האם נגזר על אבותינו לרדת למצרים?

מים ראשונים: במעבר בין ספר בראשית לספר שמות, מתבקשת השאלה האם כל המהלך של הירידה למצרים שהתחילה במשאלה: "להחיות עם רב", "לגור בארץ באו עבדיך כי אין מרעה לצאן" וסופה בשעבוד ובעבודת פרך – האם מהלך זה היה כורח המציאות? האמנם הייתה זאת גזירה משמים או שמא מעשה ידי אדם? האם לא חל גם על מעשה רב זה, מהלך היסטורי-לאומי כה מרכזי, העיקרון הבסיסי של בחירה חופשית? כבר נדרשנו בעקיפין לנושא זה בדברינו אל תירא מרדה מצרימה בפרשת ויגש ובדפים אחרים, אך נראה שיש מקום להתגדר בו, לרכז, להוסיף ולחדש. הנושא יכול להתאים לכל אחת מהפרשיות החותמות את ספר בראשית: וישב – ויחי, או הפותחות את ספר שמות (אקסודוס, "יציאת מצרים"): שמות – בא. הסיבה שמיקמנו אותו בפרשת וארא דווקא, תובהר אולי במהלך הדברים.

… בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם … וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יחזקאל פרק כ, פסוקים א-ט).1

שמות רבה טז ב – "משכו וקחו"

וכן אתה מוצא לישראל כשהיו במצרים היו עובדין עבודת כוכבים ולא היו עוזבין אותה, שנאמר: "איש את שקוצי עיניהם לא השליכו" (יחזקאל כ ח). אמר לו הקב"ה למשה: כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים, לא יגאלו. לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים. זהו שכתוב: "משכו וקחו לכם" – כלומר, משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלוהיהם של מצרים ועשו הפסח. שבכך הקב"ה פוסח עליכם. הוי: "בשובה ונחת תושעון" (ישעיה ל טו).2

ספורנו הקדמה לתורה

… ובכן סיפר כי בסוּר תקות תשובת המין האנושי בכללו, כאשר כונן להשחית כל תיקון אלהי פעמים שלש, הפליא ה' חסיד לו מכל המין ובחר באברהם וזרעו להשיג בם התכלית המכוון אצלו מני שום אדם עלי ארץ כאשר התבאר. והחוט המשולש באברהם נינו ונכדו אשר מלא כבודו את כל הארץ בקראם בשמו, מצא חן בעיניו לכרות להם ברית להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם לחיי עולם ולתת מקום לזרעם כאשר יהיו לגוי מספיק לקבוץ מדיני ובו יהיו לאחדים בידו לעבדו שכם אחד.3

שמות רבה פרשה ה סימן כב, סוף פרשת שמות

בנוהג שבעולם, בשר ודם האומר לחברו: למה אתה עושה כן? הוא כועס עליו! ומשה אמר לפני הקב"ה: "למה הרעותה לעם הזה"? אלא כך אמר לפני הקב"ה: נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו – מדת הדין הייתה. ומעשה דור הפלגה ושל סדומיים היאך נדונו – ומדת הדין הייתה. העם הזה, מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו? ואם בשביל שאמר אברהם אבינו: "במה אדע כי אירשנה" ואמרת לו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", אם כן הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין להשתעבד כמו הם. ואפילו כן, היה לו להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב, לא לעם הזה שהוא בדורי! ואם תאמר מה איכפת לי? אם כן "למה זה שלחתני".4

"ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת". אמר ר' פנחס הכהן בן חמא: אמר לפניו: שמך הגדול גיבור ונורא הוא וכל העולם כולו מתייראין ממנו, ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד! מהו: "והצל לא הצלת"? ר' ישמעאל אומר: והצל לא הצלת ודאי. ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין!5

בראשית רבה פו ב, פרשת וישב

"ויוסף הורד מצרימה" … הוריד לאבינו יעקב למצרים, ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר סימון אמר: לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת. מה עשו לה? משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כורחה שלא בטובתה. כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים: בשלשלאות ובקולרין. אמר הקב"ה: בני בכורי, ואני מורידו בבזיון? ואם ליתן בלבו של פרעה, איני מורידו פומבי, אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כורחו שלא בטובתו.6

