כיסוי החטא או גילויו

מים ראשונים: כבר דנו בנושא זה באופן חלקי בדברינו ייכתב עווני בפרשת חוקת, אגב הדיון בחטא משה ואהרון במי מריבה. ושם הבטחנו לשוב ולהרחיב בנושא, בהזדמנות נאותה, וערב יום כיפורים הוא זמן טוב לקיים הבטחות (הגם שעשינו התרת נדרים).

לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה (תהלים לב א).1

רש"י על הפסוק

אשרי נשוי פשע – שהקב"ה נושא פשע ומכסה חטאיו.2

יומא דף פו עמוד ב

אמר רב יהודה: רב רמי,3 כתיב: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב א) וכתיב: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח יג)!4 לא קשיא: הא בחטא מפורסם, הא – בחטא שאינו מפורסם.5 רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן – בעבירות שבין אדם לחברו, כאן – בעבירות שבין אדם למקום.6

וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב", דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". אלא מהו שאמר משה "ויעשו להם אלוהי זהב"? – כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די – גרם להם שיעשו אלוהי זהב.7

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".8 משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית.9 אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה,10 שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצווארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה.11

מפרסמין את החנפין מפני חילול השם, שנאמר: "וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת" (יחזקאל ג כ).12

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ה

ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם.13 וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה, שנאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח". במה דברים אמורים – בעבירות שבין אדם לחבירו, אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם לפני רבים סתם.14 וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".15

השגת הראב"ד: במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו – אמר אברהם: וכן עבירות המפורסמות ומגולות אף על פי שאינן עם חבירו, שכמו שנתפרסם החטא, כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים.16

ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלז

… "על אשר לא קדשתם אותי" (דברים לב נא) – הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר.

שני פרנסים עמדו לישראל: אחד אמר: אל יכתב סורחני, ואחד אומר: יכתב סורחני. דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר: "לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב א). משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: על אשר מריתם פי במדבר סין במריבת העדה להקדישני.17 משל למה הדבר דומה? לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין: אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית. זו שגנבה פגי שביעית אומרת: בבקשה מכם הודיעו סורחני, שלא יהיו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה אף זו קלקלה. תלו לה הפגים בצוארה והיה הכרוז מכריז לפניה: על הפגים זו לוקה.18

ר' אלעזר המודעי אומר: בוא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שמזכיר מיתתם, שם מזכיר סורחונם.19 וכל כך למה? כדי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר לפיכך מתו. כך בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן שם מזכיר סרחונם, להודיעך שלא היתה בהם אלא זו בלבד. והרי דברים קל וחומר: ומה אם כך חס המקום על הצדיקים בשעת הכעס, קל וחומר בשעת רצון, שנאמר: "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך" (ישעיה מט ח).20

מסכת ברכות דף לד עמוד ב

ואמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".21

בראשית רבה פרשת בראשית פרשה כב סימן ו

דבר אחר: "אם תטיב" – אני מוחל לך על עונותיך. "ואם לא" – חטאו של אותו האיש גדוש ומגודש.22 ר' ברכיה בשם ר' שמעון בר אמי אמר: "לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"- אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו.23

