- ראה אזכור משכן שילה גם ביהושע יט נא בעת חלוקת הארץ לשבטים: "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ". שילה כמרכז נזכרת פעמים לא מעטות בספרים יהושע, שופטים ושמואל, מקצתם נראה להלן, אנחנו נתמקד בשילה כמקום המשכן. נראה שהמשכן עליו מצטווים בני ישראל בפרשות שלנו, אשר מפורק ומורכב עשרות פעמים ומטולטל שנים במדבר, מגיע סוף סוף למשכנו הקבוע, לאחר שעשה ארבע עשרה שנה בגלגל בשנים בהם כבשו בני ישראל את הארץ והתנחלו בה. האם זו הייתה מטרתו האמתית, המשכן בשילה ואילולי חרב היה נשאר עוד זמן רב, או שלכתחילה הייתה זו רק תחנת ביניים? האם יש לכך אזכור או לפחות רמז בתורה שפעמים רבות מזכירה את השאיפה להגיע לארץ ולהתנחל בה?
- ובהמשך הפרק שם, שמכיל תוכחות קשות על כפיות הטובה של עם ישראל למן תקופת המדבר ועד ההתנחלות בארץ, בא צמד הפסוקים: "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר: וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב". ספר תהלים, כידוע, מאד מצדד בבית דוד, אבל בין השיטין של בקורת על שבט יוסף ופרגון לשבט יהודה (שוב העימות בין שני האחים/שבטים הדומיננטיים), אפשר לשמוע קו מחשבה שאילולי החטאים, היה אולי נהפך משכן שילה לבית העולמים.
- בין משכן שילה ומקדש שלמה, עשה המשכן (בלי הארון שבעקבות חורבן שילה יצא לדרך נפרדת ושוב לא התחבר עם שאר כלי המקדש, אלא במקדש שלמה), תחנה נוספת: נב וגבעון, כשם שלפני משכן שילה שהה בגלגל כפי שנראה להלן. פרק טז בדברי הימים מתאר את ההכנות הגדולות שעשה דוד לבניית המקדש, ובהם העלאת ארון הברית להר הבית ושיכונו באוהל זמני. ראה ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמב: "ויביאו את ארון האלהים ויציגו אותו וגו' ויתן לפני ארון ה' וגו' ולהזכיר ולהודות. בשחר היו אומרים: הודו לה' קראו בשמו עד אל תגעו במשיחי. בין הערבים היו אומרים: שירו לה' כל הארץ עד ויאמרו כל העם אמן והלל לה'. וכך היו עושים ארבעים ושלש שנים עד שהביאו שלמה לבית עולמים ... אבל אהל מועד שעשה משה במדבר ומזבח הנחשת שעשה בצלאל בן חור ואש שירדה מן השמים בימי משה, שם בבמה אשר בגבעון, שנאמר: ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים, לפני משכן ה' בבמה אשר בגבעון".
- לכאורה מיציאת מצרים בחודש ניסן (אחרי קרבן פסח), או ממתן תורה בחודש סיון, בשנה הראשונה של יציאת מצרים, עד חנוכת המשכן בראש חודש ניסן בשנה השנייה. אבל עפ"י המדרשים הכוונה מימות אדם הראשון וצאצאיו, דרך האבות, ועשו אחי יעקב שהיה בכור (בראשית רבה סג יג). ראה הטקס הגדול שמשה עושה בפרק כד בסוף פרשת משפטים ושם "נערי ישראל" הם הבכורות עפ"י המדרשים - שיש אומרים שהמשיכו לשמש בקודש עד הקמת המשכן ופרשת פדיון הבכורות בלוויים ויש אומרים שפסקו מיד לאחר פרשת משפטים (זבחים קטו ע"ב). בתקופת היתר זו שבה לכאורה כל אחד היה יכול להקים במה בחצר אוהלו ולהקריב קרבן, גם נעשה העגל! וראויה תקופה זו לדף בפני עצמו: "עד שלא הוקם המשכן", אולי בפרשה זו בשנה האחרת.
- אך ראה ויקרא רבה כב ה שאנשים מישראל הוסיפו להקריב בבמות יחיד גם לאחר הקמת המשכן ולפיכך צריכה הייתה התורה לחזור ולצוות: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם" (ויקרא יז ג-ה). משמע, לא קל היה לעקור את המנהג של במת יחיד.