מסכת שבת דף י עמוד ב

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מֵילַת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.7

רמב"ן בראשית פרק מז פסוק כח – תחילת פרשת ויחי

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – כבר הזכרתי (לעיל מג יד) כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז) רומי הרשעה. כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם, ויעקב ירד שם מפני הרעב, וחשב להינצל עם בנו בבית אוהב לו, כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו. והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען, כמו שאמרו (לעיל מז ד) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען. והנה לא עלו, אבל ארך עליהם הגלות, ומת שם ועלו עצמותיו, וזקני פרעה ושריו העלוהו, ועשו עמו אבל כבד.

וכן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה. ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים: יבשו עצמותינו נגזרנו לנו. ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו ונחיה לפניו.8

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת: וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (בראשית מה כח – מו ד).9

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מו ג

"ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה". אמר יעקב אבינו: יצחק אבי בקש לרדת מצרימה, אמר לו הקב"ה: אל תרד מצרימה (בראשית כו ב), ואני היאך אני יורד? לפיכך: "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק" – על שם שעיכבו ליצחק מלרדת מצרימה וליעקב צוה לרדת. וראיה לדבר שהרי אמר לו הקב"ה: אל תירא מרדה מצרימה – אע"פ שעכבתי את אביך מלרדת, אתה רד. ונראין הדברים, שהרי ענה לו הקב"ה מעין מחשבותיו.10

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מז

"ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו"11 – כיון שאמר להם: מה מעשיכם? אמרו לו: רועי צאן עבדיך. בקש להם: מה הנאה יש לי מכם שבאתם בארצי? הלוא כל רועי צאן הוא תועבת מצרים? וקודם שדבר הוא, התחילו הם לומר: לגור בארץ באנו. לא ירדנו פה להשתקע אלא לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. הא אם היה מרעה, לא באנו למצרים. ושמא תאמר לא היה רעב גדול? תלמוד לומר: כי כבד הרעב, הא תדע כי אנוסים ירדנו.12

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן יח13

"ויוסף הורד מצרימה". זה שהכתוב אומר: "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" (הושע יא ד). ראוין היו ישראל לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, כשם שירדו לבבל, אילולי שקדם יוסף.14 כל מה שאירע ליוסף אירע לציון … לפיכך היה יעקב מתיירא לירד למצרים, לפי שנגזר על אברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" (בראשית טו יג), וישב לו בארץ כנען. באו ואמרו לו נמכר יוסף שנדמה לשור, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים לג יז). והרי הוא נתון במצרים. כיון ששמע יעקב כן אמר: הרי אני יורד למצרים, אע"פ שאני פורע שטריו של אברהם.15 מיד ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי (בראשית מה כח), מיד ירדו כל השבטים עמו, מי גרם להם שירד למצרים? – יוסף. "בחבלי אדם אמשכם" – זה יוסף. "ויוסף הורד מצרימה".16

שכל טוב (בובר) שמות פתיחה ד"ה שכל טוב יתן

כי היה ראוי לפרעה לבא ולכבוש את ארץ חברון במצור ולהוציא מתוכו את יעקב ואת ביתו בכבלי ברזל ונחושת ולהורידם למצרים, לקיים גזירת הבורא שנאמר: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (שם שם).17 ומשכם שם הבורא בחבלי אדם בעבותות אהבה, כדכתיב: "שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף" (תהלים קה יז). ומאהבת יעקב את יוסף אמר: "אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית מה כח). וניתן חינם בעיני פרעה ועבדיו, שנאמר: "במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך" (שם מז ו). וכשעיוותו את דרכם לפני בוראם ובגדו בתורת הדעת, ונטמאו בשיקוצי עיניהם ודבקו בגילולי מצרים כבוגדים, הקים הקב"ה עליהם מלך איתן הפכפך ועקלתון וחידש גזירותיו והעבידם בפרך.18