שנה טובה ותטיב לנו החתימה

מחלקי המים

עדכון אחרון: 22/09/2015

הערות שוליים

  1. והפסוק הסמוך משלים: "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה".
  2. וביחזקאל לט כו על הפסוק: ונשו את כלימתם, מפרש רש"י בשם מנחם: "ונשו - כמו אשרי נשוי פשע, לשון כפרה". פרשני מקרא רבים הולכים בדרך זו ומבינים שמדובר במי שעשה תשובה ונמחל לו, ושני הפסוקים חוזרים על אותו רעיון. רד"ק מפרש: "אשרי מי שנשא האל על פשעו וכסה את חטאתו בתשובה שישוב אל האל... ועוד כפל הענין ואמר: אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, עונו למאומה, כלומר: שׁנשׁאוֹ בראותו יושר לבבו ששב אל ה' בכל לבו. וזהו שאמר: ואין ברוחו רמיה, כי אין תשובתו במרמה כאומר: אחטא ואשוב (פ"ח דיומא מ"ט), או שיהיה במחשבתו שישוב ויחטא". ופירוש דעת מקרא מסביר שכיסוי הוא כפרה בדומה לכפורת שהייתה מכסה את הארון (ראה פירוש אבן עזרא לכפורת, שמות כה יז). כל זה הוא כיוון אחד שניתן ללכת בו בפירושים ומדרשים על פסוק זה ועל כך בע"ה ביום הכיפורים בשנה האחרת. הפעם אנו רוצים ללכת בכיוון הכותרת שבחרנו.
  3. רב (שם האמורא) מקשה, משליך מפסוק אחד לשני. מציג סתירה, לכאורה, בין שני פסוקים.
  4. מהפסוק בתהלים משמע שיפה הצניעות לחטאים ואשרי מי שחטאיו מכוסים ולא התפרסמו ברבים (וממילא משמע שגם אין עליו חובה לפרסם את חטאיו ואין זה חלק מתהליך התשובה), בעוד שמהפסוק במשלי משמע שמי שמנסה להסתיר את חטאיו לא יצליח (וממילא משמע שמעלה גדולה היא לחוטא להתוודות בפומבי על חטאיו וווידוי זה הוא חלק מתהליך התשובה). ראה הפסוק במשלי במלואו: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".
  5. ראה מפרשי הגמרא רש"י ושטיינזלץ שם. חטא מפורסם הוא חטא שכבר נודע ברבים ואז מוטב לאדם שיודה עליו בפומבי, אולי גם כדי לנקות אחרים מחשד. חטא שאינו מפורסם, מוטב שיתוודה עליו בינו לבין עצמו ולא יעשה פומבי לחטאיו. תירוץ זה הוא, אם מותר לומר, קצת 'טכני' ולא מתמודד עם מהות הסתירה והגישה השונה, שבין הפסוק בתהלים וזה שבמשלי.
  6. תירוץ זה הוא מהותי וערכי ומבחין בין עבירות שבין אדם לחברו בהם יש עניין לפרסם את החטא ולהתוודות בפומבי, ובין עבירות שבין אדם למקום בהם יפים הצניעות והכיסוי. איך נשלב את שני התירוצים? לכאורה נראה לומר שהאחד 'לא מכיר' בשני. התירוץ הראשון עושה אך ורק את האבחנה של חטא מפורסם מול חטא שאינו מפורסם, בין אם זה בין אדם לחברו ובין אם זה בין אדם למקום. ראה דברי רש"י על חטא שאינו מפורסם, מדוע לא לדוש בו ולפרסמו: "בחטא שאינו מפורסם – לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא, מיעוט כבוד שמים הוא". מילים אלה מזכירות מאד את דברי הרמב"ם שנראה להלן על כבוד שמים בעבירות שבין אדם למקום, אבל עדיין ניתן להבין את דברי רש"י כתקפים לכל סוגי העבירות, גם בעבירות שבין אדם למקום – "שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא, מיעוט כבוד שמים הוא"! ואולי אפילו אדרבא, בעבירות שבין אדם לחברו יש מיעוט כבוד שמים (חילול השם) גדול יותר, כמאמר הגמרא דף קודם בגמרא יומא שם: " ... אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!". לתירוץ השני, אשר מבחין בין עבירות שבין אדם למקום ובין עבירות שבין אדם לחבירו, שוב נראה בפשטות שכלל לא חשוב עניין הפרסום. האמנם? ואם כבר התפרסם הדבר? ואם התפרסם חלקית והציבור חי משמועות ורכילויות?
