וימרו על ים סוף

מים ראשונים: דברינו כאן הם המשך לדף שחורה אני ונאווה. שכתבנו לפרשה זו בשנה האחרת.

אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף: (תהלים קו פסוק ז).1

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: (שמות יד יא-יב).2

 

שיר השירים רבה פרשה ב (סימן ב וילנא, סימן ל דונסקי)

תני דבי ר' ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן. ונכנסה לפנים, ולא היתה יכולה להיכנס שעדיין הנחש מקנן. תחזור לאחורה לא הייתה יכולה שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים: לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין, שכבר פרעה הקריב. מה עשו? "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ". מיד: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" (שמות יד ל).3

מסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לח

עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר, שנאמר: "וינסו אותי זה עשר פעמים" (במדבר יד כב) … ואלו הן: הראשון במאז שנאמר: "ומאז באתי אל פרעה" (שמות ה כג). ואחר על הים, שנאמר: "וימרו על ים בים סוף" (תהלים קו ז) … ואחד ברפידים, שנאמר: "מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' " (שמות יז ב). ואחד במרה שנאמר: "שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" (שם טו כה).4 ואחד בשליו, שנאמר: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים" (שם טז ג) ואחד במן … ואחד בתבערה ואחד במסה ואחד בקברות התאוה, שנאמר: "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה ממרים הייתם עם ה' " (דברים ט כב). ואחד במדבר פארן שמרגלים את הארץ.5

מסכת פסחים דף קיח עמוד ב

דאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי: מאי דכתיב: "וימרו על ים בים סוף"? – מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד – כך מצריים עולים מצד אחר. אמר לו הקב"ה לשר של ים: פלוט אותן ליבשה.6

שמות רבה פרשה כד סימן א

"ויסע משה את ישראל מים סוף" (שמות טו כב).7 זהו שכתוב: "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם" (דברים לב ו) – ר' ששא בנו של רבי אבא, היה כותב ה"א למטן ולמ"ד למעלן,8 כלומר: הא, לה' תגמלו זאת, אחר כל הנסים שעשה לכם? … שכחתם כל הנסים האלו שעשה עמכם הקב"ה, והיה צלמו של מיכה עובר עמכם בים והנחתם דברי תורה והתעסקתם בדברים אחרים! – "הלה' תגמלו זאת".9 אמר ר' יהודה ב"ר אלעאי: לא דיים שעבר עמהם צלמו של מיכה, אלא שהיו מקישים כלפי מעלה דברים, שנאמר: "אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו" (שמואל ב ז כג).10 וכן הוא אומר: "וימרו על ים בים סוף" (תהלים קו ז), מהו שתי פעמים? אלא על הים המרו שלא היו רוצים לירד, אילולי שבט יהודה שקפץ תחלה וקדש שמו של הקב"ה, שנאמר: "בצאת ישראל ממצרים … היתה יהודה לקודשו" (תהלים קיד א-ב). ובים סוף מנין שהמרו? אלא כיון שירדו לתוך הים, היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים,11 והיה בו כמין טיט, שנאמר: "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים" (חבקוק ג טו). והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים בטיט ובים טיט, במצרים בחומר ובלבנים ובים חומר מים רבים, הוי: "וימרו על ים בים סוף".12

