- כבר הקדשנו דף מיוחד לנושא כתונת הפסים - למדרשים ולפירושים השונים שנכרכו סביבה. הפעם נתמקד בפירוש כלי יקר (רבי שלמה אפרים 'איש לונטשיץ', פולין מאה 16) שכתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף הייתה אות וסמל של בחירה בו כבכור, יורש ומנהיג. פירוש מיוחד זה ייקח אותנו למסע מעצים של פרשת יוסף ואחיו והשלכותיה הרבה מעבר לספר בראשית.
- כפי שמצאנו אצל מלכיצדק, למשל, ראה דברינו מי אתה מלכיצדק בפרשת לך לך. ועוד נידרש לכך בהמשך הדברים.
- לא בן זקונים הצעיר שנשאר בבית לשמש את אבא כפי שמסביר למשל רמב"ן בפירושו לבראשית לז ג: "כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו ... והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו" (בדברינו כתונת הפסים), אלא הבן הזקן והחשוב, כלשון חכמים: זקן וחכים.
- יעקב לא מחכה לברכתו בסוף ימיו על מנת להוכיח את ראובן: "אז חללת יצועי עלה" (ראה דברינו ראובן בכורי אתה בפרשת ויחי). עוד בשיא חייו העביר יעקב את הבכורה ליוסף. ראובן בכור לאה חטא במעשה בלהה והבכורה עברה ליוסף בכור בניה של רחל. על מנת לתת לבחירה זו תוקף מעטר יעקב את יוסף עוד בחייו בכתונת הפסים היא סמל הבכורה ובגדי הכהונה. גם המלכות?
- ראה גם פירוש רמב"ן פרשת תצוה, שמות כח יב, שמקשר את בגדי הכהונה עם כתונת הפסים: "לכבוד ולתפארת - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים ... כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתונת פסים ... והלבישו כבן מלכי קדם". כן, גם מלכות! הקשר שם הוא ה"כבוד והתפארת" ושכתונת הכהנים באה לכפר על הכלאיים מהם עשויים בגדי הכהנים: כהן הדיוט בארבעה בגדים, בהם הכתונת, וכהן גדול בשמונה, בדומה לבגדי מלכות מפוארים. על כאן הרחבנו כאמור בדברינו כתונת הפסים, אבל כאן והפעם אנחנו מבקשים ללכת בדרך שסלל פירוש כלי יקר ולהראות את משמעות החיבור של כתונת הפסים עם בגדי הכהונה של ימי האבות וההשלכה על סיפור יוסף ואחיו.
- עשו משמש בכהונה גדולה! אך מי הם "בגדי החמודות" וכיצד התגלגלו לעשו? כבר הקדשנו דף מיוחד בשם בגדי עשו החמודות בפרשת תולדות וכאן נקצר ונביא רק הנדרש לעניינינו.
- עפ"י הירושלמי לעיל נראה שצריך לתקן כאן מיעקב לעשו. ועוד, אם יצחק מסר את הבכורה ליעקב למה היה צריך יעקב לקנות אותה ולגנוב את הברכות? נראה שהמדרש מתקן את עצמו במשפט הסמוך.
- ומה עושה רבקה כאשר היא שולחת את יעקב לקבל את הברכות מיצחק? 'וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" (בראשית כז טו) – בכיבוד אב ואם יש מעין עבודת המקדש וכהונה. מה אירע לבגדים אלה לאחר שהתגלתה תרמית יעקב והוא יוצא לחרן? האם חזר עשו להשתמש בהם? האם גנזה אותם רבקה? איננו יודעים. שרשרת מסירת בגדי הכהונה של אדם הראשון, הם כותנות העור או האור (עפ"י רבי מאיר, בראשית רבה כ יב) נפסקה. ומה עושה יעקב? הוא יוצר את כתונת הפסים שמחליפה את בגדי החמודות שעברו מדור לדור כבגדי הכהונה ושיעקב התחזה בהם כשהתייצב לפני יצחק אביו ואמר: "אנכי עשו בכורך". ולמי הוא נותן אותם? ליוסף!