  7. היינו שלשיטת רבי עקיבא דברי משה "ויעשו להם אלוהי זהב" הם בכלל סניגוריה על עם ישראל. ראה הדרשות על "ודי זהב" - סנהדרין קב ע"א, ברכות לב ע"א: "בשביל כסף וזהב שהשפעת להן לישראל עד שיאמרו דיי גרם להם לעשות להם אלהי זהב" (ובשמות רבה מג ז על האבא שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות). נראה שגם מחלוקת זו שבין רבי יהודה בן בבא ורבי עקיבא לגבי הצורך בפירוט החטא כחלק מתהליך התשובה, אינה קשורה לאף אחת משתי השיטות שראינו לעיל הדנות בחטא מפורסם או בין אדם לחברו ולמקום. אך עדיין, שיטת ר' עקיבא שאין צורך לפרט את החטא מזכירה את הגישות של כיסוי החטא, של הימנעות מווידוי והכאה על חטא בפומבי. שניהם דורשים את אותו פסוק: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"! האם רבי עקיבא יסכים שלפחות בעבירות שבין אדם לחברו צריך לפרוט את החטא? להלכה עכ"פ התקבלה דעתו של ר' יהודה בן בבא, כמובא בהלכות תשובה לרמב"ם פרק ב הלכה ג: " ... וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב". לשיטה זו, הפירוט בעבירות שבין אדם לחברו מסתדר טוב עם פרסום החטא ואילו הפירוט בעבירות שבין אדם למקום יהיה בינו לבין עצמו, בינו ובין המקום, בצנעה.
  8. אחרי כל השיטות להלכה שראינו, מביאה הגמרא דרשת אגדה שלכאורה מתעלמת מכל הדיון הקודם. הסתירה בין "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" ובין: "מכסה פשעיו לא יצליח", הקביעה מתי מן הראוי לכסות את החטא ומתי מן הראוי להתוודות עליו בפומבי (עד כדי כתיבת החטא בספר התורה, במקרה של משה), היא עניין של השקפת עולם ששתי דמויות מפתח כמשה ודוד נחלקו בה! זו כוחה של האגדה, היא לא תשנה דבר מהקביעות ההלכתיות הנ"ל, אבל היא תענה על סיטואציות מיוחדות ותשאיר בפינו טעם נוסף בפה ונקודה למחשבה: מה נטיית הלב והשכל של כל אחד ואחת מאיתנו - שיטתו של משה או שיטתו של דוד?
  9. קלקלה – זנתה. ולעניין פגי שביעית, אמנם מצווה לאכול פירות שביעית. אבל אסור להפסיד פירות שביעית וכיון שאכלה אותם בעודם בוסר (פגים) כאילו הפסידה והשחיתה אותם. ראה מסכת שביעית פרק ד משנה ז וכן פרק ב משנה ה. וראה פירוש שטיינזלץ יומא שם בעיונים.
  10. על מה אני לוֹקָה, דיבור בגוף שלישי של המדבר על עצמו.
  11. לכאורה, חטא מי מריבה הוא בין אדם למקום ולא היה סיבה למשה להצהיר "ייכתב עווני". או שמא כבר נתפרסם החטא שהרי כל ישראל נכחו שם ולכן מוטב שייכתב לדורות ובצורה ברורה. אפשרות אחרת היא שיש כאן "שתי נשים שלקו בבית דין" ואחת מהן, זו שחטאה קל יותר, מבקשת לבדל עצמה מהשנייה שחטאָהּ כבד יותר ולפיכך נדרש פרסום ופירוט. ובמובן זה, המדרש אינו עושה חיים קלים לדוד כלל ועיקר! האשה שאכלה פגי שביעית היא משה בנמשל והאשה שקלקלה זה דוד שחטא באשת איש! במסווה של "אל ייכתב סורחני", נכתב סירחונו של דוד באופן הבוטה ביותר. הוא גם האשה שקלקלה וגם מנסה להסתיר קלקול זה. על רקע דברים קשים אלה, בוחר הדרשן להציג אלטרנטיבה שלא מכסה ולא מסתירה ולא מסתבכת והולכת, אלא מצהירה מראש: זה החטא שלי! אני משה "איש האלהים" חטאתי ואין לי מה להסתיר - מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם – וממני, משה, ילמדו כל הדורות.
  12. יש מקרים קיצוניים בהם חובה על הציבור (בית הדין?) לפרסם חטאים וחוטאים מסוימים. ראה רש"י בגמרא שם: "מפרסמין את החנפין - שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו - מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים: מה הועיל לו זכותו". ולא ניכנס לדין מיוחד זה כאן.