אבות דרבי נתן נוסח א פרק לג

בשעה שעמדו אבותינו על הים אמר להם משה: קומו עברו. אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה הים נקבים נקבים. נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה נקבים נקבים, שנאמר: "נקבת במטה ראש פרזיו" (חבקוק ג יד). אמר להם משה: קומו עברו. אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה, שנאמר: "בקע הים ויעבירם" (תהלים עח יג) … אמר להם משה: קומו עברו. אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר: לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו יג). אמר להם משה: קומו עברו. אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה לפנינו חמר. נטל משה המטה והכה הים ונעשה טיט … אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה לפנינו מדבר. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה מדבר, שנאמר: "ויוליכם בתהומות כמדבר" (תהלים קו ט). אמר להם משה: קומו עברו. אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה לפנינו פירורים פירורים … לא נעבור עד שנעשה לפנינו סלעים סלעים … לא נעבור עד שנעשה לנו יבשה … לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה חומות, שנאמר: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם (שם שם). אמר להם משה: קומו עברו. אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה לפנינו נאדות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נאדות, שנאמר: "נצבו כמו נד נוזלים" (שם טו ח). … והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהן, שנאמר: "ויניקהו דבש מסלע" (דברים לב יג). ויש אומרים: היה יוצא להם מים חיים מן הים ושותין בתוך הגזרים לפי שמימי הים מלוחים הן שנאמר נוזלים. ואין נוזלים אלא מתוקים, שנאמר: "באר מים חיים ונוזלים מן לבנון" (שיר השירים ד טו) וענני כבוד למעלה מהם שלא ישלוט בהן השמש ועברו ישראל כן כדי שלא יצטערו. רבי אליעזר אומר תהום כפה עליהם מלמעלה ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו.13

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויסע פרשה א

"ויסע משה את ישראל" (שמות טו כב), שהסיען בעל כרחן, במקל. שכיון שראו בפגרי האנשים שהעבידום בפרך ובעבודה קשה, כולן פגרים מתים מוטלין על שפת הים, אמרו: כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים, "נתנה ראש ונשובה מצרימה" ונעשה לנו עבודה זרה ותרד בראשנו ונחזור למצרים. יכול שאמרו ולא עשו? הרי הוא אומר: "וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא־זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ־רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־וחסד חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם" (נחמיה ט יז).14

מדרש תנאים לדברים פרק א

ר' יהודה אומר: המרו על הים והמרו בתוך הים, שנאמר: "וימרו על ים בים סוף" (תהלים קו ז).15 ומהו זה? זה צלמו של מיכה שעבר עמהם בתוך הים שנאמר: "ועבר בים צרה והכה בים גלים" (זכריה י יא).16

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כט

בוא וראה, פסלו של מיכה היה עומד במערבו ובהמ"ק היה עומד בשילה.17 והיה מקריב לפני צלמו של מיכה קטורת בעתר, כענין שנאמר: "ועתר ענן הקטורת עולה" (יחזקאל ח יא), ובשילה היו מקריבים פרס שחרית ופרס ערבית. והיו ב' העשנים מתאבכין ועולין לשמים, כמו שכתוב: "ויתאבכו גאות עשן" (ישעיה ט יז). והקב"ה אומר: לאיזה נקבל, לזה או לזה?18

רמב"ן שמות פרק יד פסוקים י-יא

וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים – איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כולם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב: וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, "והעם" שם להמון.19

שמות רבה פרשה א סימן לו

"וירא אלהים" – אמר ריש לקיש: שראה שהן עתידים להמרות על ים סוף, דכתיב: "וימרו על ים בים סוף". "וידע אלהים" – ידע שהן עתידים לומר: "זה אלי ואנוהו". ר' יהושע בן לוי אמר: ראה שעתידין לומר: "אלה אלהיך ישראל"; "וידע אלהים" – שעתידים להקדים נעשה לנשמע. ורבותינו אומרים: "וירא אלהים" – שעשו תשובה הבינונים שבהם, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, דכתיב: "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח" (שיר השירים ב יג). "וידע אלהים" – שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע אלא הקב"ה לבדו. וזה מכוון את לבו וזה מכוון לבו ועושים תשובה. ואע"פ שעשו תשובה, לא יצאו משם אלמלא זכות האבות.20

