קום עלה בית אל

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: (בראשית לה א).1

אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ: (בראשית לא יג).2

בראשית רבה ע ג

"וידר יעקב נדר" – ארבעה הם שנדרו: שנים נדרו והפסידו ושנים נדרו ונשתכרו. ישראל נדרו ונשתכרו, חנה נדרה ונשתכרה, יפתח נדר והפסיד, יעקב נדר והפסיד.3

בראשית רבה עד א

"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך" (בראשית לא ג). כתוב: "זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים" (תהלים קמב ו) – אמר לו הקב"ה: אתה אמרת: "חלקי בארץ החיים" – "שוב אל ארץ  אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" – אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני עצמי מצפה לך. ר' אמי בשם ריש לקיש אמר: נכסי חוצה לארץ אין בהם ברכה, אלא משתשוב  אל ארץ אבותיך – אהיה עמך.4

בראשית רבה פא ב

"ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל" – "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל לב) … 5 … אמר ר' אבא בר כהנא: אם חשבת בלבך דבר מצוה לעשות ולא  עשית, נוח לך ליתן זמם על פיך ולא לפסוק.6 אמר ר' יודן: מה ידך סמוכה לפיך, כן יהיה נדרך סמוך לפיך. רבותינו אומרים: מה ידך קודם לפיך, כן יהיה נדרך קודם לפיך. תדע לך שכן, שהרי אבינו יעקב  ע"י שאיחר נדרו נתבקרה פנקסו, שנאמר: "ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית  אל ושב שם ועשה שם מזבח".7

אמר ר' אבא בר כהנא: בשעת צרה – נדר, בשעת רווחה – שטף. אמר ר' לוי נָפָתְךָ חֵרֶשֶׁת – הַקֵּש עליה.8

אמר לו הקב"ה: יעקב, שכחת נדרך! "קום עלה בית אל" – לביתו של אל – "ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך".9 ואם אין את עושה כן הרי את כעשו. מה עשו נודר ואינו  מקיים, אף את נודר ואינך מקיים.10

מדרש תנחומא פרשת וישלח סימן ח

ילמדנו רבינו: בכמה מקומות פנקסו של אדם נפתחת? כך שנו רבותינו: בשלשה מקומות פנקסו של אדם נפתחת, היוצא לדרך יחידי, והיושב  בבית המרועע, והנודר ואינו משלם.11

בוא וראה, כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם? "וידר יעקב נדר לאמר". השיבו על כל דבר ודבר.12 הלך  ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו. הביא עליו עשו ובקש להרגו נטל ממנו כל אותו דורון עזים מאתים – לא הרגיש.13 הביא עליו המלאך  … זה סמאל שרו של עשו שבקש להרגו שנאמר וירא כי לא יכול לו ונעשה צולע. כיון שלא הרגיש, באת עליו צרת דינה … כיון שלא הרגיש, באת עליו צרת רחל, שנאמר: "ותמת רחל ותקבר"14 … אמר הקב"ה: עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה? הריני מודיעו … אמר לו הקב"ה: לא הגיעוך הצרות האלו, אלא על שאחרת את  נדרך. אם את מבקש שלא יגיעוך עוד צרה, קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר: "אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר"15 … מיד: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו וגו' ונקומה ונעלה בית אל".16

מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה – בראשית אות קנ

בוא וראה מה גורם איחור הנדרים, שבשעה שנדר יעקב, מה הוא אומר? "אם יהיה אלהים עמדי" – שלא אטעה אחר עבודה זרה. "ושמרני בדרך  הזה" – שפיכות דמים וגלוי עריות, וכיון שאיחר נדרו, לקה בשלושתן: גילוי עריות – מדינה: "וישכב אותה ויענה". שפיכות דמים – משכם: "ויהרגו כל זכר". עבודה זרה, דכתיב: "הסירו אלהי הנכר".17