- בתקופת הכיבוש והחלוקה (ארבע עשרה שנים), היה היתר די נרחב לבמות היחיד, למרות שהיה מרכז בגלגל. ראה גמרא זבחים קיז ע"א, ארבע שיטות חכמים לגבי תקופה זו, מה בדיוק הותר בבמת היחיד. ומכאן מקור הביטוי "עושה (או בונה) במה לעצמו".
- ככתוב ביהושע יח א: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם". ובמסורת חז"ל היה זה לאחר 14 שנים של כיבוש וחלוקה, כפי שנזכר בגמרא להלן.
- משכן שילה הוא המנוחה ובדרגת מרכזיות כמעט כמו ירושלים להלן שהיא הנחלה.
- תקופת נוב וגבעון מתחילה לאחר מות עלי הכהן הגדול שבשילה ושביית ארון הקודש ע"י פלישתים, כמתואר בפרקים הראשונים של ספר שמואל א, ונמשכת עד בניית הבית בימי שלמה. ראה בגמרא זבחים שם שמחלקת תקופה זו לשניים: "כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב. כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון". חורבן נב הוא המעשה הקשה שעשה שאול שהרג את כל כהני העיר על שנתנו מסתור לדוד (שמואל א פרק כב). בתקופה זו שוב היה היתר נרחב לבמות היחיד בדומה לתקופת הגלגל.
- שילה היא המנוחה וירושלים היא הנחלה. אפשר היה לחשוב אחרת, ואכן, בגמרא זבחים קיט ע"א מובא שזו (מה שמובא במשנה) דעתו של רבי יהודה, אבל רבי שמעון סבור אחרת: "רבי שמעון אומר: מנוחה - זו ירושלים, נחלה - זו שילה". ולהלן שם גם דעות ששתיהן גם מנוחה וגם נחלה: "תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה, רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים". כך או כך, שילה וירושלים הם תחנות הקבע ובדרגה ברורה מעל לתקופות אחרות של המשכן/מקדש, כולל תקופת המדבר. בולטת מכולן היא שיטת רבי ישמעאל שכבר בשילה הייתה מנוחה ונחלה, עוד לפני מלוך מלך בישראל. בתקופת ירושלים חוזרת המנוחה והנחלה של משכן שילה שאילולי שחטאו אפשר שהייתה נמשכת עוד זמן רב.
- מנין לנו שמשכן שילה היה בנוי כפי שהיה בנוי?
- אוהל או בית?
- ראה במקבילה בירושלמי מגילה פרק א הלכה יב: "רבי פינחס בשם רבי יוסה בי רבי אילעאי: כתוב אחד אומר [תהילים עח ס] ויטוש משכן שילה וכתוב אחר אומר [שמואל א א כד] ותביאהו בית ה' שילה, הא כיצד? בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה. א"ר זעירה: ובלבד י' טפחים כבנין הבית והא כשם שהיה אהל מועד נטוי כך אהל שבשילה נטוי. א"ר יוסי רבי בון [שמות לט לג] קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו והיו הקרסים נראין מתוכו ככוכבים ברקיע". משכן שילה הוא בית קבע, בית של אבנים, לא עוד קרשים כמו במשכן שבמדבר. אבל הכיסוי מלמעלה היה של יריעות המשכן שבמדבר, אליו נוספו הקרשים, הבריחים, האדנים והקרסים לדמות את רקיע השמים. בניין צנוע ופשוט, סמל של שילוב קבע וארעיות, בניין שהוא גם אוהל ומזכיר את אוהל מועד הראשוני ובו הארון, המנורה והשולחן וכל הכלים /שעשו משה ובצלאל. האם אפשר שזו הייתה כוונת התורה לכתחילה, כאשר אמרה: "במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם"? ראה שוב שיטת ר' ישמעאל בהערה 10 לעיל.
- מנין לנו הדין של אכילת קדשי קדשים (וקדשים קלים) בתקופת משכן שילה?
- והפסוק הסמוך שם: "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ". משמע שגם משכן שילה היה בגדר "המקום אשר יבחר ה'" ולתקופה לא קצרה כפי שנראה להלן.
