לא תחמוד

לא תחמוד

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (שמות כ יג).1

פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא: (דברים פרק ז פסוק כה).2

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש יתרו פרשה ח

כיצד נתנו עשרת הדברות: ה' על לוח זה וה' על לוח זה. – כתיב אנכי יי' אלהיך וכנגדו לא תרצח … כתיב "לא יהיה לך" וכתיב כנגדו "לא תנאף" … כתיב "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" וכנגדו כתיב "לא תגנוב" … כתיב "זכור את יום השבת לקדשו" וכנגדו כתיב "לא תענה" … כתיב "כבד את אביך ואת אמך" וכנגדו כתיב "לא תחמוד" – מגיד הכתוב שכל מי שהוא חומד, סוף מוליד בן שהוא מקלל את אביו ואת אמו ומכבד למי שאינו אביו.3

ויקרא רבה פרשה כד סימן ה

שונה ר' חייא: מלמד, שפרשה זו נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ר' לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה: "אנכי ה' אלהיך" – וכתוב כאן: "אני ה' אלהיכם" . "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – וכתוב כאן: "אל תפנו את האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם". "לא תשא את שם אלהיך לשוא" – וכתיב הכא: "ולא תשבעו בשמי לשקר". "זכור את יום השבת לקדשו" – וכתיב הכא: "ואת שבתתי תשמורו" … "לא תחמוד בית רעך" – וכתיב הכא: "ואהבת לרעך כמוך".4

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כא – י' הדברות פ' קמייתא

רבי יקום ורבי יהודא רבי יקום אומר: העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות, לא תחמוד – אנכי. רבי אבין הוה קרי עוד: "העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה" (משלי ב יז). לא תחמוד – ולא יהיה לך. תני חזקיה: "והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ" (ירמיה ג ט). לא תחמוד – ולא תשא, עליה הכתוב אומר: "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה" (במדבר ה כא). לא תחמוד – זכור. אמר רבי תנחומא: הרי שזינתה בתו של כהן גדול וילדה בן וגידלה אותו עמד והקריב על גבי המזבח נמצא מחלל את השבת שאין זה מקריב. לא תחמוד – כבד את אביך ואת אמך … ולא תחמוד – לא תרצח … לא תחמוד – לא תנאף … לא תחמוד – לא תגנוב, עליו הכתוב אומר: "מים גנובים ימתקו" (משלי ט יז). לא תחמוד – לא תענה … לא תחמוד – כמשמעו. ר' יהודה אומר: העובר לא תחמוד עובר על שבעה לאווין שיש כאן, לא יהיה לך, לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, ולא תחמוד.5

מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

אלא הא דאמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! – התם נמי מורה ואמר: דמי קא יהבנא ליה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר על לאו דלא תחמוד! – לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו.6

מדרש תנאים לדברים פרק ה פסוק יח

"לא תחמד אשת רעך" – או אפילו חימוד בדבר (בדיבור)? תלמוד לומר: "לא תחמד כסף וזהב ולקחת לך" – מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן נמי עד שהוא עושה מעשה.7 ומניין שהוא מוזהר על התאוה שהיא בלב כדי שלא יבא לידי חמוד? תלמוד לומר: "לא תתאוה בית רעך" – לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמה. נמצאת אומר שהן שני לאוין.8

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רסה

שהזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו וזה הוא אמרו לא תחמוד בית רעך וכו'. ולשון מכילתא לא תחמוד יכול אפילו חומד בדבר? תלמוד לומר: לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך – מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן נמי עד שיעשה מעשה. הנה התבאר לך כי זה הלאו יזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שהיינו חומדים אותו מממון אחינו ואפילו לקנותו ולתת בו דמים רבים הנה זה כלו מי שיעשהו עובר על לא תחמוד".9

מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ו

איבעיא להו: "ממון פלוני לי"; "לי אשה כאשת פלוני" … מאי? תא שמע, ושמעינהו לכולהו, לא תחמוד … האי ממון פלוני לי – גנבא ליסטים הוא. אלא ממון לי כפלוני – ודאי אסור? מבעי אנפשיה. אלא: לולי יהיב לי פלוני ממוניה בידי, דהא קא חמד.10

אבן עזרא שמות פרק כ פסוק יג

לא תחמוד – אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו? ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא).11 ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.12

רמב"ן שמות פרק כא פסוק א

טעם ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – כי רצה להקדים להם המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור ע"ז, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כב), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין ע"ז. ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין.13

