- מגילת רות קשורה לספר שופטים בסגנונה, רוחה, מקומה ותקופתה. ראו הקדמת דעת מקרא למגילת רות: "המגילה באה לספר מעשה שאירע ממש בימי השופטים, ומכאן גם ערכה הרב של המגילה לתולדות ישראל באותה תקופה. התיאור הבהיר והנאמן מחיי ישראל בשלהי תקופת השופטים בעיר קטנה באופן יחסי, בית לחם, בה חי ציבור המקפיד על תורה ומצוות – משלים ומאזן את התיאור הקודר של חיי ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בספר שופטים, שאיש הישר בעיניו יעשה". זאת ועוד, נראה שהפתיחה "ויהי בימי שפוט השופטים" צריכה הייתה להיות הפתיחה לספר שופטים (ראו איך ספר שופטים נפתח במילים: "ויהי אחרי מות יהושע") וסיפור אלקנה וחנה יכול להתווסף בקלות לספר שופטים לצד סיפוריהם של אהוד, דבורה, שמשון וגדעון. לפי מסורת חז"ל רות היא בתו של עגלון מלך מואב איתו נלחם אהוד בן גרא (ונכדתו של בלק שביקש לקלל את ישראל והיזנה את בנות מואב כנגדם! ראו סוטה מז ע"א). בראיה רחבה יותר, מגילת רות שייכת לנביאים ראשונים וקשורה גם לספר שמואל ומלכים כפי שנראה בהמשך. "שמואל כתב ספרו ושופטים ורות" (בבא בתרא יד ע"ב).
- מדרש רות רבה נקרא גם מדרש מגילת רות, אגדת רות, רות רבתי ולפעמים גם פשוט מגילת רות כשמו של הספר אותו הוא דורש (אולי בדומה ל"תורת כהנים" שהוא גם שם נרדף לספר ויקרא וגם שם המדרש שעליו). אין ספק שזהו מדרש מאוחר השואב ממדרשים קדומים יותר כגון בראשית וויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא והתלמודים, אך מוסיף נופך משלו ויוצר מדרש פרשני המלווה את פסוקיה העיקריים של המגילה. ראו סקירה על רות רבה כאן. בדומה למדרשים אחרים כמו איכה רבה ואסתר רבה, יש גם לרות רבה פתיחתא ובה נתמקד.
- ר' יוחנן פותח בפתיחה לפתיחתא. הוא קובע את המוטו אותו ישכללו ויפתחו שאר הפותחים (כולל הוא עצמו בהמשך) במסגרת המשך הפתיחתא ובמדרש גופא. לכאורה, הוא מסביר את פשט הפסוק: למי אפשר לדבר? את מי אפשר להעיד ולהזהיר? רק את מי שגם שומע. יש קשר בין שלושת מילות המפתח של הפסוק: לשמוע, לדבר, להעיד. אבל יש גם רובד עמוק יותר בפתיחה זו אשר מרמז על כל הדרשות שיבואו אחריו: השמיעה היא הפתרון והתשובה. מי שמוכן לשמוע כבר יש לו צד של זכות. כמה שתעיד בו ותנזוף בו ותוכיח אותו, הוא כאן, הוא שומע, הוא בתוך בית המדרש ולכן יש לו תקווה ותוחלת. ולא ברור מי עשה מלאכת אמן גדולה יותר בפתיחה קצרה ותמציתית זו, הדרשן המקורי או עורך המדרש.
- אמנם לאחר "נעשה ונשמע" באה הנפילה בחטא העגל, אבל זכות הקפיצה הנחשונית, גם אם הייתה פזיזה (שבת פח ע"א) שמורה לעם ישראל שבעצם נכונותו לקבל את התורה, נבדל משאר העמים. ראו דברים רבה ג י: "רבותינו אומרים: למה הדבר דומה? למלך שקידש מטרונה בשתי מרגליות. אבדה אחת מהן. אמר לה המלך: איבדת אחת שמרי את השנייה. כך קידש הקב"ה את ישראל ב"נעשה ונשמע". אבדו את "נעשה" - שעשו את העגל. אמר להן משה: אבדתן נעשה שמרו "נשמע". הרי לנו בדיוק דברי ר' יוחנן בפתיחה בזכות השומע והשמיעה, גם אם העשייה נפגמה. וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו נעשה ונשמע בפרשת משפטים.
