרש המעצים" שכבר הזכרנו בהערה 3 לעיל, שהוא טעון עיון ומחקר בפני עצמו: מה צורך רואה המדרש להעצים ולהגדיל את חטאי האבות מעבר למסופר במקרא? ועד שנספיק לדון בכך, המאיר עינינו בעניין זה יבורך בכל מילי דמיטב.
  13. טענתו המוסרית של אבימלך היא כלפי שמים, אבל עוד יותר כלפי אברהם: "מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי" הוא אומר לו. ראה מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק כ: "ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו. שרימית בנו כך: ומה חטאתי לך. שגרמת לי דבר זה: כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה. לפרוץ בעריות כמעשה דור המבול ואנשי סדום: מעשים אשר לא  יעשו עשית עמדי. שאין אדם עשוי לומר על אשתו שהיא פנויה ולהתירה לאחרים, שהרי אחרים לוקחין אותה והוא נענש, ושמא דימתה להענישנו בה שנהפך כסדום". עד כאן דברי המדרש. אברהם מושווה לסדום! ראה דברינו הגוי גם צדיק תהרוג.
  14. יצחק חוזר על מעשה אביו עם אבימלך בדמיון רב (השווה בראשית כו ו-יא עם בראשית כ א-ט) ו"זוכה" אף הוא לביקורת דומה. ראה גם בראשית רבה סד ה: "ויהי כי ארכו לו שם הימים, מיד: והנה יצחק מצחק. רבי חייא בר אבא אמר: בשביל שהעלו לך ימים רבים היית עושה את הדבר הזה? לא כך א"ר יוחנן: המשמש מיטתו ביום הרי זה מגונה!". במקרים אלה, לפחות, המדרש אינו מרחיק לכת מהמקרא. הוא מעצים במילים וב"צבע", אך לא בעובדות שאינן במקרא.
  15. אדם לא יכול לעשות במי שנתון תחת ידו ככל העולה על רוחו.
  16. אל המדרשים מצטרפים פרשני המקרא שאף הם אינם עושים הנחות לאבות האומה. מה שעשתה שרה – לא היה טוב בעיני האל. ולא נכתבה פרשה זו אלא ללמד את האדם לקנות את המידות הטובות ולהרחיק הרעות. מעשה אבות הלא-טובים, גם הם סימן לבנים. סימן שלילי - לא לעשות כך. ואם כאן אברהם מתגלה כאיש חסד שמנסה להגן על הגר שפחתו, לא חסרה גם ביקורת עליו. ראה דברי רמב"ן המבקרים קשות את אברהם הן על ירידתו למצרים והן על הפקרתה של שרה לידי המצרים באמירה "אמרי נא אחותי את", בדומה למה שראינו אצל אבימלך לעיל. פירושו לבראשית יב י: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא".
  17. חטא מכירת יוסף הוא, ללא ספק, הכתם הגדול ביותר של "מעשי אבות" בספר בראשית, ורמב"ן בא להדגיש שהאכזריות ואטימות הלב שנלוו למעשה המכירה חמורים מהמכירה עצמה (שעליה היו מי שפקפקו בכלל, רשב"ם בראשית לז כח, ברויאר פרקי בראשית, פרק שלושים וחמישה: מכירת יוסף). מה שלא סיפרה התורה בשעת המעשה עצמו, אולי משום שחסה על כבודם של האחים ולא רצתה להגדיל את התבערה, הנה הם עצמם עושים בעת שהם רדופים ע"י יוסף. ראה גם בראשית רבה צא ח: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו ... אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – ר' לוי בשם רבי יוחנן בן שלה: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו". וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו אבל אשמים אנחנו בפרשת מקץ ושם הבאנו את מדרש בראשית רבתי שאומר: "שבלשו עצמם ולא נמצאת בידם אלא זו", בדומה לתשובת ר' יוסי למטרונה במדרש בראשית רבה בו פתחנו לעיל. וכמו כן הבאנו שם את מדרש שכל טוב (בובר) בראשית מב כא שמעמיד את "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו" כנגד "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו", ומסיק ששמעון ולוי שהיו הראשונים להתנכל ליוסף הם גם הראשונים להתוודות על החטא: "שמעון אומר ללוי, לפיכך נמחל לו מה שאמר תחילה ... ועכשיו קורא עצמו כמודה ועוזב ומצדיק עליו את הדין".