רמב"ן ויקרא פרק כג פסוק מ

פרי עץ הדר – …14 והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר, כי פירוש אתרוג חמדה, כדמתרגמינן נחמד למראה (בראשית ב ט), דמרגג למיחזי.15 לא תחמוד (דברים ה יז), לא תרוג, ואמרינן מכל שפר ארג נכסין, ולשון חמדה והדר שוים בטעם.16

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 18/12/2016

הערות שוליים

  1. הדיבר העשירי, החותם את עשרת הדברות ומעמד הר סיני, שונה ומיוחד. הוא הדיבר היחיד שציוויו נכפל, פעמיים "לא תחמוד". והגם שבין "לא תחמוד" הראשון ובין השני יש "סגורה" (האות סמ"ך), כפי שיש בין: לא תרצח ס לא תנאף ס לא תגנוב ס לא תענה, הוא נחשב כדיבר אחד ופסוק אחד ונקרא בטעם עליון (בו ההפרדה היא לפי הדברות) ובטעם התחתון (בו ההפרדה היא לפי הפסוקים) בצורה זהה. וחוזר דיבר זה ונשנה בעשרת הדברות של ספר דברים בשינוי לשון: "לא תתאווה", בדומה לשינוי במצוות שבת בין "זכור" ל"שמור". ראה פירוש אבן עזרא (שמות כ א) שהאריך מאד בכל ההבדלים שבין עשרת הדברות של ספר שמות ועשרת הדברות של ספר דברים, ובדבר שלנו "לא תחמוד" קיצר ואמר בפשטות (בניגוד לדרשות חז"ל שנראה להלן): "לא תחמוד ולא תתאוה, שוים בטעם". ראה דברינו זכור ושמור בדיבור אחד בפרשת ואתחנן.
  2. עוד "לא תחמוד" אחד יש לנו בתורה, בדיני עבודה זרה. ראה עבודה זרה פרק ג משנה ה, שיטת ר' יוסי הגלילי, שלומד מפסוק זה שרק מעשה ידי אדם נאסרים: פסלים, מזבחות ואפילו נטיעות, אבל לא הטבע עצמו, לא ההרים והגבעות (ונהרות ואגמים). וכן ראה בגמרא עבודה זרה נב ע"א, שיטת שמואל שעובד הכוכבים יכול לפסול (disqualify) את הפסל שפסל (sculpt) ובכך להתירו ליהודי: "כתיב: לא תחמוד כסף וזהב עליהם, וכתיב: ולקחת לך, הא כיצד? פסלו לאלוה - לא תחמוד, פסלו מאלוה - ולקחת לך". ויש גם קשר בין שני "לא תחמוד" אלה כפי שנראה, אך אנו נשים עיקר מגמתנו ל"לא תחמוד" של עשרת הדברות.
  3. ובמדרש מודרני היינו אומרים שלא תחמוד מפרק את המבנה החברתי ובכללו את התא המשפחתי שהוא אבן הבניין המרכזי של החברה. ומכאן הקשר ההופכי לכבד את אביך ואת אמך אשר בונה את התא המשפחתי. ראה מדרש זה בהרחבה דברינו עשרת הדברות חמישה כנגד חמישה בפרשה זו בשנה האחרת.
  4. מדרש זה מופיע בפרשת קדושים, ויקרא פרק יט, ומסביר מדוע נבחרה פרשה זו להיקרא במעמד הקהל (להלכה אין נוהגים כן וקוראים בספר דברים). לפי שיטת ר' לוי, הסיבה היא שבפרשה זו כלולים עשרת הדברות, בין שאר המצוות המרובות הנמנות שם. המדרש מוצא לכל דיבר את המצווה המקבילה בפרשת קדושים (ראה דברינו עשרת הדברות בפרשת קדושים) וכאן קצרנו והסתפקנו במה שהוא עניינינו ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כנגד "לא תחמוד". ממצוות "לא תעשה" שבספר שמות עובר הציווי ללשון "מצוות עשה" בספר ויקרא. ראה גם מדרש תנחומא פרשת קדושים שם ההשוואה היא קצת אחרת ולא תחמוד הוא שם כנגד לא תעשוק את רעך. השוואה אחרת, הם דברי הירושלמי במסכת ברכות פרק א המוצא את עשרת הדברות בתוך קריאת שמע: "אנכי ה' אלהיך - שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני - ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא - ואהבת את ה' אלהיך. כבד את אביך ואת אמך -למען ירבו ימיכם וימי בניכם ... לא תחמוד בית רעך - וכתבתם על מזוזות ביתך, ביתך ולא בית חבירך".