רמב"ן בראשית פרק יב פסוק יא – פרשת לך לך, ירידת אברהם למצרים

ואמר למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך, כל ימי היותנו גרים בארץ הזאת עד עבור הרעב.  כי אברהם מפני הרעב בא לגור בארץ, וכעבור הרעב ישוב לארץ אשר נצטוה עליה ונתנה השם לו  ולזרעו. והיה חושב שיחיו נפשם ברעב ויבא להם ריוח והצלה מאת האלהים לשוב, או שיתכן להם לברוח לארץ כנען בהתיאשם ממנה.19

אברבנאל דברים פרק כו

ויש מי שפירש בפסוק "ארמי אובד אבי וירד מצרימה", שראה המגיד לבאר הסיבה שהביאתם למצרים, באומרו שמפי עליון לא יצא עליהם הרע ההוא, כי אם מעצמו. כמו שאמר משה רבינו ע"ה (פ' חקת) וירדו אבותינו מצרימה.20 ויהושע אמר (סימן כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרימה.21 וידוע הוא שקנאת השבטים ביוסף ושנאתם היא היתה הסבה והגלגול לרדתם למצרים. אבל הקנאה והשנאה ההיא, שהיו בהם מדות פחותות, לא נמשכו בהם מאבותיהם אברהם ושרה … אמנם נמשכו להם אותן המדות המגונות מטבע אמותם, שהיו שאר בשר ללבן הארמי. כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו, שנאמר: "אחות לבן הארמי" (פ' תולדות). ויעקב אמר על עצמו: "כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא" (פ' ויצא). וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. לזה אמר המגיד כי ארמי אבי אמה גרם נזק ואבדון בבית אביה, בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו, אשר לסיבתם ירדו מצרים.22

כלי יקר שמות פרק כא (ב)

"כי תקנה עבד עברי". טעם להתחלת כל הדינין בשילוח העבד חופשי לשש, לפי שהדברות מתחילין "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", אמר כאן: כשם שהיית עבד וחופשה ניתן לך כי פדיתיך מבית עבדים, כך תקרא דרור וחופשי לעבדך הנמכר לך בגניבתו. כי גם אתם נמכרתם בגניבת יוסף שמכרוהו השבטים ונתגלגל הדבר שירדו על ידו למצרים לבית עבדים. ואף על פי כן, יצאתם לחופשי כן גם אתם לרבות עבדכם תשלחו חופשי.23

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: ראה פירוש רש"ר (ר' שמשון רפאל הירש) לבראשית מה יא: "על ידי משקל שני סלעי מילת – כביטוי חז"ל (שבת י ע"ב) – שיעקב הוסיף על כתונת יוסף, התגשמה הברית בין הבתרים. בארץ כנען לא הייתה משפחת יעקב נעשית לעם. תוך גידולה, הייתה נטמעת בסביבתה. כדי להיות לעם בלא להתבולל, היה עליה לבוא אל תוך אומה שמעצם טבעה התנגדה לתכונה היהודית – וזו הייתה מצרים. כך, לאחר מכן, הקנאות שבנתה את הגיטאות, היא שהייתה כלי שרת בידי ה', כדי להרחיק אותנו מכל תרבות החטאים של ימי הביניים, ולמען נטפח בחוגנו הצר את אושר המשפחה ואת רוח המשפחה והקהילה. למען יוקצה לנו במצרים מחוז מיוחד להתפתחותנו, נאלץ האחד לעבור לפנינו, להיות "אב" לפרעה ומושל בכל הארץ. ולמען לא יוכל שום מצרי לטעון שאין מקום לעברים במצרים, שכן לא נולדו שם, נאלצו כל המצרים לעזוב את אדמת אבותיהם, להיות הם עצמם גרים באדמה שיעבדוה מעתה. בדומה לכך, הזרם המופלא של נדידת העמים הירבה גרים על אדמת אירופה, בשעה ששבט יעקב פתח במסעו הגדול אל תפוצת בני אירופה. לעומת צווי הגירוש של אי-סובלנות גרמנית: "אין מקומכם כאן", העמידה ההיסטוריה שאלה תחת שאלה: "כלום עריסת סבך עמדה כאן?". עד כאן דברי הרש"ר ולא נוסיף על דבריו דבר, רק נחזור ונקרא את דברי יחזקאל ושני מדרשי שמות רבה בהם פתחנו וקריאת התיגר של משה שם על "אידיאל" שעבוד מצרים.