- מוטיב זה מופיע במספר רב של מדרשים: ויקרא רבה כא ד, שיר השירים רבה ב ג ועוד. אולי בני ישראל אינם שונים מהגויים - אלה חוטאים ואלה חוטאים, אלה עובדים עבודה זרה מגלים עריות ושופכים דמים וגם אלה כך (שלוש העבירות של יהרג ואל יעבור! דברינו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בפרשת אחרי מות). מוטיב זה מצוי כבר ביציאת מצרים: למה בעצם היו בני ישראל ראויים להיגאל ממצרים אם בינם ובין המצרים לא היה שום הבדל מוסרי ערכי? ראו ויקרא רבה כג ב: "אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים. אם כן, לא הייתה נותנת מדת הדין לישראל שייגאלו ממצרים לעולם" - בדברינו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען בפרשת אחרי מות. למוטיב זה יש גם צד חיובי: "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי" ובע"ה נזכה ונדון בהרחבה בנושא זה. ובינתיים, סניגורם של ישראל (מיכאל) משתתק.
- זכותם של ישראל שקבלו את התורה, כפי שכבר הערנו לעיל. יש כאן רעיון פילוסופי דתי עמוק של התורה שקדמה לבריאת העולם וקבלתה וקיומה הם הערובה להמשך קיומו (נושא שהזכרנו מספר פעמים, למשל בדברינו קווצותיו תלתלים שחורות כעורב בפרשת מצורע). אבל יש כאן גם רעיון חינוכי מוסרי פשוט. נכון שגם היהודים עובדים עבודה זרה וחוטאים בגילוי עריות ושפיכות דמים, אבל יש להם את התשתית והזכות לחזור תמיד למקורות (בדומה לתלמיד חכם ששנה ופרש שתמיד יכול לחזור). וזה הרי מוטיב ראשי בספר שופטים וגם משמעות הביטוי זכות אבות כפי שהראינו בדברינו בפרשת בחוקותי אחר כותלנו.
- אפשר לנסות לגשר ולומר שר' יוחנן וריש לקיש אינם חולקים באופן מהותי. ר' יוחנן ממשיך את שיטתו לעיל שהברית שנכרתה בהר סיני בה קיבל עם ישראל את פטרונותו של הקב"ה - "אנכי ה' אלהיך" בתורה, "אלהים אלהיך אנכי" בכתובים - דיה לעמוד בפרץ ולדחות את ביקורת אומות העולם. ריש לקיש בא רק לחדד ולהדגיש שאין פטרונות זו תעודת ביטוח, בוודאי לא אוטומטית, ועל עבירות ומעשים מקולקלים יינתן הדין. אבל הברית הבסיסית לא תופר. ראו בהמשך המדרשים על הפסוק בדברים י יז: "אשר לא ישא פנים" וכן דברינו על חילול השם במקרא בפרשת אמור, בפרט הדעה שטענה זו לא עומדת יותר מרגע הכניסה לארץ אבל בכל זאת תשמש בסיס לגאולה לעתיד (יחזקאל פרק לו). ואולי בכל זאת יש מחלוקת מהותית בין ר' יוחנן וריש לקיש. וצ"ע. ראו אגב מחלוקתם באשר לימות המשיח בגמרא והמשל של ריש לקיש על השור שנפל למשכב והסוס החליפו.
- יש כאן דואליות ברורה ביחס למשה שמחד גיסא נעשה "אלהים לפרעה" ואפילו לאהרון (ראו שמות ד טז); ומאידך גיסא, או דווקא בשל כך, צריך להזכיר לו כי "גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה ז). וכבר הארכנו לדון בנושא זה בדברינו ראה נתתיך אלהים לפרעה בפרשת וארא. וקל וחומר ממשה לכל שופט, דיין או מנהיג אחר.