"ונקומה ונעלה בית אל" למה? לפי שמשם נשמעות כל התפילות.18

מדרש תהלים (בובר) מזמור כד

"מי יעלה בהר ה'" – מדבר ביעקב, שנאמר: "קום עלה בית אל". "ומי  יקום במקום קדשו" – שנאמר: "ויפגע במקום". "נקי כפים" – על הגזל ללבן, שנאמר: "אנכי אחטנה מידי תבקשנה". "ובר לבב" – שנאמר: "כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך". "אשר לא נשא לשוא נפשי" – של לבן. "ולא נשבע למרמה" – שנאמר:  "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק". "ישא ברכה מאת ה'" – שנאמר: "וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו". "וצדקה מאלהי ישעו" – שנאמר: "וענתה בי צדקתי".19

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן כא

"ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל", ילמדנו רבינו: המתפלל איכן הוא צריך שיכוין את לבו? כך שנו רבותינו: "המתפלל צריך שיכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים".20 ר' אליעזר בן יעקב אומר: המתפלל חוצה לארץ יכוין את לבו לארץ ישראל, המתפלל בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים, המתפלל בירושלים יכוין את לבו לבית המקדש. היה מתפלל בבית המקדש, יכוין את לבו לבית קדשי הקדשים.21 אמר ר' אבין הלוי: כתיב: "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות" (שיר השירים ד ד), מהו לתלפיות? שכל הפיות מתפללין בו … שכל הפנים פונות בו. אמר הקב"ה: הכל הולכין ומתאוין לביתי, אין אתה הולך לשם? – קום עלה בית אל. אמר ר' יוסי: מיד התחיל נוטל עצה את השבטים שיעלו עמו, שנאמר: "ונקומה ונעלה" (בראשית לה ג). אמרו לו: לאיכן? אמר להם: למקום שאמר לי יוצרי "קום עלה בית אל". אמר ר' אחא: אין ירושלים נבנית אלא בזכות השבטים, שנאמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכב ג). מה כתיב אחריו? "ששם עלו שבטים שבטי יה".22

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: להשלמת הדף, נביא כאן בתמצית את הסיפור הנאה על ר' לוי בן סיסי, בבראשית רבה פא ב, שהזכרנו בהערה 4 לעיל: "רבינו23 היה עבר על סימוניא ויצאו אנשי סימוניא לקראתו. אמרו לו: רבי, תן לנו אדם אחד שיהא מקרא אותנו ושונה אותנו ודן את דיננו. נתן להם רבי לוי בר סיסי ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה. נתעלמו דברי תורה מפיו. שאלו אותו שלש שאלות …24 ולא השיבן. וכיון שראה שצרתו צרה, השכים בבוקר והלך לו אצל רבינו. אמר לו: מה עשו לך אנשי סימוניא? אמר לו: אל תזכירני צרתי, שלש שאלות שאלו אותי ולא יכולתי להשיבם. …25 אמר לו: ולמה לא השיבות אותן כשם שהשיבות אותי? אמר לו: עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה למעלה הימנה וטָפַת רוחי עלי,26 ונתעלמו ממני דברי תורה. וקרא עליו המקרא הזה: "אם נבלת בהתנשא" (משלי ל לב).27