  5. אחרי ההשוואה של המכילתא לפיה לא תחמוד הוא כנגד כבד את אביך ואת אמך, ויקרא רבה פרשת קדושים לפיו לא תחמוד הוא כנגד ואהבת לרעך כמוך (ובתנחומא שם כנגד לא תעשוק); ואחרי הירושלמי המשווה את עשרת הדברות לקריאת שמע לפיה לא תחמוד הוא כנגד מצוות מזוזה; (ואחרי השוואות נוספות שלא הבאנו, כגון עם עשר מכות מצרים, לפיה לא תחמוד הוא כנגד מכת בכורות, פסיקתא רבתי פיסקא כא - י' הדברות פ' קמייתא); אחרי כל אלה, בא מדרש מאוחר זה וסוגר את המעגל בתוך עשרת הדברות עצמן. לא בכדי נבחר הדיבר לא תחמוד כדיבר האחרון, החותם והמסכם של עשרת הדברות. הכל מתחיל ונגמר בעין צרה וחמדנות. וכדברי אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משיח עמוד 394: "וחתם בדבור לא תחמוד שכולם תלוים בו". העובר על לא תחמוד עובר על אנכי ה' אלהיך, על לא יהיה לך אלהים אחרים, על לא תשא וכו'. המדרש מביא פסוקים התומכים בהשוואות אלה ואנחנו קצרנו והבאנו רק מקצתם. ור' יהודה מסתפק בשבעת הלאווים שבעשרת הדברות.
  6. מקור זה הוא היחיד שמצאנו בתלמוד המתייחס לאיסור של "לא תחמוד" שבעשרת הדברות. כל שאר האזכורים של "לא תחמוד" בתלמוד הם של הפסוק השני שהבאנו לעיל - איסור הנאה מעבודה זרה. הגמרא דנה כאן בשומר שלא החזיר את הפיקדון (נגנב או נאבד, אם שומר שכר למשל), אבל מוכן להכיר באחריותו ולשלם את דמיו. למרות זאת, משביעים אותו שאין הפיקדון ברשותו (שאכן נגנב או נאבד), כי חושדים בו שמא חמד לעצמו את החפץ והוא בעצם "כופה" על בעל הפיקדון למכור לו אותו. אם כך, שואלת הגמרא: מה מועילה השבועה? אם החשד שלנו נכון, מדובר באדם לא אמין שמוכן לרמות על מנת להעביר לרשותו חפץ שאיננו שלו. התשובה היא, שבצד הממוני הוא נוהג היתר לעצמו, שכן הוא מוכן לשלם את דמי החפץ, אבל משבועת שקר אדם ניזהר. ומה עם איסור "לא תחמוד" שהוא עובר עליו? התשובה לכך היא שבני אדם סבורים שאיסור "לא תחמוד" הוא רק כאשר לא משלמים כסף בתמורה ולכן נוהגים היתר לעצמם לחמוד ולשלם. לפי מסקנת הגמרא, אדם עובר על לא תחמוד גם כאשר הוא משלם את דמי החפץ. כיצד? למה אסור לרצות משהו אם מוכנים לשלם את מחירו? ואפילו להאיץ במוכר שימכור. מה גדרי המעשה?
  7. הרי לנו קשר בין הלא תחמוד של עבודה זרה וזה של עשרת הדברות. מלא תחמוד של עבודה זרה אנו לומדים שאין עבירה של לא תחמוד, אלא כאשר נעשה מעשה. בחיבור עם הגמרא לעיל נקבל מצב לפיו ההבנה הפשוטה של פשוטי העם ("אינשי") שונה לגמרי מזו של ההלכה. על פי ההלכה, אין איסור של "לא תחמוד" בעצם המחשבה, בלב החומד, אלא רק כשזה מתלווה למעשה. כאשר יש מעשה, של קניית חפץ שנעשה בחמדנות, לא חפץ חיוני שבאמת אתה זקוק לו, אלא רכש חמדני שמלחיץ את המוכר שלא בדרכי המסחר ההוגנות. הדוגמא שהמדרש מביא במקומות רבים הוא אחאב שבא לקנות את כרם נבות (פסיקתא רבתי פיסקא כא). מאידך, רכש חמדני כזה יכול מהר מאד לגלוש לגזל ממש (מכילתא, הרמב"ם להלן). המקרה של לא תחמוד, להלכה, הוא מאד גבולי.
  8. באה התוספת של ספר דברים בציווי של לא תתאווה ללמדנו שיש איסור גם בלי מעשה. בספר שמות יש לנו שני "לא תחמוד", אך שני אלה צריכים מעשה. לא תתאווה הוא ציווי נוסף המרחיב את החימוד גם לדיבור ומחשבה (שמן הסתם אין עונש על כך) וכך אמנם נמנה ע"י מוני המצוות. אגב, מדרש תנאים זה הוא שילוב של שתי המכילתות, דרבי ישמעאל ורשב"י על הדברה בפרשתנו.