  18. איזה פשע נוסף איננו מכסים ביום הכיפורים? מכירת יוסף! אנחנו מזכירים את עשרה הרוגי מלכות שהם כנגד עשרה האחים שמכרו את יוסף. עשרים כסף פדיון נפש כנגד עשרים כסף שמכרו את יוסף. "אלה אזכרה ... לעשרה הרוגי מלוכה ... איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו ...". ועפ"י רמב"ם מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מו, כל שעירי החטאת שבקרבנות המועדים באים בגין מכירת יוסף: "אבל החכמים ז"ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעירים, בעבור שחטא עדת ישראל כלה היה בשעיר רמז למכירת יוסף הצדיק, שנאמר בעניינו וישחטו שעיר עזים" (ראה דברינו על מכרם בכסף צדיק וכן בעבור נעליים בפרשת וישב). שוב, למען האיזון והדיוק, מן הראוי לציין שגם בדיני ההודאה והתשובה ביום הכיפורים (ובכל השנה) יש גדרים וסייגים, מתי מפרטים את החטא ומתי לא. כגון האבחנה בין חטא מפורסם (שכבר נודע ברבים) ובין חטא שאינו מפורסם. ובין עבירות שבין אדם לחברו ובין עבירות שבין אדם למקום. ראה שוב דברינו ייכתב עווני בפרשת חוקת – מחלוקת משה ודוד. וסוכמו הדברים ברמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ה: "ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו .... וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה ... שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח. במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחברו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ... וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". כל חטאי האבות ושגיאותיהם, חוץ אולי מאחד ("במה אדע כי אירשנה") היו בין אדם לחברו!
  19. ספר בראשית נקרא ספר הישר ויש לכך מקורות והסברים רבים, חוץ מגמרא זו. ראה בראשית רבה סוף פרשה ו על בריאת המאורות: "ולמשול ביום ובלילה .. אלו הצדיקים, שהן שולטין במה שנברא להאיר ביום ובמה שנברא להאיר בלילה. זהו שכתוב (יהושע י) וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר. מאי ספר הישר? ספר אברהם יצחק ויעקב. ואמאי קרי ליה ספר הישר? דכתיב (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים". ראה סיכום הדברים בדברינו ספר הישר בפרשת ויחי החותמת את ספר בראשית. ספר בראשית נקרא ספר הישר בגלל האישים שבו שהיו בראש ובראשונה אנשים ישרים. לא מושלמים, לא קדושים שאינם טועים, אבל ישרים: "לא כיסה עליהם הכתוב". ראה פתיחת הנצי"ב, בפירושו העמק דבר, לספר בראשית, אשר הולך בעקבות הגמרא במסכת עבודה זרה בה פתחנו שספר הישר הוא ספר בראשית ע"ש האבות שנקראו ישרים: "שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה". ראה דבריו הנפלאים שם!
  20. גם ספר דברים נקרא ספר הישר, שכן כתוב בו: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". שני הספרים החובקים את מתן תורה ומעמד הר סיני, בראשית מזה ודברים מזה – נקראים ספר הישר. ממי נלמד לעשות הישר והטוב כולל "שגיאות מי יבין"? מספר בראשית, שכולו מעשה אבות סימן לבנים, מחד גיסא ומספר דברים, משנה תורה, המדגיש את עשיית הטוב והישר אחרי כל המצוות המשפטים והחוקים, מאידך גיסא.
  21. ראה איך רמב"ם נותן משמעות הלכתית מעשית לדבריו של הלל: מה ששנאוי עליך, אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה (שבת לא א)". הוא הופך את הלשון השלילית של הלל: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך, ללשון חיובית: תעשה לחברך מה שאתה רוצה שיעשו לך ומקשר אותה עם "ואהבת לרעך כמוך".
  22. ראה דברינו אשל אברהם וכן הכנסת אורחים של אברהם בפרשת וירא. אש"ל אברהם הוא: אכילה, שתיה, לויה, כלשון מדרש ילמדנו בראשית אות קג, ומדרשים רבים אחרים: "ויטע אשל" ... עשה פונדק בפרשת דרכים, ונותן לעוברים ושבים: אכילה, שתיה, לויה". והמקור בתורה הוא הפסוק בבראשית יח טז: "ויקומו משם האנשים ... ואברהם הולך עמם לשלחם" ומדרש בראשית רבה עליו: "המשל אומר: האכלת, השקית, לווה!".
  23. הכוונה הברורה כאן של הרמב"ם היא למצוות עגלה ערופה, כדברי המשנה במסכת סוטה, פרק ט משנה ו: זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה". מצוות לוויה כסמל לחוקי חברה ואחריות הכלל, כדגם לעשיית הטוב והישר, לישרי דרך (תהלים לז יד), ההולכים במסילת ישרים (משלי ט יז), נמצאת בספר בראשית מחד גיסא ובספר דברים מאידך גיסא – שני ספרי הישר, אשר חובקים את ספרי המצוות: שמות, ויקרא, במדבר, מזה ומזה.
  24. מדרש זה בכלל והקטע: "מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב (אבותי בקיצור)" השגור בפי כל, ראוי אולי למבט קצת אחר, מזה המקובל, לאור דברינו אלה. השאיפה להגיע למעשה האבות, היינו להידמות אליהם (בקל וחומר מהשאיפה להידמות לקב"ה: מה הוא רחום - אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון, מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ג), איננה בשל שלמותם, אלא בשל ישרותם ויכולתם להכיר בשגיאותיהם ולא ליבוש מכך. להודות ולתקן. ותלמוד התורה איננו רק במשמעותו הפשוטה, אלא במשמעות של תורה שמלמדת אורחות חיים, מכירה בחולשות אנוש, מזהירה מהחטא ומציעה תיקון ותשובה.