המתחיל במצווה הוא גומרה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן (במדבר לא א-ג).1

 

במדבר רבה פרשת מטות, פרשה כב סימן ד

"וישלח אותם משה … ואת פנחס בן אלעזר הכהן" (במדבר לא ו). הקב"ה אמר למשה: נקֹם נקמת בני ישראל – אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים?! אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר: אינו בדין שאני מֵצֵר למי שעשה בי טובה. המשל אומר: בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן … ולמה שלח פנחס? אמר: מי שהתחיל במצוה הוא גומרָהּ. הוא השיב את חמתי והכה את המדינית, הוא יגמור מצותו.2

קנאותו של פנחס

ירושלמי סנהדרין פרק ט הלכה ז: וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' ".3

בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד ב: "ויעמד פינחס ויפלל" (תהלים קו ל). אמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל" – מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא.4

מדרש תנחומא פרשת עקב סימן ו

"כל המצוה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות" (דברים ח א) – אם התחלת במצוה הֶוֵי גומר את כולה. למה? אמר רבי יוחנן: כל מי שמתחיל במצוה ואחרי כן בא אחר וגוֹמְרָהּ, נקראת על שם גומרה. ממי את למד? ממשה. כיון שיצאו ישראל ממצרים, מה כתיב? "ויקח משה את עצמות יוסף" (שמות יג), כל העם עוסקין בביזה ומשה היה מטפל בעצמות יוסף … נסתלק משה במדבר ולא נכנס לארץ, הכניסו ישראל עצמות יוסף וקברו אותן ותלה המצוה בהן, שנאמר: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (יהושע כד). לכך אמר להם: "כל המצוה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות".5

אמר רבי ינאי: כל המתחיל במצוה ואינו גומרה קובר אשתו ושני בניו. ממי אתה למד? מיהודה, שנאמר: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו". ישבו לפרוס על הפת, אמר להם: הורגים אנו את אחינו ומברכים? שנאמר: "ובוצע ברך נאץ ה' " (תהלים י ג). לכך כתיב: "מה בצע וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים". ושמעו לו שהיה מלך.6 ואילו אמר להם להחזירו אל אביו היו שומעין לו. אלא התחיל במצוה ולא גמרה. לפיכך, המתחיל במצוה יהא גומר את כולה.7

בראשית רבה פה ג

ר' יהודה בר סימון ורבי חנין בשם ר' יוחנן: כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו. ממי אתה למד? מיהודה. "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו" – היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו. מה גרם לו? קבר אשתו ובניו. רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה ואחר בא וגומרה, היא נקראת על שמו של שני. זהו שכתוב: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל" (יהושע כד לב). ולא משה הֶעֶלָם? שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג יט)! אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, וְאֵלו נִטַּפְּלוּ בהם, לפיכך נקראת על שמם.8

תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ב הלכה ז

… והא תנינן: קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו בעזרה והיו מהבהבין אותו באוּר כדי לקיים בו מצות קלי.9 א"ר יוסה: מכיון שהתחיל במצוה, אומר לו: מְרוֹק.10

ילקוט שמעוני מלכים ב רמז רלו

ר' נהוראי אומר: … כל ההיא טיבותא עבד הושע בן אלה וכתיב: "עליו עלה שלמנאסר ויהי לו הושע עבד" (מלכים ב יז ג)!11 אלא, כל המתחיל במצוה ולא גמרה, שלא אמר: הכל יעלו לירושלים, אלא אמר: מי שרוצה לעלות יעלה. שמט הקולר מצוארו ותלאו בצואר הצבור.12

פירוש רבינו בַּחְיֵי פרשת ואתחנן, פרק ג פסוקים כד-כה

וזהו שאמר בתחילת דבורו שני שמות הקדושים,13 על שם שכתוב: (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך", וקשור הכתובים כן: אתה החילות לתת תורה על ידי ואין עיקר התורה אלא בארץ, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אם כן: אעברה ואראה, כך פירש מורי הרב הגדול ר"ש נר"ו.14

כלי יקר פרשת ואתחנן פרק ד פסוק מא

"אז יבדיל משה שלוש ערים". בקישור פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק ומהו לשון אז. ועתה הטה אזנך ושמע, כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אף על פי שאינה יכולה לבוא לידי גמר על ידו מכל מקום מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י א).15 כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו: והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (דברי הימים א כב יד) אף על פי שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית, מכל מקום התחיל במצוה, אף על פי שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כי אם על ידי בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אף על פי שהוא יודע באמת שלא יוכל לבוא לידי מצוה זו מכל מקום בניו יכולין לבוא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן.16

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: נושא משלים לנושא דף זה הוא הכלל: מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, וכלשון המקור במכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ט: "ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד".

