- והפסוק הסמוך משלים: "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה".
- נשוי פשע של תהלים נראה כמתכתב עם "נושא פשע" של י"ג המדות שנתגלו למשה בעת מתן לוחות שניים לאר חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים. ראה גם הפסוק במיכה ז יח שאנו מוסיפים להפטרת שבת שובה: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע וכו' ". בפשטות, מי הוא "נשוי פשע"? מי שנשאו לו (העבירו מעליו) את פשעיו. כמאמר הגמרא בראש השנה יז ע"א: "נשא עון ועבר על פשע. תנא דבי רבי ישמעאל: מעביר ראשון ראשון, וכן היא המדה. אמר רבא: ועון עצמו אינו נמחק". אך אם מיכה בא לחזק את דברי משה ולכפול את מוטיב הנושא ומעביר, היינו סולח, בא דוד ומוסיף ממד חדש: כיסוי החטא או במילים קשות יותר, הסתרתו. בכיסוי זה נרצה להתמקד הפעם (נושא עוון הוא נושא לפעם אחרת).
- וביחזקאל לט כו על הפסוק: "וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם וְאֶת כָּל מַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וכו' ", מפרש רש"י בשם מנחם: "ונשו - כמו אשרי נשוי פשע, לשון כפרה". מלשון לשאת. פרשני מקרא רבים הולכים בדרך זו ומבינים שמדובר במי שעשה תשובה ונמחל לו, ושני הפסוקים חוזרים על אותו רעיון. רד"ק מפרש: "אשרי מי שנשא האל על פשעו וכסה את חטאתו בתשובה שישוב אל האל... ועוד כפל הענין ואמר: אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, עונו למאומה, כלומר: שׁנשׁאוֹ בראותו יושר לבבו ששב אל ה' בכל לבו. וזהו שאמר: ואין ברוחו רמיה, כי אין תשובתו במרמה כאומר: אחטא ואשוב (פ"ח דיומא מ"ט), או שיהיה במחשבתו שישוב ויחטא". ופירוש דעת מקרא מסביר שכיסוי הוא כפרה בדומה לכפורת שהייתה מכסה את הארון (ראה פירוש אבן עזרא לכפורת, שמות כה יז). כל זה הוא כיוון אחד שניתן ללכת בו בפירושים ומדרשים על פסוק זה ועל כך בע"ה ביום הכיפורים בשנה האחרת. הפעם אנו רוצים ללכת בכיוון אחר, שהכיסוי הוא הסתרה ודוד מריק לכת הרבה מעבר לדברי משה.
- רב (שם האמורא) מקשה, משליך מפסוק אחד לשני. מציג סתירה, לכאורה, בין שני פסוקים.
- מהפסוק בתהלים משמע שיפה הצניעות לחטאים ואשרי מי שחטאיו מכוסים ולא התפרסמו ברבים (וממילא משמע שגם אין עליו חובה לפרסם את חטאיו, רק להתוודות בינו ובין עצמו וקונו, ואין זה חלק מתהליך התשובה), בעוד שמהפסוק במשלי משמע שמי שמנסה להסתיר את חטאיו לא יצליח (וממילא משמע שמעלה גדולה היא לחוטא להתוודות בפומבי על חטאיו ווידוי זה הוא חלק מתהליך התשובה). ראה הפסוק במשלי במלואו: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".
- ראה מפרשי הגמרא רש"י ושטיינזלץ שם. חטא מפורסם הוא חטא שכבר נודע ברבים ואז מוטב לאדם שיודה עליו בפומבי, אולי גם כדי לנקות אחרים מחשד. חטא שאינו מפורסם, מוטב שיתוודה עליו בינו לבין עצמו ולא יעשה פומבי לחטאיו. תירוץ זה הוא, אם מותר לומר, קצת 'טכני' ולא מתמודד עם מהות הסתירה והגישה השונה, שבין הפסוק בתהלים וזה שבמשלי.