  9. ובהמשך, מונה הרמב"ם מצווה נוספת: "והמצוה הרס"ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו. וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין, אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך. ואין השני לאוין אלו בענין אחד. אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. ולשון מכלאתא (דרשב"י) לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו. ושם אמרו מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד אדם סופו לגזול תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו [מיכה ב]. ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על אמרו יתברך לא תתאוה. ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא תגזול גם כן. והבין זה הענין בספור אחאב ונבות (מ"א כא). הנה התבאר לך ההפרש שבין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא תחמוד:
  10. נוסח מסכת כלה שבידינו קשה ומלא שיבושים, אבל היוצא מקטע זה הוא ברור. שגם אם אדם חושב: הלוואי וממון פלוני יהיה בידי, הלוואי ואשת פלוני תהיה אשתי – הרי הוא עובר על לא תחמוד. ויש מקורות נוספים, בניגוד למכילתא ולמדרש תנאים לעיל, שהולכים בכיוון זה התואם את השקפת פשוטי העם ("אינשי") - ההשקפה הפשוטה - שעצם המחשבה והחימוד בלב שאדם מקנא בחבירו וחומד את רכושו, היא "לא תחמוד". גם בלי מעשה בפועל. להלכה, זהו לא תתאווה, אבל בשפת העם והמדרש זהו לא תחמוד.
  11. בגישה רכה יותר, לא מצד האיסור הנורא אלא מצד הזוגיות הבונה, ראה פסיקתא רבתי פיסקא כא - י' הדברות פ' קמייתא: "לא תחמוד כנגד ויאמר אלהים לא טוב היות אדם לבדו (בראשית ב יח). אמר הקב"ה: הא ברייתי לך זוגך. כל חד וחד מינכון ידבק בזוגיה לא יחמד גבר מנכון אתתא דחבריה". אני לא חושק בבת המלך, כי אשתי היא בת מלך עבורי. "הדשא שלי ירוק יותר".
  12. ורמב"ן בספר דברים, בדברות של פרשת ואתחנן ששם הלשון הוא לא תתאווה, אומר: "והוסיף ביאור בדבור לא תחמוד שהקדים האשה, בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו באשה יותר מן הכל. וביאר כי יכנס בכלל חמדה אפילו התאוה, כי אם יתאוה לגזול מחברו דבר מכל אשר לו, ולא יוכל לעשות כן כי חברו תקיף ממנו, או שיש במקומו אימת מלכות, עובר בלאו הזה". יש "הבדל דק" בין גישת אבן עזרא וגישת רמב"ן. אבן עזרא, אולי בנאיביות מסוימת, מצפה שלאחר שהתורה מצווה על האדם שלא לחמוד, ייעקר החימוד מראשו אם לא מלבו ויחשוב על כל דבר שאינו שלו שהוא כמו "בת מלך" או "אימו" שפשוט הם מחוץ לתחום עבורו. דברים שלא שייך כלל שאפילו יעלה בדעתו לחמוד. פירוש רמב"ן נשמע קצת יותר ריאלי. אדרבא הציווי הוא משום שיש יצר כזה. כך או כך, פרשני המקרא לא נצמדו להגדרה ההלכתית של "לא תחמוד" והלכו בלשון "אינשי" העממית, שלא תחמוד הוא לא לרצות דבר שאיננו שלך.
  13. חזרנו לעשרת הדברות ושלחנו יד בפרשה הבאה. מחד גיסא, לא תחמוד סוגר את עשרת הדברות (הפסיקתא לעיל) ומאידך גיסא הוא פותח את "ואלה המשפטים", את המצוות המעשיות שאותן בעצם רצה הקב"ה לתת במעמד הר סיני, אלא שקדמו דברות האמונה. ראה איך רמב"ן מתעלם מכל שאר הדברות.
  14. לאחר שהביא את שיטת רש"י ואבן עזרא בהסבר ל"פרי הדר", מביא רמב"ן את פירושו. ואנו קצרנו ועלינו ישר לנושא שלנו.
  15. אגב אורחא (בלי לפתח את הרעיון), מקשר כאן רמב"ן בין "לא תחמוד" שבעשרת הדברות ובין עץ הדעת שהיה "נחמד למראה" שאדם וחוה חמדו ואכלו מפריו ("עד שיעשה מעשה", כדברי המכילתא). בספר תולדות יצחק בראשית פרק ב הוא מחבר את השניים באופן ברור יותר ואומר: "ויהיה ונחמד העץ כמו לא תחמוד". ומכאן פתח לדרשות ודרשנים שיחברו את הדיבר האחרון עם החטא הקדמון, חטא החמדנות אשר מלווה את האנושות משחר ימיה ועד ימינו (ועד בכלל).
  16. לא תרוג, אתרוג, לא תערוג?