- בירושלים, הנחלה, אפשר לאכול קדשים קלים (מעשר שני, קרבן פסח, שלמי נדבה) רק בתוך חומת העיר. בשילה, שאולי הייתה עיר פרזים, בכל מקום שרואים את שילה, שזה נשמע הרבה יותר רחב ופתוח. אך שים לב, לא בכל מקום שרואים משילה, נקודת המבט איננה מהמשכן החוצה, אלא בכל מקום שממנו ניתן לראות את שילה, היינו מהעולם החיצוני במבט למרכז. ראה שבח זה ששייך לברכת יוסף שבנחלתו העיר שילה, בגמרא שם: "רבי אבהו אמר, אמר קרא: בן פורת יוסף בן פרות עלי עין, עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלוא עיניה". וכשחרבה שילה, קראו עליה את הפסוק ביהושע טז ו: "וְנָסַב הַגְּבוּל מִזְרָחָה תַּאֲנַת שִׁלֹה - תאנת שילה, מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו על אכילת קדשים שלו (שבטלה)".
- 369 שנים עמד המשכן בשילה. מקדש ראשון עמד על מכונו 410 שנים ומקדש שני 420 (גמרא יומא ט ע"א, ויקרא רבה כא ט).
- ובהמשך הגמרא שם: "רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה, הכי נמי: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, והיינו דכתיב: תאנת שילה". בנימין חופף ומגשר בין שני האחים הדומיננטיים מסיפור מכירת יוסף ועד ההתנחלות בארץ בה הם זולגים לתוך שטחו. יהודה, האח הבוגר שערב את בנימין והיה מוכן לתת נפשו עליו, חופף עליו מדרום. יוסף (אפרים) הוא אחיו בדם מאותה אם, חופף עליו מהצפון (רש"י יהושע יח יד). ראה דברינו יהודה יוסף ובנימין בפרשת ויגש.
- וכן הוא בגמרא מגילה טז ע"ב: "ויפל על צוארי בנימן אחיו - כמה צוארין הוו ליה לבנימין? - אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב. ובנימן בכה על צואריו - בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ועתיד ליחרב". אבל לא נמהר לדון בחורבן שילה, זה עוד יגיע להלן.
- עפ"י פירוש רש"י, פסוקי התורה בדברים פרק יב מכוונים לארבע התקופות מכניסת בני ישראל לארץ ועד בניית מקדש שלמה. פסוקים ה-י מכוונים על משכן שילה: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: ... וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: ... וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח". מפסוקים יא ואילך: "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם וכו' " – מקדש שלמה. ראה פירוש רמב"ן במדבר טז כא, שלא מוכן לתת למשכן שילה את הכבוד הראוי לו ומשווה את כל מאות השנים מהכניסה לארץ ועד בנין בית המקדש בירושלים כאילו היו אלה עדיין שנות המדבר: "ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך וכו' ". ראה גם כיצד הוא מפרש את "לשכנו תדרשו" בדברים פרק יב. הכל על ירושלים. אך רש"י בשיטתו, משכן שילה עמד שנים רבות וכלשון פרשן רש"י גור אריה על הפסוק: "לשכנו - ששם יהיה המשכן קבוע, ולא היה זה במדבר, וכן לא היה זה באותן י"ד שנים שכבשו ושחלקו, לא היה משכן רק מטולטל, ולא היה לו מקום קבוע, ובשילה הקימו המשכן, ונקרא זה לשכנו".
- דוד המלך בספר תהלים מייחל לחזות בקודש ולשבוע נפש במקדש שלמה, כמו שהיה במשכן שילה. ראה פירושו גם לשיר השירים פרק ג: "אחזתיו ולא ארפנו - לא נתתי לו רפיון עד שהביאותיו אל משכן שילה בשביל כל זאת שעשה לי ... אפריון עשה לו - זה אהל מועד שנקבע במשכן שילה עשה לו אפריון חופת כתר לכבוד". האם בדורות רבים שלאחר חורבן בית ראשון ושני עולים הגעגועים דווקא למשכן שילה הראשוני והפשוט יותר?