  13. הלשון "אמנם חטאתי" מזכירה מאד את הווידוי של עכן שלקח שלל מיריחו: "וַיַּעַן עָכָן אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (יהושע ז כ). וגם אם יש כאן רק השאלה של מטבע לשון מליצית, החיבור קיים ומעורר את השאלה אם חטאו של עכן היה בין אדם למקום (עבירה על הציווי לא לקחת משלל יריחו), או (גם) בין אדם לחברו (נכון יותר בין אדם לציבור, בכך שנפלו אנשים מישראל במלחמת העי)? איך זה מתחבר להמשך דברי הרמב"ם המבוססים על הגמרא ביומא הנ"ל? נשמח ללמוד לקח מפי שואבי המים בנושא זה.
  14. לפי האל החוטא מפרט, אבל לפני "הרבים", היינו בני האדם שסביבו, הוא מתאר את החטא באופן כללי – סְתָם או סָתָם.
  15. הרמב"ם קובע להלכה, באופן חד משמעי, כשיטה השנייה שבגמרא יומא, שיטת רב זוטרא בר טוביה בשם רב נחמן, לפיה ההבחנה המרכזית והיחידה בנושא גילוי החטא או כיסויו, היא בין עבירות שבין אדם לחברו (ולציבור?) ובין עבירות שבין אדם למקום. בעבירות שבין אדם לחברו, לא רק שמותר לפרסם, אלא "שבח גדול הוא" למי שמתוודה ברבים ובפומבי, כולל פירוט הנדר כשיטת ר' יהודה בן בבא, שכמותו פוסק הרמב"ם (ראה הערה 7 לעיל). בעבירות שבין אדם למקום, לעומת זאת, יפים הצניעות והכיסוי והפירוט יהיה, כפי שכבר הערנו בהערה 7, בינו לבין עצמו או בינו ובין קונו ובלשון הרמב"ם: "שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם".
  16. הראב"ד (רבי אברהם בן דוד, פרובנס מאה 12, המשיג הגדול על משנה תורה לרמב"ם) מחזיר אותנו לשיטה הראשונה שראינו בגמרא ביומא, השיטה הפותרת את הקונפליקט בין פרסום החטא או הצנעתו, בין "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" ו-"מכסה פשעיו לא יצליח", ע"י הבחנה בין חטא מפורסם שכבר נודע ברבים וחטא שאינו מפורסם. בהיגיון פשוט, ואולי גם משום שהראב"ד סבור שיש קשר בין הפתרונות השונים המוצעים בגמרא ביומא (ולא כמו שכתבנו בהערה 6 "לכאורה"), הוא מסיק שאם החטא כבר התפרסם, אזי רצוי וטוב שהחוטא יתוודה בפירוט ובפומבי, גם בעבירות שבין אדם למקום. תשובה והתביישות בפומבי היא 'תשובת המשקל' לחטא שנעשה לו פומבי ובקשתו של משה "ייכתב סורחני" היא בדיוק הנקודה הזו. ראשונים אחרים, כמו הרמ"א, חולקים על הראב"ד. אבל שיטת הראב"ד היא שמאפשרת לנו לגשר בין מדרש האגדה על שני הפרנסים ובין החלק ההלכתי בתחילת הסוגיה ביומא שהבאנו. ראה הערות 8 ו-11 לעיל.
  17. ציטוט פסוק זה במדרש איננו מדויק, הפסוק כפי שמוכר לנו הוא: "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר־צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם" (במדבר כז יד). אנחנו חוזרים לנושא שני הפרנסים והפעם ישירות לאירוע של מי מריבה בספר במדבר, מדרש ספרי במדבר, שם הוא המקור.
  18. אם המדרש דן בחטא מי מריבה של משה ואהרון, למה צריך להכניס כאן את דוד? מה הוא שייך כאן? ראה איך מדרש זה מוצא את גלגולו במדרש במדבר רבה יט יא, שם מושמטת לחלוטין הפתיחה: "שני פרנסים עמדו לישראל" והוא מתחיל מיד במשל של שתי הנשים. שם, האישה שקלקלה הוא דור יוצאי מצרים שחטא בחטא המרגלים ונגזר עליו שלא ייכנס לארץ. משה, הנמשל לאישה שאכלה או גנבה פגי שביעית, אומר שם: "הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הזה שהכעיסוך ... ועכשיו יאמרו לדורות שאני כמותם?!". עפ"י מדרש במדבר רבה משה מבקש לבדל עצמו מדור המדבר ואין שום זכר לדוד. אבל המקור הוא כאן, בספרי (משם כנראה הועתק לגמרא יומא) וכאן כן מופיע דוד! למרות שגם הספרי הוא על חטא מי מריבה (ובהקשר זה מדרש במדבר רבה ממשיך אותו כיאות), הוא מכניס לתמונה את דוד! כי מה שחשוב לו זה לא המקרה הספציפי של חטא מי מריבה, לא הבידול של משה לעומת דור המדבר. מה שחשוב לו הוא לנצל את חטא מי מריבה על מנת להציג נושא הרבה יותר חשוב ועקרוני: כיסוי החטא או גילויו. כפי שהוא ממשיך ודורש.
  19. ראה דברינו יען לא האמנתם בי בפרשת חוקת שם הראינו שכבר במקרא, עוד לפני כל הפרשנים והמדרשים שהאריכו לדון במהות חטאם של משה ואהרון במי מריבה, נזכר החטא ארבע פעמים וכל פעם בלשון אחרת. ראה ילקוט שמעוני פרשת חקת רמז תשסד: "ארבע חטאות כתובין כאן: לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם. לא האמנתם - שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו. ולא קדשתם - לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים. מעלתם - אמרת המן הסלע הזה. מריתם - ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברת על דברי".
  20. משה כבר לא לבד. מצטרפים אליו : אהרון, בניו וכל הצדיקים החביבים שמכירים בחטאם. שהרי: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז כ). וכמאמר הכוזרי בהגנתו על חטא העגל: "חֵטְא שֶׁהִגְדִּילוּהוּ עֲלֵיהֶם לִגְדֻלָּתָם וְהַגָּדול מִי שֶׁחֲטָאָיו סְפוּרִים". המוטיב החוזר פה הוא: "להודיעך שלא היתה בהם אלא זו בלבד"! פרסום החטא, בנסיבות מסוימות גם בין אדם למקום, הוא על מנת לתחום אותו, על מנת לסלק לשונות רעים, רכילויות, "פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר" וחשדות מיותרים. זה החטא! הרי הוא לפניכם, בלי כחל ושרק. זה הוויכוח המהותי בין דוד ומשה וזו תרומת מדרש האגדה שהגמרא לקחה מהספרי והוסיפה לדיון ההלכתי במסכת יומא. ובשונה מההלכה שזה עתה נקבעה, שהרי דוד שמכסה על החטא ומבקש "אל ייכתב סירחוני" חטא בין אדם לחברו ואילו משה שאמר "ייכתב סירחוני" חטא בין אדם למקום.
  21. אחרי כל הדברים האלה בא רב כהנא וקובע בפשטות, בלי שום התלבטות או מצבים שונים, שמי שמפרש (מפרט ברבים) את חטאיו הוא אדם חצוף! כנגד קביעה זו, אפשר להעמיד סדרה ארוכה של מדרשים על הפסוק הנגדי: "מכסה פשעיו לא יצליח" כגון זה שבשיר השירים רבה פרשה ו על הפסוק "אל גינת אגוז ירדתי" המשבח את עם ישראל שנמשלו לעץ האגוז: "מה הנטיעות הללו אם את מכסה שורשיהם בשעת נטיעתן הן מצליחות, ואם לאו אין מצליחות, אבל האגוז הזה אם את מכסה שורשיו בשעת נטיעתו אינו מצליח, כך ישראל (משלי כ"ח) מכסה פשעיו לא יצליח". ראה דברינו אל גינת אגוז ירדתי בשיר השירים. סוף דבר, אם נעמיד את אלה מול אלה, נחזור לנקודת המוצא של הגמרא ביומא ונשכיל שכפות המאזניים מעויינות ויש פנים לכאן ולכאן. יש פירוט חטאים כנה ואמתי ויש פירוט חטאים חצוף ומתנשא, יש חטא מפורסם וחטא שאינו מפורסם, יש בין אדם למקום ובין אדם לחברו, יש מקרים של צורך בפרסום על מנת להסיר חשד, יש שיטות דוד ומשה ועוד ועוד. כל ווידוי וסיבותיו ונסיבותיו.
  22. מדובר בחטא קין שהרג את הבל אחיו. "גדיש ומגודש" בא מהמילה "שאת" – אם תטיב שאת, שהוא מלשון סאה או משא. ומכאן הביטוי הגדיש את הסאה (שכשפשוטו הוא בעצם לטובה, שנתן בעין יפה). ראה תוספתא שבת א יז על חטא העגל: "ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה".
  23. אדם שמגזים בווידוי על חטאיו, שבמסווה של צדיקות הולך ומספר לכל מי שחפץ לשמוע את כל חטאיו ומעלליו בפומבי ובפירוט מוגזם, הוא מי שמגביה את פשעיו וחטאיו עד שהם מכסים אותו. פירוט החטא וגילויו צריכים להיות במידה בה תמיד אישיותו ועצמיותו של האדם יישארו גבוהים מחטאיו! ראה דימוי דומה באבות דרבי נתן נוסח ב פרק א על האמרה: ועשו סייג לתורה - שלא יעשה אדם גדר יותר מן העיקר ויפול הגדר ויקצץ את הנטיעות". יש לעשות סייג לסייג (לגדור ולתחום את הגדר) שלא יאפיל ויכסה את העיקר, את העץ שעליו מבקשים להגן. באופן דומה, אין להגביה את גילוי החטא ואת ההתוודות עד שהאדם עצמו יכוסה בחטאיו ואישיותו תיעלם.