ורם לבבך

כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם: …  כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: … וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: (דברים ח א-י).1

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: … וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (שם שם יא-כ).2

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: (דברים לא יט-כ).3

כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי: (הושע פרק יג ו).4

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג

"ואכלת ושבעת … הישמרו לכם פן יפתה לבבכם". אמר להם: היזהרו שמא תמרדו בַּמָקוֹם, שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע, שנאמר: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך" (דברים ח יב-יג).5 מהו אומר? "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח יד). כיוצא בו אתה אומר: "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש". מהו אומר? "ופנה אל אלהים אחרים" (דברים לא כ). כיוצא בו אתה אומר: "וישב העם לאכול ושתה" (שמות לב ו), מהו אומר? "עשו להם עגל מסכה" (שמות לב ח). וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע. מה נאמר בהם: "בתיהם שלום מפחד וכו' שורו עבר וגו' ישלחו כצאן עויליהם וגו' יבלו בטוב ימיהם וגו' " (איוב כא ט-יג), היא גרמה להם: "ויאמרו לאל סור ממנו, מה שדי כי נעבדנו וגו' " (איוב כא יד – טו). אמרו: טפה אחת של גשמים היא אין אנו צריכים לו: "ואיד יעלה מן הארץ" (בראשית ב ו).6

ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שיח (טו)

"וישמן ישורון ויבעט", לפי שובע מרדים.7 וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו בהקב"ה אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה.8

דעת זקנים מבעלי התוספות דברים פרק ח

"ויענך – בדרך … "וירעיבך" – שלא נתן לך מזון אלא דבר יום ביומו וזהו רעבון כמו שאחז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו.9 "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – ולא תשים ביטחונך על הלחם ועל המזונות, "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – על כל מצותיו וחוקיו שיצאו מפיו יחיה האדם והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא.10

מסכת סוטה דף ד עמוד ב

א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח – כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז ה), וכתיב התם: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז כו). ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו' ". ר' חמא בר חנינא אמר: כאילו בא על כל העריות … עולא אמר: כאילו בנה במה.11

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת בהעלותך

"גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים" (שמות יא ג) – אלא ענו בדעת, שהיה שפל ברך מכל האדם אשר על פני האדמה. שלא נשתבח משה רבינו לא על חכמתו ולא על תורתו ולא בגבורתו אלא בענותנותו.12 מיכן אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי מעשים טובים, מעשים טובים מביאה לידי זהירות וכו' עד ענוה מביאה לידי חסידות.13 ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולם, שנאמר: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי וגו' " (ישעיה סא). וכן שלמה אומר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז)  ואומר: "ורמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו" (ישעיה י). וכן כיוצא בהם, שכל המתיהר כאילו עובד עבודת כוכבים, שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח). "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה" (משלי ג).14

שמות רבה פרשה כו סימן ב, פרשת בשלח

משל לתינוק שהיה רכוב על כתיפו של אביו, וראה חבירו של אביו. אמר לו: ראית את אבא? אמר לו אביו: אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי?! הריני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל: אני נשאתי אתכם על ענני כבוד. ואתם אומרים: "היש ה' בקרבנו אם אין?"! לפיכך, יבוא השונא וישלוט בכם, הוי: "ויבוא עמלק".15

מסכת ברכות דף לב עמוד א

אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלוש מקראות הללו – נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל.16 חד, דכתיב: "ואשר הרעותי" (מיכה ד ו),17 וחד, דכתיב: "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיהו יח ו);18 וחד, דכתיב: "והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו כו).1920

דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: "ודי זהב" (דברים א א), מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.21 אמר רבי אושעיא: משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי – אלא כרשינין שהאכלתיך. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו,22 והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?23 אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי,24 שנאמר: "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע יג ו); רב נחמן אמר, מהכא: "ורם לבבך ושכחת את ה' "; ורבנן אמרי, מהכא: "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים" (דברים לא כ); ואי בעית אימא, מהכא: "וישמן ישרון ויבעט" (דברים לב טו).25 אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה – שנאמר: "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל" (הושע ב י).26

רשב"ם ויקרא פרק כג פסוק מג

"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה – סוכה ממש.27 וזה טעמו של דבר: "חג הסוכות תעשה לך באוספך מגרנך ומיקבך" – באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר. "למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה. ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב. ואל תאמרו בלבבכם: "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך י"י אלהיך זה ארבעים שנה וגו' ויאכילך את המן וגו' ". ולמה אני מצוה לך לעשות זאת? "כי י"י אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ואכלת ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת את י"י אלהיך וגו' ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את י"י אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה, קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה.28