מים אחרונים 2: הבאנו שני פירושי רמב"ן לעיל, שונים מה בגישתם לגבי "גזירת" הירידה לגלות מצרים. בקריאה שנייה, יש לרמב"ן שיטה כוללת בנושא זה הבאה לידי ביטוי במספר מקומות לאורך ספר בראשית שיש לצרפם יחד ולדון בהם בגיליון נפרד. ראה פירושיו במקומות הבאים: בראשית פרשת לך לך, פרק יב פסוקים י – יא, פרשת ויגש, פרק מו פסוקים א – ב, תחילת פרשת ויחי פרק מז פסוק כח. וכבר זכינו להשלים את הדף מוטיב הגלות בספר בראשית בשיטת רמב"ן בפרשת ויחי.

עדכון אחרון: 12/12/2017

הערות שוליים

  1. השווה עם תהלים פרק קו, גם שם מתוארים שעבוד מצרים וסירוב בני ישראל לצאת משם במילים חריפות: "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף", אך כאן התיאור הוא קשה עוד יותר. לא "שפוך חמתך על הגויים", כי אם על עם ישראל! מצב קשה כזה מעורר ביתר שאת את השאלה שבכותרת של הדף: מה היא אותה גזירת גורל, או חטא גדול כל כך, שבעטים הגיעו אבותינו למצב כה קשה? האמנם היה שעבוד מצרים הכרחי?
  2. ובהמשך המדרש בתחילת פרשה ג שם: "בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: ריבון העולם, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות? אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן? שנאמר: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו! אמר לו הקב"ה: חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום". והלוא אבותינו כבר עברו תהליך זה פעמיים: אברהם ששבר את הפסלים אשר לתרח אביו ויצא בדרכו לארץ המובטחת ויעקב שטיהר את בני ביתו בחזרתו מלבן! מה הצורך בפעם נוספת? וכבר הארכנו לדון במדרש זה ודומיו בדברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא.
  3. את שאלתנו: למה שעבוד מצרים? אפשר להציג גם מההיבט החיובי. לא דרך הנפילה במצרים כפי שראינו במדרש הפותח, אלא דרך העלייה, דרך חיי האבות וייעודם המצוירים כאן, בהקדמת פירוש ספורנו לתורה באופן אידילי (ראה איך הוא סוקר שם בתמצית את כל אחד מהחומשים). לאחר הנפילות והחטאים של תחילת ספר בראשית, באים אבות האומה אשר מצאו חן בעיני בורא עולם "לכרות להם ברית להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם לחיי עולם ולתת מקום לזרעם כאשר יהיו לגוי מספיק לקבוץ מדיני ובו יהיו לאחדים בידו לעבדו שכם אחד". אז מה חסר? מדוע לא יכול היה עם ישראל להתפתח הלאה בדרך זו?
  4. עפ"י מסורת רחבה של פירושים ומדרשים, ברית בין הבתרים היא האירוע בו נגזר על אבותינו לרדת למצרים, להיות שם גרים ואף עבדים ומעונים, ככתוב: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". בין בשל חטא אברהם בחוסר אמנה, כאשר ביקש אות לקיום ההבטחה ואמר: "במה אדע כי אירשנה" ובין בשל סיבות אחרות ("אברהם ברר לו המלכויות"), ראה דברינו במה אדע כי אירשנה בפרשת לך לך. אבל בדיוק על כך קורא משה תיגר. מה שהיה בספר בראשית, היה. אנחנו כעת בספר שמות, "בדור שלי".