עדכון אחרון: 03/12/2017

הערות שוליים

  1. עצם הצורך בציווי של הקב"ה ליעקב שיקיים את נדרו, יש בו "טעם לפגם". מדוע לא קיים הנדר מיד כשחזר לארץ? הסמיכות למעשה דינה והריגת אנשי שכם מחד גיסא, ומות רחל ומעשה ראובן ובלהה מאידך גיסא, מחזקים את ההרגשה, כבר מקריאת הפסוקים עצמם, שחזרתו\כניסתו של יעקב לארץ מגורי אביו, לא הייתה סוגה בשושנים וכרוכה בהתמהמהות קיום הנדר. והמדרשים שנראה אף החמירו בעניין ולא רככוהו כלל ועיקר. ואגב, שים לב לציווי "ושב שם" שלא מתקיים, כי יעקב ממשיך דרומה לחברון.
  2. כבר קדם לציווי לעלות בית אל שבפרשתנו, התזכורת ליעקב עוד בהיותו בבית לבן, כפי שהוא מספר לרחל וללאה נשותיו ומשתפן, כמסופר בפרשת השבוע שעבר. ראה דברינו שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, שם. אפשר אמנם לומר ששם הדגש הוא על החזרה לארץ "והשיבותיך אל האדמה הזאת", דבר שכבר קרה וכעת מגיע בהדרגה גם השלב הבא. אבל אי אפשר להתעלם מעצם הצורך להזכיר ליעקב את חובו, מהביטוי "אנכי האל בית אל" ומהתזכורת של המצבה והנדר שמוזכרים שם.
  3. כבר הארכנו לדון בנדרו של יעקב, בדברינו אין הבטחה לצדיק בעולם הזה בתחילת פרשת ויצא בעת שהוא יוצא לגלות "ארמי עובד אבי". ושם הראינו את הפסדו (הסתבכותו) של יעקב בעצם עשיית הנדר, לאחר שהקב"ה כבר הבטיח לו כל מה שביקש. מדוע צריך לנדר כלל ועיקר? והראינו שם שלמרות כל הביקורת, אין זה אלא טבעי שאדם ידור בשעת צרה, מה גם ש"אין הבטחה לצדיק בעולם הזה". הפעם נתמקד בהפסדו (הסתבכותו) של יעקב מצד קיום הנדר. "טוב אשר לא תדור", אבל משנדרת – "מוצא שפתיך תשמור ועשית".
  4. לפי מדרש זה נראה שהביקורת על יעקב שלא מיהר לקיים את נדרו מתחילה עוד ביושבו אצל לבן. הקב"ה צריך להזכיר לו שאביו, אמו, ארץ ישראל והקב"ה עצמו מצפים לו והוא טרוד בצבירת נכסים וממון בחו"ל! וכן הוא במדרש תנחומא (בובר) פרשת ויצא סימן כג: "חלקי בארץ החיים - שהיה יעקב מקוה לחזור לארץ ישראל. אמר יעקב: ברשות יצאתי, אם איני נוטל רשות איני חוזר. אמר הקב"ה: רשות אתה מבקש? הרשות  בידך! שוב אל ארץ אבותיך. כלום באתה אלא בשביל השבטים - הרי הם בידך. כלום באתה אלא בשביל רחל - הרי (זכות) רחל בידך וכו'". לעומתם, אפשר להעמיד את המדרש בבראשית רבה עו ב המסנגר במידת מה על יעקב: "ר' יהודה בר' סימון: כך אמר לו הקב"ה: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, תאמר עד כאן היו התנאים? ושמרני בדרך הזה ולא יותר? אמר ר' יודן: אמר לו המקום: שוב אל ארץ אבותיך, אע"פ כן ויירא יעקב מאד?! אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה". חזרנו לבעיה שבה דנו כאמור בדברינו אין הבטחה לצדיק בפרשה זו בשנה האחרת: עד היכן התנאים והבטחת ה', ומהיכן מתחילה אחריותו של יעקב לקיום הנדר? האם "ושבתי בשלום אל בית אבי" הוא חלק מהתנאים והבטחת ה' (והקיום הוא הקמת בית אלהים וקבלת אלוהות הקב"ה), או ששבתי בשלום אל בית אבי הוא חלק מקיום הנדר ובאחריות יעקב. ובדורות האחרונים, האם העלייה לארץ ישראל היא בידי אדם או בידי שמים ובאחריות מי ...
  5.  בקטע זה של המדרש שהשמטנו מובא סיפור נאה על לוי בן סיסי שקיבל מינוי בעיר סימוניא ע"י רבי ונכשל. ראה מים אחרונים.