- תירוץ זה הוא מהותי וערכי ומבחין בין עבירות שבין אדם לחברו בהם יש עניין לפרסם את החטא ולהתוודות בפומבי, ובין עבירות שבין אדם למקום בהם יפים הצניעות והכיסוי. איך נשלב את שני התירוצים? לכאורה נראה לומר שהאחד 'לא מכיר' בשני. התירוץ הראשון עושה אך ורק את האבחנה של חטא מפורסם מול חטא שאינו מפורסם, בין אם זה בין אדם לחברו ובין אם זה בין אדם למקום. ראה דברי רש"י על חטא שאינו מפורסם, מדוע לא לדוש בו ולפרסמו: "בחטא שאינו מפורסם – לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא, מיעוט כבוד שמים הוא". מילים אלה מזכירות מאד את דברי הרמב"ם שנראה להלן על כבוד שמים בעבירות שבין אדם למקום, אבל עדיין ניתן להבין את דברי רש"י כתקפים לכל סוגי העבירות, גם בעבירות שבין אדם למקום – "שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא, מיעוט כבוד שמים הוא"! ואולי אפילו אדרבא, בעבירות שבין אדם לחברו יש מיעוט כבוד שמים (חילול השם) גדול יותר, כמאמר הגמרא דף קודם בגמרא יומא שם: " ... אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!", שיש כאן חילול השם. ובאשר לתירוץ השני, אשר מבחין בין עבירות שבין אדם למקום ובין עבירות שבין אדם לחבירו, לכאורה גם כאן לא מעניין התירוץ הראשון של גורם הפרסום. עבירות שבין אדם לחברו לא מכסים, עבירות שבין אדם למקום – מכסים. האמנם? ואם כבר התפרסם הדבר? ואם התפרסם חלקית והציבור חי משמועות ורכילויות? לא עדיף להפסיק לכסות?
- כאן מדובר על פירוט החטא, בווידוי בינו לבין עצמו או בווידוי שמתפרסם לפני רבים. לשיטת רבי עקיבא אין צורך ודברי משה "ויעשו להם אלוהי זהב" – מהם מוכיח ר' יהודה בן בבא שצריך לפרט את החטא - הם בכלל סניגוריה על עם ישראל. ראה הדרשות על "ודי זהב" - סנהדרין קב ע"א, ברכות לב ע"א: "בשביל כסף וזהב שהשפעת להן לישראל עד שיאמרו דיי גרם להם לעשות להם אלהי זהב" (ובשמות רבה מג ז על האבא שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות). נראה שמחלוקת זו שבין רבי יהודה בן בבא ורבי עקיבא לגבי הצורך בפירוט החטא כחלק מתהליך התשובה, אינה קשורה לאף אחת משתי השיטות שראינו לעיל הדנות בחטא מפורסם או בין אדם לחברו ולמקום. אך עדיין, שיטת ר' עקיבא שאין צורך לפרט את החטא מזכירה את הגישות של כיסוי החטא, של הימנעות מווידוי והכאה על חטא בפומבי. שניהם דורשים את אותו פסוק: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"! האם רבי עקיבא יסכים שלפחות בעבירות שבין אדם לחברו צריך לפרוט את החטא? שבינו לבין עצמו ישחזר האדם מה בדיוק עשה? להלכה עכ"פ התקבלה דעתו של ר' יהודה בן בבא, כמובא בהלכות תשובה לרמב"ם פרק ב הלכה ג: " ... וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב". לשיטה זו, הפירוט בעבירות שבין אדם לחברו מסתדר טוב עם פרסום החטא ואילו הפירוט בעבירות שבין אדם למקום יהיה בינו לבין עצמו, בינו ובין המקום, בצנעה. זה חשבון אישי שלו ובין הקב"ה ובהשאלה מספר משלי ה יז: "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ".
- אחרי כל השיטות להלכה שראינו, מביאה הגמרא דרשת אגדה שלכאורה מתעלמת מכל הדיון הקודם. הסתירה בין "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" ובין: "מכסה פשעיו לא יצליח", הקביעה מתי מן הראוי לכסות את החטא ומתי מן הראוי להתוודות עליו בפומבי (עד כדי כתיבת החטא בספר התורה, במקרה של משה), היא עניין של השקפת עולם ששתי דמויות מפתח כמשה ודוד נחלקו בה! זו כוחה של האגדה, היא לא תשנה דבר מהקביעות ההלכתיות הנ"ל, אבל היא תענה על סיטואציות מיוחדות ותשאיר בפינו טעם נוסף בפה ונקודה למחשבה: מה נטיית הלב והשכל של כל אחד ואחת מאיתנו - שיטתו של משה או שיטתו של דוד?
- קלקלה – זנתה. ולעניין פגי שביעית, אמנם מצווה לאכול פירות שביעית. אבל אסור להפסיד פירות שביעית וכיון שאכלה אותם בעודם בוסר (פגים) כאילו הפסידה והשחיתה אותם. ראה מסכת שביעית פרק ד משנה ז וכן פרק ב משנה ה. וראה פירוש שטיינזלץ יומא שם בעיונים.