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יז – ותאמר ציון

"אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני" (תהלים קלז ה). בר קפרא אמר: קיצי בידך וקיצך בידי. קיצי בידך: "ורם לבבך ושכחת את י"י אלהיך" (דברים ח יד). וקיצך בידי: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני" (תהלים שם). ר' דוסא אומר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" – מלעשות ניסים.29

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 10/08/2017

הערות שוליים

  1. פרק ח בספר דברים מקפל בתוכו את עיקרי תוכחת משה לדור הבנים העומדים לנחול את הארץ, ומהווה מעין תמצית של פרקי התוכחה והתשובה הפותחים והמסיימים את ספר דברים כולו. מומלץ מאד תחילה לקרוא את הפרק בשלמותו במקור. בחלקו הראשון, פסוקים א-י, מתאר הפרק את השפע והטוב הצפוי לדור נוחלי הארץ שרבים מהם (כל מי שהיה מגיל אפס ועד 1.999 בעת חטא המרגלים) חוו את ארבעים שנות הנדודים במדבר שהתורה מעידה עליהם כאן שהיו קשים: "ויענך וירעיבך ... במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וכו' ". שפע שיש להודות ולברך עליו: ואכלת ושבעת וברכת, נושא עליו כבר הרחבנו לדון בפרשה זו בשנה האחרת.
  2. בחלקו השני של פרק ח, מזהיר משה את דור נוחלי הארץ מהיהירות וזחיחות הלב שעלולים להתלוות לשפע ולטוב ולהרגשה של בית קבע ונחלה. יהירות שמקורה באי הכרת הטוב ובשכחת ההיסטוריה. מהמשך הפסוקים שם אנו למדים שהקריאה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה", כבר נופלת על אזניים אטומות ולב אטום, והיהירות מסתיימת בגלות ואובדן: " ... הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם". ואחרי האבדן, לא נותר אלא להתגעגע לימי הטובה: "נשיתי טובה" (איכה ג יז).
  3. הרי לנו מקור נוסף, גם הוא בספר דברים, למוטיב של "ורם לבבך ושכחת", בהקדמה לשירת האזינו. גם כאן החשש הוא מהישיבה לבטח בארץ שעלולה להביא לגבהות הלב ויוהרה. וחוזרים הדברים בשירה עצמה, בפרק לב פסוקים יג-טו: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". ראה פרשני המקרא: רש"י, אבן עזרא, רשב"ם ועוד, שמבארים ש"במותי ארץ" היא ארץ ישראל: "שגבוהה מכל הארצות ופירותיה קלים לנוב ולהתבשל מפירות כל הארצות", לשון רש"י.
  4. מהתורה לנביאים, תוך שימוש ברור שהושע עושה במילות התורה על רום הלב. ראה פירוש רד"ק על פסוק זה: "כמרעיתם וישבעו - כאשר באו למקום מרעיתם והוא ארץ כנען, היה להם כל טוב וישבעו וירם לבם ושכחוני. כמו שאמר בתורה שעתידים לעשות כן, אמר: פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ואמר: וישמן ישורון ויבעט וגו' ".
  5. בפשט המקרא, בלי שום צורך בפרשנות או מדרש, "פן תאכל ושבעת ... ושכחת" עומד כנגד: "ואכלת ושבעת וברכת". במדרש ספרי זה סיימנו את דברינו ואכלת ושבעת בפרשה זו בשנה האחרת, וממנו נמשיך הלאה.
  6. ראה בהמשך המדרש שם גם את דור הפלגה ואנשי סדום שמרדו מרוב גאווה והרגשת "כוחי עוצם ידי". ובילקוט שמעוני פרשת עקב רמז תתנא: "כל מקום שאתה מוצא אכילה ושביעה שם אתה מוצא אזהרה. בשמע ישראל כתיב ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וכן במקום אחר ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח, אף כאן ... פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת". החשש שעושר כלכלי יביא לידי גאווה והשחתה תמיד קיים. ולפיכך אנו מתפללים שיתקיימו בנו דברי הנביא יואל (פרק ב): "וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר ... וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם".
  7. לפי שהשובע מרדים.