  5. בזעקה זו של משה יש הזדהות עמוקה עם סבל הדור והיא מעצימה את דמותו כמנהיג מוסרי שאיננו נרתע מלהתעמת, בשם סבל אנוש, עם ההשגחה העליונה, בפרט לאחר שזו הטילה עליו את השליחות. משה דורש הצלה עוד לפני הגאולה (ראה סדר ארבע לשונות הגאולה בתשובת ה' למשה, שמות ו ו-ז: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי). הגאולה בוא תבוא, זועק המדרש מפי משה, אבל מה עם הסבל שבדרך? גם מוטיב חילול השם, שמשה מרבה להשתמש בו בהמשך דרכו, נמצא כאן וכבר עמדנו על כל אלה בדברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות. הפעם אנו מבקשים לראות בדברים האלה של משה גם פן נוסף שנוגע בנושא שלנו, בתכלית של שעבוד מצרים ובנימים העדינים של פרדוקס ההשגחה מול הבחירה החופשית. היחיד וגם עם שלם, טוען משה, אינם מחויבים לחשבונות של מהלכים היסטוריים גלובליים. כל אחד נשפט לפי מעשיו ועניינו. ומה יהיה ברית בין הבתרים? הרבה שלוחים למקום ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך?" כדברי ישעיהו אל חזקיהו בגמרא בברכות י ע"א.
  6. מדרש זה מציג באופן קטגורי את 'ההכרח' בירידה למצרים, את הפן של הגזירה מגבוה. אין הוא טורח להסביר מדוע היה ראוי יעקב לרדת למצרים, מה עשה או לא עשה שהגיע לו ולביתו על כך. "ראוי היה" נשמע כאן כגזירה מגבוה שיש למלאה גם אם בקולרים ובשרשראות המסמלים את העבדות (ראה דברינו הקולר תלוי בצוואר כולם בפרשת מקץ). ואם לא ירד יעקב בביזיון כזה, אין זה אלא בשל חמלת הקב"ה עליו. אז סיבב שבנו יוסף ירד לפניו והקולרים ושרשראות הבדות הפכו לחבלי אדם ועבותות של אהבה כפי שנראה במדרש תנחומא בהמשך דברינו. מדרש זה והמדרש הסמוך מייצגים את שתי הדעות הנגדיות בנושא שלנו.
  7. הנה הדעה הנגדית. ראה גם בראשית רבה פד ח: "ועשה לו כתונת פסים – ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בין בניו, שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף - וישנאו אותו". לא בשל גזירת ברית בין הבתרים או איזה חשבון היסטורי גלובלי ירדו אבותינו למצרים ונשתעבדו מאתיים ועשר שנים, אלא בגלל שנאת אחים וקנאה שמקורם בטעות חינוכית של אבא שהוא עצמו סבל מרדיפת אח ושנאה וגלגוליה של טעות זו באחים קנאים וקשים. זה הקולר שהביא את אבותינו למצרים.
  8. ספורנו, על הפסוק הזה, ממשיך את קו המחשבה של רמב"ן ואומר: "וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ... וכן קרה לנו בבית שני שמכרו קצתנו את קצתנו ביד האומות. בפרט כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה, ששעבדו ישראל לרומיים וגרמו לנו זה הגלות. כמו שהיה הענין במכירת יוסף שנתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כדבריהם ז"ל". נראה שיש בדברים אלה הכאה על חטא ("אנחנו ואבותינו חטאנו", ראה דברינו אבל אשמים אנחנו בפרשת מקץ), הסכמה שאפשר היה אחרת, אבל אולי גם השלמה שכך נגזר. גם ההשוואה בין גלות אדום לגלות מצרים, שלכאורה צריכה להטות את הכף לכיוון הביקורתי "שאפשר היה אחרת" וגלות עם ישראל אינה גזירה משמים, לא עושה זאת. יש בדברי רמב"ן, אולי פחות בדברי ספורנו, יותר השלמה שכך נגזר מאשר חשבון היסטורי פנימי נוקב.
  9. אפשר ללכת אחורה לכתונת הפסים ואולי אף קודם לכן (כפי שנראה בסוף דברינו), אבל בתהליך הירידה למצרים יש תחנה אחת ברורה ביותר והיא ירידת בית יעקב מצרימה - מסע יעקב לפגוש את יוסף בנו. ההתרגשות היא עצומה והציפייה היא גדולה, אבל לצד הסיפור האישי של אב שהולך לראות את בנו האהוב (בן אשתו האהובה), האם יש גם מקום לראייה מפוכחת יותר? למה צריך לקפל את כל משפחת יעקב ולהורידה למצרים בשביל לפגוש את יוסף? "אל תירא מרדה מצרימה", אומר הפסוק. - ממה בדיוק מפחד יעקב? שלא יעמוד בתלאות הדרך או ממשהו "גדול" יותר? האם הוא נזכר ביציאתו הקודמת לגלות חרן? או באביו שלא ירד מהארץ או בסבו שירד למצרים ואירע לו מה שאירע? וכבר הארכנו כאמור בנושא זה בדברינו אל תירא מרדה מצרימה בפרשת ויגש וניתחנו בהרחבה פסוקים אלה, מה בהם תשובה לפן האישי ומה לפן הלאומי-כללי. וכאן נביא רק מקצת מהדברים.