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א סימן ד

רבי ברכיה בשם רבי יהודה ברבי אלעאי: כתיב (שמות טו) ויסע משה את ישראל – הסיען מחטאו של ים.21 אמרו לו: משה רבינו, להיכן אתה מוליכנו? אמר להם: לאלים ומאלים לאלוש ומאלוש למרה וממרה לרפידים ומרפידים לסיני. אמרין: לכל הן דאת אזיל ומוביל לן, אנן עמך.22 משל לאחד שהלך ונשא אשה מן הכפר אמר לה: קומי ואתית עמי. אמרה ליה: מן הכא להן?23 אמר לה: מן הכא לטבריא ומתמן לבורסקי ומבורסקי לשוקא עילאה ומתמן לשוקא ארעייתא.24 אמרה ליה: לכל הן דאת אזיל ונסיב לי, אנא אתיא עמך. כך אמרו ישראל: " דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ" (תהלים סג ט).25

שבת שלום

וברכת שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה לאילנות26

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה גם המדרש הבא, מדרש זוטא – שיר השירים (בובר) פרשה ב, המציג את הדואליות של אמונה ועבודה זרה ברגע היציאה מהים ליבשה: "באותה שעה העלה עליהם המקום וימרו על ים סוף ולא עשו אלא נותנים אחת מרגליהם ביבשה ואחת על הים והיו אומרים שירה". וכמו שאומרים היום: רגל פה, רגל שם.