- ובפתיחתא ז להלן: "ויהי בימי שפוט השופטים - מה צרה היתה שם? ויהי רעב בארץ. למדינה שהיתה חייבת ליפסי למלך. מה עשה המלך? שלח טמיאון לגובתה. מה עשו בני המדינה? נטלו אותו והלקוהו וגבו אותו. אמרו: מה שהיה מבקש לעשות לנו עשינו לו. כך, בימי שפוט השופטים היה אדם מישראל עובד עבודת כוכבים והיה הדיין מבקש לעשות בו דין. והיה הוא בא ומלקה הדיין, ואמר: מה דבעא מעבד לי עבדתי ליה. אוי לדור ששופטיו נשפטין, הוי ויהי בימי שפוט השופטים". ובמסכת בבא בתרא טו ע"ב: "ויהי בימי שפוט השופטים? דור ששופט את שופטיו, אומר לו: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו: טול קורה מבין עיניך". (ראו פירוש המהרש"א שם לביטוי זה וראו גם ערכין טז ע"ב). העמידה לפני הר סיני וקבלת התורה איננן רק ברית בין ה' לישראל להודיע לעמים, כפי שראינו לעיל. זו גם ברית פנימית שתפקידה למסד ולהתקין סדרי שלטון וחברה. פרשת מינוי הדיינים מצד אחד ופרשת ואלה המשפטים מצד שני חובקות את מעמד הר סיני, כמשל בשמות רבה ל ג על שני שומרי הראש של המטרונה. היחיד צריך לדעת שמעליו יש אלהים – בית דין ובית הדין צריך לדעת שמעליו יש ה' א-להים בורא העולם (את זה נראה מיד בהמשך). "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" (קהלת ה ז, והמדרשים על פסוק זה).
- ראו דימוי דומה בפירושו של רבי אלחנן וסרמן לגמרא בסוטה מט ע"ב: "פני הדור כפני הכלב – שפני מנהיגי הדור יהיו ככלב שרץ לפני אדוניו כאילו היה הוא המוביל ... ואף מנהיגי הדור רק יראו עצמם כמובילים את האחרים ובאמת רק יגררו אחרי דורם". מובא בעיונים לשטיינזלץ בגמרא סוטה שם. ולעניין נביאים מול שופטים, אפשר שהכל אחד כמשתמע מפרקי אבות: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו' " והכל תקופה אחת (ראו פתיחתא ב להלן). אבל באבות דרבי נתן נוסח ב פרק א הנוסח מורחב ומפורט יותר: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לשופטים ושופטים לנביאים ונביאים לחגי ולזכריה ולמלאכי חגי זכריה ומלאכי מסרו לאנשי כנסת הגדולה". ובנוסח אחר שם (נוסח א פרק א וההוספה שם) מפורט עוד יותר: "יהושע קבל ממשה ... זקנים קבלו מיהושע ... שופטים קבלו מזקנים, שנאמר: ויהי בימי שפוט השופטים. נביאים הראשונים קבלו משופטים". כך או כך, הרי לפנינו פירוש חדש ל"ויהי בימי שפוט השופטים". היחס הוא דו-צדדי. וכמאמר רות רבה בפרשה א בהמשך וכהמשך למדרש הקודם: "ויהי בימי שפוט השופטים - אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור ששופטיו צריכין להישפט".
