הסגת גבול

לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: (דברים יט יד).1

אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ: (משלי כב כח).2

אלשיך דברים פרק יט פסוק ו3

אמר, הלא אמרתי לך כי ירחיב כו' את גבולך כי הוא יתברך מעתה חושב מחשבות להרחיב גבולך, אל תהיה אתה מסיג גבול רעך. כי איך ירחיב ה' גבול המסיגו? כי אדרבה, כאשר תעשה כן יעשה לך. ואשר אמרתי לא תסיג כו', היא בין "בנחלתך אשר תנחל" – בימי יהושע, בין "בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה" – בבית שני.4

אבן עזרא על הפסוק

לא תסיג גבול רעך – תסיג – ידוע. וכן: אל תסֵג גבול עולם (משלי כב, כח), והוא קרוב מהשחית. ראשונים – שחלקו הארץ. ונסמכה פרשה זו, כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה. על כן כתיב אחרי זאת: נפש בנפש עין בעין שן בשן (כא).5

משנה מסכת פאה פרק ה משנה ו

… מי שאינו מניח את העניים ללקוט, או שהוא מניח את אחד ואחד לא, או שהוא מסייע את אחד מהן, הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר: "אל תסג גבול עולים" (משלי כב כח).6

ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קפח

"לא תסיג גבול רעך", והלא כבר נאמר: לא תגזול (ויקרא יט יג) ומה תלמוד לומר: לא תסיג? מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוים. יכול בחוצה לארץ? תלמוד לומר: בנחלתך אשר תנחל – בארץ ישראל עובר בשני לאוים, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד. מנין לעוקר תחומים של שבטים שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך.7 מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר: לא תסיג גבול רעך.8 מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך. יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם? תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל. הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשות, עובר בלא תעשה.9

רמב"ן פרשת שופטים יט יד

לא תסיג גבול רעך – אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים – הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' – וטעם המצוה הזאת, שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל.10 על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל, לא בסתר ולא בגלוי. וזו מצוה מבוארת ממה שצוה (במדבר כו נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ואמר (שם לד יז) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו'.11

מסכת שבת דף פה עמוד א

… וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי.12 ומנלן דהא דקים להו לרבנן דחמשא בשיתא מילתא היא – דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים" (דברים יט יד) – גבול שגבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבלו ראשונים? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ" (בראשית לו כ); אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו?13 אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים: מלוא קנה זה – לזית, מלוא קנה זה – לגפנים, מלוא קנה זה – לתאנים. וחורי – שמריחים את הארץ, וחיוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא.14

פירוש עלי תמר לירושלמי כלאים פרק ד הלכה ד15

"ארץ כנען לגבולותיה סביב" (במדבר לד ב) גבולות שבדו להם הכנענים. בשבת פרק ה: מנא לן הא דקים להו לרבנן דחמשה זרעונין בערוגה כל ששה טפחים לא ינקי מהדדי – מילתא הוא? דכתיב: לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים … ופירש רש"י: ראשונים – אמורים וחווים שהיו בקיאים בכך וכו' … 16

ועוד נראה להטעים כי במסכת שבת לא שואל: ולמדין מן הכנעניים? ואפילו הירושלמי אינו סותר העקרון שלמדין מהכנענים … וא"כ צריך לבאר ולהסביר איך זה שמהכנענים אנו למדין? אולם הדבר יבואר עפ"י בראשית רבה לך לך ל"ט י"ט: אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור ראה אותן אוכלין ושותין ופוחזים. אמר: הלוואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: לזרעך אתן את הארץ הזאת עכ"ל. ובוודאי שגם בארם נהריים היו עסוקין בחרישה בזריעה ובקצירה, אלא שהיו עצלים בעבודת האדמה ולא הוציאו תבואת הארץ כראוי, שהיה מחוסר ניכוש ועידור ושאר עבודות חקלאות. אולם הכנענים היו חקלאים חרוצים ועמלים והיו בקיאים בחקלאות ובטבע הארץ, עד כדי כך שהיו אומרים: מלוא קנה זה לזית וכו'.17 ולא עוד, אלא שהיו טועמים את העפר וגבם מריחים בארץ וידעו טבעם בגלל בקיאותם וחריצותם המופלגת בחקלאות. ולפיכך אמר אברהם: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, שחקלאיה עמלים ויודעים טבע הארץ ידיעה מופלגת … אם כן, שיטת החקלאות ועקרונותיה נתאמתו בהסכמה אברהם וא"כ לא מהכנענים לבד אלא גם מאברהם אנו לומדים ולפיכך נקבע שיטת חקלאות הכנענים כהלכה.18

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ד

לא ישא אדם מעוברת חבירו ומיניקת חבירו ואם נשא עליו הכתוב אומר [משלי כג י] אל תשג גבול עולם אשר גבלו ראשונים ובשדה יתומים אל תבוא.19

מדרש אגדה (בובר) דברים פרק יט פסוק יד

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים. מכאן אמרו שלא ישנה אדם ממנהג שנהגו ראשונים.20

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה עמוד 37921

השיב משה ואמר לפניו: ריבון העולמים תן לי רשות שאהיה כעוף השמים בכח שם המפורש שלך ואעשה את שתי זרועותי ככנפי השחר ואפרח בהן באויר העולם למעלה מן הירדן ואלך ואראה את הארץ. א"ל הקב"ה: אם אתה עושה כן, חשוּב22 עליך כמו שעברת את הירדן ונמצאת שבועתי בטלה. אמר לפניו: ריבון העולמים, אהיה כדג בכח שם המפורש שלך ואעשה שתי זרועותי כשני סנפירים וכל שערות גופו קשקשים ואקפוץ בתוך הירדן ואעבור בתוך התהום ואלך ואראה את ארץ ישראל. א"ל הקב"ה: אם אתה עושה כן, חשוּב כמו שעברת ונמצאת שבועתי בטלה. ועוד, התהום של יונה הוא שנאמר: תהום יסובבני. אמר לפניו: רבש"ע, אשב על כנפי עננים ותפריחני באויר העולם כשיעור ג' פרסאות למעלה מן הירדן, כדי שיהיו עננים מלמטה ואני מלמעלה ואלך ואראה את הארץ.23 א"ל הקב"ה: אם אתה עושה כן חשוב עליך כאילו עברת, ונמצאת שבועתי בטלה. ועוד כתבתי על ידך בתורתי: לא תסיג גבול רעך, והאויר והעננים כבר כתובים הם לאליהו, שנאמר: ויהי כהעלות ה' את אליהו, ואומר: ויעל אליהו בסערה השמים, והיאך אתה מבקש דבר שאינו שלך?!24

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 06/08/2017

הערות שוליים

  1. ובפרשת הברכה והקללה בהר גריזים ועיבל שהצטוו בני ישראל לקיים בכניסתם נמנה איסור בין אחד הארורים: "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דברים כז יז, פרשת כי תבוא). וכשהנביא הושע מוכיח את עם ישראל וחוזה את החורבן בעקבות הבגידה הוא זועק: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי" (הושע ה י). ראה פירוש מצודות ציון שם שמקשר את הפסוק בהושע לפרשה שלנו: כמסיגי גבול - כמי שמחזיר הסימן לתוך שדה חבירו להרחיב גבולו כמ"ש לא תסיג גבול רעך (דברים יט)".
  2. ובמשלי כג י הוא אומר: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא". כמו בתורה, משמע לא סתם הסגת גבול, אלא שינוי סדרי נחלה שעוברים מדור לדור, כמעין השלמה לרעיון היובל בו השדות חוזרים לבעליהם ואיזשהו סדר עולם קדום נשמר, לא נסוג ולא מוסג. עוד מצאנו בכתובים בספר איוב כד ב: "גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ" ופירש מצודת ציון שם: ישיגו - כמו יסיגו בסמ"ך וענינו הרחקה לאחור כמו לא תסיג גבול (דברים יט)". אולי לא סתם חילוף סמ"ך בשי"ן שמאלית לשוני יש כאן (כפי שמופיע הרבה בלשון הירושלמי למשל), אלא מהותי: מי שמנסה להשיג לעצמו עוד ועוד ע"י הסגת רעהו. לעצמי אני משיג ואת רעי אני מסיג.
  3. רבי משה אלשיך, המהר"ם אלשיך, תורכיה 1507 – צפת 1593. חבר בבית דינו של ר' יוסף קארו והוסמך על ידו. רבו של ר' חיים ויטאל בתורת הנגלה, מתוך פרויקט השו"ת בר אילן.
  4. נראה לנו לפתוח בפירוש זה של אלשיך אשר מעמיד את איסור הסגת גבול בפרשתנו כאנטיתזה להבטחה של הרחבת הגבול שנתנה בפרשת הקודמת: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (דברים יב כ). ואולי אפשר לקשר את כל העניין גם עם ספר בראשית פרק כו, שכאשר הפלשתים הפסיקו להסיג את גבול בארות יצחק, נאמר: "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". ההרחבה באה כאשר נפסקות הסגות הגבול מבית ומחוץ, מאויב חיצוני ומבעלי זרוע מבית. את ההדגשה של אלשיך שהאיסור חל הן על עולי מצרים ודורו של יהושע (בית ראשון) והן על עולי בבל בשיבת ציון בבית שני, יש להבין בשל הקטע בפסוק האומר: "אשר גבלו ראשונים" שעוד נראה להלן. שים לב איך הוא מחלק את הפסוק בין בית ראשון ובית שני, עם משקל יתר לבית שני (לא כולל טעות המעתיקים בין "נחלה" "לרשתה". בבית שני כבר לא הכירו את גבולות הנחלות שהנחיל יהושע וקבעו גבולות אחרים וגם אותם יש לכבד. כדורות הראשונים כך האחרונים, כל דור וכל שיבת ציון וגבולותיה שלה. אולי כך גם קיווה אלשיך לראות במו עיניו כאשר עלה לארץ והתיישב בצפת והשתתף בחידוש הסמיכה שם שהיה כחלק מהציפייה לגאולה. וכשבקרנו לאחרונה בצפת מצאנו את בית הכנסת הקרוי על שמו סגור ...
  5. הסגת גבול איננה רק אנטיתזה להרחבה ופריחה כלכלית. היא משחיתה ויכולה להביא לשפיכות דמים. לא בכדי, אומר אבן עזרא, נסמכה לעניינינו הפרשה, הדנה בעדות שקר וחמס ודיני נפשות (פסוקים טו-כא). "לפי שידוע שעל עסקי המְצָרִים והגבולים האנשים הורגים אלו לאלו" (צרור המור). וכאן מחלקי המים שואלים: הבא דוגמא שריב על קרקע או חמידתו הביאו לשפיכות דמים.
  6. ובהמשך המסכת, פרק ז משנה ג: "המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר (משלי כב) אל תסג גבול עולים". (וכן הוא בלשון זו בדיוק בספרא קדושים פרשה א). ראה פירוש קהתי על שתי משניות אלה שמפרש עפ"י הירושלמי פאה פרק ה הלכה ה (אין תלמוד בבלי על מסכת פאה כמו על סדר זרעים כולו), אשר מביא שתי דעות. האחת, ש"עולים" אלו עולי מצרים והשנייה ש"עולים" הם, בלשון סגי נהור עניים ("יורדים") שמצפים למתנות עניים ובכללם פאה. ועכ"פ "עולים" איננו טעות דפוס או מעתיקים, כך הוא גם בספרא. אולי הייתה להם גרסת קרי וכתיב בפסוק במשלי. אבל בספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רפד הוא אומר: "לא תפאר, לא תתפאר לעני בו. מיכן אמרו מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שמניח אחד ואחד אינו מניח, או שמסייע את אחד מהם, הרי זה גוזל את העניים ועל זה נאמר: אל תסג גבול עולם". כך או כך, "עולים" או "עולם", יש לנו כבר שימוש מורחב או מושאל לדין שלנו, שהרי לא מדובר בהסגת גבול בקרקע כפשוטו, אלא בהסגת גבול במובן רחב יותר, של זכויות העניים, ובהסתמך על הפסוק במשלי דווקא. אך לפני שנרחיב, נתמקד בדין הבסיסי.
  7. ספרי זה הוא היסוד לעיקר הדין של לא תסיג כפי שבא לידי ביטוי בספרי המצוות. ראה ספר החינוך מצווה תקכב (תקכה בשיטת שעוועל): "שלא נסיג גבול. והענין הוא שלא נשנה גבול שיהיה בינינו ובין זולתנו עד שיתקן למשקר שיאמר שארץ זולתו היא שלו, וכן אם שינה סימני הגבול וקבעם בתוך קרקע של חברו ויאמר שלא שינהו ושהקרקע הוא שלו עד הגבול, על כל זה נאמר [דברים י"ט, י"ד], לא תסיג גבול רעך". ובספר המצוות לרמב"ם (עליו נשען בד"כ בעל ספר החינוך): "והמצוה הרמ"ו היא שהזהירנו שלא לגנוב תחומי הארץ והוא שנשנה גבול שיהיה בינינו ובין זולתנו עד שיהיה איפשר למשקר שיאמר שקרקע זולתו הוא שלו. והוא אמרו יתעלה לא תסיג גבול רעך. ובספרי אמרו לא תסיג גבול רעך והלא כבר נאמר לא תגזול ומה תלמוד לומר לא תסיג מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין יכול אף בחוצה לארץ תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל בארץ - בארץ ישראל עובר בשני לאוין ובחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד. כלומר לא תגזול. הנה התבאר שלאו זה מיוחד בארץ ישראל".
  8. אחרי שחזרנו לדון בעיקר הדין של הסגת גבול במשמעותו הבסיסית, אחרי שהערנו שספרי זה הוא היסוד להגדרת המצווה כפי שניסחוה מוני ספרי המצוות, הנה הספרי עצמו נותן משמעות מורחבת (נכון יותר לומר מושאלת) להלכה של הסגת גבול לגבי מי שמחליף את דברי החכמים וגורם לא רק לבלבול המקורות, אלא גם לבלבול בהלכה. ראה דברי בעל תורה תמימה על קטע זה בספרי תורה תמימה בהערות דברים פרק יט הערה ל: "ובאור הענין נראה משום דלכל תנא או אמורא קבעה הגמרא כללים בהלכות, כמו בית שמאי ובית הלל - הלכה כבית הלל. וכן אביי ורבא, ר' יוחנן וריש לקיש, ר' אליעזר ור' יהושע, וכדומה. ואם כן, זה המחליף דברי ב"ש לב"ה ודברי ב"ה לב"ש וקובע לפי"ז הלכה כב"ה שהם באמת דברי ב"ש, א"כ הוא משיג גבול עולם שנקבעו בהלכות עולם". הרחבה זו תנהג מן הסתם גם בחוץ לארץ.
  9. כאן חוזר ספרי לפן ההלכתי, לכך שגם האדם עצמו לא יכול להסיג את גבולות הנחלה שירש מאבותיו ולשבש את נחלת הדורות. מעין "לא תסיג גבול משפחתך". ולגבי עניין הנפלים שקבורתם קובעת את הנחלה, ראה מסכת נדה, משנה וגמרא סוף פרק שביעי שמשמע שהכותים (גרי האריות) היו קוברים את הנפלים בכל מקום ולא הקפידו להביאם לבית קברות מסודר. זאת, משום משום שדרשו את הפסוק שלנו: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך, כל שיש לו נחלה - יש לו גבול, כל שאין לו נחלה - אין לו גבול". וחז"ל סוברים שגם קבורת נפל יש בה קביעת נחלה.
  10. שיחשוב אדם שהוא בעצם לא גוזל כי המחלקים הראשונים טעו.
  11. מצווה מבוארת אצל רמב"ן היא מצווה שנזכרה כבר לפני ספר דברים (בספרים שמות, ויקרא או במדבר) וספר דברים בא להרחיב ולבאר ולא לחדש. (הסוג השני נקרא בלשון רמב"ן מצווה מחודשת). גבול ראשונים הוא חלוקת ארץ ישראל כפי שמתוארת בספר במדבר פרשות פנחס ומסעי. ואי לכך, באמת אפשר לחשוב שאין היא רק נוהגת בארץ ולא בחו"ל, כפי שמציינים בעלי ספר המצוות, אלא שהיא מעין מצווה לשעתה, להתנחלות הראשונית של יהושע ואולי בית ראשון כולו ושוב אין דרך שתנהג. על רקע זה אפשר להבין את דברי אלשיך בהם פתחנו ואולי גם את כל ההרחבות שראינו ושנראה במשמעות הרחבה יותר של "הסגת גבול".
  12. הגמרא דנה שם במשנה הקובעת שערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, אפשר לזרוע בה חמישה מיני צמחים שונים, ארבעה בכל צד ואחד במרכז הערוגה ואין בכל איסור כלאיים. ועל כך תשאל מיד הגמרא בהמשך מאיפה לחכמים הידע הזה או המסורת הזו שבגודל כזה ובפיזור זרעים כזה אין משום איסור כלאיים שאין הם יונקים זה מזה? שאלה שהיא בעצמה מעניינת. ראה כל העניין שם במשנה תחילת פרק שמיני "אמר ר' עקיבא" ובגמרא פה ע"א. המשנה מביאה סמך מפסוק בישעיהו סא יא: "כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ", אבל ברור לכל שזה רק סמך מהמקרא (לזכירת ההלכה) ולא הסבר מדעי-מציאותי-הלכתי.
  13. שאלה בתוך שאלה כדרכו של הדיון התלמודי. פתחנו ב"לא תסיג" על מנת לענות לשאלת הידע של חכמים על יניקת צמחים (לעניין כלאיים) ונגררנו לפסוק על בני שעיר והחורי (והחיוי) שישבו בארץ לפני כניסת בני ישראל ולשאלה למה חשוב להדגיש שהם יושבי הארץ. וכי בשמים הם יושבים? בסוף נגיע אל היעד הנכסף.
  14. חיויא הוא נחש. "שהיו טועמים את הארץ (את האדמה) כמו נחש ולפי הטעם היו קובעים לאיזה גידול ראויה הקרקע" (שטיינזלץ). הרי לנו ש"הראשונים" אינם עולי מצרים או דורו של יהושע, אינם דור הבנים מתנחלי הארץ, אלא העם שישב עליה לפני בני ישראל והניח את יסודות החקלאות וסודותיה המקצועיים. הלוא הם אחינו בני עשו (דברים ב ד). אותם שהקימו ממלכה מסודרת שמנתה לפחות שמונה מלכים "לפני מלוך מלך לבני ישראל" וקיימה את דברי יעקב לעשו בשעת פרידתם: "יעבור נא אדוני לפני עבדו". ראה תוספות בחולין פב ע"ב שמבין שמי שזורע בפחות ממידות אלה עובר לא רק על איסור כלאיים כי אם גם על איסור "לא תסיג". ואלה דבריו שם: "הזורע כלאים כלאים לוקה - תימה דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא. ואמאי לא לקי נמי משום לא תסיג גבול רעך (דברים יט) דלענין איסור כלאים דריש לה בשבת בפרק ר' עקיבא (דף פה.)! ויש לומר דכיון דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול אין לוקין עליו משום כלאים, כמו שאין לוקין על השגת גבול דניתן להשבון ועוד דהוי לאו שבכללות". לאו שבכללות הוא בתמצית לאו שיש בו מספר איסורים. ראה פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מכות פרק ג: "לאו שבכללות, כלומר שהוא כלל אסורין הרבה ואין אחד מהן בפירוש כדי שנאמר לוקין על זה שנתפרש מלקות אחת". לפי התוספות, מי שזורע כלאיים עובר גם על איסור לא תסיג גבול (רק שאין לוקים עליו).
  15. נעשה אתנחתא קלה בנושא הגבולות שהציבו הכנענים וישראל קבלו מהם, הן לגבולות השדות והן למצוות כלאיים, אתנחתא שתביא אותנו לאברהם אבינו. "עלי תמר" הוא פירוש לירושלמי שכתב הרב יששכר ב"ר צבי תמר, נולד בפולין בשנת תרנ"ו (1896). למד בישיבות בפולין ובגליציה, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה עבר לגרמניה ואנגליה ושימש שם רב בכמה קהילות. בתרצ"ג (1933) עלה ארצה, ושימש כרב בתל אביב. (מתוך פרויקט השו"ת). פירושיו מלאים אהבה לתלמוד הירושלמי ולארץ ישראל.
  16. והוא שואל איך מסתדר הלימוד מהכנענים עם מצוות התורה להתרחק מהם ועם הפסוק: "ובחוקותיהם לא תלכו"? ותשובתו שם, המסתמכת על מדרש ספרא על הפסוק, היא: "אמור מעתה שאסור ללכת בחוקותיהן המתועבים בנוגע לאמונות ודעות מדות ומוסר, אבל אין בכלל הזה לעשות כמעשיהם באמנות ומדע בנוגע לארכיטקטורא אגרונומיה ובוטניקה, ואין בזה משום דרכי אמוריים וחיקוי מעשה כנען. וזה מה שאמרה הגמרא שבנוגע ליניקת הזרעים, יש לקבל אשר גבלו ראשונים האמוריים והחווים באגרונומיה ובוטניקה בידיעתם הגדולה והמנוסה בטיב בארץ ועל פיה תיקבע ההלכה". וזה ההסבר לירושלמי בו הוא דן: "ומעתה נבאר הירושלמי שלומד זה מדכתיב ארץ כנען לגבולותיה שבדו להם הכנענים. כלומר, כמו שאמרה התורה שנקבל הגבולות הגיאוגרפיים מהכנעניים ואין בזה משום חיקוי מעשה כנען, אף אתה תלמוד בזה שגם בנוגע לחוקי בוטניקה תקבל מנהגם ודעתם ואין בזה משום דרכי אמורי. ואכן כשכבש יהושע את הארץ לא שנו שמות הערים והנהרות ונשארו שמותם שקראו להם הכנענים כמו יפו חברון יריחו באר שבע הירדן הירקון ועוד ... ולא אמרינן שיהיה בזה משום ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ... מפני שמה שאמרה התורה ובחוקותיהם לא תלכו אין בזה משום בחינת נקמה כמו שעושים כמה כובשי ארצות, אלא מפני שהם היו מושחתים באמונות ודיעות ובמדות ובמוסר. אבל בידיעותיהם המדעיות והטכניות בהתאם לטבע ופיתוח הארץ וכן בנוגע להשמות העתיקים, אין בכלל הזה. אדרבא, אמרה התורה: ארץ כנען לגבולותיה ולא תסיג גבול אשר גבלו ראשונים". ראה דבריו הנמלצים שם. ואיפה אברהם שהבטחנו?
  17. הגמרא במסכת שבת לעיל.
  18. את מדרש בראשית רבה שהוא מצטט, הבאנו בדברינו מפגשי אברהם עם תושבי הארץ אשר אראך בפרשת לך לך. הקב"ה מצווה לאברהם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", ולא כתוב שהקב"ה אומר לו: הנה הארץ, הגענו. אלא אברהם, עפ"י המדרש לפחות, מבין מעצמו שהגיע "אל הארץ אשר אראך". דבר זה מזכיר את העקידה, את: לך לך אל ארץ המוריה אל אחד ההרים אשר אומר אליך, שם אברהם הוא שרואה את הענן קשור מעל ההר ומזהה את המקום (בראשית רבה נו א). כאן, בלך לך הראשון, אין ענן קשור אלא חקלאים המעבדים את האדמה תוך הקפדה על חוקי הטבע (מה שטח המחיה של כל צומח שהוא הבסיס למצוות כלאיים) ועל חוקי החברה (שלא להסיג גבול רעך). לא להסיג גבולות טבע וחברה.
  19. עוד בירושלמי מסכת שקלים פרק ה הלכה ד על רבי חיננא בר פפא שיצא לדבר מצווה (צדקה) בלילה ופגע בו שר הרוחות וטען כנגדו שהוא עובר על "לא תשיג גבול רעך" שהלילה נתון לרשות הרוחות (וענה לו עפ"י פסוק אחר במשלי כא יד: מתן בסתר יכפה אף). וראיתי בספרי הלכה רבים שהבינו ירושלמי זה להלכה ממש כמו לא לקיים מצוות פדיון הבן בלילה (ראה שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כה). הפוסקים לאורך הדורות המשיכו קו הלכתי זה ולא ברור אם אזכור זה הוא להלכה ממש דוגמת התוספות לעיל או אסמכתא ומטבע לשון חכמים. ראה למשל ים של שלמה מסכת קידושין פרק ג: "ולא תסיג גבול רעיך, ולא תקח מחייתו, ואם קנה איזה סחורה או מטבע מן השלטון, ויבא אחר ויוסיף, כדי ליקח מחבירו, זה לא ניתן למחול, ונקרא רשע, ואין לך גזלן כמותו. ואם לא ישמע קול מוריהו, יש להבדילו ולנדותו, עד (שיתן) [שיתקן] עיותיה". ובשו"ת באר משה סימן ל: "ע"ד השו"ב המופלג רצ"נ המוחזק לשחוט בכפר בארטניק זה רבות בשנים, ועתה פרצו גדר התורה שובי"ם מעיר אחת לשחוט שם בלאגער ופוסקים לחיותו, הנשמע כזאת כי שו"ב שצריך שיהיה ירא מאלוקים יעבור על לא תשיג גבול וירד לאומנתו של חבירו, והאריכות בזה אך למותר. דוכי נסתמו עיניהם של השובי"ם מלראות דברי הגאון הקדוש רבן של ישראל בעל התניא בתשובותיו לש"ע יו"ד (סי' ט), דשו"ב המשיג גבול רעהו נקרא רשע ואסור לאכול משחיטתו". אסור לאכול משחיטתו של המסיג גבול רעהו!
  20. ומה שנכון להלכה או לאסמכתא דהלכה, נכון גם למנהגים. ראה תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער א סימן כ: "ולענין מה שכתבתם כי יש מנהג במקומכם שהקונה מלסטים וגנבין מחזיר לבעלים ונוטל מהן מה שהוציא - אם בודאי כך היה הדבר חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם, דאמרינן מנא לן דמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים. וכ"ש דבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבות ותקלות. לפיכך כמנהגותיכם עשו ואל תשנו ממה שעשו אבותיכם וקדמוניכם ואל תזוז, ואין עליהם בזאת כלום". ובספר חסידים (מרגליות) סימן קיד: "המשנה מנהג ראשונים כמו פיוטים וקרובץ שהנהיגו לומר אין צור חלף קרובץ הקליר וזהו המנהג ואמר קרוב"ץ אחרות, עובר משום אל תשיג גבול עולם אשר עשו אבותיך (משלי כב כח) לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים (דברים יט יד)". אין להחסיר או לשנות שום פיוט בתפילה משום "לא תסיג גבול רעך".
  21. ואיך אפשר שלא לסיים במדרש על משה המתחנן להיכנס לארץ, מוטיב המלווה אותנו לאורך כל ספר דברים.
  22. נחשב
  23. ובסוף, כן זכה קצת משה. ראה ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלו: "את הארץ אשר תראה - מגיד שראה משה בעיניו מה שלא הלך יהושע ברגליו".
  24. אם ייכנס משה לארץ הרי הוא כמסיג גבולם של אליהו ויונה. ואולי גם גבולם של יהושע, השופטים וכל המלכים והנביאים שלא יכלו לעמוד בצילו הגדול של משה. וכמו שדורש דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן: "אמר לו (הקב"ה למשה): כך עלתה במחשבה וכך מנהגו של עולם. דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני, ועכשיו נטלת אתה חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת". אל תסיג גבול ראשונים וגם לא גבולם וחלקם של האחרונים. האחרונים צריכים לכבד את מנהגי ותקנות הראשונים ולא להסיג גבולם, אבל אלה מצידם צריכים לכבד את גבולם של האחרונים וזכותם לתחום אותו ואת תכניו כראוי להם. ראה הביטוי "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו" ורש"י שם (חולין ז ע"א ועוד, דברינו נחושתן בפרשת חוקת).