- ראה הפסוק המלא שם: "וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
- אנחנו בסוף ספר יהושע, פרק כב, בסיפור המזבח שהקימו בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה כאשר השלימו את משימתם לסייע לאחיהם וחזרו לעבר הירדן המזרחי והקימו "מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה". תשעה וחצי השבטים חושדים בהם שהם מבקשים להתנתק מעם ישראל. ראה הסיפור הזה במקור שם. מה שחשוב לנו הוא היישום המידי של איסור במה מיד לאחר הקמת המשכן בשילה. מכאן אנו גם למדים שבני גד וראובן וחצי שבט מנשה שהו בארץ ישראל המערבית כל ארבע עשרה השנה של כיבוד וחלוקה, קיימו במלואה את התנאי שהתנה עמהם משה ומכירים בחשיבותה של שילה. ראה טקס הפרידה של יהושע מהם בתחילת פרק כב שם, פסוקים א-ו. אך מיד לאחר מכן מזדעקים שאר השבטים על הקמת המזבח בירדן.
- אישים שקשורים בארבעה שנזכרו בפסוק: גלעד, מנשה, אפרים ויהודה.
- שהקריב.
- ראה ברשימת הארבעה, נוסף לאליהו וגדעון גם יהושע עצמו, שהוא "אפרים" בפסוק, על המזבח שהקים בהר עיבל! "אפרים מעוז ראשי זה יהושע בן נון שבא מאפרים ... אם בא אדם לומר: למה בנה מזבח בהר עיבל? ... והלא המשכן היה שם ... אמר האלהים: אני הוא שאמרתי לו וכו' ". כמו כן ברשימה דוד, שהוא "יהודה" בפסוק, כשרכש את חלקת הר הבית מידי ארונה היבוסי והקים שם מזבח והעלה עליו עולות: "יהודה מחוקקי זה דוד שבא מיהודה. אם יאמר לך אדם למה הקריב דוד באיסור במה ... אמר האלהים: אני הוא שאמרתי לו וכו' ". ראה דברינו קניית הר הבית ביום ירושלים.
- במקביל למשכן שילה נעשה ופעל פסל מיכה. ראה הסיפור במקור שם. פסל מיכה לא התחיל מיד עם הקמת משכן שילה בתקופת יהושע אבל די בתחילת ספר שופטים, לפי שעפ"י מסורת חז"ל מעשה זה אירע בתחילת הספר (כמו גם מעשה פילגש בגבעה, ראה סדר עולם רבה פרק יב) ולא בסופו כנוסח שבידינו. על המזבח שבנו שבטי עבר הירדן המזרחי מחו בני ישראל והיו מוכנים אף לצאת למלחמה, אבל על כך לא מחו "והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה". אולי זה ההבדל בין תקופת יהושע והשופטים. ראה יהושע כד לא: "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל", וכן הפסוקים החותמים את שופטים פרק ב. לעומתם, ראה הפסוק בפרשת פסל מיכה, שופטים יז ו: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". אך כשנחרבה שילה פסק משום מה גם פסל מיכה, כפי שהפסוק מעיד על כך. ראה פירוש רד"ק על פסוק אחד קודם שם: "עד יום גלות הארץ" שמזוהה עם חורבן שילה. ושם הוא מתעכב על כך שעלי לא מחה על כך וגם לא שמואל. ראה פירושו שם. ולפסל מיכה הקדשנו דף מיוחד בדפים המיוחדים.
- מפסל מיכה לסיפור הקשה של פילגש בגבעה עליו הרחבנו בדברינו בין סדום לפילגש בגבעה בפרשת וירא. תקנת הנשארים משבט בנימין הייתה לחטוף נשים משבט יוסף ששילה היא בנחלתו (אח"כ נטמע שבט בנימין בשבט יהודה, שוב התחברו שלושה השבטים: יוסף יהודה ובנימין). גם אירוע זה מועתק לתחילת תקופת השופטים ע"י חז"ל כפי שהזכרנו לעיל. מסיפור זה אנו למדים על חג לה' בשילה, המתקיים "מימים ימימה", היינו פעם בשנה, ראה דברינו בנושא זה בפרשת בא. חג שבו יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים. חג שהשתמר גם בימי בית ראשון ואולי גם בית שני ונקשר עם יום הכיפורים וט"ו באב (היינו פעמיים בשנה), ככתוב במסכת תענית פרק ד משנה ח: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן ... וחולות בכרמים". ראה דברינו יום שהותרו שבטים בט"ו באב. ראה גם רש"י דברי הימים ב י טו: " ... ושכם עיר קטנה סמוכה לשילה כדכתיב (סוף שופטים) והנה חג לה' בשילה מימים ימימה במסילה העולה מבית אל שכמה וכתיב בירמיה משכם ומשילה. ולכבוד משכן שילה נאספים לשכם שהוא ראוי לאסיפת בני אדם וסמוכה לשילה וכשנאספים בשכם אז יסור שבט מיהודה ששם המלכות נחלקה". היום אנו יודעים שיש מרחק של כעשרים ק"מ בין שילה ובין שכם, והפסוק מדבר על המסילה העולה לשכם. עכ"פ קרבה זו יכולה להפחית מהביקורת של מדרש במדבר רבה לעיל על יהושע. שכם ושילה הם כמרכז (רוחני) אחד.