  8. מפרשתנו לפרשת האזינו כנזכר לעיל, במוטיב זה פותח משה את ספר דברים וגם מסיים. עד כדי כך החשש גדול. (ראה מקבילות לשני המדרשים בהם פתחנו במדרש תנאים לדברים על הפסוקים הנ"ל). מן הראוי להדגיש חששות אלה של התורה ומשה, לצד חששות אחרים כמו עבודה זרה ושחיתות בעריות שהיו אצל יושבי הארץ. ראה דברינו כמעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען בפרשת אחרי מות. אכן, יש הרבה מה לחשוש מהכניסה (העלייה) לארץ והתיישבות של קבע ואולי לא בכדי זועק הנביא: "מי יתנני מלון אורחים במדבר ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם" (ירמיהו ט א). ראה דברינו תורה ומדבר שם הארכנו לדון בשבח המדבר ומדוע דווקא בו ניתנה התורה. האם זה הפתרון לחששות הארץ? לשוב למדבר? לברוח חזרה אל בית המדרש? לאכול פת במלח ומים במשורה ובלבד שלא נאכל ונשבע ונשכח?
  9. מי שיש לו אוכל בביתו ומזון למספר ימים, אינו תאב ומרגיש חסר תמידי, כמו מי שאמנם כל יום מגיע אליו בסוף האוכל, יורד המן, אבל תמיד יש חשש מיום המחרת ואי אפשר לצבור אוכל (שמות טז כ). ראה גמרא יומא עד ע"ב, אליה פירוש זה מרמז: "המאכילך מן במדבר למען ענותך - רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין". ומכאן אולי הביטוי לאכול בעיניים.
  10. שנות המדבר היו שנים קשות ואין להסתיר זאת. לצד "ענני הכבוד", "שמלתך לא בלתה מעליך" ועוד – "ויענך וירעיבך" בפרשתנו. ראה דברינו שנות המדבר העלומות שם ניסינו לברר טיבם של ארבעים (שלושים ושמונה) שנים אלה, אם הם עונש או (גם) חינוך. חינוך להסתפק במועט. "כל יום ופרנסתו" (עיבוד מגמרא שבת סט ע"ב). האם חינוך זה יעמוד להם לבני ישראל משיכנסו לארץ וימצאו: " ... עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים ו י-יא)? מהאזהרות הרבות של משה בספר דברים, נראה שחששו היה גדול מאד ששנות הנדודים במדבר לא יועילו לזמן רב אם בכלל. אולי זו עוד סיבה שמשה רצה להיכנס עם בני ישראל לארץ? לשמור עליהם?
  11. ובהמשך הגמרא שם בדף ה עמוד א: "אזהרה לגסי הרוח מנין? אמר רבא אמר זעירי: שמעו והאזינו אל תגבהו. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: ורם לבבך ושכחת, וכתיב: הישמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. וכדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר הישמר, פן, ואל, אינו אלא בלא תעשה". לא נראה שמסדרי המצוות מונים עניין זה כמצוות לא תעשה ואיסור הלכתי. עם כל החומרה והגינויים, נראה שאזהרה זו: "ורם לבבך", "הישמר לך", "פן תאכל ושבעת", שהיא אזהרה כנגד גבהות לב וגסות רוח (היבריס), היא בתחום מה שהרמב"ם מכנה הלכות דעות (שאמנם הושמו בראש ספרו היד החזקה, לפני כל שאר המצוות והדינים). מה הנגדי לגסות הרוח?
  12. ראה ספרי במדבר פרשת בהעלותך שהולך בכיוון הפוך. שלא תאמר שכיוון שמשה היה ענו ושפל רוח מכל האדם אשר על פני האדמה, הוא לא היה גדול וחזק בגופו או עני בממונו. הוא היה עשיר וגיבור ובכל זאת ענו. אבל מדרש לקח טוב הולך בכיוון הפוך. שלמרות שמשה היה "גדול מאד בכל ארץ מצרים", היה ענו. ולא עוד, אלא ששבחו של משה לא בא מתורתו, חכמתו וגבורתו (ועושרו), אלא רק ממידת הענווה שהייתה לו.
  13. משנה היא בסוף מסכת סוטה, סוף פרק ט: "ר' פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש, ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים, ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן". משם הועתקו הדברים למקורות רבים, דרך התלמודים והמדרשים (ראה למשל שיר השירים רבה א ט) ועד הספר מסילת ישרים שהפך מאמר זה למוטו העיקרי שלו. אבל מדרש לקח טוב מתכוון לנוסח הגמרא עבודה זרה כ ע"ב: "מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, ... טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: אז דברת בחזון לחסידיך. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר: רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן". מה לכל זה ולנושא שלנו?