- על מה אני לוֹקָה, דיבור בגוף שלישי של המדבר על עצמו.
- לכאורה, חטא מי מריבה הוא בין אדם למקום ולא היה סיבה למשה להצהיר "ייכתב עווני". או שמא כבר נתפרסם החטא שהרי כל ישראל נכחו שם ולכן מוטב שייכתב לדורות ובצורה ברורה. אפשרות אחרת היא שיש כאן "שתי נשים שלקו בבית דין" ואחת מהן, זו שחטאה קל יותר, מבקשת לבדל עצמה מהשנייה שחטאָהּ כבד יותר ולפיכך נדרש פרסום ופירוט. במובן זה, המדרש אינו עושה חיים קלים לדוד כלל ועיקר! האשה שאכלה פגי שביעית היא משה בנמשל והאשה שקלקלה זה דוד שחטא באשת איש! במסווה של "אל ייכתב סורחני", נכתב סירחונו של דוד באופן הבוטה ביותר. הוא גם האשה שקלקלה וגם מנסה להסתיר קלקול זה. על רקע דברים קשים אלה, בוחר הדרשן להציג אלטרנטיבה שלא מכסה ולא מסתירה ולא מסתבכת והולכת, אלא מצהירה מראש: זה החטא שלי! אני משה "איש האלהים" חטאתי ואין לי מה להסתיר - מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם – וממני, משה, ילמדו כל הדורות. ראה גם איך משה משה מודיע בפומבי שטעה בהלכה: "אני טעיתי ואהרון למדני" (ויקרא רבה יג א).
- יש מקרים קיצוניים בהם חובה על הציבור (בית הדין?) לפרסם חטאים וחוטאים מסוימים. ראה רש"י בגמרא שם: "מפרסמין את החנפין - שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו - מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים: מה הועיל לו זכותו". ולא ניכנס לדין מיוחד זה כאן.
- הלשון "אמנם חטאתי" מזכירה מאד את הווידוי של עכן שלקח שלל מיריחו: "וַיַּעַן עָכָן אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (יהושע ז כ). וגם אם יש כאן רק הָשְׁאָלָה של מטבע לשון מליצית, החיבור קיים ומעורר את הָשְׁאֵלָה אם חטאו של עכן היה בין אדם למקום (עבירה על הציווי לא לקחת משלל יריחו), או (גם) בין אדם לחברו (נכון יותר בין אדם לציבור, בכך שנפלו אנשים מישראל במלחמת העי)? איך זה מתחבר להמשך דברי הרמב"ם המבוססים על הגמרא ביומא הנ"ל? נשמח ללמוד לקח מפי שואבי המים בנושא זה.
- לפני האל החוטא מפרט, אבל לפני "הרבים", היינו בני האדם שסביבו, הוא מתאר את החטא באופן כללי – סְתָם או סָתָם.
- הרמב"ם קובע להלכה, באופן חד משמעי, כשיטה השנייה שבגמרא יומא, שיטת רב זוטרא בר טוביה בשם רב נחמן, לפיה ההבחנה המרכזית והיחידה בנושא גילוי החטא או כיסויו, היא בין עבירות שבין אדם לחברו (ולציבור?) ובין עבירות שבין אדם למקום. בעבירות שבין אדם לחברו, לא רק שמותר לפרסם, אלא "שבח גדול הוא" למי שמתוודה ברבים ובפומבי, כולל פירוט הנדר כשיטת ר' יהודה בן בבא, שכמותו פוסק הרמב"ם (ראה הערה 7 לעיל). בעבירות שבין אדם למקום, לעומת זאת, יפים הצניעות והכיסוי והפירוט יהיה, כפי שכבר הערנו בהערה 7, בינו לבין עצמו או בינו ובין קונו ובלשון הרמב"ם: "שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם".