- ספר שמואל פותח בתיאור קיום מצוות עלייה לרגל שקיים אלקנה אבי שמואל, מצווה שהמדרש מעצים ומפאר. אך דא עקא שמיד בנערותו של שמואל הקיץ הקץ על משכן שילה ונשבה ארון ה'. כנגד חסידותו של אלקנה מוצגים חטאיו של בית עלי הכהן הגדול האחרון ששירת בשילה ובניו. ראה שם בתחילת המדרש, הפסוק המלא בקהלת ה יט: "כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ. המדרש חוצה פסוק זה לשניים: "כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו" – זה עלי, "כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ" – זה אלקנה. אבל עפ"י סדר קורות העתים נראה שאנחנו לקראת סוף ימי משכן שילה.
- ככה מסתיים פרק ג בספר שמואל א בו נחתם גורלו של בית עלי וגורל המשכן בשילה. שביית ארון הברית בסוף ימי עלי ומותו של עלי, מתחברים בגישת המדרשים והפרשנים, עם סופו של משכן שילה. שמואל היה נער בעת חורבן שילה. עלייתו של שמואל כנביא מתרחשת בעת ששילה כבר חרבה ומעמד הכהונה יורד. עיקר פעולתו של שמואל הוא בתקופת נב וגבעון (חמישים ושלוש שנים בגמרא זבחים לעיל ושמואל חי חמישים ושתיים שנה). אבל מעט הזמן ששהה שמואל במקדש שילה הספיק לו לקבלת שפע נבואתו וממנה גם לבני נביאים. ראה אברבנאל שמואל א כח ג: "הנה אחרי שחלה הנבואה על שמואל נתמלא הבית כולו אורה והיו בישראל באמצעותו נביאים הרבה". משילה מקבל שמואל את נבואתו לשנים הבאות בהם יעבור המשכן (בלי ארון הקודש) לנב, שמואל ימליך את שאול למלך ראשון על ישראל, המשכן ינדוד לגבעון אחרי הרג נב עיר הכהנים בידי שאול, שמואל יקרע את המלוכה משאול וימליך את דוד שיקנה את הר הבית ויעסוק בהכנות לבניין בית המקדש שבנה שלמה בנו. שמואל הוא נביא בין שני בתים.
- סוף דבר חרבה שילה, אבל על רקע אזכור חורבן שני בתי מקדש הקבע, נשמע כאילו עוונה היה קל ורחוק יותר. ראה מקור דרשה זו בתוספתא מנחות יג כב שם עוונה הוא רק "ביזיון קדשים". בא הירושלמי ומוסיף את ביזוי המועדות. ובבבלי יומא ט ע"א: "גילוי עריות ובזיון קדשים. שכולם פירושים שונים לחטאיהם של בני עלי. כך או כך, חורבן שילה משמש אזהרה לאנשי בית ראשון ע"י ירמיהו הנביא. ראה ירמיהו ז יב, יד: "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: ... וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ". והעם כועס עליו: "מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה' " (ירמיהו כו ט). נראה שאזכור שילה לאנשי בית ראשון הוא ייחודי לירמיה הכהן מענתות. אבל ראה מי הוא שמנבא נבואה קשה על שלמה והבית אשר בנה? אחיה השילוני! (מלכים ב פרק יא). האם מקרי הוא שנבואה זו נאמרת מפי תושב שילה (או מי שמוצא משפחתו משילה)?