  6.  ראה ויקרא רבה טז ה: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת ה ה) - ר' יהושע בן לוי פתר המקרא באלו שפוסקין צדקה  ברבים ואינן נותנין". ואילו אברהם לא רצה "להפסיק צדקה מביתו" (בראשית רבה נב א). לפסוק צדקה = לספק צדקה וההפך הוא להפסיק.
  7.  ורש"י מסכם מדרש זה בקצרה ומדגיש את הקשר למעשה דינה: "קום עלה – לפי שאחרת נדרך, נענשת ובא לך זאת מבתך".
  8. מסביר א. א. הלוי: אם הנפה שבה מנפים את הקמח נסתמה, תן עליה מכה, תקיש עליה. הקב"ה מקיש ביעקב ששכח (נסתם).
  9. למרות שבפרשה שלנו מוזכר "מזבח" (שלוש פעמים) ואזכור ה"מצבה" בא רק מאוחר יותר (פסוק יד, ראה רש"י שם), פשיטא לכל המפרשים והמדרשים שמדובר על אותה מצבה שיעקב הקים ביוצאו לגלות וכעת הוא משקמה ומשכללה. ראה למשל מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק לה: "ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל. ללמדך שהוא המקום הראשון אשר פגע וראה בחלום את הסולם, והיא האבן אשר שם מראשותיו, והוא המקום אשר נאמר לו קום עלה בית אל, שהיה שם העיר בראשונה לוז, לכך נאמר ג' פעמים בענין זה, אשר דבר אתו, כנגד ג' פעמים שדיבר עמו באותו מקום". ומזבח הוא מצבה ומצבה הוא מזבח כמקובל בספר בראשית בתקופת האבות. ראה "מצבה ומזבח" בפרשתנו, עיונים בספר בראשית לנחמה לייבוביץ וראה גם דברינו מצבה – אהובה או שנואה בפרשת שופטים.
  10. ובמדרש אגדה (בובר) בראשית פרק לה על הפסוק שלנו, הוא אומר: "מה עשו נודר ואינו מקיים אף אתה נודר ואין אתה מקיים, לפיכך אמר ועשה ולא אמר והקריב". (לא מצאנו היכן נדר עשו ולא קיים ונשמח לקבל הערות). הקב"ה מצפה מיעקב שיעשה את מה שנדר "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", לא יותר מכך. הוא לא נדר להקריב קורבנות, רק להקים מצבה ולקרוא בשם ה' וזה מה שהוא מתבקש לקיים. על מנת שלא להידמות לעשו, אין יעקב מתבקש להקריב קורבנות. רק לקיים את מה שנדר ותו לא. זה מספיק. כאן אנו מגיעים לנושא נכבד אחר והוא שהאבות לא הקריבו קורבנות, רק בנו ציונים ומקומות לשם ה'. זאת, בניגוד למדרשים מאוחרים יותר שכן מנסים לקשר את האבות עם הקורבנות. ראה למשל במדבר רבה ד ח: "כיון שלקח יעקב את הבכורה התחיל מקריב, שנאמר: "ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וגו' ". זה נושא נכבד שיש לדון עליו בפעם אחרת ונכענו בו במקצת בדברינו מצבה – אהובה או שנואה בפרשת שופטים.
  11. המשותף לשלושה דברים אלה הוא שבהם האדם גורם רעה לעצמו שיכול היה להימנע ממנה. הנודר ואינו מקיים אינו רק עובר על איסור תורה של "בל תאחר", אלא מסכן את עצמו בדיוק כמו מי שלא נזהר בביתו או בדרכו. מוטיב הפנקס הפתוח מקורו במסכת אבות פרק ג משנה טז, דברי רבי עקיבא: " ... הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות יבא וילוה וכו' ". שם משמע שכל הזמן הפנקס פתוח ואילו כאן במקרים מיוחדים בפרט.
  12. הקב"ה קיים (השיבו) את כל מה שהבטיח לו, נתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש. אבל "ושבתי בשלום אל בית אבי" – זו כבר הבטחתו ואחריותו של יעקב, לא של הקב"ה. ראה הערה 3 לעיל.
  13. יעקב בהחלט התרגש ופחד לקראת העימות עם עשו, אבל לא הִפְנִים, לא קישר את המאורעות איתו עם אי קיום הנדר. לא הרגיש כמו אינטליגנציה רגשית בימינו?
