אשל אברהם

מים ראשונים: ראה דברינו הכנסת אורחים של אברהם בשנת תשס"ב. וכיון שהנושא רחב מאד, הוצאנו ממנו את נושא-המשנה: "אשל אברהם", בו נתמקד הפעם.

וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם: (בראשית כא לג).1

ספרי דברים פיסקא ח

משל למלך שנתן לעבדו שדה אחת במתנה, לא נתנה לו אלא כמות שהיא. עמד העבד ההוא והשביחָהּ ואמר: מה בידי, לא נתנה לי אלא כמות שהיא? חזר ונטעה כרם ואמר: מה בידי, לא נתנה לי אלא כמות שהיא! כך, כשנתן הקב"ה לאברהם אבינו את הארץ, לא נתנה לו אלא כמות שהיא, שנאמר: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג יז). עמד אברהם והשביחה, שנאמר: "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא לג). עמד יצחק והשביחה, שנאמר: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים"  (בראשית כו יב). עמד יעקב והשביחה, שנאמר: "ויקן את חלקת השדה" (בראשית לג יט).2

בראשית רבה פרשה נד סימן ו

"ויטע אשל בבאר שבע" – רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר: אשל – פרדס, שאל מה תשאל: תאנים וענבים ורימונים. ר' נחמיה אמר: אשל – פונדק, שאל מה תשאל: ככר לחם, בשר, יין, ביצים …3

על דעתו של רבי נחמיה שאמר: אשל – פונדק, אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, ומשהיו אוכלים ושותים אמר להם: ברכו! והם אומרים: מה נאמר? ואומר להם: "ברוך אל עולם שאכלנו משלו". זהו שכתוב: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כא לג).4

"ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים" – רבים מאותן שעשה בחברון. בחברון עשה עשרים וחמש שנה וכאן עשה עשרים ושש שנים.5

מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה – בראשית אות קג בראשית רבה מח כ

"ויטע אשל" – אמר ר' נחמיה: אשל – שאל. כשהיה אדם נכנס אצלו, היה אומר: שאל כל מה שאתה מבקש ואני נותן לך.6 ועשה פונדק בפרשת דרכים, ונותן לעוברים ושבים: אכילה, שתיה, לויה.7

רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכות א-ג

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים … שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר: "וירא והנה שלושה אנשים". ולווּיָים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלוה, כאילו שופך דמים. כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום. ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות, יש לו שכר הרבה. וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה? הרב לתלמיד, עד עִבּוּרָהּ של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלוש פרסאות.8

רש"י בראשית פרק כא פסוק לג

על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם? משל מי שאמר והיה העולם אכלתם.9

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד לה

ואף לוט בשביל שהיה מקיים אש"ל זכה לנבואה ונמלט מהפיכת סדום. מאי אש"ל? סימן אכילה שתיה לויה. ויש אומרים לינה לכל מי שיבוא.10

רשב"ם בראשית פרק יח פסוק א

"כחום היום" – מה צורך לכתוב כחום היום? אלא להודיעך כי בלוט כתיב: "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב", ולכך אמר להם לוט: "סורו נא אל בית עבדכם ולינו". אבל אברהם, לפי שבאו אליו כחום היום בבקר, שאין דרך אורחים ללון אלא לאכול ולעבור, לפיכך לא אמר להם אברהם ללון אלא וסעדו לבכם ואחר תעבורו.11

רשב"ם בראשית פרק כא פסוק לג

ויטע אשל – פרדס היה להתפלל שם.12

מדרש תנחומא (בובר) פרשת חיי שרה סימן ג

"זממה שדה ותקחהו", שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה. "ותקחהו", שהרי נקברה בה. מפרי כפיה נטעה כרם, שנאמר: "ויטע אשל" (בראשית כא לג), מהו ויטע? כמה דאת אמרת: "ויטע כרם" (בראשית ט כ).13