עדכון אחרון: 04/02/2018

הערות שוליים

  1. פרק קו בתהלים סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל, בנימה של טרוניה על העם שאיננו זוכר לקב"ה את חסדיו לאורך ההיסטוריה (לסקירות היסטוריות נוספות בתנ"ך, ראה יהושע כד, שמואל א פרק יב, נחמיה ט. ראה דברינו סקירות היסטוריות בפרשת מסעי). הטון בתיאור ההיסטורי שבפרק זה הוא של הודאה לקב"ה על חסדיו ונפלאותיו עם עם ישראל, הגם שזה היה כפוי טובה, סרבן ומרדן לאורך כל התקופות. ראה פירוש דעת מקרא לפרק זה. המרי הראשון הוא על ים סוף, מיד ביציאה ממצרים. אחריו באים כל שאר חטאי אבותינו ומרים במדבר ובספרי יהושע ושופטים, לא תמיד בסדר המוכר לנו מהתורה.
  2. אנחנו מחפשים בתורה את המרי של בני ישראל על ים סוף ופסוקים אלה הם לכאורה המקור לכך. הדברים אכן קשים, אך באמת, צריכים לקרוא שם את העניין כולו ממנו עולה מצוקה אמיתית של עבדים שזה עתה יצאו ממצרים ונתונים בין הפטיש (חיל פרעה ההולך ומתקרב) ובין הסדן (הים). וכפי שהתורה מעידה: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". וגם התשובה היא בהתאם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם". אין כעס על בני ישראל, לא מהקב"ה ולא ממשה. ואם מישהו ננזף הרי זה משה אשר נדרש למעשים ולא לתפילה בעת הזאת: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו".
  3. מדרש זה אכן מציג את המצוקה הגדולה שבני ישראל היו נתונים בה ברגע הקשה הזה. ראה שם שהוא דורש את הפסוק: "יונתי בחגווי הסלע ... הראיני את מראיך השמיעיני את קולך", שהקב"ה, כדברי המדרש שם: "מתאווה לשמוע קולם של ישראל". אז היכן כאן המרי? מהיכן לקח בעל ספר תהילים את הביקורת הקשה כל כך על אבותינו שהמרו על ים סוף?
  4. ראה דברינו מצוות שנצטוו במרה בפרשה זו.
  5. סתם המדרש ולא פירש מה היה המרי על הים. זאת ועוד, בכל שאר הניסיונות שהמדרש מזכיר, מובא כאסמכתא פסוק מהתורה והניסיון או המרי מוסבר בתורה עצמה ורק במרי שעל הים נזקק הדרשן לפסוק מתהילים. למה הוא לא מביא את הפסוקים שהבאנו למעלה? האם משום שהוא מסכים עם הדברים שהבאנו בהערות 2 ו-3 שקשה לבוא בטענות לעם שזה עתה יצא מבית עבדים ונודד ללא מצפן וכיוון דרך (בראייתו) במדבר? סתם הדרשן כמו גם בעל ספר תהלים ולא פירשו: מרי זה מהו ומה טיבו?
  6. וכן הוא במקבילה במסכת ערכין דף טו ע"א. ההמריה, אליבא דרב הונא, הייתה חוסר אמונה. קטנות של אמונה. בני ישראל עדיין מפחדים ממצרים, שהיו תחת שעבודם זמן רב כל כך, וחוששים שמא כמו שהם עלו מהים בצד אחד (והספיקו לחצות אותו טרם ששב לאיתנו), כך עלו המצרים בצד השני והם שרירים וקיימים ועדיין נשקפת מהם סכנה, למרות הים המפריד (חיל מצרים נכנס פעמים רבות למדבר סיני ומשם אף לארץ כנען). עד שהקב"ה נאלץ להראות להם את תבוסת חיל מצרים במו עיניהם, ככתוב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". רק אז: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (ראה פירוש תורה תמימה שמות יד ל). הזאת היא המריה על ים סוף? האין זה שוב דבר טבעי שניתן להבינו, חשש ממצרים ומפרעה?
  7. "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", "אלה מסעי בני ישראל  לצבאותם" ופה משה צריך להסיע את בני ישראל מים סוף: "הסיעם מחטאו של ים". המרי או ההמריה כאן היא לאחר קריעת ים סוף, לאחר שירת הים, לאחר "ויאמינו בה' ובנשה עבדו". ראה פרשה כד סימן א במדרש שמות רבה בשלמותו שם, שמתבסס על "ויסע" זה וכולו תרעומת ורטינה על התנהגות בני ישראל שם ואנו הבאנו רק טיפה (טיט) בים. ועוד נחסוק ל"ויסע" זה להלן.
  8. בספר התורה, היה מפריד בין הה"א ליתרת המילה וכותב את הה"א למטה מהשורה (השיטה) על מנת להפרידה משאר המילה. האם זה ספר תורה כשר?