- הראב"ד (רבי אברהם בן דוד, פרובנס מאה 12, המשיג הגדול על משנה תורה לרמב"ם) מחזיר אותנו לשיטה הראשונה שבגמרא ביומא, השיטה הפותרת את הקונפליקט בין פרסום החטא או הצנעתו, בין "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" ובין "מכסה פשעיו לא יצליח", ע"י הבחנה בין חטא מפורסם שכבר נודע ברבים וחטא שאינו מפורסם. בהיגיון פשוט, ואולי גם משום שהראב"ד סבור שיש קשר בין הפתרונות השונים המוצעים בגמרא ביומא (ראה הדיון בהערה 7 לעיל), הוא מסיק שאם החטא כבר התפרסם, אזי רצוי וטוב שהחוטא יתוודה בפירוט ובפומבי, גם בעבירות שבין אדם למקום. תשובה והתביישות בפומבי היא 'תשובת המשקל' לחטא שנעשה פומבי ובקשתו של משה "ייכתב סורחני" היא בדיוק הנקודה הזו. משה עשה מה שעשה בפומבי! ראה במדבר רבה יט י שמשווה בין דברי משה במתאוננים "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" ובין מעשיו במי מריבה שדיבר ולא היכה ושואל האם אין דבריו במתאוננים קשים יותר? ותשובתו שם ע"י משל: "למלך שהיה לו אוהב והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא הקפיד המלך עליו. לימים עמד והגיס במעמד לגיונות גזר עליו מיתה. אף כך אמר לו הקב"ה למשה: הראשונה שעשית ביני לבינך, עכשיו כנגד הרבים, אי אפשר!" (מקור דרשה זו הוא בתוספתא סוטה פרק ו הלכה ז: "וכי איזו קשה זו או שמעו נא המורים? הוי אומר זו קשה יתר משמעו נא המורים. אלא שמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו, בגלוי - נפרעין ממנו"). אך ראשונים אחרים, כמו הרמ"א, חולקים על הראב"ד. אבל שיטת הראב"ד היא שמאפשרת לנו לגשר בין מדרש האגדה על שני הפרנסים ובין החלק ההלכתי בתחילת הסוגיה ביומא שהבאנו. ראה הערות 9 ו-12 לעיל.
- ציטוט פסוק זה במדרש איננו מדויק, הפסוק כפי שמוכר לנו הוא: "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר־צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם" (במדבר כז יד). אנחנו חוזרים לנושא שני הפרנסים והפעם ישירות לאירוע של מי מריבה בספר במדבר, מדרש ספרי במדבר, שם הוא המקור.
- אם המדרש דן בחטא מי מריבה של משה ואהרון, למה צריך להכניס כאן את דוד? מה הוא שייך כאן? ראה איך מדרש זה מוצא את גלגולו במדרש במדבר רבה יט יא, שם מושמטת לחלוטין הפתיחה: "שני פרנסים עמדו לישראל" והוא מתחיל מיד במשל של שתי הנשים. שם, האישה שקלקלה הוא דור יוצאי מצרים שחטא בחטא המרגלים ונגזר עליו שלא ייכנס לארץ. משה, הנמשל לאישה שאכלה או גנבה פגי שביעית, אומר שם: "הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הזה שהכעיסוך ... ועכשיו יאמרו לדורות שאני כמותם?!". עפ"י מדרש במדבר רבה משה מבקש לבדל עצמו מדור המדבר ואין שום זכר לדוד. אבל המקור הוא כאן, בספרי (משם כנראה הועתק לגמרא יומא) וכאן כן מופיע דוד! למרות שגם מדרש ספרי הוא על חטא מי מריבה (ובהקשר זה מדרש במדבר רבה ממשיך אותו כיאות), הוא מכניס לתמונה את דוד! כי מה שחשוב לו זה לא המקרה הספציפי של חטא מי מריבה, לא הבידול של משה לעומת דור המדבר. מה שחשוב לו הוא לנצל את חטא מי מריבה על מנת להציג נושא הרבה יותר עקרוני: כיסוי החטא או גילויו. כפי שהוא ממשיך ודורש.
- ראה דברינו יען לא האמנתם בי בפרשת חוקת שם הראינו שכבר במקרא, עוד לפני כל הפרשנים והמדרשים שהאריכו לדון במהות חטאם של משה ואהרון במי מריבה, נזכר החטא ארבע פעמים וכל פעם בלשון אחרת. ראה ילקוט שמעוני פרשת חקת רמז תשסד: "ארבע חטאות כתובין כאן: לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם. לא האמנתם - שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו. ולא קדשתם - לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים. מעלתם - אמרת המן הסלע הזה. מריתם - ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברת על דברי".