מדרש תהלים (בובר) מזמור לז

"לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה" … ובמה תקנא? "כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג) … אמר הקב"ה: קנא לי, שאילולי הקנאה אין העולם עומד ואין אדם נושא אשה ואינו בונה בית. שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קנא? שאמר למלכי צדק: כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושין צדקה? אמר ליה: על הבהמה ועל החיה ועל העוף. לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה.14

 

שבת שלום

מחלקי המים

 

עדכון אחרון: 29/10/2017

הערות שוליים

  1. לפי פשטם של מקראות, מיקומו של פסוק זה בפרק כא, הוא בהקשר של ישיבת אברהם בארץ פלשתים לאחר הברית שכרת עם אבימלך ולאחר שביסס את חזקתו בארץ ובזכויות המים (ראה מפסוק כב עד סוף הפרק). אנחנו נלך, בעקבות המדרשים, ונקשר את הפסוק לעניין הכנסת אורחים. אם כך, חשוב לזכור שזה האזכור השני של הכנסת אורחים בפרשה (השלישי, אם נמנה גם את לוט). הראשון הוא בפרשת המלאכים בפרק יח, החל מפסוק ב: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" וכלה בסוף פסוק טז: "וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם". את זה האחרון נפגוש בהמשך בהקשר למצוות ליווי האורחים.
  2. לפני שנגלוש לדרשות על הכנסת אורחים וכדומה, כדאי לזכור שיש לפסוק גם פשט. מהו "אשל אברהם"? אברהם נטע עץ ועסק ביישובו של עולם וכמוהו עשו בנו ונכדו, יצחק ויעקב. ראה פירוש רד"ק: "ויטע אשל – נטע שם נטיעה סמוך לבאר שהייתה לו לעדות כי נשארה לו הבאר בלא מחלוקת". ראה גם פירוש אבן עזרא על הפסוק. ויש שמקשרים את נטיעת האשל עם הקמת המזבח, כמקום תפילה ועבודת ה', כפי שנראה לקראת סוף דברינו. אבל יד הדרשנים לעולם לא תשקוט. גם אם בנטיעת עץ וביישובו של עולם כפשוטו עסקינן, הרי ברור שגם לכך יש מימד סימבולי. מה פתאם נוטע אברהם עץ אשל? עץ אשל זה הפך במדרש לארז ומתגלגל עד למשכן שעשו בני ישראל בצאתם ממצרים. ראה שיר השירים רבה א א: "אמר רב נחמן: כתיב ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע (בראשית מו א) - להיכן הלך? הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם אבינו בבאר שבע, שנאמר: ויטע אשל בבאר שבע. אמר רבי לוי: כתיב: והבריח התיכון בתוך הקרשים (שמות כו כח) - הבריח שלושים ושתים אמה היה, ומהיכן היתה נמצאת בידם לשעה? מלמד שהיו מוצנעים עמהם מימות יעקב אבינו". לעולם אין מקרא יוצא מידי מדרשו.
  3. וכן הוא בנוסח דומה בגמרא סוטה דף י עמוד א: "ויטע אשל בבאר שבע - אמר ריש לקיש: מלמד, שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: פרדס, וחד אמר: פונדק". ראה רש"י על הפסוק: "אשל - רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות". מלבד שינוי שמות החכמים (רב ושמואל במקום ר' יהודה ור' נחמיה), מוסיף פה רש"י נופך משלו בעניין הכנסת אורחים. הוא מחבר את עניין הכנסת אורחים גם לדעה שאומרת: אשל – פרדס. בשביל מה פרדס אם לא בשביל "להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה"? נוסח זה איננו, לא בבראשית רבה ולא בגמרא סוטה. בשניהם משמע שהדעה של "אשל - פרדס" איננה בהכרח בהקשר של מצוות הכנסת אורחים, אלא בהקשר הרחב של יישוב הארץ וכמו במדרש ספרי בו פתחנו. תוספת זו היא של רש"י, כך נראה, כשהוא מגשר בין שתי הדעות, בין פרדס ופונדק.