  9. ההמריה הראשונה היא פסלו של מיכה שעובר עם בני ישראל בים סוף. ורבו על כך המדרשים עד שנראה שנושא זה ראוי שנדון בו בנפרד בפעם אחרת. ראה למשל מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן יד: "רבי יוסי אומר: יש בושה גדולה מזו? ישראל עוברין בים סוף ופסל מיכה עובר עמהם ... והים נקרע לפניהם! הוי: לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". ובמדרש במדבר רבה טז כו אף באנלוגיה מתחום ההלכה: "הלכה: תינוק שיש בידו אבן בשבת מהו לטלטלו? שנו רבותינו: נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כלכלה ואבן בתוכה. מדור המדבר אתה למד, שהיה הקב"ה נושאם במדבר כביכול כאשר ישא איש את בנו והיתה עבודת כוכבים בידם, שנא' (שמות לב) כי עשו עגל מסכה וכן את מוצא כשעברו בים צלמו של מיכה עבר עמהם שנא' (זכריה י) ועבר בים צרה ובכל כך לא הניחן הקב"ה ואמר למשה קרעתי להם את הים והכעיסוני שנא' (תהלים עח) כמה ימרוהו". ענין זה של הקדמת פסל מיכה, שבמקרא נזכר רק בסוף ספר שופטים, לספר שמות וליציאת מצרים, אומר דרשני. מה מקור העניין? למה יש צורך להקדים את פסל מיכה לדור יציאת מצרים ולהוסיף לדור יוצאי מצרים גם חטא זה? מה בא עניין זה ללמדנו?
  10. ראה מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד: "ואומר: מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו (שמואל ב' ז כג). ר' אליעזר אומר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים ... ואי זה זה? זה צלמו של מיכה. ר' עקיבא אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם". פסוק מיוחד זה שבשמואל (בתפילת ההודיה של דוד כאשר נתן מבשר לו ששלמה יבנה את בית המקדש ומלכותו תימשך) נדרש בשני פנים: בלשון קודש ובלשון חול ועבודה זרה. מי נפדה ממצרים? ראה דברינו לי ולכם היא הגאולה בפרשת בא.
  11. רד"ק, בפירושו לפסוק הזה בתהלים, מביא את המדרש הזה ושואל: "ואני תמה על זה הדרש, שהרי כתוב (שם יד, כא): וישם את  הים לחרבה, ואמר בזה המזמור (פסוק ט): ויוליכם בתהומות כמדבר, מלמד שלא היה שם טיט אלא יבש כמו המדבר". המדרש כנראה יותר "ריאלי" ומניח שגם לאחר שהים נסוג, עדיין קרקעיתו הייתה לחה ובוצית.
  12. המריה השנייה היא סירוב בני ישראל להיכנס לים. לא סתם סירוב של פחד או קושי, אלא של גידוף ולשון הרע של טיט הים כנגד טיט מצרים. גם בנושא זה רבו המדרשים. ראה למשל דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים סימן ח: "ר' אבא בר כהנא אמר בשם ר' אליעזר: שתי המריות המרו: אחת במדבר ואחת על ים סוף, שנאמר: וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז). ר' אבא בר כהנא בשם ר' אליעזר: ומה היו שתיהן? אלא שהיו עומדים על הים והיו ממרים זה על זה, זה אומר איני יורד וזה אומר איני יורד. ומשירדו בים היה בים טיט, שנאמר: דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג טו), והיו מהלכים בטיט ואומרים אלו לאלו: ראובן בעט בעטך, שמעון דייש דיישך - מטיט ולבנים יצאנו ולטיט ולבנים אנו באין". שים לב לביטוי של המדרש: ממרים זה עם זה, שמתחבר עם דברי משה במקרא: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (דברים ט כד). וכן ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת שלח - הוספה סימן ג: "מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים? (ישעיה ה ד). אמר הקב"ה: מה טובות שבראתי בתוך עולמי לא עשיתי לכם? ובאותה הטובה שעשיתי עמכם הייתם מכעיסים אותי. הוצאתי אתכם ממצרים ובאתי לים, ועשיתי אותו כמלוא טיט ... והיו מהלכים בו, ואומרים זה לזה פלוני ראובן איכן אנו, אין אתם יודעים מטיט ולבנים הוציאנו, ולטיט החזירנו, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים (שמות א יד), וכן דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג טו)". ועוד ראה מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה א: "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. זו המריה שהמרו ישראל על הים ואיזה המריה שנסה אותם המקום, ייבש המים והטיט לא ייבש. התחילו ישראל אומרים: המים הוא יכול ליבש, אבל הטיט אינו יכול ליבש, אמר להם המקום: נסיתי אתכם ולא עמדתם, כמו שאבדו סוסי פרעה ורכבו כך הייתם חייבים לאבד, אבל אעשה בשביל שמי הגדול שלא יחלל, לכך נאמר וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו". והמדרשים רבים.