  14. מדרש לקח טוב מעמת את המשנה של ר' פנחס בן יאיר עם הפסוקים בפרשתנו, ונראה שהוא מעדיף את שיטת ר' יהושע בן לוי שהענווה היא המידה העליונה. היא התשובה לחשש של "ורם לבבך", "כוחי ועוצם ידי". מכל שנות המדבר הקשות, שספק אם הם שימנעו את גבהות וגסות הלב, את היהירות וזחיחות הדעת הבאים מהשפע החומרי, מדרש לקח טוב מעדיף את הענווה, את דמותו של משה הענו. ראה דברינו ענוותנותו של משה בפרשת בהעלותך. האם דמותו של משה תמנע את "ורם לבבך"?
  15. מדרש זה בשמות רבה הוא על מלחמת עמלק שבאה כתגובה לכך שבני ישראל מיהרו לשכוח את ניסי מצרים וים סוף ואת נשיאתם על ענני הכבוד ושאלו: איפה בעצם נמצא הקב"ה? הוא בכלל איתנו? שאלנו מדרש זה לנושא שלנו, הגם שהוא במלחמת עמלק, בשל הדימוי הציורי של הבן שרוכב על כתפי אביו ושואל: ראיתם את אבא? יש כאן דימוי לגסות הרוח וליוהרה של "רם לבבך" בשעת השפע. המשותף הוא, לטעמנו, השכחה של הכתפיים, של היסוד והתשתית עליהם הבן יושב ובזכותם הוא נמצא איפה שהוא נמצא: ענני הכבוד במדבר, השגחת הקב"ה בארץ ("ארץ אשר ... עיני ה' אלהיך בה", בפרשתנו, דברים יא יב).
  16. "שונאיהם של ישראל" הוא בלשון סגינהור עם ישראל. זו מטבע לשון חכמים בעניינים רעים הבאים או עלולים לבוא על ישראל. פירוש משפט פתיחה זה הוא שיש שלושה פסוקים שמגינים על עם ישראל והופכים בזכותם, ואלמלא הם, היה עם ישראל מתמוטט ויוצא חייב בדין.
  17. היינו שהקב"ה מודה כביכול שהוא שגרם לעם ישראל להרע. ראה הפסוק שם במלואו: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי". ראה רש"י שם: "ואשר הריעותי - ואותם שהריעותי להם בעוונם". אבל המדרש הולך צעד גדול נוסף, שהקב"ה כביכול גרם לעם ישראל שיעשה מעשים רעים.
  18. שבידי הקב"ה – היוצר למנוע את התדרדרות החומר – היצר. ראה דברינו כחומר ביד היוצר ביום הכיפורים.
  19. היוצר, בעל החומר, מודה שנתן לבני האדם לב אבן ואולי בשל כך חטאו ובעתיד ייתן להם לב בשר: חי ורגיש.
  20. הגמרא מביאה שם עוד פסוקים ודרשות שמהם ניתן לסנגר על בני ישראל שחטאו ולתלות את האשמה, כביכול, ביוצר, זה שברא את היצר. ראה שם עד כדי הטחת דברים של משה כלפי הקב"ה. ראה דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך.
  21. ובמקבילה בסנהדרין קב ע"א: "אין ארי דורס ונוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר", לאחר שטרף ושבע.
  22. נראה שכיס הוא מעין תכשיט שהתינוק משחק בו, או אולי אפילו מן כיס של בושם ליתן ריח טוב. ראה גמרא שבת קמא ע"ב לגבי הוצאת תינוק "וכיס תלוי בצוארו", בשבת.
  23. משל דומה לבן שאביו הושיבו ליד הזונות נמצא גם בשמות רבה מג ז, בדברי הסניגוריה של משה על חטא העגל: "משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו - יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות, התחיל האב צועק ואומר: הורגך אני! היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו? הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בַּשָּׂם, והנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות! כך אמר משה: ריבון העולם, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל. לפיכך אמר: "אשר הוצאת מארץ מצרים" - דע מהיכן הוצאת אותם". השווה משלים אלה עם משל הבן שהיה רוכב על כתפי אביו בשמות רבה כו פרשת בשלח, לעיל.
  24. רש"י שם: "מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים". נראה שדרשת רב אחא לא ממשיכה את המשל הקודם וחוזרת לטעון כנגד השפע המחטיא בלי תירוצים. אולי לא כפירה ממש ועבודת כוכבים, אבל התפרקות והפקרות. ראה לשון פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בפרשתנו: "פן תאכל ושבעת. מלמד שהשלוה גורמת לידי פקרנות. היינו דאמרי אינשי מלי כריסי זני בישי".