  4. עניין ברכת המזון שהיה אברהם דורש מהאורחים שלו נדרש במקומות רבים. ראה למשל בראשית רבה מט ד: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ... ושמרו דרך ה' לעשות  צדקה ומשפט - ... ר' עזריה בשם ר' יהודה: בתחילה צדקה ולבסוף משפט. הא כיצד? אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים. משהיו אוכלים ושותים, אמר להם: ברכו. אמרו לו: מה נאמר? אמר להם: אמרו: ברוך אל עולם שאכלנו משלו. אם מקבל עליו לברך, היה אוכל ושותה והולך לו. ואם לא היה מקבל עליו לברך, היה אומר לו: תן מה שעליך! והיה אומר לו: מה יש לך עלי? היה אומר לו: קסט אחד של יין בעשרה פולרים ועיגול אחד של פת בעשרה פולרים. מי נתן לך יין במדבר? מי נתן לך בשר במדבר? מי נתן לך פת במדבר? משהיה רואה דוחק זה שהוא דוחקו, היה אומר: ברוך אל עולם שאכלנו משלו. זהו שכתוב בתחילה צדקה ובסוף משפט". וכבר הארכנו כאמור לדון במדרש זה בדברינו הכנסת אורחים של אברהם.
  5. דרשה זו בדבר מגורי אברהם בשקט ובשלווה בארץ פלשתים לאחר הברית שכרת עם אבימלך ולאחר שהושגה הפשרה ביניהם בעניין בארות המים, מחזירה אותנו להערה 1 בתחילת דברינו, שנטיעת האשל איננה בהכרח קשורה לנושא הכנסת אורחים. ראה שוב פרק כא מפסוק כב עד סופו. מיקומה כאן נובע מסמיכות הפסוקים בתורה ומכך שמדרש בראשית רבה הוא מדרש פרשני המבאר ודורש פסוק אחר פסוק. עם זאת, אפשר שיש קשר, וסמיכות זו איננה בכדי. ראה פירוש רש"י לפסוק לד: "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים - מרובים על של חברון, בחברון עשה עשרים וחמש שנה וכאן עשרים ושש ... שבכל מקומותיו היה כאורח חונה ונוסע והולך, שנאמר (שם יב ו) ויעבור אברם, (שם ח) ויעתק משם, (שם י) ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים שהרי שלחו פרעה, מיד (שם יג ג) וילך למסעיו, עד (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון. שם ישב עד שנהפכה סדום, מיד (שם כ א) ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט ובא לארץ פלשתים". לא רק יותר שנים מחברון היו לאברהם בארץ פלשתים, אלא גם יותר שלווה ושקט, שכן מחברון נאלץ לצאת בגלל הבושה שעשה לו לוט. ואילו כאן, לראשונה, מנוחה והשקט לאברהם הנודד ממקום למקום. נראה שלא בכדי קשורה הכנסת האורחים לתקופה זו שהיא מהשקטות והשלוות בחיי אברהם (מה שאח"כ חוזר בימי יצחק בנו שגם הוא מוצא ארוכה ושלווה בארץ פלשתים). אי אפשר לארח כשאתה בעצמך עדיין אורח, גר נע ונד. אין אורח מארח אורח. אולי בכל זאת ניתן לחבר את פשטי הפסוקים עם הדרשות. ראה שוב הערה 1 לעיל.
  6.  מדרש זה מרחיב ומסביר את דברי ר' יהודה שכבר ראינו במדרש בראשית רבה הקודם (וכאן ר' נחמיה במקום ר' יהודה, התחלפו שמות החכמים). אשל הוא חילוף אותיות שאל. במובן של לשאול, לבקש, לרצות. ראה קהלת ב י: "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם". ובמסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק ז: "וכל שהפה שואל מצוי בתוך ביתו של אברהם שנאמר ויטע אשל בבאר שבע".