  10. יש ליעקב היסוס לגבי הירידה למצרים. מעין מחשבה שנייה אחרי ההתרגשות הראשונה וההחלטה הספונטאנית ללכת לראות את יוסף "עם כל השבט". אבל יודע מחשבות קרא את מחשבותיו ובוחן כליות ולב ראה את פרץ רגשותיו ונתן לו רשות לרדת למצרים. וכן הוא במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק מו א: "ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. אמר: אבי יצחק ביקש לרדת למצרים ועכבו הקב"ה, והיאך אני יורד בלי דברו? לכך נאמר לאלהי אביו יצחק, שיודיעני אם ירד אם לאו. ונראין הדברים שהרי ענה דבר הקודש מעין מחשבתו זאת". אך הרוצה לפרש את הדברים בצורה חריפה יותר, כלפי יעקב, הרשות גם בידו: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (מכות י ע"ב, במדבר רבה כ יב) - משפט שנאמר על בלעם (אבל גם על אחרים וברוח חיובית, ראה במקורות שם). הקב"ה ידע מה יעקב באמת רוצה: בין ההיסוס של דרך יצחק אביו ובין התשוקה לראות את יוסף – ברור ביותר לאן רגליו ולבו מוליכים אותו והקב"ה לא יעמוד בדרכו. וכמאמר הלל: "למקום שלבי אוהב, לשם רגליי מוליכות אותי" (תוספתא מסכת סוכה פרק ד, אבות דרבי נתן נוסח א פרק יב). יש בחירה חופשית.
  11. יעקב אומר "אלכה ואראנו - לא שאגור שם כדבריו", אומר ספורנו. אבל האחים כבר אומרים: "לגור בארץ באנו".
  12. לגור כן, להשתקע לא. וכך גם אנו אומרים בהגדה: "מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים, אלא לגור שם" (ראה איזה פסוק בעל ההגדה דורש שם). אפשר שלדור הבנים, יוסף ואחיו, היה "סדר יום" קצת שונה מזה של יעקב (ושל מדרש פסיקתא זוטרתא). סדר יום שאגב אולי קרוב יותר לזה של פרעה מזה של יעקב. כיצד רואה פרעה את מהלך העניינים? ראה דבריו לאחר התגלות יוסף לאחיו: "וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ". (בראשית מה טז-יח) וראה דברי רש"י שם: "ניבא ולא ידע מה ניבא". ושוב בעת עמידת האחים מול פרעה: "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית מז ו). פרעה, המארח, עקבי בגישתו כלפי המהגרים החדשים ממשפחת משנהו יוסף ובניגוד לגישה החשדנית שמייחס לו המדרש: "מה הנאה יש לי מכם שבאתם לארצי". וכך אכן קרה, כפי שהתורה מעידה עוד בסוף פרשתנו (בראשית מז כז): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".
  13. ראה מקבילה (מקור?) בבראשית רבה פו א: "בחבלי אדם אמשכם, זה יוסף, וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור, בעבותות אהבה, וישראל אהב את יוסף מכל בניו ... כל כך למה? על לחייהם בשביל דבר שהוציא מלחייו, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". ואנו העדפנו את נוסח התנחומא, בגלל הסיומת: "מי גרם להם שירדו למצרים".
