- פרק לב בספר במדבר עוסק בפרשת בני גד ובני ראובן, אשר באים לפני משה ומבקשים לקבל את נחלתם בארץ ישראל, בעבר הירדן מזרחה. לכאורה, היה משה יכול לשמוח על רצון זה להגדיל את שטחה של ארץ ישראל, מה גם שבהנהגתו נכבש חבל ארץ זה. ולא היא, משה כועס מאד: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ ... כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ ... וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל ... וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה". אך בהמשך נרגע משה ולאחר שקבלו בני גד ובני ראובן את תנאיו הוא מסכים למהלך הזה וגם מקצה שם ערי מקלט. ראו דברינו משה וערי המקלט בפרשת ואתחנן. זאת ועוד, להסדר זה מצטרף גם חצי שבט מנשה והם מוסיפים וכובשים שטחים נוספים ובונים בתים ומכלאות צאן ומן הסתם משאירים עם הנשים והילדים גם חיל מצב משמעותי שיכול להגן עליהם. ראו גם ספר דברים פרק ג, שם משה מתאר את כל הפרשה באופן הרבה יותר מפויס וכחלק בלתי נפרד מכיבוש הארץ וההתנחלות בה.
- התחנה השנייה והמרכזית בפרשת בני גד ובני ראובן היא ספר יהושע בו מסופר על קיום התנאי שמשה כרת איתם. התחלת העניין היא בסוף פרק א בו יהושע תובע מהם לקיים את הבטחתם ומקבל את אישורם: "כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ ... רַק חֲזַק וֶאֱמָץ", ההמשך הוא בפרק ד פסוק יב בו הם נכנסים לארץ בראש המחנה והעיקר הוא בפרק כב בו יהושע מאשר שקיימו את הבטחתם, שולח אותם בשלום לנחלתם בעבר הירדן המזרחי ושם גם נזכרת פרשת הקמת המזבח על שפת הירדן (המערבי) שבעטיו כמעט ופרצה מלחמת אחים.
- זו הפעם האחרונה שנזכרים שניים וחצי השבטים בתנ"ך. ראו הפרק כולו שם המספר על התנחלותם וגבורתם של שבטי עבר הירדן המזרחי, כולל המלחמה שעשו עם ההגריאים, נושא שנראה בגיליון מס' 2. שם גם מובא אולי עוד אזכור אחרון של שבטי עבר הירדן המזרחי בספר ירמיהו פרק מט. בין ספר יהושע לדברי הימים, אין כמעט אזכור של שבטים פורשים אלה, אך יש אזכורים רבים של מקומות יישוב, מאורעות ואישים שבאו מן הגלעד: השופט יאיר הגלעדי (שופטים י ג), יפתח הגלעדי (שופטים פרקים יא, יב), אנשי יבש גלעד שהיו מקורבים לשבט בנימין ולבית שאול (שופטים כא, שמואל א פרקים יא, לא), מלכות שאול השתרעה גם על עבר הירדן המזרחי גם אחרי מותו (שמואל ב ב ט), ברזילי הגלעדי וקשריו עם דוד (שמואל ב פרקים יז יט), מפקד דוד כולל את הגלעד (שמואל ב כד ו), בן גבר ובן מנשה בגלעד חוות יאיר (מלכים א ד יג), אליהו הגלעדי (מלכים א יז א), מלחמת אחאב ויהושפט להשבת הגלעד (מלכים א פרק כב) ועוד. בספר דברי הימים א (פרק יב פסוק לח) מסופר איך הם מתפקדים בצבא דוד: "וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִן הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". על פי ספר מלכים ב פרק י כבר חזאל מלך ארם כובש את נחלתם אך לא מגלה אותם. עכ"פ, שניים ומחצה שבטי עבר הירדן המזרחי הם לא רק הראשונים לגלות, אלא גם הראשונים להיעלם מעל בימת ההיסטוריה היהודית. אולי את כל זה חזה משה ולא בכדי קצף עליהם.
- ראו גם פירושו לספר דברים לג כ, בברכת משה לשבט גד: "ברוך מרחיב גד ... כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן, כי היו גבורים ונתן להם כל הַסְפַר, והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן". בספר יהושע, אגב, הביטוי הוא תמיד בני ראובן ובני גד. בספר במדבר, חוץ מהפסוק הראשון בו נזכרים בני ראובן לפני בני גד, בכל שאר האזכורים, הביטוי הוא "בני גד ובני ראובן" – גד תחילה. וכך הוא גם בחז"ל בביטוי "תנאי בני גד ובני ראובן". מה הקשר בין שבט גד וראובן? שניהם בכורים (לאימותיהם), שניהם באותו הדגל היו (במדבר ב י). במדבר, שניהם חנו ליד הקהתים, אבל בנחלת הארץ, הסתפחו אליהם, בערי הלווים והמקלט שהיו בנחלתם, בני מררי דווקא (יהושע כא ז).
- עוד על מתנות משמים, ראו תלמוד ירושלמי קידושין ד א: "ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: רחמנין ובויישנין וגומלי חסדים". ובשמות רבה א א: "אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנם להם אלא על ידי יסורין: התורה, וארץ ישראל, וחיי עולם הבא". וגדולה מכולן מתנת התורה, שמות רבה מא ו: "ויתן אל משה, אמר ר' אבהו: כל מ' יום שעשה משה למעלה היה למד תורה ושוכח ... מה עשה הקב"ה? משהשלים מ' יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר: ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו". ראו דברינו בנושא זה בפרשת כי תשא.
- וכבר אמר הנביא ירמיהו ט כב: "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ". ראו דברינו גיבור חכם ועשיר בפרשת צו. והדברים מעניינים בפרט לגבי קרח והמן. נראה שהדרשן מעביר פה קו בין העונש שקבלו בגין מעשיהם ובין איבוד העושר.
- יש שמדקדקים ששבטי הצפון, זבולון ונפתלי, הם שגלו תחילה. ראו פירוש דעת מקרא על הפסוק בישעיהו ח כג: "כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם". אך פירוש מצודת דוד ליחזקאל כג י ורבים אחרים, מסכימים עם המדרש לעיל: "בניה ובנותיה לקחו - ומתחילה לקחו בניה ובנותיה והם בני גד ובני ראובן שגלו תחילה וארצה זבולון וארצה נפתלי שגלו אחריהם ואחר זה גלו את שומרון ראש המלוכה". ועוד נחזור בע"ה ונדון בגלות בני גד ובני ראובן בגיליון מס' 2.
- ובהמשך המדרש שם, בסימן ט: "לב חכם לימינו - זה משה, ולב כסיל לשמאלו - אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות. שהן אומרים למשה: גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר תחילה: בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ וגדרות לצאנכם; הוי: לב חכם לימינו - זה משה, ולב כסיל לשמאלו - אלו בני ראובן ובני גד. אמר להם הקב"ה: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם, אין בו ברכה. עליהם נאמר: נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ כא). וכן הוא אומר: אל תיגע להעשיר מבינתך חדל (שם כג ד). ואיזה הוא עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכח ב)". נחלת שבטי עבר הירדן המזרחי נקראת "נחלה מבוהלת" שסופה (אחריתה) לא יהיה מבורך. ראו גם קהלת רבה ה יב: "עושר שמור לבעליו לרעתו ... רבי יצחק אמר: אלו בני ראובן ובני גד". העמדת הרכוש והקניין בראש סולם העדיפויות היא שהייתה בעוכריהם והיא שגרמה להם "שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם". ו"לפיכך גלו תחילה מכל השבטים". אך האם קניין ורכוש הם בהכרח דבר רע? ראו תחילת המדרש. מדוע לא נוכל לומר שעושרם של בני גד ובני ראובן גם הם "מתנת שמיים"? האם אנחנו שומעים כאן צליל של ביקורת איך הגיע להם עושר זה בשנות הנדודים במדבר? ראו פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת מטות דף קמ עמוד ב: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. ממה שהביאו מן המדיינים העשירו בני ראובן ובני גד להודיע מה גרם". אבל חלוקת שלל מדין הייתה עפ"י משה ואלעזר ומחולקת באופן שווה בין כולם כמתואר בספר במדבר פרק לא!
- ויש אומרים שגם בקשו לא לעבור על איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל, איסור שתחילתו בתנאים שהתנה יהושע כשהנחיל את הארץ (רמב"ם נזקי ממון ה ג).
- מדרש זה עולה בחריפותו על המדרש הקודם (ועל כל המקורות האחרים שמצאנו שמתנגדים למעשיהם של בני גד ובני ראובן). חמדנות הרכוש ורדיפת הממון נסלחים יחסית, משום ש"היו מבקשים להתרחק מן הגזל" ו"לעשות סיג למצוות". אך זו צדיקות שאינה במקומה. כי דא עקא, כאן נזרע גרעינה של המחלוקת שעתידה להגלות את עם ישראל כולו מארצו. אך אם חשש זה מהתפלגות העם הייתה הסיבה לכעסו הגדול של משה, שאמר: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל ... וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה", מדוע התרצה בהמשך? מה גרם לו לשנות את דעתו? ראו פירוש ספורנו על פסוק לג: "ויתן להם משה – כדי שלא להיכנס במחלוקת הסכים משה לדבריהם". על כך יאמר בעל המדרש הגדול: מנעת מחלוקת בזמנה וקבלת מחלוקת לדורות שסופה גלות.
- בקטע זה מסביר המדרש איך אפשר לומר "ויתן להם משה" שהרי כל הנתינה מותנית בכך שיעברו חלוצים בחציית הירדן ובכיבוש הארץ ויקיימו את מה שהבטיחו, ואיך אפשר לומר שכבר נתן להם משה? והוא מסביר שכיוון שזה דבר שניתן לקיימו, הרי זה כאילו כבר ניתן להם. ברמה ההלכתית יש כאן עניין מורכב של תנאי בני גד ובני ראובן שצריך להיות תנאי כפול, תנאי קודם למעשה, הן קודם ללאו ועוד (קידושין סא ע"א, גיטין עה ע"א ועוד). ראו גם המדרש שהבאנו בהערה 18 להלן על הדייתיקי – צוואה שאולי בה יש מעין קיום. ברמה הדרשנית עכ"פ, הנושא הוא איך חלה פה תפנית כה מהירה מכעס על מחלוקת וחשש לפירוד העם, להשלמה.
- בדיעבד ולאחר שקיימו את התנאים שהכתיב להם משה, נראה שגם המדרש הגדול מתייחס לפרשה בסלחנות, אבל לא לגמרי. עדיין "נמצאו אלו חלוקים מאלו, עד שהרואה אומר שאין הכל אומה אחת". הוא משבח את הגַלְעֵד שהקימו, אבל רק בדיעבד. לכתחילה, מוטב שלא היו צריכים את זה כלל. לעתיד לבוא, תהיה הנחלה רק בארץ כנען, בעבר הירדן המערבי. ראו השימוש המושאל שהמדרש הגדול עושה בפסוקים מיחזקאל שמדברים על מלכות יהודה וישראל שהתפלגו בעבר הירדן המערבי – בארץ כנען. מי אמר שזה שייך לפילוג בין עבר הירדן המזרחי והמערבי? למה הירדן מפריד כל כך עד ש"נמצאו אלו חלוקים מאלו, עד שהרואה אומר שאין הכל אומה אחת"? מה רע בכך שלעתיד לבוא תשתרע ארץ ישראל משתי גדות הירדן כהבטחת הקב"ה לאברהם "מהמדבר ועד הים הגדול" (בראשית טו יח), כהבטחה למשה: "מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת" (דברים יא כד) וליהושע (יהושע א ד)? האם דרשות אלה נכתבו בעקבות הלקחים של בית ראשון (ושני)?
- חלקים (מארמית). וכאן במובן של שדות נחלות.
- מדרש זה מציג דעה אחרת לגמרי על טיב בקשתם של בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי. הרי זה דבר טוב שהוא מרחיב את גבולותיה של ארץ ישראל ומותיר בידי שבטי עבר הירדן המערבי נחלות גדולות יותר. ראו פירוש רמב"ן לפסוק יט: "כי באה נחלתנו אלינו – כי לא תנחילנו איתם למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם. כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה ... והיא דרך בקשה ולא דרך מריבה". רוב המפרשים מסבירים שכעסו של משה היה בעיקר על דברי בני גד ובני ראובן: "אל תעבירנו את הירדן". אבל אחרי שהובהר שאין הכוונה לנטוש את המערכה, אלא רק לנחול בעבר הירדן מזרחה ובכך, אגב, להגדיל את נחלת תשעה וחצי שבטי ארץ ישראל המערבית (ולהרחיק את כולם מהגזל), נחה דעתו של משה. הרי בהוראתו עשו את כל הדרך הארוכה של הקפת ארץ אדום במקום להיכנס לארץ מהנגב אחרי הניצחון על הכנעני בחורמה! ראו פירוש דעת מקרא בפרשתנו על כל העניין (במדבר פרק לב).
- הנימה המפויסת, אפילו חיובית של מדרש שמות רבה הנ"ל, מחזירה אותנו למקרא, לסיפור בני גד ובני ראובן כפי שהוא מסופר בספר דברים. נראה שכעסו של משה בפרשתנו, בספר במדבר, נעלמה לחלוטין בספר דברים! ירשנו את עבר הירדן המזרחי, אני נתתי לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה וכו'. הכל תקין וחלק, אין שום תנאי ואין זכר לכעס של ספר במדבר. משה גם מקצה שם ערי מקלט. מבחינה זו ספר יהושע ממשיך בברור את ספר במדבר ולא את ספר דברים (שהוא מצדו כאילו משלים את המדרש בשמות רבה). ולא מצאנו מדרשים ופרשנים המתעכבים על נקודה זו ולפיכך דילגנו על "התחנה" של ספר דברים.
- אגב דברינו, נגררנו לנושא של מעמדו של עבר הירדן המזרחי בכלל, נחלת בני גד ובני ראובן (הגלעד והבשן) בפרט. מדרש תנאים לדברים זה הוא בשיטת ר' יוסי הגלילי (קנאת איש הגליל בגולן?) כמובא במסכת ביכורים פרק א משנה י: "רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש". אך פה יש הסבר אחר: "אשר נתת לי" – ובני גד ובני ראובן לא חיכו שיתנו להם ולא סמכו על מתנת שמים, אלא "בררו לעצמם": "שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם" (במדבר רבה בו פתחנו). ולהלכה מביאים ביכורים מנחלת בני גד ובני ראובן ("ערי סיחון ועוג" בלשון הרמב"ם) מדברי חכמים. ראו רמב"ם הלכות ביכורים פרק ב הלכה א: "ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלים". ובפירושו למשנה הנ"ל בביכורים: "מביאין בכורים מעבר לירדן ואינה מארץ ישראל". נראה שכן הוא גם לעניין תרומות ומעשרות ושביעית, אך לא מצאנו מקור ברור לכך (ראו בבא בתרא נו ע"א). ודין ערי מקלט פשיטא שהיה נוהג בנחלת בני גד ובני ראובן ככתוב בתורה (דברים פרק ד) ובספר יהושע (פרק כ). ראו עוד במדרש ספרי זוטא פרק ה, במדבר רבה פרשה ז: "ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן. ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה". ובמדרש במדבר רבה לעיל נקראת נחלת בני גד ובני ראובן: "חוץ מארץ ישראל". ומשה שעומד ומשקיף מנחלתם לארץ ישראל אומר: "ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן - וזו היא שרבי יהודה אומר: ארץ כנען היא טובה ולא נחלת בני ראובן ובני גד" (ספרי במדבר פיסקא קלד). וראו עוד בירושלמי ביכורים פרק א הלכה ח שמנסה להעביר סכין דקה בין נחלת חצי מנשה ש"לא נטלו מעצמן" ובין נחלת בני גד ובני ראובן שנטלו בעצמם ולכן לא יכולים לומר: "אשר נתת לי". סוף דבר, נראה שהיו פנים לכאן ולכאן, הן בהלכה והן באגדה, הן לשעתה והן לעתיד לבוא, אם נחלת בני גד ובני ראובן היא חלק מארץ ישראל אם לאו.
- פסוק זה הראני עמוס חכם ז"ל. לעיל ראינו את המדרש הגדול שאומר: "ולעתיד לבוא, אין הדבר כן, אלא עתידין כל ישראל להיות נחלתן במקום אחד בארץ כנען". וזאת, בהסתמך על הפסוק ביחזקאל לז כב: "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכולם למלך ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד". בא ירמיהו נביא החורבן ואומר: לא כך! לעתיד לבוא יחבור הבשן עם הכרמל והגלעד עם הר אפרים, בכולם ירעה עם ישראל. הוא ירמיהו שמקונן על הגלעד בימיו: "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי: (ירמיהו ח כב). ונראה שאל ירמיהו ניתן לצרף את עובדיה א יט: "וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד", את מיכה ז יד: "רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ שֹׁכְנִי לְבָדָד יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם". כימי עולם! היינו חזרה להתנחלותם הראשונים, בשן וגולן. וגם זכריה י י מצטרף בדבריו: "וַהֲשִׁיבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם וְאֶל אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם" וספר תהלים ס ט: "לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי" ואפילו יחזקאל מז יח המשרטט את גבולות העתיד: "וּפְאַת קָדִים מִבֵּין חַוְרָן וּמִבֵּין דַּמֶּשֶׂק וּמִבֵּין הַגִּלְעָד וּמִבֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיַּרְדֵּן מִגְּבוּל עַל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי תָּמֹדּוּ וְאֵת פְּאַת קָדִימָה". אבל בכולם נזכרת הארץ – גלעד, בשן; בלי בני גד ובני ראובן. ודווקא מנשה ואפרים ובנימין נזכרים.
- ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת ואתחנן סימן ד: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא ... לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי (צוואה), וחילק כל אשר לו, לא יאמר הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב"ה פוסל תפלת כל בריה. שהרי משה עשה דייתיקי, שנאמר: ועריו נתתי לראובני ולגדי, ולמכיר נתתי את הגלעד, ולראובני ולגדי נתתי ... הרי דייתיקי. שמא תאמר עמד לו ולא התפלל? תלמוד לומר ואתחנן אל ה' ".
- עד נחלת בני גד ובני ראובן הגיע משה ושם גם נקבר. עוד על קבורת משה הפלאית בנחלת בני גד וראובן ראו אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כה: "כיון שראו ישראל מטתו של משה מוצעת מכל כבודו של עולם על כנפי השכינה, על תחום ארבעת מיל מנחלת בני ראובן עד בני גד, שנאמר: עלה אל הר העברים הזה הר נבו (דברים לב מט). ומנין שמת בנחלת ראובן? שנאמר: ובני ראובן בנו את חשבון וגו' ואת נבו ואת בעל מעון (במדבר לב לח). ומנין שנקבר בנחלת בני גד? שנאמר: ולגד אמר ברוך מרחיב גד ... וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג כ כא)". שם החלקה בה המחוקק (משה) ספון במנוחת עולמים. וכן הוא בנוסח דומה בירושלמי סוטה פרק א הלכה י. כל המחלוקת שראינו לעיל אם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל או לא, נוגעת גם למקום קבורתו של משה. האם זכה להיקבר בארץ ישראל לאחר כל תחנוניו, או שמא בחו"ל. ראו דברינו קבורה בארץ ישראל בפרשת ויחי. אבל וודאי הוא שנקבר בחלקתם של אותם שבטים שתחילה התנגד קשות לבקשתם.