  7.  כן הוא בכל המדרשים והפרשנים, ראשונים ואחרונים, שאש"ל הוא: אכילה, שתיה, לויה (ליווי). רובם של מדרשים אלה נמצא על הפסוק: "ואברהם הולך עמם לשלחם" (בראשית יח טז) שאכן כפשוטו, לאחר שאכלו ושתו המלאכים, אברהם מלווה אותם בדרכם חזרה. ראה בראשית רבה מח כ: "המשל אומר: האכלת, השקית, לָוֶה!" וכן רש"י בגמרא כתובות ח ע"ב: "ויטע אשל – אכילה שתיה לויה" ועוד רבים. מדוע צריך אברהם ללוות את המלאכים? ראה בראשית רבה מח ט: "אמר: אם אני רואה אותן שהפליגו את דרכם להתקרב דרך כאן, אני יודע שהן באים אצלי. כיון שראה אותן שהפליגו, מיד: וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" מכיון שהאורחים סטו מדרכם הראשית ופנו לדרך צדדית שאינה מוכרת להם, חובת המארח ללוות אותם חזרה לדרך ממנה באו. ראה פרשת עגלה ערופה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה" (מסכת סוטה פרק ט משנה ו). ואנו נזכרים גם ביעקב שמלווה את יוסף, הגם ששם היו לכך תוצאות הרות גורל: "וישלחהו מעמק חברון - ליווהו על מנת לחזור" (מדרש שכל טוב בראשית לז). כללו של דבר, הלמ"ד המקורית של אש"ל היא ליווי וזה פשוט ואכמ"ל.
  8. מקור דברי רמב"ם אלה הוא בגמרא סוטה מו ע"ב, בדין עגלה ערופה, אשר מביאה ברייתא שממשיכה את דברי המשנה: " ... וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה". ממשיכה שם הגמרא ומוסיפה: "תניא, היה רבי מאיר אומר: כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור ... ואמר ר' יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר: ויצו עליו פרעה אנשים וגו' - נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה ... רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל ... רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ... אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות". ועוד הרבה שם בדין ליווי. וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו דין עגלה ערופה בפרשת שופטים.
  9.  רש"י זה הולך בעקבות שיטת ר' יהודה במדרש בראשית רבה בו פתחנו וחוזר לעניין הברכה שאברהם דורש מאורחיו. אך יש לשים לב לחידוש ולפירוש הנוסף של אשל - של אל (או אולי גם שם האל). באשל אברהם התחדשה ברכת המזון וע"י כך נקרא שמו של ה' בעולם וההכרה שהכל שלו. "צור משלו אכלנו". ולא מצאתי מקור בחז"ל לדברי רש"י אלה ונראה שזה חידוש שלו. והמאיר עינינו יבורך. ועל שרשיה והתפתחותה של ברכת המזון, אם ממשה או מאברהם, ראה דברינו ברכת המזון בפרשת מסעי
  10.  זה המקור היחיד שמצאנו לראשי התיבות המקובלים בימינו, אש"ל: אכילה, שתיה, לינה. האש"ל שלנו הוא שימוש מודרני שבא מתנאי עבודה ושכר בעולמנו. ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סימן לג: " ... איך שלא יהיה, מהנים למתנדבת עבור עבודתה באכילה ושתיה ולינה ... אין זה חסד ... ולא שייך לומר שיש למנוע מלקבלה" וראה גם פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ב' עמוד צא: "הנתבע שהוא בעל בית מלון בשווייץ חיפש בזמנו זוג עובדים לבית המלון האיש כמשגיח כשרות והאשה כעוזרת בהגשת האוכל לאורחים. התובע הציג את עצמו כמועמד לעבודה, והנתבע רשם את פרטיו. לאחר זמן התקשר אליו הנתבע בדחיפות שהוא זקוק לו בהקדם לעבודה, וסוכם ביניהם על שכר של 2000 דולר נטו לחודש מלבד אוכל שתיה לינה וכביסה". בעקבות פסק דין זה אולי צריך להתחיל לבקש מהמעסיק אשל"ך – כולל כביסה ודמי ביגוד - אשל לך, או עם ביגוד – אשל לב"ך ...