  13. אין חשקנו להאריך בגנותם של ישראל, אבל לא יכולנו שלא להביא מדרש זה (שקצרנו בו מאד) שמאריך מאד בסירובם של בני ישראל להיכנס לים סוף (ושאינו מתבסס על הפסוק וימרו על ים סוף) ולתמוה מה ראו בעלי המדרש להרחיב בדרשות ציוריות ומפורטות על סירוב זה. אולי הם רוצים לומר לנו, שבראייה לאחור ומתוך נוחות חיינו, קל לעמוד בתפילה ובהלל ולומר: "המעביר בניו בין גזרי ים סוף", "הים ראה וינוס" וכו', אבל בשעה ובמקום דבר קשה מאד היה לומר לעם של עבדים שנסים מפני פרעה והוא כבר מאחוריהם: קומו עברו. לאן נעבור? אין זו התאבדות לקפוץ ככה לים? הנס היה, רוצים לומר המדרשים, תוך כדי הכניסה.
  14. הדרשן עושה כאן שימוש בדברים שאומר העם בפרשת המרגלים, במדבר פרק יד פסוק ד, ומקדים אותם לרגע הראשון בו נושעו בני ישראל בים סוף מפרעה הרודף אחריהם, לרגע השגב שהתורה מכתירה במלים: "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". "נתנה ראש ונשובה מצרימה" - הקלגסים ששעבדונו מתים, מצרים ריקה, בואו ונירש אותה! חזרנו שוב למריה שלאחר קריעת ים סוף. ראה גם מדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן טז שהיה צורך להסיע את בני ישראל מים סוף, בשל ביזת מצרים שהיו עסוקים בה: "מהו ויסע משה? שהסיען בעל כרחן, שלא בטובתן. כיצד? אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם ... עמד וקישט כל אותן הסוסים באבנים טובות ומרגליות. כשבאו לים וטבען הקב"ה, היו צפין על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות והיו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם ולא היו מבקשים לזוז משם. כיון שראה משה כך, אמר להם: מה אתם סבורים? שבכל יום הים מעלה לכם אבנים טובות ומרגליות? עמד והסיען בעל כרחן".
  15. אנחנו מזכירים שוב ושוב את הפסוק הזה מתהלים פרק קו שבחרנו לכותרת הדף. אך כדאי גם להתבונן בפסוקים הקשים בתהלים פרק עח: בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד: ... וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא לוֹ לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה". אך שם המרי הוא יותר במדבר.
  16. זה הסדר הנכון, תחילה המרי על ים סוף, שלא רצו לרדת בים וגדפו את הטיט והבוץ ואח"כ משעברו, לא שכחו לקחת איתם גם את העבודה הזרה שהייתה עמם, את פסל מיכה. ראה גם  מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טו: "אמר ר' יהודה ב"ר אלעאי: עבודה זרה היתה בידן של ישראל והיסיעה משה באותה שעה, שנאמר: מים סוף - מדבר שבידן. ואיזה זה? זה עבודה זרה. מה הוא אומר: וימרו על ים בים סוף". על שפת ים סוף, פרעה מכאן, טיט ובוץ מכאן, מנסה משה לעקור את העבודה זרה שבני ישראל נושאים איתם ממצרים. לרגע כאילו הצליח, אך רק לרגע. סופה של עבודה זרה שהיא חוצה יחד איתם את הים. ומה עם המחזה הנפלא שראתה שפחה על הים? ומה עם האמונה והשירה? היכן הייתה אז העבודה זרה? יושבת וממתינה בצד - לא נעקרה. אין ספק שיש כאן מקדמה למעשה העגל מחד גיסא ואולי גם מִפְרָעָה לעבודה זרה של ספר בראשית שהביאו איתם בני יעקב (ורחל!) בצאתם מחרן. ארמי אובד אבי, מתחילה היו עובדי עבודה זרה אבותינו. ואנו חוזרים ושואלים: מה מקור מדרשים אלה? האם לא די לנו בעבודה זרה שמפורשת במקרא שאנו צריכים להוסיף עבודה זרה של המדרש? מה מביא את הדרשן לומר שעבודה זרה בכלל, פסל מיכה של ספר שופטים בפרט, עברו עם בני ישראל בקריעת ים סוף? האם יש כאן מסורת שבע"פ שאיננה במקרא? ראה ספרם של שנאן וזקוביץ: לא כך כתוב בתנ"ך, הוצאת ידיעות אחרונות 2004.