- משה כבר לא לבד. מצטרפים אליו : אהרון, בניו וכל הצדיקים החביבים שמכירים בחטאם. שהרי: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז כ). וכמאמר הכוזרי בהגנתו על חטא העגל: "חֵטְא שֶׁהִגְדִּילוּהוּ עֲלֵיהֶם לִגְדֻלָּתָם וְהַגָּדול מִי שֶׁחֲטָאָיו סְפוּרִים". המוטיב החוזר פה הוא: "להודיעך שלא היתה בהם אלא זו בלבד"! פרסום החטא, בנסיבות מסוימות גם בין אדם למקום, הוא על מנת לתחום אותו, על מנת לסלק לשונות רעים ורכילויות, "פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר" וחשדות מיותרים. זה החטא! הרי הוא לפניכם, בלי כחל ושרק. זה הוויכוח המהותי בין דוד ומשה וזו תרומת מדרש האגדה שהגמרא לקחה ממדרש ספרי והוסיפה לדיון ההלכתי במסכת יומא. ובשונה מההלכה שזה עתה נקבעה, שהרי דוד שמכסה על החטא ומבקש "אל ייכתב סירחוני" חטא בין אדם לחברו ואילו משה שאמר "ייכתב סירחוני" חטא בין אדם למקום.
- הדברים חוזרים במדרש ספרי דברים בלשון דומה, ראה שם המשל של רבי שמעון על המלך שהיה מסייר עם בנו בכל מקום שאירעו להם מאורעות טובים וגם רעים. ראה מדרש זה בהרחבה בדברינו ייכתב עווני בפרשת חוקת. אבל דוד בשלו, כפי שהמדרש שם ממשיך.
- וכמה שמנסים לשכנע את דוד ולהראות לו שקיבל עונש כדין ארבעה וחמישה ושהדברים נכתבו לדורות - דוד לא מוותר, כפי שהמדרש שם מסיים: "דוד אמר חטאתי לה' (שמואל ב יב יג). מה אמר לו (נתן): גם ה' העביר חטאתך לא תמות, ואומר: לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי (תהלים נא ו)".
- אחרי כל הדברים האלה בא רב כהנא וקובע בפשטות, בלי שום התלבטות או הבנה במצבים שונים, שמי שמפרש (מפרט ברבים) את חטאיו הוא אדם חצוף! כנגד קביעה זו, אפשר להעמיד סדרה ארוכה של מדרשים על הפסוק הנגדי: "מכסה פשעיו לא יצליח" כגון זה שבשיר השירים רבה פרשה ו על הפסוק "אל גינת אגוז ירדתי" המשבח את עם ישראל שנמשלו לעץ האגוז: "מה הנטיעות הללו אם את מכסה שורשיהם בשעת נטיעתן הן מצליחות, ואם לאו אין מצליחות, אבל האגוז הזה אם את מכסה שורשיו בשעת נטיעתו אינו מצליח, כך ישראל (משלי כ"ח) מכסה פשעיו לא יצליח". ראה דברינו אל גינת אגוז ירדתי בשיר השירים. סוף דבר, אם נעמיד את אלה מול אלה, נחזור לנקודת המוצא של הגמרא ביומא ונשכיל להבין שכפות המאזניים מעויינות ויש פנים לכאן ולכאן. יש פירוט חטאים כנה ואמתי ויש פירוט חטאים חצוף ומתנשא, יש חטא מפורסם וחטא שאינו מפורסם, יש בין אדם למקום ובין אדם לחברו, יש מקרים של צורך בפרסום על מנת להסיר חשד, יש שיטות דוד ומשה ועוד ועוד. כל ווידוי וסיבותיו ונסיבותיו.
- מדובר בחטא קין שהרג את הבל אחיו. "גדיש ומגודש" בא מהמילה "שאת" – אם תטיב שאת, שהוא מלשון סאה או משא. ומכאן הביטוי הגדיש את הסאה (שכשפשוטו הוא בעצם לטובה, שנתן בעין יפה). ראה תוספתא שבת א יז על חטא העגל: "ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה".
- אדם שמגזים בווידוי על חטאיו, שבמסווה של צדיקות הולך ומספר לכל מי שחפץ לשמוע את כל חטאיו ומעלליו בפומבי ובפירוט מוגזם, הוא מי שמגביה את פשעיו וחטאיו עד שהם מכסים אותו. פירוט החטא וגילויו צריכים להיות במידה בה תמיד אישיותו ועצמיותו של האדם יישארו גבוהים מחטאיו! ראה דימוי דומה באבות דרבי נתן נוסח ב פרק א על האמרה: ועשו סייג לתורה - שלא יעשה אדם גדר יותר מן העיקר ויפול הגדר ויקצץ את הנטיעות". יש לעשות סייג לסייג (לגדור ולתחום את הגדר) שלא יאפיל ויכסה את העיקר, את העץ שעליו מבקשים להגן. באופן דומה, אין להגביה את גילוי החטא ואת ההתוודות עד שהאדם עצמו יכוסה בחטאיו ואישיותו תיעלם.