עדכון אחרון: 12/07/2018

הערות שוליים

  1. ראה דברינו בור ששתית ממנו מים בפרשה זו בשנה האחרת שגם בהם פתחנו בפסוק זה המצווה את משה לנקום את נקמת מדין, אשר החטיאו את בני ישראל בשיטים. ושם כבר הזכרנו את המוטיב המשלים של המתחיל במצווה. התחלנו ולא גמרנו ועתה הגיעה העת לגומרה (וקריינא דאיגרתא איהו להווי פרוונקא, קורא האיגרת הוא השליח, סנהדרין פב א ובהקשר עם פנחס).
  2. מקור ראשון לכלל שאנו דנים בו הוא מלחמת מדיין בפרשתנו. מדוע משה לא משתתף בה? – בור ששתית ממנו מים אל זרוק בו אבן, כלל שכאמור דנו בו בפרשה זו בשנה אחרת. אבל מדוע דווקא פנחס מתפקד ככהן משוח מלחמה באירוע זה, ככתוב: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ"? התשובה: מי שהתחיל במצווה, הוא גומרה. כמובן שניתן לתת גם תשובות אחרות, וכי למה שפנחס בנו של אלעזר שהוא כעת הכהן הגדול (אחרי מות אהרון בפרשת חוקת) לא יהיה הכהן המשיח? האם צריך סיבה מיוחדת? אבל המדרש לא ייתן לעניין זה לחמוק ללא דרשה מתאימה, ללא הפקת לקח ולימוד: מי שמתחיל במצווה, מצווה עליו להשלימה ולגומרָהּ. אין להניח דבר מצווה עשוי למחצה. ולעניין כהן משוח או משיח מלחמה, ראה מסכת סוטה פרק ח משנה א והפרק כולו.
  3. זה סוג נידוי מאד מיוחד. נידוי או נזיפה הוא בין חכמים באותו הדור: עקביא בן מהללאל, רבי אליעזר בן הוקנוס ורבי מאיר. איזה מן נידוי הוא לפנחס? שלא יזכירו את שמו? מעין גניזה של ספר שלא רצו להכניס לכ"ד הספרים (יחזקאל, קהלת, שיר השירים) או נידוי מהעולם הבא דוגמת אלה שנזכרים בפרק חלק: אחאב, מנשה, גיחזי וכו'?
  4. בדברינו קנאות פנחס מול קנאות אליהו בפרשת פנחס, עמדנו בהרחבה על גישות חז"ל השונות לקנאותו של פנחס, חלקן, כמו הנ"ל, הסבורות שמעשיו לא היו פשוטים כלל ועיקר. אבל מדרש במדבר רבה הנ"ל, המייחס לפנחס את מקור הכלל המתחיל במצווה הוא גומרה, יכול להיחשב כשייך לקבוצה שאינה שוללת את מעשיו. אדרבא, מעשה הקנאות התחיל מצווה שכעת יש להשלימה. האסכולה הנגדית יכולה כמובן לטעון ולומר: דא עקא, שמה שהתחיל שלא ברשות ומדעת עצמו, נעשה כעת בצורה מסודרת ובהוראה מגבוה וכאילו לומר לפנחס: זו הדרך לגומרָהּ, ככה תשלים נכון את שהתחלת בקנאות עצמך. ואם כך, הרי זה פירוש חדש לכלל המתחיל במצווה הוא גומרה: (גם) אם התחלת מצווה או מעשה כלשהו באופן לא ברור, תגמור ותשלים כראוי וכיאות.
  5. מקור שני לכלל שאנו דנים בו, הוא משה התחיל במצוות העלאת עצמות יוסף ולא זכה להשלימה. בעת שכולם עסקו בשאילת כלי כסף וכלי זהב ממצרים, טורח משה בהעלאת ארונו של יוסף: "מלמד שכל העם היו עסוקין בביזה והוא עוסק במצוה" (תוספתא סוטה ד ז). ראה סיפור זה בהרחבה בגמרא סוטה יג ע"א: "בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות ... אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך - מוטב, אם לאו - הרי אנו מנוקין משבועתך". ודא עקא, שמשה שארבעים שנה טיפל בעצמות יוסף במסעות המדבר (ראה המדרשים על ארונו של יוסף שהיה מהלך בסמוך לארון העדות, ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ג ועוד, דברינו שני ארונות היו בפרשת עקב), לא זכה לגמור את המצווה, אלא בני ישראל. תחת הנהגתו של יהושע שהוא מצאצאי יוסף (משבט אפרים).