- הדרשה היא על הפסוק בפרשת נשא במדבר פרק ז פסוק א: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וכו' ".
- ראה מקבילה במדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא: "ויהי ביום כלות משה. זהו שאומר הכתוב: מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל - אם אהליך למה משכנותיך, ואם משכנותיך למה אהליך? אלא מה טובו אהליך אלו אהלי משכנותיך, אל תהי קורא כן אלא מַשְׁכּוֹנוֹתֶיךָ. א"ל הקב"ה למשה: אמור לישראל שיעשו לי משכן, שאם יחטאו שיהא מתמשכן על ידיהם. תדע לך שהוא כן, כשחטאו מה כתיב? שמע אלהים ויתעבר (תהלים עח נט), מה כתיב אחריו? ויטוש משכן שלו אהל שיכן באדם (תהלים עח ס), זה המשכן. שלא נעשה אלא שיהא מתמשכן על ישראל". ובאיכה רבה ד יד: "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך ... בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף? ... המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר? ... אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל". בעידנא דריתחא, המשכן, האהל, המקדש, אינם אלא אבנים, יריעות ועצים. מוטב יאבדו אלה ולא בני האדם. וכל זה מפי פסוק בברכת בלעם דווקא. ועל המשכן המתמשכן, ראה דברינו שני משכנות בפרשת פקודי.
- שילה נזכרת גם בברכת יעקב ליהודה ושאלה ראשונה היא אם בכלל הכוונה כאן למקום שילה שאנחנו עוסקים בו. חז"ל פירשו את העניין על המשיח שאחד משמותיו הוא שילה (סנהדרין צח ע"ב, בראשית רבה צח ח, איכה רבה א נא). אבן עזרא מעלה את האפשרות שמדובר בשילה המקום ומקשר את הפסוק לנושא שלנו: כאשר תרד שילה, יגיע תורה של מלכות יהודה. ראה בדומה פירוש שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויחי פרק מט: "עד כי יבא שילה. עד כי יבא ויתכסה כבוד שילו, כמו ובא השמש (ויקרא כב ז), דהיינו לשון שקיעה, וכן הוא אומר ויטוש משכן שילו אהל שכן באדם (תהלים עח ס), וסמוך ליה ויבחר בדוד עבדו (שם שם ע), ולאחר שינטש משכן שילה מיד: לו יקהת. למלך שיהודה מעמיד".
- פה הולך רשב"ם בדרך פירוש רש"י סבו בדברי הימים ב י טו שהבאנו בהערה 28 לעיל: "ושכם עיר קטנה סמוכה לשילה כדכתיב (סוף שופטים) והנה חג לה' בשילה מימים ימימה במסילה העולה מבית אל שכמה, וכתיב בירמיה: משכם ומשילה. ולכבוד משכן שילה נאספים לשכם שהוא ראוי לאסיפת בני אדם וסמוכה לשילה וכשנאספים בשכם אז יסור שבט מיהודה ששם המלכות נחלקה". אבל רש"י מפרש על כינון מלכות בית דוד ואילו רשב"ם על התפוררותה. מה מביא אותו לפירוש דחוק זה?
- זה הפולמוס עם הנוצרים שאמצו את השם שילה בברכת יעקב ליהודה, למשיחם. כאבן עזרא, גם רשב"ם מפרש את שילה שבברכת יעקב ליהודה כשם מקום העיר שילה, אבל מסיבות שאולי לא הטרידו את אבן עזרא, כמו הוויכוחים עם הנוצרים. שילה הוא שכם הוא מקום התכנסות השבטים בעת עליית רחבעם לשלטון אחרי מות שלמה. יעקב בברכתו רצה להצניע את התחלת נפילת בית דוד: "עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש, אבל חוסר הגדולה [לא] רצה לפרש, אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק שמשילה ואילך נתמעטה". פירוש זה החוזר אל תקופת השופטים ובית ראשון, בא בתגובה לשימוש שעשו הנוצרים בברכה זו של יעקב ליהודה (ואולי גם הכירו את פירושי חז"ל על שילה שהוא אחד משמותיו של המשיח). שילה הוא שם של מקום, טוען רשב"ם, גם אם מדובר בהתחלת התפוררות שלטון בית דוד.