  11. ראה רש"י בראשית פרק יט פסוק א: "מבית אברהם למד לחזור על האורחים", שכל מידת הכנסת אורחים של לוט באה לו מאברהם. אבל לוט גם הלין ואברהם רק ליוה ולכאורה לוט גדול מאברהם! בא רשב"ם (נכדו של רש"י) ומסביר שאצל אברהם זה היה באמצע היום ולא התבקשה לינה ואילו אצל לוט זה היה בערב והלינה התבקשה. האם הסב (רש"י) והנכד (רשב"ם) מתאמצים ללמד סניגוריה על אברהם? ואולי באמת לינה היא לפנים משורת הדין ובעיקרה של הכנסת אורחים מספיקה לויה?
  12.  הרעיון שאשל אברהם הוא מקום תפילה נמצא גם ברמב"ן על הפסוק "ויצחק בא מבאר לחי ראי" (בראשית כד סב) ואלה דבריו: " ... שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא כי הוא לו מקום תפילה בעבור הראות שם המלאך ... ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפילה". מכאן כנראה למד יצחק לצאת לשוח בשדה ולהתפלל בחיק הטבע ולתקן את תפילת מנחה. (ראה דברינו לשוח בשדה בפרשת חיי שרה). מנין לקחו המפרשים רעיון זה? נראה שהמקור הוא במכילתא שמות ויהי בשלח פרשה ב, כאשר בני ישראל עומדים על ים סוף ופרעה מתקרב אליהם: "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. מיד תפסו להם אומנות אבותם, אומנות אברהם יצחק ויעקב. באברהם הוא אומר בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' (בראשית יב ח) ויטע אשל בבאר שבע וגו' (בראשית כא לג). ביצחק הוא אומר ויצחק בא מבוא באר לחי רואי (בראשית כד סב) וכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (שם כד סג) אין שיחה אלא תפלה". אבל רשב"ם גם מוסיף את המילה "פרדס". לא נראה שהוא חוזר למדרש בראשית רבה לעיל, אלא משתמש במילה פרדס במובן מאוחר יותר כמקום של התבוננות ואפילו עיסוק בנסתרות. ראה "ארבעה נכנסו בפרדס", גמרא חגיגה יד ע"ב. עכ"פ, ענין זה של תפילה בצל האשל מביא אותנו גם לקשר שבין האשל שנטע אברהם והמזבח שבנה. ראה  אבן עזרא שיר השירים פרק א פסוק ז: "הביאני המלך חדריו - שהביאו אל ארץ כנען ויתכן שהחכימו ועמד על סודות צפונים, וענין נזכירה דודיך הוא בנין מזבח בכל מקום ונטיעת אשל". ראה עוד בעניין דברים שהיו מקובלים בימי האבות והיום אין נוהגים כן, בספרי דברים פיסקא קמו על המצבה שהפכה מאהובה בימי האבות לשנואה בימי הבנים (נושא עליו הרחבנו בדברינו מצבה - אהובה או שנואה בפרשת שופטים). כך או כך, נושא התפילה בשדה לעומת תפילה בבית, הוא נושא רחב (בימי חז"ל היו מתפללים מחוץ לעיר). ראה טור אורח חיים סימן צ. ואולי נדון בו בפרשת חיי שרה הבעל"ט.
  13. הגענו אל חלקה של שרה. מסתבר שהיא הגורם העומד מאחרי נטיעת האשל והכנסת האורחים. ראה מסכת ברכות דף י ע"ב: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מכאן, שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש". ראה עוד במדרש תנחומא זה שדורש את כל פרק לא במשלי – אשת חיל על שרה. ראה דברינו שרה – אשת חיל בפרשת חיי שרה.
  14. הרי לנו קשר נוסף של אברהם לנח ולמלכיצדק. נטיעת האשל והכנסת האורחים של אברהם באה מהקנאה שלו, במובן החיובי, במעשיהם של נח ומלכיצדק (הוא שם, בנו של נח). מהם, שאירחו בתיבה את החיות והבהמה, למד אברהם לארח בני אדם. ראה דברינו סיפורי התיבה בפרשת נח.