  6. כבר נגענו מעט בנושא מלכותו של יהודה בדברינו נחשון הראשון בפרשת נשא השתא וכן בדברינו מי ירד לים תחילה בשביעי של פסח ובע"ה נשלים נושא זה בפרשת ויחי הבאה עלינו לטובה: מפני מה זכה יהודה למלכות. מה שחשוב לנו כאן הוא שליהודה הייתה היכולת. הוא היה גביר באחיו, הוא היה מלך עליהם. ראה בראשית רבה פד יז: "בשבח יהודה הכתוב מדבר. בשלושה מקומות דיבר יהודה בפני אחיו ועשו אתו מלך עליהן: ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע, ויבוא יהודה ואחיו (בראשית מד יד), ויגש אליו יהודה (שם שם יח)". וכאן זה לא רק שבח, אלא אחריות, כפי שנראה בהמשך.
  7. מקור שלישי למוטיב המתחיל במצווה הוא גומרה, הוא מעשה יהודה במכירת יוסף. נראה שהדגשת מלוכת יהודה, מעמדו בקרב אחיו ויכולתו להציל את יוסף, באים להסביר מדוע המדרש אינו מזכיר את ראובן שהתחיל במצוות הצלת יוסף ולא השלימה ("וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" ונעלם). לראובן לא הייתה היכולת והמלוכה של יהודה. ולפיכך גם נדון יהודה ברותחין וקבר את אשתו ושני בניו (ביטוי ללא ספק קשה לגבי מי שמתחיל במצווה ואינו גומרה). פרשת יהודה ותמר, המתוארת בפרק לח בבראשית (ומהווה סדרה נפרדת במנהג הקריאה הקדום של ארץ ישראל) ובה מתו אשתו של יהודה ושני בניו ער ואונן, כלואה באמצע סיפור מכירת יוסף.
  8. מדרש זה הוא המקור למדרש תנחומא הנ"ל ומקומו בפרשת וישב, שם הוא המקרה הראשון של "המתחיל במצווה" – יהודה. אחריו באים משה ופנחס. ראה גלגול המדרש גם בדברים רבה ח, תנחומא וישב יג ועוד. אך לא הבאנו את מדרש בראשית רבה זה רק בשל קדמותו לתנחומא, אלא בשל כמה דיוקים שרצינו לעמוד עליהם ולהרחיבם. ראשית, הלשון "היה לו להוליכו על כתפו אצל אביו" וסמיכותה לביטוי הקשה שמי שלא גומר מצווה קובר את אשתו ובניו. אנחנו מבקשים להציע שבניגוד למשה ופנחס, אצל יהודה מדובר בדיני נפשות, או בהצלת נפשות. ראה מדרש בראשית רבה שם, פרשה אחת קודם (פד טז), הקושר כתרים לראובן שפתח בהצלת נפשות ולכן פותחת התורה את דיני ערי מקלט בתחומו תחילה. אבל ראובן וגם יהודה לא השלימו את ההצלה ובוודאי שהצעת יהודה למכור את יוסף לישמעאלים היורדים מצרימה הייתה רק בדיעבד הצלה ליוסף. לכתחילה, עבד היורד למצרים שהיא "סגורה ומסוגרת", כלשון מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דעמלק פרשה א, שוב אינו יוצא משם לעולם וודאי שאינו חוזר משם חי הביטוי הקשה "קובר אשתו ובניו" נאמר על יהודה, בבחינת מידה כנגד מידה ואין זה נכון לכל מי שמתחיל במצווה ואינו גומרה. זה המקרה הקיצון. דיוק נוסף, שכבר ראינו בתנחומא, הוא שמי שגומר את המצווה – היא נקראת על שמו, גם אם הראשון עשה את רוב הטרחה כמשה, גם אם נמנעה ממנו השלמתה ע"י כח עליון כמשה, השני, שלא טרח בה אלא במעט, זוכה בה. יש עדיפות למשלים כנגד היוזם ודבר זה צריך עיון. כך או כך, הרי עונש או הפסד למי שלא השלים את המצווה ושכר גדול למי שהשלימה, ואולי לפנינו פירוש חדש למאמר חז"ל: "הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה" (אבות פרק ב משנה א).
  9. הגמרא שם רוצה להוכיח ממשנה זו שמצוות העומר דוחה לא רק את שבת בלילה, אלא גם ביום.