- הפסוקים הפותחים את פרשת וישב (פרק לז) מקבלים כעת משמעות ועוצמה חדשים. האחים לא רק ראו שיעקב "אוהב" את יוסף יותר מהם, אלא גם מכתיר אותו כבכור ומלביש אותו בבגד שמסמל בחירה זו באופן ברור ביותר! כתונת הפסים איננה איזה עניין צדדי – פריט לבוש נאה וצבעוני שגרם לקנאה, אלא עומדת במרכז הפרשה. ויוסף? חלומותיו לא "באו מהאוויר". הם ביטוי ברור, אולי קיצוני ומוגזם, של המעמד שקיבל מיעקב. על מה שאדם מהרהר ביום – הוא חולם בלילה (מדרש הגדול בראשית מא א). תגובת האחים: "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" היא דברים כפשוטם ומיועדים לאזניו של יעקב לא פחות מאוזני ליוסף. וכשמגיע החלום השני: "הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי", יעקב אולי מבין שמשהו לא טוב מתפתח כאן, אבל הוא מסתפק בגערה ובשמירת "הדבר", ככתוב: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה". וסוף דבר: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר".
- ובבראשית רבה פד ח: "ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בין בניו, שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף: וישנאו אותו". גם מדרשים אלה מקבלים כעת נופך חדש ועוצמה יתירה. לא סתם "לשנות בין הבנים", אלא להכתיר אחד מהם ולהמליכו על השאר. ומה עוד שהם משתי נשים צרות. ראה אגדת בראשית (בובר) פרק סא: "אמרו רבותינו משום ר' יהושע בן קרחה: בשביל לשון של ארגמן שהוסיף יעקב על לבושו של יוסף, קנאו בו אחיו, ומכרו אותו למצרים וירדו אף הם אחריו". (פס הארגמן הוא סימן מלכות. הטוגה של קיסר רומא שהבדילה בינו ובין הטוגות של הסנטורים ושאר נכבדי רומא).
- רבים וטובים שואלים כיצד זה שולח יעקב את יוסף בגפו לראות את "שלום אחיך ושלום הצאן" כאשר הוא מודע לשנאה הגדולה ביניהם. ראה למשל דברי רבי חמא בר חנינא בבראשית רבה פד יג: "הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכים. יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני?!". לאור דברינו עד כה, התמיהה מועצמת שבעתיים, אבל יש כאן גם קצה חוט לפתרון. יעקב היה בטוח שלנוכח מתן מעמד הבכורה והכהונה שהוא נתן בפומבי ליוסף, לא יעזו האחים להתנכל לו. עניין אחד היא האיבה ואפילו השנאה לשליט, עניין אחר הוא הפגיעה בו ובמקרה זה גם פגיעה במי שמינה אותו. אך עדיין, ולכל השיטות, התמיהה היא גדולה: איך יעקב שבעצמו 'הסתבך' בנושא הבכורה וגרם לשנאת אח שהיה מוכן להרוג אותו, כשל כאן ולא הבין מה קורה בביתו הוא, אצל בניו הוא. האם חשב שכתונת הפסים תגן עליו? האם חשב על ההשוואה עם בגדי הכהונה – בגדי עשו המודות - שהוא לבש שהגנו עליו וזיכו אותו בברכת יצחק?
- יש מפרשים "בקילוס" – בשמחה. שיוסף שמח לקראת אחיו והם גמלו לו רעה. אבל נראה יותר הפירוש שיוסף בא בראש מורם וכשליחו של אבא (משנה למלך!) לפני אחיו. נציג המטה יורד לבקר את השטח ואולי גם לבדוק את מעשיהם. ראה מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק כד פסוק סה: "שהראה עצמו הדור לפניהם בכתונת פסים". ניחא כל עוד הוא לובש את הכתונת בבית אביו ונמצא תחת חסותו, אבל לצאת בכתונת זו בצורה בולטת ומתגרה, כאשר הוא הולך לפגוש את אחיו? אם לא נאמר שהייתה זו יהירות פזיזה או קלות ראש של יוסף, נאמץ את ההסבר שבהערה הקודמת – הפגנת מלכות מכוונת.