- נלך צעד אחד אחורה ממות משה למות אהרון. במדרש זה, משה מבקש מהקב"ה בעד אהרון אחיו שייקבר לפחות בעבר הירדן המזרחי, בנחלת בני גד ובני ראובן ולא סתם במדבר. אך הקב"ה מסרב בטענה שזה יעכב את כניסת בני ישראל לארץ (ולפיכך כתוב במות אהרון: "אשר נתתי לבני ישראל", ולא כעקיצה לאהרון ולמשה שלא זכו להיכנס לארץ, כפי שניתן להבין מהמקרא). אך כל זה הוא בפרשת חוקת עוד לפני פרשת בני גד ובני ראובן! במות אהרון, בפרשת חוקת, מציע משה שאהרון ייקבר בנחלת בני גד ובני ראובן, ושלוש פרשות מאוחר, בפרשת מטות, קוצף משה על בני גד ובני ראובן שבכלל מעלים בדעתם להתנחל בעבר הירדן המזרחי?! הכיצד! אפשר היה להסביר כפי שכבר נזכר לעיל שמשה לא התנגד לכתחילה להתיישבות בעבר הירדן המזרחי ועיקר קצפו היה על דבריהם: "אל תעבירנו את הירדן". אבל עדיין, בפרשת חוקת עצמה, מות אהרון חל לפני כיבוש ארץ סיחון ועוג. נראה ש"אין מוקדם ומאוחר במדרש" ונפלאים דרכיו. העיקר בעבורו הוא הרעיון. "המתפלל על חברו הוא נענה תחילה" (אמירה מקובלת על בסיס אמירה קצת שונה בגמרא בבא קמא צב ע"א: "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה"). בקשתו של משה בעד אהרון לא נענתה, אך הוא עצמו זכה להיקבר בנחלת בני גד ובני ראובן "מנגד לארץ", במקום בו לא הסכים לכתחילה שבני ישראל יתנחלו. ראו גם דברינו המתחיל במצווה הוא גומרה בפרשה זו, על הקצאת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי ע"י משה.
- סכייה היא ראייה (מארמית, כלדאית), ראייה פשוטה וגם ראייה מקיפה ונבואית. ראו סנהדרין סט ע"ב: "יסכה זו שרה ... שסוֹכָה ברוח הקדש ... דבר אחר: יסכה - שהכל סָכִים ביופיה". ראו גם המשחק הפונטי בלשון העני שמבקש צדקה שאומר לבעל הבית: זְכֵה בי או סְכֵה בי: "אמר רבי זעירא: אפילו שיחתם של בני ארץ ישראל תורה היא. הכיצד? אדם אומר לחבירו: זכה בי, הזדכה בי, זכה עצמך בי. ר' חגי אמר: סְכֵה בי, הסתכל בי. סכה בי - מה הייתי והסתכל בי - מה אני". (ויקרא רבה לד ז). ומכאן גם "שכיית חמדה".
- את הרעיון שמשה יישאר בחיים (וייכנס לארץ) ויהושע יקבל עליו את ההנהגה ראינו במספר מקומות. ראו דברינו עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה בפרשת וילך. אך הרעיון שזה במזרח וזה מערב הוא תמוה. שני מלכים ישמשו בכתר אחד? משה (החמה) ויהושע (הלבנה) ישמשו כמנהיגים במקביל? האין זה מרשם ברור להפרדת שני חלקי הארץ מיד עם התחלת ההתנחלות בה?
- ולמה באמת שלא יעלה משה לרגל? על כך, בהמשך המדרש.
- וההמשך בפסוק הסמוך: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" שזה מעמד הקהל. מה יהיה אז, מי יקרא את התורה? יהושע או משה?
- חזרנו למותו של משה שהגם שלא זכה לשבת בחלקם של בני גד ובני ראובן, זכה להיקבר שם כנדרש על הפסוק: "כי שם חלקת מחוקק ספון". ראו שוב בירושלמי סוטה פרק א הלכה י: "תני בשם רבי יודה: אילולא שהדבר כתוב לא היה איפשר לאומרו. מלמד כשמת משה היה מוטל על כנפי שכינה בארבעת מיל מנחלת בני ראובן עד נחלת בני גד. שמת בנחלת בני ראובן ונקבר בנחלת בני גד. ומניין שמת בנחלת בני ראובן? שנאמר: ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קרייתים ואת נבו. וכתיב: עלה אל הר העברים הזה הר נבו ומות בהר אשר אתה עולה שמה. ומניין שנקבר בנחלת בני גד? שנאמר: ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו' כי שם חלקת מחוקק ספון. והקב"ה היה אומר: ויתא ראשי עם. ומלאכי שרת היו אומרים: צדקת יי' עשה. וישראל היו אומרין: ומשפטיו עם ישראל. אילו ואילו היו אומרים: יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו (ישעיהו נז ב)".