  10. שכיוון שהתחיל במצווה בלילה, אומרים לו השלם אותה ואין מכאן ראייה שלכתחילה מצוות העומר דוחה את יום השבת. וכן הוא בירושלמי פסחים פרק י הלכה ה לעניין השלמת סיפור יציאת מצרים בליל הסדר עוד לפני מועד היציאה: "היאך מזכירין גאולה ואדיין לא נגאלו? והלא לא יצאו אלא בחצי היום ... אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מָרֵק". ולעניינינו, הביטוי בירושלמי הוא: מְרוֹק או מָרֵק, שהוא להשלים ולסיים. ראה תוספות מסכת חולין כט ע"א: "ומירק אחר שחיטתו על ידו - מירק לשון גמר כדאמרינן במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק". ובפירוש ר"ש (ר' שמשון משאנץ) למשנה במסכת עוקצין פרק ב משנה ה: "שלא מירק - שלא גמר החתיכה מלשון המתחיל במצוה אומרים לו מרוק". למרק בלשוננו היום הוא יותר לשטוף, לנקות, לצחצח ולהבריק (ראה במילונים), ככתוב בויקרא ו כא: "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" (ראה גם פירוש רש"י בדברי הימים ב ד טז על "נְחֹשֶׁת מָרוּק"), אבל נראה שזו משמעות דומה אם לא זהה של פעולת סיום המלאכה. ראה גם הביטוי בסיום תפילת עמידה יום הכיפורים: "ומה שחטאתי לפניך מָרֵק ברחמיך הרבים וכו' ", שהפך במקצת המחזורים ל"מחק ברחמיך הרבים" ולא ברור מדוע. ועכ"פ, נראה שמכאן, מהירושלמי, ממצוות העומר, מקור הביטוי השגור יותר בלשוננו היום: המתחיל במצווה אומרים לו גמור.
  11. ראה גמרא תענית דף ל ע"ב: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ... עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו".
  12. ראה כל העניין בירושלמי תענית פרק ד הלכה ז, אך שם לא מובא הנימוק של המתחיל במצווה. וזו כנראה התוספת של ילקוט שמעוני. ועכ"פ הרי לנו מקרה רביעי של המתחיל במצווה ולא גמרה, מלך ישראל הושע בן אלה, שבימיו חרבה מלכות ישראל ואילו רק סיים את המצווה, אילו לא רק פתח את הגבול שהיה חסום בין שתי מלכויות ישראל, אלא היה מעודד העלייה לירושלים ואולי מחדש את אחדות העם, היה נמנע חורבן מלכות ישראל (עשרת השבטים).
  13. שמשה משתמש בשני השמות: הוויה ואלוהות, בתחנוניו להיכנס לארץ, ככתוב בתחילת פרשת ואתחנן: "ה' אלהים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ וכו' ", בדומה ל"אני ה' אלהיך" של עשרת הדברות, כפי שהוא ממשיך ודורש.
  14. חזרנו אל משה שכידוע מתחבט ומתחנן להיכנס לארץ ומעלה, עפ"י המדרש, טענות מטענות שונות. ראה דברינו כי לא תעבור את הירדן הזה וכן אין לבריה כלום אצל בוראה בפרשת ואתחנן. וכאן מצאנו טענה נוספת של משה: התחלתי במצווה של קיום התורה, תן לי לגמור אותה. ואין גמירת \ השלמת התורה, אלא בארץ ישראל שם עיקר מצוותה. ראה גם פירוש אברבנאל בשמות ג יא שמשתמש במוטיב שלנו להסביר את סירובו של משה לקבלת השליחות לכתחילה: "והודיעו עם זה שהיציאה ממצרים תהיה על ידו ... אבל לא אמר לו שיעלם אל הארץ. ומזה נפל חשש בלב משה, אולי הוא יוציא אותם ממצרים אבל לא יזכה להכניסם לארץ, ויהיה הוא מתחיל במצוה ואיש אחר יגמרה. ועל כן היה משה נשמט מהשליחות ותלה הדבר בעצמו שהיה בלתי ראוי אליו". בצירוף שני הפירושים אומר משה לקב"ה: אני לא רציתי את השליחות לכתחילה משום שידעתי שלא אזכה להשלימה. עכשיו שכפית עלי והתחלתי במצווה (במשימה) – תן לי להשלים אותה. ולא זכה משה.
  15. ראה שם: "דרש רבי סימאי, מאי דכתיב: אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה (קהלת ה ט)? אוהב כסף לא ישבע כסף - זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה".