  25. הרי לנו חיבור שלושת המקורות שהבאנו בראש הדף: פרשתנו, האזינו והושע. לקטע זה במדרש חתרנו.
  26. סיום המדרש, בפרט מדברי רב נחמן: "מהכא" ואילך, מחזיר אותנו לראש הדרשה, לרעיון של "ואשר הריעותי", שאפשר וחלק מהאשמה הוא כביכול של הקב"ה בכך שהשפיע לבני ישראל כל טוב. ראה איך שלשות המקורות שהבאנו בראש דברינו: פרשתנו, האזינו והושע, מצטרפים לסניגוריה של "ואשר הריעותי" בדרשה הנ"ל. השילוב של משל הבן בשוק הזונות (בני ישראל במצרים, ראה דברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא) עם השפע בארץ ישראל הוא מעין האשמה כפולה כלפי שמיא. מחד גיסא, מורידים את הבן לשפל המדרגה, לממלכה הכי מושחתת והכי חטאה; ומאידך גיסא, משפיעים עליו כל טוב. כך או כך, דרשה זו מרככת מאד את הביקורות שמצאנו במדרשים עד כאן וכמעט הופכת את הפסוקים שהבאנו לעיל מקטיגוריה לסניגוריה. אילו תביעות יש לך, כביכול, הקב"ה כלפי העם הזה? נראה שחז"ל הולכים פה בדרכיו של משה הסניגור הגדול. והרוצה להרחיב ולהעמיק בעניין זה יפנה למקבילה במסכת סוכה נב ע"ב: "אמר רב חנא בר אחא, אמרי בי רב: ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם".
  27. ראה מסכת סוכה יא ע"ב: "תניא: כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם".
  28. כבר הזכרנו פירוש רשב"ם זה בדברינו חג האסיף בצאת השנה בחג הסוכות, והראינו שהוא כנראה הבסיס לפירושים מאוחרים יותר, כמו דברי הטור באורח חיים סימן תרכה (שהורחבו אח"כ ע"י המהרי"ל בדרשתו לסוכות), מדוע נקבע חג הסוכות לעונת הסתיו והרי הוא זכר לסוכות של יציאת מצרים שהייתה באביב. הפרשנים המאוחרים תולים את העניין בעונות השנה, אולי גם בגלל מזג האוויר במחוזותיהם בסתיו, כדברי הטור שם: "ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן, לא ציוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך. ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה. בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה". ראה דברינו סוכות ויציאת מצרים שם הרחבנו בקשר בין סוכות ויציאת מצרים. אבל לפי רשב"ם, הסיבה לקביעת הסוכה בסתיו קשורה לעונת האסיף, לשפע היבול הנאסף והנאגר. הסוכה היא התשובה לסכנה של "ורם לבבך'', של "פן תאכל ושבעת", של החשש מ"כוחי ועוצם ידי". הסוכה קשורה לפרשת השבוע שלנו - הזכר ליציאת מצרים של חג הסוכות הוא הזכרון של חיי הפשטות במדבר והתלות בחסדי הקב"ה והשגחתו. הסוכות של יציאת מצרים היו באביב "מועד צאתך ממצרים" ואילו הסוכות לדורות בארץ ישראל הם בסתיו "באספך את מעשיך מן השדה" ואין כאן שום בעיה. רשב"ם רואה בפסוקים בפרשתנו פרק ח קשר ישיר לחג הסוכות הבא עלינו לטובה!
  29. הנה, שלא במתכוון, זכינו גם לגעת בהפטרת השבת ותאמר ציון עזבני ה', וההמשך שם: "וה' שכחני". ציון קובלת מרה על שהקב"ה עזבה ושכחה ורבו על כך המדרשים בשתי הפסיקתאות (רב כהנא ורבתי) המלוות את הפטרת השבת, היא הנחמה השנייה, שמסתבר שאיננה כל כך נחמה, וקשה מאד לשנות את סדר היום ולעבור באורח חד מתוכחה וקינה לנחמה. ראה דברינו ותאמר ציון עזבתי ה' – הנחמה השנייה בפרשה זו. ראה דברי ציון הקשים כשבאים לנחם אותה: "ועתיד הקב"ה לומר לירושלים קבלי ממני תנחומים, שנאמר: פתחי לי אחותי וגו' (שיר השירים ה ב), אמרה לו: אינו מקבל ממך תנחומים, עד שאני ואתה מדברים תוכחות, שנאמר: לכה דודי נצא השדה (שם ז יב) למקום שאין משא ומתן". (פסיקתא רבתי ל - נחמו נחמו). היציאה לשדה מסמלת אולי את החזרה למדבר, את הניסיון לתקן מהשורש את יחסי הקב"ה וכנסת ישראל. התיקון הגדול הוא מניעת השכחה והזכרון ההדדיים. בדומה לקיצי בידך וקיצך בידי, גם המאמר בויקרא רבה לא ד: "כי אתה תאיר נרי - אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך ... אם הארת נרי הריני מאיר נרך". שנזכה לזכרון והארה הדדיים.