  14. פה קצת נסחף הדרשן שהרי מות רחל מופיע מאוחר יותר, לאחר הקמת המצבה בבית אל, בדרך מבית אל לחברון. ויכול אם כך להוסיף גם את מעשה ראובן ובלהה. אלא שאין מקשים על המדרש ...
  15. מעניין שהוא מביא את הפסוק השני שהבאנו לעיל, את הפסוק שנאמר עוד בחרן, לא את הציווי שבפרשתנו!
  16. ראה מקבילה במדרש תנחומא (בובר) וישלח סימן כב. שם משמע שכבר המלאך שנאבק עמו בתחילת הפרשה, לפני המפגש עם עשו, מזכיר לו את הנדר, ומעשה דינה הוא שקלקל את קיום הנדר. ראה שם הקטע: "וישר אל מלאך ויוכל וגו' (הושע יב ה). מה דיבר עמו? א"ל: לך שלם את נדרך, טוב אשר לא תדור וגו' (קהלת ה ד). מיד מה עשו שמעון ולוי? ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. מיד נפל על פניו, ולא עמד עד שנתן לו רשות: קום עלה בית אל". הרי לנו טעם נוסף לכעסו של יעקב על שמעון ולוי – על שאחרו אותו לקיים את נדרו ולעלות לבית אל. עכ"פ, "קום עלה בית אל", הוא הקימה וההתאוששות אחרי מעשה דינה, כפי שלמדנו גם בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית לה א: "לפי שהיה מתיירא מיושב הארץ, שנאמר להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי, א"ל הקב"ה: קום עלה בית אל. קימה יש לך, עלייה יש לך".
  17. אפשר שהמקור למדרש זה הוא ויקרא רבה לז א ושם גם מדובר על לשון הרע: "אמר רבי שמואל בר נחמן: כל מי שנודר ומשהה את נדרו סוף שבא לידי ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע. ממי אתה למד כולהון? מיעקב. ע"י שנדר ושהה את נדרו בא לידי כולן. ע"ז מנין? ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר. גילוי עריות מנין? מדינה, שנאמר: ותצא דינה. שפיכות דמים מנין? שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. לשון הרע מנין? שנאמר: וישמע את דברי בני לבן". עד כדי כך חטא יעקב! בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? וגם לשון הרע? בכך שהאזין לדברי בני לבן שאמרו עליו לשון הרע? ומה עוד? האם באמת בא הדרשן לבאר את המקרא או שהוא מסתייע בדמותו של יעקב על מנת לעורר ולהזהיר את קהל שומעיו שהיו פרוצים בנדרים (משנה דמאי ב ג, גיטין מו ע"ב, דברים רבה ואתחנן ורבים אחרים) בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. ועל נושא זה של המדרש המעצים את צדדי השליליים של יעקב (ואחרים), כאילו לא מספיק מה שכתוב במקרא, צריכים באמת להתעכב ולדון בנפרד בהזדמנות נאותה.
  18. ועכ"פ העדפנו נוסח זה של המדרש בשל סיומו החיובי. קומו ונעלה בית אל שמשם כל התפילות נשמעות.
  19. לפחות מדרש אחד מצאנו המהפך בזכותו של יעקב ורואה בעמידתו בתלאותיו הרבים ("מעט ורעים היו ימי" הוא אומר לפרעה) זכות המזכה אותו לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו. לכך אפשר לצרף גם את המדרש המיסטי קמעא, מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה א סימן ב: "הביאני המלך חדריו. מלמד שעתיד הקב"ה להראות את ישראל גנזי המרום החרדים שברקיע. א"ר יעקב: הרי אתה למד מיעקב, שאמר לו: קום עלה בית אל ושב שם, מלמד שהראה הקב"ה עליה למעלה מעליה והראה אותו חדרים שבמרום". בהליכתו שוכב יעקב על הארץ ורואה את מלאכי אלהים עולים ויורדים. וכשהקב"ה מזמינו לעלות בסולם הוא מסרב (ויקרא רבה כט ב). אבל כעת, בחזרתו בשלום אל בית אביו, למרות כל התלאות והשגיאות, הוא עולה בית אל הוא הר ה'. וכדברי מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק לה: "ױרויחו דורשי הפרשה וישכילו ... עלייה היא לך, שתשלם נדרך ולא תיענש עליו עוד".