- תרגום: כיון שבאה צרה, הלכת לך ועזבת להם – וילך איש מבית לחם יהודה. הדרשן מדגיש את ההנגדה בפסוק בין "רעב" ל"לחם". יש רעב (בצורת) בארץ, שכידוע בא במחזוריות מסוימת באקלים ארץ ישראל, ומיד ראש עשירי בית לחם קם ועוזב. לעומתו, אלה שנשארו שמרו על הבית ומצאו לחם גם בתקופה הקשה, ואליהם חוזרת אשתו נעמי-מרה לאחר ששכלה את כל משפחתה ומוצאת לבסוף מנוחה וגאולה ממונית ומשפחתית. ובהמשך המדרש פרשה א סימן ד, מופיע הרעיון באופן ציורי ומורחב יותר: "למה נענש אלימלך? ע"י שהפיל לבן של ישראל עליהם. לבוליטין שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי וקופתה בידה. והיו בני המדינה אומרים: זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבוא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים, והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה! כך, אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו. עמד וברח לו מפניהם, הדא הוא דכתיב: וילך איש מבית לחם יהודה". ראו שם הדיון במדרש באילו תנאים מותר לצאת לחו"ל, שאולי היו קיימים באותה סיטואציה, אלא שאלימלך היה מנהיג וממנהיג ואיש ציבור מצפים ליותר. נראה שהמדרש שם כבר גולש לתקופתו ומתחשבן עם "בית לחם" והיורדים שבדורו. ואולי, אולי, יש כאן גם איזה חשבון דק וסמוי עם האבות שירדו מהארץ לעומת אלה שלא ירדו. ראו דברינו יצחק אבינו בפרשת תולדות.
- אבל שני פסוקים אח"כ חוזר המקרא ומתאר את הבאת עצמותיו של יוסף לקבורה בלי "הרי געש", ככתוב: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה". ראו דברינו המתחיל במצווה הוא גומרה בפרשת מטות, מדרש תנחומא עקב סימן ו שם, שמצוות העלאת עצמות יוסף שמשה התפנה לעסוק בה בשעה שבני ישראל התעסקו בשאילת הכסף והזהב מהמצרים, נקראת בסוף על שם בני ישראל משום שהם שהשלימו את המצווה ואין מצווה נקראת אלא על שם גומרה.
- במקבילה בקהלת רבה (ראו הערה הבאה) כתוב "פחמו", היינו שעוסקים בהכנת פחמים (מקצועו של אחד מגדולי ישראל, ר' יהושע בן חנניה, ברכות כח ע"א). המדרש המבואר מציע פירוש דומה שמדובר בקורה או לוח עץ לבניית בית. מילון Jastrow מסביר שפוצמו הוא מחצבת אבנים. כך או כך, היו עסוקים בביתם ובשדותיהם ולא טרחו לעשות חסד פשוט עם יהושע.
- ובמקבילה בקהלת רבה ז ד: "ע"י שנתגעשו ונתרשלו ישראל מלגמול חסד ליהושע רצה הקב"ה להרעיש וגם להגעיש עליהם ההר ולהפילו להם לאבדן. לפי שנתחלקה א"י והיה חלוקה חביב עליהם יותר מדאי, זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, וזה עוסק בזיתו, וזה עוסק בפחמו, כולן עוסקין במלאכתן. לכך בקש הקב"ה להרעיש עליהם את העולם". "הדור ההוא" הראשון לנחול את הארץ שוכח את שורשיו ואת ייעודו. לא סתם נדרש כך "הר געש". ראו שופטים ב פסוקים ז-י: "וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ ... וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ ... בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה' וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל". ההקבלה ל"דור ההוא" של סוף ספר בראשית תחילת ספר שמות, ממות יוסף בגיל מאה ועשר שנים ועד "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", היא ברורה ומהדהדת. אין היסטוריה, אין שורשים, אין חסד פשוט. על זה תבוא רות שהעתיקה שורשיה ותולדותיה לעם ישראל ועשתה חסד עם החיים ועם המתים (רות א ח, ב כ, ג י).