  16. והוא ממשיך שם ומקשר את מצוות ערי מקלט עם הפסוקים הקודמים לה בפרשת ואתחנן, ואומר: "ועל זה נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. רצה לומר, שאם תבוא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אף על פי שאין טוּבָהּ נגמר ונראה לאלתר, כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה. מכל מקום תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך רצה לומר שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה". ראה גם פירוש תפארת ישראל - יכין מסכת מכות פרק ב משנה ד הקובעת שרק משהופרשו ערי המקלט בארץ ישראל המערבית, פעלו ערי המקלט שהפריש משה בעבר הירדן המזרחי: "דאע"ג דהפרשת כל הו' ערים מצוה אחת היו, ומשה רבנו ע"ה לא היה בידו לגמור כל המצוה, ואפילו הכי הפריש מה שהיה יכול, ואף שלא קלטו עדיין". ראה עוד בספר כללי המצוות (לר' יוסף ב"ר אברהם ג'יקטיליא, מקובל ופייטן, ספרד המאה ה- 14) ערך גמר: "לעולם ישתדל אדם לגמור כל מצוה שהתחיל בה, שאם באו אחרים וגמרוה נקראת על שמם ... וכל העושה מצוה ואינו גומרה ובא אחר וגמרה נקראת על שמו. ואעפ"כ, אם בא לידו של אדם חצי מצוה ואין בו יכולת לגמור את כולה, אל יניח לעשות חצי מצוה, דגרסינן בפרק אלו הן הגולין ... זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש [ערים] שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל, אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. ומכל מקום, המתחיל במצוה שכרו גדול דגרסינן בפרק אלו הן הגולין ... מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחילה, מפני שהוא פתח בהצלה תחילה שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם. ולא עוד, אלא אפילו יעשה אדם מעט מזער מאי זו מצוה שתהיה, אותו המועט עתיד להצטרף עם כל שאר זכויותיו לחשבון גדול למתן שכרו". נראה שפרשני המקרא והראשונים, מנסים לאזן את הראייה החד-צדית של המדרשים שהבאנו לעיל שכולם בשבח מי שגמר את המצווה וחלקם אף בגנות ובדברים קשים כנגד מי שהתחיל ולא סיים. הם טורחים ומוצאים מקורות מאזנים, כולל על משה עצמו שלא זכה להשלים את מצוות העלאת עצמות יוסף, אבל לא נמנע מלהתחיל את מצוות ערי מקלט, הגם שידע שלא רק שלא יזכה להשלימה ושהקצאת הערים בעבר הירדן המזרחי אין בה שום אפקט מעשי. ואם נקשר את דברי הכלי יקר עם פירוש רבינו בחיי לעיל (לאחר שכבר קשרנו בין רבינו בחיי ואברבנאל בהערה 14), נקבל שמשה מנסה להיכנס לארץ בשל הכלל המתחיל במצווה הוא גומרה וגם משלא נענה, אין הוא מהסס להתחיל במצוות ערי מקלט שברור שלא יזכה להשלימה. הרי לנו ממשה עצמו את האיזון המתבקש. השלמת מצווה והבאתה לגמר בלי לנטוש אותה באמצע, מחד גיסא; וייזום מצווה והתחלתה גם אם ברור שלא תוכל להשלימה, מאידך גיסא. ואולי טוב מכולם, התחלת מצוות ארוכות טווח, כנטיעת אתרוגים, בניית הארץ ושכלולה והעברתה לדור הבנים והנכדים שגם הם לא ישלימוה, אלא יעבירוה לבניהם ובני בניהם בשרשרת הדורות. כמאמר חכמים: "לא עליך המלאכה לגמור" (אבות ב טז) וכאותו זקן שנטע חרוב לשבעים שנה ולימד את חוני המעגל לקח (תענית כג ע"א). ונראה שאין איחול טוב מזה בראש חודש מנחם אב. שנזכה.