- המדרש מעצים את הפשטת יוסף לא רק מכותנתו, אלא מכל מחלצותיו. תחילה מהמעיל העליון (הפינס) ומהחלוק העליון אשר מסוככים על כתונת הפסים. אח"כ מכתונת הפסים עצמה, ומשם למכנסיים (פמלניא) ומכל שאר בגדיו. אבל העיקר, היא הפשטת כתונת הפסים המסמלת את הפשטת הבכורה, הכהונה ו'המלוכה' של יוסף. הפשטת בגדים זו נחקקה לדורות עד שיצרה הקבלה בינה ובין החורבן ואבדן הריבונות. ראה מדרש פרשת ויגש סימן י: "בוא וראה כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון ... ויפשיטו את כתונת הפסים, בציון: והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כג)". הפשטת בגדים היא סמל להפשטת אומה מנכסיה וריבונותה.
- מעשה נורא זה מחריד כל לב ומזעזע כל פעם מחדש, ומקבל העצמה נוספת בנתיב פירוש כלי יקר בו אנו צועדים. סמל הבכורה והכהונה (והמלכות) מגואל בדם!! כתונת הפסים בה בחר יעקב לסמל את הענקת הבכורה וההנהגה ולתיתה לבן אשתו האהובה, חוזר אליו בידי בני לאה (בידי יהודה שנבחר להביא אותה ליעקב עפ"י המדרשים) כשהוא מגואל בדם! הלכה בחירת בכורתך, יעקב. בגדי הכהונה מגואלים בדם. הפעם הנוספת והיחידה שמוזכרת כתונת פסים בתנ"ך, הוא במעשה אמנון ותמר. שם מופיע הביטוי פעמיים: פעם לפאר ופעם לאפר. ראה שמואל ב פרק יג פסוקים יח-יט: "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה". בשניהם: הפשטת עירום; בשניהם: לא רציחה בגוף, רק בנפש ונשמה. בשניהם – דם.
- נעשה אתנחתא קלה בכתונת הפסים, ונתעכב על יחסי שמעון ויוסף. כערבון שהאחים יביאו איתם בפעם הבאה את בנימין, לוקח מהם יוסף את שמעון ואוסר אותו "לעיניהם". מדוע שמעון דווקא? שני הסברים מציע המדרש: אחד, על מנת להפריד בין שני האחים האלימים שמעון ולוי (הם שהרגו את יושבי שכם כנקמה על אונס דינה), והשני, משום ששמעון הוא שדחף (הוריד) את יוסף לבור (ויש מדרשים שמעצימים ומתארים איך גם זרק עליו אבנים בהיותו בבור, היינו ניסה להורגו בסקילה). אך עפ"י שיטת כלי יקר, אפשר להבין את התנגשות שמעון ויוסף כהמשך המאבק על הבכורה. אם ראובן בכור לאה נדחה בשל מעשה בלהה, ואם יוסף יידחה משום שימות או ייעלם אי שם באיזה בור בעמק דותן אן ברחבי ממלכת מצרים הגדולה, מי כעת בתור? לא שמעון שהוא בן שני ללאה ובן שני ליעקב? נחזור לכתונת הפסים.
- כתונת הפסים שבין צבעיה ארגמן, בחוטיה צמר כבשים או עזים ותוכה רצוף אהבת אב לבן האשה האהובה שכבר איננה בחיים; נצבעת בצבע דם של בעל החיים ממנו טוו את חוטיה, אשר דמו דומה לדם אדם, ונשלחת לאב במסר סמוי אך בוטה: ראה מה עלה בגורל סמל אהבתך שהפכה לאפליה. ופירוש כלי יקר מוסיף את ארגמן המלכות. לא רק אהבתך יעקב, אלא גם חלומך לראות את בנך מושל ומנהיג, נקרע ונשחט. ולנוכח הפסוק: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים", עולה שוב ההשוואה עם כתונת הפסים של תמר וקריעתה, ככתוב: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה". על נושא זה הרחבנו בדברינו כתונת הפסים. כאן, אנחנו מבקשים להתעכב על ההשוואה של דם השעיר ודם האדם ולמשמעות כתונת הפסים כבגדי כהונה - כמתווכת בין דם האדם ודם השעיר. כאן, הוא מגואלת בדם השעיר, אבל בבית המקדש, בו מובאים קרבנות על חטאי האדם, ובהם שעירי חטאת בכל מועד וראש חודש (וקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן!), אפשר שלכתונת הפסים המגולמת בבגדי הכהונה יש תפקיד אחר.