- לא רק רעב פיסי, אלא גם רעב רוחני. ראו בפתיחתא ב שם את הקישור עם תקופת עלי ושמואל: "ונפש רמיה תרעב - על שהיו מרמין להקב"ה מהם עובדי עבודת כוכבים לכך הרעיבן הקב"ה מרוח הקדש דכתיב: ודבר ה' היה יקר בימים ההם (שמואל א ג א)". וגם הקישור לספר מלכים, לאליהו, נמצא שם: "ונפש רמיה תרעב" - ע"י שהיו מרמים להקב"ה מהם עובדין לעבודת כוכבים ומהם עובדים להקב"ה. הוא שאליהו אומר להם (מלכים א' י"ח) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. תרעב - הרעיבן הקב"ה בימי אליהו, שנאמר (מלכים א יח) חי ה' אשר עמדתי לפניו". והדברים נמצאים במקרא עצמו ונכונים, כך נראה, לתקופת נביאים ראשונים ובית ראשון לכל אורכה: "וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה’ עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה’ מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם: וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה" (שופטים ב יח-יט). ובמלכים: "ויעש הרע בעיני ה' ", ויעש הטוב וחוזר חלילה.
- ראו דברינו כל ישראל ערבים זה בזה בפרשת בחוקותי.
- נראה שמדרש זה הוא אולי מהחריפים ביותר על תקופת השופטים ומזכיר לנו את מעשה פילגש בגבעה שאמנם מופיע בסופו, אך לפי מסורת חז"ל אירע בתחילתו, בסמוך למות יהושע. (ראו דברינו בין סדום ופילגש בגבעה בפרשת וירא וכן פסל מיכה בדפים המיוחדים). ראו שם גם הביקורת הקשה על פנחס, בה כבר דנו בדברינו בת יפתח בפרשת בחוקותי: "יפתח נדר והפסיד בתו, ישראל נדרו ונשתכרו, שנאמר: וידר ישראל נדר. חנה נדרה ונשתכרה, שנאמר: ותדור נדר ותאמר. יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן, להעלות בתו על גבי המזבח. נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה. היה לפנחס שיאמר להם: להתיר את נדרו לא באתם, אלא לעשות מריבה באתם! אלא הוא לא מיחה בבני אפרים והוא לא התיר את נדרו ליפתח. יושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אחר ששם זה נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מבני עמון ומואב ובאו לעשות עמו מריבה. מיד עמד והרג מהם שנים וארבעים אלף, שנאמר: אמר נא שבולת ואמר סבולת, זה לשון ע"ז כאדם שאומר לחברו שא בל. ומי הרג אותם? פנחס, שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה, ולהתיר לו נדרו ליפתח ולא התיר". ראו דברינו הוכח תוכיח את עמיתך בפרשת קדושים.
- כך אומר הקב"ה למשה ואהרון בתחילת השליחות: "ויצום אל בני ישראל - א"ל הקב"ה: בני סרבנים הן רגזנין הן טרחנין הן. על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים" (שמות רבה ז ג). ראו דברינו בני סרבנים הם בפרשת שמות. וכך גם נאמר לישעיהו (עפ"י המדרש): "א"ל הקב"ה: ישעיה, בני טרחנין, סרבנים הם. אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבני את הולך בשליחותי, ואם לאו אין אתה הולך בשליחותי. אמר לו: על מנת כן" (ויקרא רבה י ב). וכך כביכול גם הקב"ה בעצמו בדור הראשון לאחר מות יהושע. זוהי מהותה של הברית וקיומה, לטוב ולרע, בתקופת "שפוט השופטים" וגם בדורות רבים שבאו לאחר מכן. ואולי באמת שיטת ר' יוחנן: דייך אני פטרונך. ושיטת ריש לקיש: אע"פ שאני פטרונך - מה פטרוני מהני בדינא – אחת הן. וכמו שאומר ר' יוחנן בפתיחה: "אין מעידין אלא בשומע". כל עוד יש דרשנים ויש גם שומעים – הברית קיימת.
- השברים הקטנים של ספר שופטים אינם אלא קדימון לשבר הגדול של חורבן הבית והגלות. אך כפי שהשברים הקטנים לא יכלו לברית שלא נפרמה עקב חטאי עם ישראל, כך גם לא בשבר הגדול. ועל כך הרחבנו לדרוש בדברינו עבד שמכרו רבו בתשעה באב.