  14. הגזירה עתידה הייתה להתקיים בין כך ובין כך. כל מה שהאחים גרמו לו היה הקדמת העניין לדורם. ראה מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק מד: "לא היו על השבטים לירד למצרים זולתי זרעם. ומי גרם להם לירד? הם עצמן, שנאה ששנאו את יוסף אחיהם, בשביל כן נתגלגל הדבר וירדו למצרים". השנאה והחטא רק הקדימו לדורם. השווה דעה זו עם דברי משה בשמות רבה בו פתחנו.
  15. ביטוי זה, שטרו או שטריו של אברהם, פותח מאד ע"י פרשני ימי הביניים כהצדקה לגלות מצרים ובמשתמע גלותם הם. ראה, למשל פירוש אור החיים בתחילת ספר שמות: "ואלה שמות ... הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם ... שמונה והולך הוא בספר התורה, מי ומי הבא לקבל גזירת המלך לסבול עול הגלות ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע שהלך לו אל ארץ מפני יעקב. ודרשו מפני שטר חוב של הגלות. ואמר ואלה שמות וגו' הבאים מצרימה, פירוש הבאים לסבול עול הגלות ... חפצים היו לבוא ... כאדם שמכין עצמו על הדבר". ראה דבריו במלואם שם שודאי יש בהם רמז וצידוק לישיבת הפרשן עצמו בגלות וקבלת עול הגלות ברצון אם לא באהבה. אבל במדרש שלנו אומר יעקב: "אע"פ שאני פורע שטריו של אברהם" ולא "על מנת" או כדומה.
  16. חזרנו למוטיב של גזירת ברית בין הבתרים – שטריו של אברהם. ראה דברינו ברית בין הבתרים לאורך הדורות, בפרשת לך לך. במודע או שלא במודע, אומר מדרש תנחומא, צריך היה לתמרן את יעקב לרדת למצרים בשל סיבה זו או אחרת ומוטב "בעבותות אהבה". אבל אחרי הכל מסיים המדרש בשאלה: "מי גרם להם שירד למצרים?" והסיבה: "ויוסף הורד מצרימה". יעקב ירד בעבותות אהבה, אחרי יוסף. אבל יוסף עצמו בשל מה ירד? בשל עבותות שנאה. נראה שהמדרש מתכוון לפרשות מקץ וויגש כשהוא אומר: "מי גרם להם שירד למצרים? – יוסף", אבל אנחנו, ברשותו של הדרשן הולכים אחורה לפרשת וישב.
  17. מסעות כיבוש רבים ערכו מעצמות האזור, בפרט בארץ ישראל (כנען) שהיא בתפר בין המעצמות הצפוניות – אשור, בבל, פרס ובין המעצמה הדרומית – מצרים. נראה שהדרשן שכבר "ראה" את כיבוש הארץ בידי אשור ובבל, מדמיין לעצמו אפשרות "פשוטה" שגלות מצרים הייתה מתחילה בנסיבות דומות. מצרים הייתה כובשת את ארץ ישראל ומגלה את יושביה. פרעה יכול היה לעשות לאבות בדיוק את מה שעשו אשור ובבל לישראל ויהודה בסוף בית ראשון.
  18. מדרש זה מצטרף למדרש הקודם אך מעביר קו ברור בין הירידה למצרים, כולל המגורים ואולי גם ההשתקעות בה ובין השעבוד, העבדות והעינוי. אלה באו משום "שעיוותו את דרכם לפני בוראם ובגדו בתורת הדעת ונטמאו בשיקוצי עיניהם". ראה שוב דברי יחזקאל הנביא ומדרש שמות רבה הראשון בהם פתחנו. מדרש זה מציג קו מאד גלותי. השאלה איננה אם נגזר או לא נגזר על אבותינו לרדת למצרים או לכל גלות אחרת, כי אם מה קורה איתם שם לאחר זמן.
  19. רמב"ן רואה בכל פרשת ירידת אברהם למצרים בפרשת לך לך, מפתח לכל עניין הגלות. הוא פותח את פירושו שם בנימה פטליסטית, בדומה לרמב"ן של תחילת פרשת ויחי שראינו לעיל: "הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב ... ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים ... והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד ... לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (מ ו): רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר: אמר הקב"ה לאברהם: צא וכבוש את הדרך לפני בניך". אך מיד אחרי כן ממשיך רמב"ן בביקורת על ירידת אברהם למצרים ובקו יותר אקטיבי: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא". "ארמי אובד אבי – זה אברהם" (רשב"ם דברים כו ה). ואחרי כל הביקורת, עובדה היא שאברהם חזר לארץ. כך אולי גם היינו מצפים מיעקב, כהצעתו של אור החיים: "ולצד שיחשוב יעקב לחזור לעלות ממצרים כשימצא שעת הכושר והוא אחר שנת רעב". אבל לא כך קרה. כי יעקב כבר נענש בחטא הגלות הראשונה של אברהם. גזירה, חטא, בחירה ויכולת לקום ולצאת משמשים כולם ביחד בראייתו של הרמב"ן, שהוא עצמו חי בין גלות ישמעאל לגלות אדום וסבל לא מעט, את גלויות עם ישראל לדורותיו.
  20. דברי משה לאדום כשהוא מבקש לעבור בגבולו, במדבר כ יד-טו: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל־ הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ".
  21. נאום הפרידה של יהושע בערוב ימיו שקטעים נרחבים ממנו משמשים לדרשות הגדת ליל הסדר, יהושע כד ג-ד" "וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל־אֶרֶץ כְּנָעַן ... וָאֶתֶּן־לוֹ אֶת־יִצְחָק: וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו ... וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם".
  22. כבר התעכבנו על דברי אברבנאל אלה בדברינו ארמי אובד אבי בפרשת כי תבוא בשנה האחרת. ראה שם גם דברי רשב"ם שארמי אובד אבי הוא אברהם וכן דבריו של רמב"ן, ספורנו ומפרשים אחרים שהבאנו שם. להעברת "ארמי אובד אבי" מלבן ובלעם אל האבות: אברהם ויעקב יש השלכה משמעותית ביותר על הנושא שלנו: האם נגזר על אבותינו לרדת למצרים. שני הנושאים קשורים קשר הדוק ביותר ומאירים את כל סיפור ירידת עם ישראל למצרים ומשמעותו לדורות באור אחר ושונה מ"הקלאסי". גלות מצרים היא פועל יוצא של "גלות ארם", של האבות שלא יכלו או לא רצו להתנתק סופית מארצם וממשפחתם ומבית אביהם ולקיים את "לך לך" עד הסוף. האשמת האמהות הארמיות בהכנסת "תכונות רעות", "נזק ואבדון", "קנאה ושנאה" היא חריפה באופן מיוחד ובלתי רגיל ונראה שאברבנאל מכניס כאן "גול עצמי", שהרי מי הוא ששלח להביא אשה ליצחק מ"ארצי ומולדתי" אם לא אברהם? גלות מצרים היא מעשה ידי אדם ולא גזרה משמים ושורשיה במוצא האבות והאמהות מארם. התנתקות סופית של אדם מעברו ושורשיו אינה יכולה להיעשות במסע אחד, ב"לך לך" חד-פעמי.
  23. בדברינו מה שמעה האוזן בסיני בפרשת שופטים התעכבנו על דין רציעת העבד ועל סיבת פתיחת התורה בפרשת משפטים, פרשת הדינים, מיד לאחר מתן תורה, דווקא בדין עבד עברי. ראה שם השיטות השונות שהבאנו. בא פירוש כלי יקר (רבי שלמה אפרים 'איש לונטשיץ', פולין מאה 16) ומציע פירוש מעניין בו חוזר וניעור כל סיפור יוסף ואחיו ומכירתו לעבד, אשר גרם לגלות מצרים הקשה. דין עבד עברי בראש פרשת הדינים משמש תמרור אזהרה וגם דרך תיקון. לא (רק) זכר ליציאת מצרים ולהיותנו עבדים שם, אלא מזכרת עוון לחטא שבגינו ירדנו למצרים! אזהרה מפני הישנות המעשה בהתנשאות ואטימות לב לעבד, אך גם תיקון בעצם הכנסת הנושא לסדר הדין, בלי מורא, והסדרתו. ובלבד ששוב לא נרד למצרים בגין התעמרות איש באחיו לעבדים. ודא עקא, שחזרו הדברים בימי ירמיהו, שאת דבריו הקשים על עבדות איש באחיו אנחנו קוראים בהפטרת שבת משפטים, והוא עצמו ירד למצרים עם שארית הפליטה.