- יסודות דבריו אלה של הרמב"ם הם במדרש ספרא שמיני פרשה א ד"ה ויהי ביום ובמדבר רבה יג יד, יד ה – בשעירי העזים שהביאו בני ישראל בחנוכת המשכן ובקרבנות הנשיאים. אך הכפרה שם לא הייתה שלימה, ונמשכת כפרת חטא מכירת יוסף ושחיטת שעיר העזים ע"י אחי יוסף, לכל קרבנות שעירי החטאת שבכל מועד וראש חודש. ראה פירוש חזקוני במדבר כח טו פרשת פינחס בקרבנות ראש חודש: "ושעיר עזים לכפר על וישחטו שעיר עזים במכירת יוסף". כבר הזכרנו נושא זה בדברינו כפרת אהרון וכפרת העם בפרשת שמיני, בדברינו על מכרם בכסף צדיק ועוד. כאן נבקש לחזור ולהציב את כתונת הפסים כסמל לבגדי הכהונה, או שמא נכון יותר, בגדי הכהונה כתזכורת לכתונת הפסים של יוסף שנטבלה בדם השעיר "שדמו כדם אדם". הכהנים המשרתים בבגדי הכהונה ובהם בגד הכתונת, והם נציגי העם כולו בעבודת בית המקדש, יקריבו כל מועד וכל ראש חודש שעיר עזים לזכרון חטא מכירת יוסף. ומן הסתם לא נמנע שנפלו טיפות של דם על בגדי הכהונה בשעת עבודתם. ראה ניקוי הפרוכת מדם ע"י שלוש מאות כהנים, חולין צ ע"ב, תמיד כט ע"ב. טיפות דם השעיר שדומות לדם אדם מזכירות את דם השעיר שצבע את בגד הכהונה שעשה יעקב ליוסף. אולי גם כתזכורת לשנאת אחים שחוללה את כל העניין ובעטיה גם חרב בית המקדש.
- פתחנו בפירוש כלי יקר ונסיים בו, למרות שבכך גלשנו מעבר לכתונת הפסים. עפ"י כלי יקר, התזכורת לדורות של מכירת יוסף איננה (רק) שעיר העזים שקרב בבית המקדש כל מועד וראש חודש, כי אם (גם) דין עבד עברי בו פותחת התורה בפרשת משפטים - פרשת הדינים, מיד לאחר מתן תורה. כבר התעכבנו על סיבת נושא זה, כולל דין רציעת העבד אם הוא בוחר בהמשך העבדות, בדברינו פתח במשפט עבד עברי וכן מה שמעה האוזן בסיני בפרשת משפטים. ראה השיטות השונות שהבאנו שם. בא פירוש כלי יקר ומציע פירוש נוסף. דין עבד עברי בראש פרשת הדינים משמש תזכורת, תמרור אזהרה וגם דרך תיקון. לא (רק) זכר ליציאת מצרים ולהיותנו עבדים שם, אלא מזכרת עוון לחטא שבגינו ירדנו למצרים! אזהרה מפני הישנות המעשה בהתנשאות ואטימות לב לעבד. מן הסתם חטא העבד (נמכר בגניבתו) אז אולי תאמר: למה מגיע לו לצאת לחופשי? התשובה: גם לך במצרים לא הגיע ובכל זאת נפדית! התיקון הוא בעצם הכנסת הנושא לסדר הדין, בלי מורא, והסדרתו בדרך חוקית ונאותה. ובלבד ששוב לא נרד למצרים בגין התעמרות איש באחיו לעבדים. ודא עקא, שחזרו הדברים בימי ירמיהו, שאת דבריו הקשים על עבדות איש באחיו אנחנו קוראים בהפטרת שבת משפטים, והוא עצמו ירד למצרים עם שארית הפליטה.