  20. ראה מסכת ברכות פרק ד משנה ה-ו: "היה רוכב על החמור ירד ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים: היה יושב בספינה או בקרון או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים".
  21. ראה גמרא ברכות ל ע"א: "תנו רבנן: סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות - יכוין לבו כנגד אביו שבשמים ... היה עומד בחוץ לארץ - יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל ... היה עומד בארץ ישראל - יכוין את לבו כנגד ירושלים ... היה עומד בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית המקדש ... היה עומד בבית המקדש - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים". ויש שם עוד המשך על מי שהיה עומד בבית קדשי הקדשים לאן יכוון לבו. מי זה? הכהן הגדול ביום הכיפורים או בעל אומנות שבא לתקן דבר מה? והכל נלמד מתפילת שלמה בחנוכת המשכן, מלכים א פרק ח.
  22. חידוש אחד במדרש זה הוא ההתייעצות של יעקב עם בניו – השבטים. בציווי הראשון לקום בית אל (השני שהבאנו בראש הדף) הוא מתייעץ עם נשותיו ואילו כאן עם בניו. כנראה שעבר זמן רב בין שני האירועים (שש שנים לפחות). יעקב מרגיש צורך לשתף אותם ולהסביר להם מה הקשר שלו לבית אל – חינוך הבנים למעשי אבותם. אבל החידוש, אולי נכון יותר הקושי, העיקרי במדרש זה הוא הערבוב של ירושלים עם בית אל. אם יש מסורת כזו חזקה של בית אל עם האבות, מדוע לא נבחרה בית אל למקום המקדש? האם ערבוב זה של המדרש מנסה לומר משהו בנושא בחירת ירושלים ע"י בית דוד? כי באמת, לא רק שלא נבחרה בית אל, אלא שהפכה למקום עגלי הזהב של ירבעם כמסופר במלכים א פרק יב. האם יש כאן רמז לאלהי הנכר שבני ישראל הצטוו להסיר טרם בואם לבית אל בפרשתנו? האם בגלל שבית אל היא רק תחנת ביניים במסעו של יעקב דרומה לחברון לפגוש את אביו? (ראה הציווי של הקב"ה "ושב שם" שאינו מתקיים). נדמה לנו שכבר כתבו רבים וטובים על בית אל מול ירושלים ונשמח מאד להחכים ולהוסיף לקח.
  23. הוא רבי יהודה הנשיא שבכוחו היה גם למנות משרות שונות. ראה גמרא הוריות י ע"א.
  24. שתי שאלות בהלכה ומשלא ענה עליהן שאלו אותו שאלה אחת במקרא ובאגדה וגם עליה לא ידע לענות. ראה במקור שם.
  25. כאן חוזר ר' לוי בר סיסי על שלוש השאלות ונותן עליהן תשובות נכונות.
  26. טָפַת היא מילה יחידאית שלא מצאנו לה מקבילות בשום מקום ואף לא במילונים, אבל משמעותה בהקשר זה ברורה שהיא גבוה והתנשאות. ואולי היא מלשון צָפַת.
  27. ראה סיפור דומה בשיר השירים רבה ב ז על ר' אלעזר חסמא, תלמידו של ר' עקיבא, שהתארח במקום מסוים ובקשו ממנו לעבור לפני התיבה ושכח את ברכות שמע ותפילת שמונה עשרה (ומשם קבל את שמו חסמא). ובעקבות מקרה זה היה ר' עקיבא משנן לתלמידיו את ברכת חתנים (שבע ברכות) וברכת אבלים (שרק חלקן הגיעו לידינו, ראה הערך ברכת אבלים באנציקלופדיה התלמודית).