  17. בהמ"ק הוא קיצור של בית המקדש, אבל ברור שהכוונה למשכן שהיה בשילה ולא לבית המקדש.
  18. מדרש זה הוא ממדרשי החורבן – איכה ישבה בדד, והוא דורש פסוקים מהנביאים, בעיקר ישעיהו פרק מג, האומרים שאין הקב"ה חפץ בקרבנות וקטורת, כי אם באמונה ועבודת ה' אמתית. לעניינינו, התיאור הדואלי זה של אמונה ועבודה זרה, השיתוף, הפסיחה על שתי הסעיפים, שהייתה נפוצה בבית ראשון, מתמיהה את הדרשן, העומד בבית שני, והוא מחפש לה שורשים. יש לנו בתורה את נעשה ונשמע עם מעשה העגל, ים סוף ומרה, ובספר בראשית יציאה מחרן עם התרפים, אך הדרשן מחפש עוד. הוא מחפש את שורשי שני עמודי העשן שעולים ומתאבכים זה עם זה (שים לב שגם עשן הקטורת של פסל מיכה, מיתמר ועולה לשמים. שזה מאחד הניסים שהיו בבית המקדש!). והוא מוצא אותם במעמד קריעת ים סוף ובנס הגדול של חציית הים. לא קבלנו תשובה לשאלתנו: למה להוסיף חטא לים סוף שאיננו במקרא, אך אולי מצאנו את הסיבה לצורך למצוא מקורות קדומים לדואליות האמונה של עם ישראל שהייתה נפוצה בבית ראשון והביאה את חכמי בית שני לדרוש ולעסוק בה. החוט המקשר הוא הפסוק בתהלים, כמובן.
  19. רמב"ן מתאר תמונה יותר מאוזנת ואופטימית יותר: היו כאלה והיו כאלה וגם "העם" אלה שהמרו, לבסוף האמינו. הדואליות איננה בנפש החצויה של היחיד, כי אם בקהילה הרחבה, בקיבוץ אנשים ודעות, שיש כאלה ויש כאלה והשאלה היא מי המוביל.
  20. מתחילת תהליך הגאולה, אלהים רואה ואלהים יודע. את השלילה ואת החיוב, את האור ואת הצל. כנגד ההמריה, באה השירה: "זה אלי ואנווהו". יש איזון. כבר הארכנו בנושא זה בדברינו שחורה אני ונאווה ושם הבאנו את מדרש שמות רבה כג י שמעצים עוד יותר את התיקון, את הנאווה מול השחורה, את "ידע" מול "ראה": "שחורה אני ונאוה - במה שאני שחורה בו אני נאוה. חטאו בחורב, שנאמר: ובחורב הקצפתם את ה', ובחורב אמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. בים המרו שנאמר: וימרו על ים בים סוף, ובים אמרו שירה שנאמר: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת". ועדיין, אומר שמות רבה לעיל: הכל בזכות האבות. ראה המשך דבריו שם בשבח האבות.
  21. חטא הרצון לחזור למצרים, או חטא ההתעסקות בביזה, שניהם הזכרנו לעיל, או חטא אחר שמדרש שיר השירים רבה לא מפרט.
  22. לכל מקום שאתה הולך ומוביל אותנו, אנו עמך.
  23. לאן?
  24. ומהשוק העליון לשוק התחתון (של טבריא). העירוני מספר בהדרגה לבת הכפר שהוא מבקש לשאת, לאן בעצם הוא לוקח אותה.
  25. נסיים בעוד מדרש חיובי אשר קורא את הפסוק: "ויסע משה את ישראל מים סוף", לצד הטוב והחיובי. משה מסיע את ישראל מים סוף במילים. במילים ללא כחל ושרק. לאן מכאן, הם שואלים (ובצדק)? לאן כעת? והוא אומר להם: מאלים, לאלוש, למרה, לרפידים ולסיני. סיני כאן אינו ההר הנשגב, אלא אי שם בעומק המדבר. אין הליכה ישר לארץ זבת חלב ודבש. אין כעת שרשרת ניסים ומכות במלכי כנען כמו שהיו אצל פרעה. והם עונים לו: לכל מקום שאתה הולך ומוביל אותנו, אנו עמך. ביחד עם המשל על העירוני שביקש לשאת את בת הכפר, דברים אלה הם ממש כדברי הנביא: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה " (ירמיהו ב ב). ראה דברינו חסד נעורים בפרשת מטות.
  26. "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ... באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" (מסכת ראש השנה פרק א משנה א). ובהמשך במשנה ב שם: "בארבעה פרקים העולם נידון ...". ואם תאמר ראש השנה לאדם לחוד וראש השנה לאילן לחוד, כלך אצל ספרי דברים פיסקא רג: "כי האדם עץ השדה - מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן". ובמדרש בראשית רבה כו ו: "כי האדם עץ השדה - מה אדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון".