עת לעשות לה' הפרו תורתך

עֵת לַעֲשׂוֹת לה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ: (תהלים קיט קכו).1

 

רש"י תהלים פרק קיט על הפסוק

עת לעשות לה' וגו' – מוסב על מקרא שלפניו: "הבינני ואדעה עדותיך" – להבין עת לעשות לשמך, איך יעשו אותם שהפרו תורתך למצוא רצון וסליחה וְתִמָצֵא להם, ואעשה כן על כל עבירה שבידי.2 ורבותינו דרשו ממנו שעוברין על דברי תורה כדי לעשות סייג וגדר לישראל, כגון גדעון ואליה בהר הכרמל שהקריבו בבמה.3

עוד ראיתי נדרש באגדה פירוש: איש פנוי וטיילן העושה תורתו עתים, מפר ברית, שאדם (פנוי) צריך להיות יגע בתורה כל שעות היום.4

מסכת ברכות פרק ט

משנה ה5: … והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה' " (רות ב ד),6 ואומר: "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו יב), ואומר: "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג כב),  ואומר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו).7 ר' נתן אומר: הפרו תורתך – עת לעשות לה'.8

גמרא ברכות דף סג עמוד א: התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו וכו'. מאי ואומר? – וכי תימא: בעז מדעתיה דנפשיה קאמר – תא שמע: "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו יב). וכי תימא: מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון9 – תא שמע: "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג כב).10 ואומר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אמר רבא: האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מדריש.11 מרישיה לסיפיה מדריש: עת לעשות לה' מאי טעם – משום הפרו תורתך. מסיפיה לרישיה מדריש: הפרו תורתך מאי טעמא – משום עת לעשות לה'.12

תניא, הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין – פָּזֵר, בשעת המפזרים – כָּנֵס. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו – פזר, שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא כד). ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו – כנס, שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".13

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ט

וכיון שהזכיר בכלל התקנות שהתקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם ה', לפי שמילת שלום עשאוה משמותיו של הקב"ה,14 לפיכך בא להביא ראיה שזה מותר מבועז שאמר: ה' עמכם והשיבוהו הם: יברכך ה'. ואמרו אח"כ ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אינו ראיה על מה שלפניו כלומר שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, אלא בא ללמד שלא להקל בתקנות חכמים אע"פ שנתישנו ורחק זמן אותה תקנה, ועל זה הזהיר שלמה במשל זה. ואח"כ הביא ראיה שהעובר על אותם התקנות חייב עונש ויסורים לפי שהפר תורה, וזהו ענין אמרו הפרו תורתך עת לעשות לה'. אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא ומבארו ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתיך, יאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזירה כשהם חייבים, וענין זה ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא מזה לשאלת השכר והעונש. ואל תבקש ממני בענין שאנחנו עכשיו בו זולתי ביאור הדברים בלבד.15

ספר מורה הנבוכים פתיחה

והשם יתברך יודע שאני לא סרתי היותי מתירא הרבה מאד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר, מפני שהם ענינים נסתרים, לא חובר כלל בהם ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה, ואיך אתחיל אני עתה ואחבר בהם? אבל נשענתי על שתי הקדמות. האחת מהם אמרם בכמו זה הענין: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", והשנית, אמרם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".16

ספרי זוטא במדבר פרק כז

וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה? בשעה שאמרו ישראל למשה "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד ד). אמר להן משה: והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ! אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ, שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – אל תהי קורא כן אלא: הפרו תורתך עת לעשות לה'. וכן הוא אומר: "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה" (מלכים ב ה ב-ג) – מגיד שאמרה לה: כך וכך מטהרין את העני כך וכך מטהרין את העשיר … מגיד שהיתה דורשת פרשת נגעים.17 אבל אין את יודע אימתי היו של בית אביה עושין את התורה? בשעה שאמר להם אליהו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", לקיים מה שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אל תהי קורא כך אלא: הפרו תורתך עת לעשות לה'.18

מסכת יבמות דף צ עמוד ב

תא שמע: "אליו תשמעון" (דברים יח טו) – אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו!19

מסכת סנהדרין דף פט עמוד ב

המוותר על דברי נביא, מנא ידע דאיענש?20 – דיהב ליה אות.21 – והא מיכה, דלא יהיב ליה אות ואיענש! – היכא דמוחזק שאני.22 דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ? אלא: היכא דמוחזק שאני.23

כלי יקר דברים פרק יז פסוק יא

"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" … ומטעם זה אמרו חז"ל (סנהדרין יז א) שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה. וטעמו של דבר שאם לפעמים צריכין להוראת שעה לפסוק נגד התורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו), אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה' אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל. אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההיפך, אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה.24

סנהדרין מו ע"א – יבמות דף צ עמוד ב

תניא, א"ר אלעזר בן יעקב: שמעתי, שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה – אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך – אלא שהשעה צריכה לכך; ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך – אלא שהשעה צריכה לכך!25

תמורה דף יד עמוד ב

רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כותבי הלכות כשורף התורה, והלמד מהן – אינו נוטל שכר. דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כתוב אחד אומר "כתוב לך את הדברים האלה", וכתוב אחד אומר "כי על פי הדברים האלה", לומר לך, דברים שעל פה – אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב – אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: כתוב לך את הדברים האלה – אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני.26 דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו).27 אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.28

מסכת גיטין דף ס עמוד א

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין קוראין בחומשין בבית הכנסת משום כבוד הצבור. ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא – אסור למקרי ביה בשבת; מאי טעמא? דלא ניתן ליכתב. מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי אסור; מ"ט? דהא לא חזי למיקרי ביה. ולא היא, שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה, דר' יוחנן ור"ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב! אלא כיון דלא אפשר – "עת לעשות לה' הפרו תורתך", הכא נמי, כיון דלא אפשר – עת לעשות לה' הפרו תורתך.29

מסכת מנחות דף צט עמוד א-ב

אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: "אשר שברת" (שמות לד א) – אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת.30

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט הלכה ה

אמר רבי זעירא: אם נזדקנה אומתך עמוד וגודרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים. הדא הוא דכתיב: "ועלה האיש ההוא מעירו וגו' " – "עת לעשות לה' הפרו תורתך". רבי נתן מסרס קראי: הפרו תורתך עת לעשות לה' … תני רבי שמעון בן יוחי אומר: אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם מה טעמא הפרו תורתך עת לעשות לה'.31

מדרש תהלים (בובר) מזמור קיט

"עת לעשות לה' הפרו תורתך" – מהו עת לעשות לה' ? אל תאמר לכשאפנה אשנה, אלא בכל שעה ושעה הוי עושה. אמר הקב"ה: לא תאמר כן, אלא סרס המקרא ודרשהו: הפרו תורתך – עת לעשות לה'. אם ראית הדור שהניחו את התורה ורפו ידיהם ממנה מיד נשתכחה התורה, אותה השעה עשה אותה, לכך נאמר: "עת לעשות לה' וגו' ".32

חג שמח ולימוד פורה ומהנה

מחלקי המים

מים אחרונים: עוד יש הרבה בספרות הראשונים והאחרונים בנושא שבחרנו לדון בו לכבוד רות ומגילתה. למיטיבי לכת הקדשנו דף השלמות.

 

עדכון אחרון: 11/09/2019

הערות שוליים

  1. הסיבה שבחרנו בנושא זה, היא הקשר למגילת רות ולדמותו של בעז כפי שנראה, אך בדיעבד יש כאן גם קשר לשבועות כחג מתן תורה. לרעיון הכפול ולכאורה סותר. מחד גיסא, ההשתדלות לקיים את התורה בכל מצב, בפרט כאשר אחרים מפירים אותה ומזלזלים בה; ומאידך גיסא, שלעתים הפרתה של התורה היא קיומה וכדברי הגמרא במנחות שנראה להלן: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה".
  2. אני אלמד לעשות תשובה ולתקן דרכיי מהרשעים שהפרו תורתך ואתה סולח להם. בדומה למוטיב "שלא לנעול דלת לפני השבים" שבגינו נסלח אפילו לרשע כמנשה (דברים רבה ב כ). בעקבות פירוש זה נראה חשוב לראות את ההקשר של הפסוקים לפני ואחרי הפסוק שלנו (תהלים קיט קכד-קכח): "עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי: עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ: עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז: עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי".
  3. פירושים רבים ניתנו לפסוק זה, בפשט ובדרש. ראה דעת מקרא על הפסוק: "עת לעשות לה', אומר אני שכאשר אני רואה שהרשעים הפרו תורתך ... ירא ה' מגביר את דבקותו בתורה ואת זהירותו וזריזותו לקיימה". ופירוש רד"ק הולך בכיוון של נקמה בגויים וגאולה: "עת לעשות לה' הפרו תורתך. עת ומועד לה' שיעשה נקמה, כאשר הפרו הורתך. אף על פי שבזמן הזה אתה מאריך לרשעים, יבוא עת שׁתִּפָּרַע מהם, והוא עת הגאולה". כך מפרש גם מצודת דוד: "עת לעשות - יש עת קבוע לעשות לה' משפט בהרשעים אשר הפרו תורתך". אבל בפסוק הסמוך (ראה פירוט הפסוקים בהערה הקודמת) מציע רד"ק פירוש רך יותר אשר חוזר ומזכיר את פירוש רש"י הראשון, את מוטיב התשובה, ואת פירוש דעת מקרא: "על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז ... כלומר, על כן שאני רואה שהם הפרו תורתך, ורודפים אחרי הבצע, וכל עסקם וטרדתם היא לקנות ממון, אני אהבתי מצותיך ללמדם, ולעשותם ולהתעסק בהם יותר מזהב ומפז, שהם מתעסקים לקנותם". אכן, בפנים רבות יכול פסוק זה להידרש ואנו נלך, כדרכנו בעקבות מדרשי חז"ל.
  4. מדרש אגדה זה לא מצאנוהו ואולי הכוונה לחיוב שהיה על האדם ללמוד תורה בגן עדן כשלא היה צריך לעבוד וצרכיו מצויים לו. ראה בראשית רבה יג ז על הפסוק: "ואדם אין לעבוד את האדמה", וכן תנחומא בובר בראשית סימן כה.
  5. המשנה האחרונה המסיימת את מסכת ברכות.
  6. שהתירו לברך בשם ה' כפי שניתן ללמוד מבעז ומגדעון "ואין בזה חשש של זלזול בכבוד שמים בשביל כבוד הבריות, או חשש של הזכרת שם שמים לבטלה" – פירוש קהתי. ראה פירוט עניין זה במדרש רות רבה פרשה ד סימן ה: "ר' תנחומא בשם רבנן אמר: שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה, ואלו הן: לשאול שלום בשם, ומגילת אסתר, ומעשרות. שאילת שלום מניין? שנאמר: החושבים להשכיח את עמי שמי (ירמיה כג). אימתי חשבו? בימי עתליהו. ורבנן אמרין: בימי חנניה מישאל ועזריה. ר' חנניה בשם ר' יהודה ברבי סימון: בימי מרדכי ואסתר. ועמד בועז ובית דינו והתקינו לשאול שלום בשם, שנאמר: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה' ", וכן המלאך אמר לגדעון (שופטים ו') ה' עמך גבור החיל". וכבר הארכנו לדן בשאילת שלום בשם ה' בדברינו מדרשים מרות רבה והראינו שבעוד שבראשונים נזכר עניין זה, הוא נעלם בהדרגה ואיננו מובא להלכה, כפי שאכן אנו מקפידים, אולי בצורה מוגזמת, בימינו. ראה דברינו שם.
  7. ראה רש"י על קטע זה במשנה (בגמרא): "ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך - פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה, המתכוין לשאול לשלום חברו זה רצונו של מקום, שנאמר בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור".
  8. שני הפסוקים הראשונים מביאים ראיה מבעז ומהמלאך שנגלה לגדעון שמותר להזכיר שם שמים בברכה לאדם, ואילו שני הפסוקים האחרים נותנים נימוק מדוע הותר לעשות כן ושאין לזלזל בתקנת ראשונים. והגמרא מסבירה שרשרת פסוקים אלה כמובא להלן. ראה פירוש ברטנורא על סוף משנה זו שדווקא מדברי ר' נתן לומדים את ההיתר להפר לעיתים את דין התורה: "רבי נתן אומר הפרו תורתך - פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו, וזהו רצונו של מקום שנאמר (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור".
  9. ואין ללמוד מהמלאך לבני אדם. אך רש"י מפרש שם: "וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון - כלומר: לא שאל בשלומו ולא ברכו, אלא בשליחות קאמר, מאת המקום לבשרו שהשכינה עמו, ולא גמרינן מיניה".
  10. רש"י: "אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה, אלא לְמוֹד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך, שנאמר: עת לעשות לה' ". נראה לחבר דברי רש"י אלה עם דבריו במקומות אחרים, כגון חגיגה ג ע"ב: "אף אתה קנה לך לב מבין" וכן דבריו על הגמרא בחולין ז ע"א: "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו" בנושא נחש הנחושת. אפשר שיש כאן שיטה מקיפה של רש"י שצריכה עיון נוסף.
  11. ניתן לדרוש פסוק זה בשני כיוונים, מראשו לסופו או מסופו לראשו כפי שהוא ממשיך ומבאר.
  12. רש"י שם: "אם באת לדרשו למקרא זה יש לך לדרשו יפה בין בכתיבתו, בין בהפוך. מרישיה לסיפיה - עת לעשות לה' משום הפרו - עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו - משום דהפרו תורתך. מסיפיה לרישיה - הפרו תורתו עושי רצונו, כגון אליהו בהר הכרמל (מלכים א' י"ח) שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה". ראה איך מרחיב בנושא הרב יוסף דוב סולבייצ'יק בשיעוריו על דף זה במסכת ברכות, כשהוא מצטט את רש"י הנ"ל ומחבר את הדברים לדברי הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב הלכה ד: " ... וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים, עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם". מוסיף על כך הרב סולבייצ'יק ומסכם בלשונו: "ונראה שזהו יסוד הענין של עת לעשות לה' הפרו תורתך, דלפעמים צריך להפר התורה כדי לעשות סייג וגדר בכדי שתתקיים התורה כולה וכמו אליהו בהר הכרמל. והיינו המשל של הרמב"ם שהרופא חותך אבר אחד בכדי שיחיה החולה ויקיים את כל גופו". (האם לא קדם לכולם הכלל: חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה"?). ראה גם סיכום הדברים באנציקלופדיה תלמודית כרך ח ערך מצות שעה: " ... יש מהראשונים מפרשים הכתוב: עת לעשות לה' הפרו תורתך, שדרשוהו מסופו לראשו: הפרו תורתך משום עת לעשות לה', שעושי רצונו הפרו תורתו, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות, כדי לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה, ולמדים מכאן שאפשר לדחות קצת מצות דרך הוראת שעה". ראה דברינו עשו סייג לתורה במיוחדים וכן דברינו אליהו בהר הכרמל בפרשת כי תשא.
  13. ראה פירוש שטיינזלץ על הדף בגמרא שם: "בשעת המכניסים, כלומר כשחכמי הדור דואגים לכנס את דברי התורה ולא להפיצם ברבים – פזר. בשעת המפזרים כנס, והנח לאחרים להיות מרביצי תורה. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו – פזר, אך אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו - כנס ואל תגרום לתורה להתבזות, שנאמר: עת לעשות לה' הפרו תורתך, ומניעת לימוד תורה במקרה זה יש בה משום עת לעשות לה' ". עניין זה של כינוס ופזור, הוא גם מה שקרה בהדגשת שם ה' ע"י בעז שבשעה שזקני הדור כנסו והוא פיזר. ראה תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו: "בראשונה כשהיתה תורה משתכחת מישראל היו זקנים מבליעין אותה ביניהן, שנאמר: והנה בעז בא מבית לחם וגו' ואומר: ה' עמך גבור החיל ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך עת לעשות לה' ". ומה נאמר היום שהאות קו"ף השתלטה על דברינו גם כשאומרים פסוק או דבר תורה נאה ומתוקן?
  14. ראה ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מב: "גדול השלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום, שנאמר: ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו כד)". אצל גדעון.
  15. נראה שהרמב"ם בפירושו למשנה הנ"ל בסוף מסכת ברכות הבין את סופה, בפרט את הציטוט מהפסוק בתהלים קיט: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", באופן שונה מאד מרש"י ושאר המפרשים ובשונה ממה שאולי הורגלנו לחשוב. ודאי שיש חידוש בתקנת בועז שמותר לברך בשם ה', אבל סוף המשנה: "ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך, ואומר: עת לעשות לה' הפרו תורתך", אינם באים לנמק היתר זה של בועז, אלא רק להזהיר כל העובר על דברי חכמים ותקנותיהם. הרמב"ם מפרש את הפסוק שלנו לעניין שכר ועונש גמול וחיוב, כפי שהוא ממשיך לבאר באריכות שם (למרות שהוא מציין שזה עניין "ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו" ומבקש מקוראיו שלא יבקשו ממנו לדון בנושא זה כאן). ראה גם הקדמת הרמב"ם לפירושו למשנה שמזכיר את מעשהו של אליהו כ"הוראת שעה", בלי לציין את הפסוק שלנו: " ... אבל נעשנה עכשיו בלבד כדרך שעושים בית דין בהוראת שעה, כמו שעשה אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וכבר נבנה המקדש בירושלים". אם מצאנו נכון ודקדקנו היטב, נראה שרש"י הוא המקשר הגדול של הפסוק שלנו עם אליהו (וגדעון), אבל לא הרמב"ם אשר באופן עקבי לא מוכן להזדקק לפסוק זה ומעמידו על אופן אחר לגמרי ואולי אף הפוך.
  16. היכן נעזר הרמב"ם בפסוק שלנו? לא בפירושו למשנה ולא בחיבורו ההלכתי היד החזקה (ציטטנו אמנם בהערה 12 את דברי הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ד על כח חכמים לעקור בהוראת שעה דבר מהתורה: "אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה", אך היא הנותנת, שהרמב"ם שם לא מזכיר את הפסוק: "עת לעשות להק הפרו תורתך"), אלא בפתיחתו לספרו בהגות ופילוסופיה, מורה נבוכים! לשאול בשם ה' – לא, להצדקה לעיסוק בפילוסופיה – כן. ולחיזוק, באה התוספת: "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אולי רק חסרה כאן אמרתו של הרמב"ם בהקדמתו לפירושו למסכת אבות ('שמונה פרקים') כשהוא מסביר את מקורותיו הרב-גוניים: "הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים, במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם". והוא מסיים שם באמרה: "ושמע האמת ממי שאמרה". ומה שנוגע לספרו היד החזקה, ראה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעניין עוף בדין בשר וחלב והדיון אם יש באיסור והחמרה זו משום "בל תוסיף". ראה הלכות ממרים פרק ב הלכה ט. הראב"ד משתמש שם בביטוי "עת לעשות לה' הפרו תורתך", וכן אחרונים שהרחיבו בנושא (ראה למשל פירוש תיבת גומא לפרשת מסעי), אבל לא הרמב"ם. ועד כאן בשיטת הרמב"ם (ובתקווה שלא טעינו). נחזור למדרשי חז"ל.
  17. מי אמרה למי? הנערה הקטנה שהייתה בקיאה בפרשת נגעים ואופן הטהרה והריפוי מהם, אמרה לאשת נעמן שאמרה לנעמן שסיפר למלך ארם וביקש רשותו ללכת להתרפא בישראל שהיו אז בעימות אלה עם אלה. והיא ובית אביה תמכו באליהו.
  18. לכאורה ספרי זה יכול לתמוך בשיטת רש"י ואולי לשמש מקור לה שכן הוא מזכיר את אליהו בהקשר לפסוק שלנו: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אך מקריאה מדוקדקת נראה שמדרש זה מצטרף לכל הנוקטים בפירוש הפסוק שיש לקום ולחזק את התורה בשעה שהדור כולו מזניח אותה. משום שהפרו תורתך – יש לעשות לה'! שים לב להקבלה הברורה בין בנות צלפחד אשר הולכות כנגד כל הזרם – בני ישראל רוצים לחזור למצרים ובנות צלפחד מבקשות נחלה בארץ ישראל; כך הוא גם עם הנערה הקטנה שידעה לדרוש בדיני נגעים, אותה כבר הזכרנו בדברינו צרעת נעמן וגיחזי בפרשת מצורע. היא ובית אביה "עושים את התורה" וכשאליהו מציג לעם שתי חלופות: ללכת בדרך ה' או הבעל, היא ובית אביה עומדים בקבוצת המיעוט של ההולכים בדרך ה'. זה ההקשר לפסוק שלנו ולא הוראת השעה שנטל אליהו לבנות במה בשעת איסור במות.
  19. מקור חשוב למעשהו של אליהו בהר הכרמל, שבנה במה לשעתה בזמן שבבית המקדש בירושלים היה קיים ונאסרו הבמות, הוא דרשה של פסוק בתורה עצמה בפרשת הנביא בספר דברים: "אליו תשמעון", ואולי אין צורך לדרשה של הפסוק שלנו מספר תהלים: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" במשמעות שלעתים יש להפר את ציווי התורה (שיטת רש"י לפי השערתנו). ראה גם ספרי דברים פרשת ראה פיסקא ע: "הישמר, בלא תעשה. פן, בלא תעשה. פן תעלה עולותיך ... בכל מקום אשר תראה, אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך נביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת שופטים דף לא עמוד א: "נביא מקרבך יקים לך ה' אלהיך ... אליו תשמעון. אפילו אמר לך לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה. וכן מעשה גדעון בן יואש". באיזון עדין מול הכלל: "אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה" (יומא פ ע"א). ובאיזון עדין מול חנוכה ופורים שהתחדשו. ובעזרת ה' נזכה להשלים דף שהתחלנו בנושא פרשת הנביא, ספר דברים, פרשת שופטים. אך בעז איננו נביא כאליהו ולפיכך נזקקים המשנה והגמרא במסכת ברכות, ובעקבותיהם המפרשים, לפסוקים מהכתובים, משלי ותהילים, על מנת לאושש את הכח שניתן לתלמידי החכמים ולראשי הציבור לתקן תקנות, בתקופה שלאחר תום הנבואה. וכבר אמרו חכמים את המשל על החותם שנביא צריך להביא וחכם אינו צריך (ירושלמי ברכות א ד).
  20. הגמרא דנה בדין המוותר על דברי הנביא, היינו מי שלא מציית לנביא ("מפקירם" אומר רש"י), במסגרת שאר המקרים הנמנים במשנה: נביא שקר שמתנבא מה שלא שמע, הכובש נבואתו ונביא שעבר על דברי עצמו. שואלת הגמרא על מי שמוותר על דברי הנביא, כיצד יכול אדם לדעת שאכן זהו נביא ושהוא חייב לציית לו ועוד נענש אם לא ציית?
  21. הסבר אחד שנותנת הגמרא, הוא שהנביא נתן אות (או מופת).
  22. הסבר שני, בעקבות השאלה מדוע נענשו חבריו של מיכה הנביא שלא נתן אות על נבואתו, הוא שנביא שמוחזק לנו כנביא אמת אינו צריך אות או מופת. מפרש רש"י שם: "היכא דהוחזק – שהוא צדיק ונביא אמת".
  23. ומי הוא נביא ש"מוחזק" שיש לשמוע בקולו גם כשהוא מורה לעבור "לפי שעה" על מצווה ממצוות התורה? אליהו, זה כבר ראינו במקור הקודם וגם גדעון. ומי עוד? אברהם בעקידה! העקידה היא "הוראת שעה", אחרת אין להבין איך הסכים יצחק לשמוע בקול אביו שאמר לו שהקב"ה נגלה עליו וציווה לשחוט אותו. ועל איזו מצווה "לפי שעה" מדובר? על לא תרצח ועל החובל בעצמו!
  24. אנחנו נשארים בספר דברים, פרשת שופטים, אשר מכילה את הציווי לשמוע לדברי בית דין הגדול "ככל אשר יורוך", "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", הציווי לשמוע בדברי הנביא, האזהרה מנביא שקר ועוד. נושאים מרכזיים שעל כל אחד מהם יש לדון ולהרחיב, וגם פירוש כלי יקר כמפרשים רבים אחרים, נדרש לנושאים מורכבים אלה בהרחבה. (ואף אנו שלחנו ידינו ודעתנו הקצרות וקצרנו מעט חיטים וטחנו מהם בדברינו ככל אשר יורוך וכן על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין בפרשת שופטים). בקטע שהבאנו כאן מחדש כלי יקר ואף קובע סייג לעניין זה של הוראת שעה ויכולת להפר את התורה, או לעקור תורה בשעה הנחוצה. הוראת שעה זו מקורה בריבוי הדעות בבית המדרש. יש באמת ימין ויש שמאל. ההכרעה להלכה היא נאמר "בימין" במקרה מסוים, והוראת שעה מצטרפת לדעת המיעוט, "לשמאל" במקרים מיוחדים, ונשענת עליה. ראה איך הוא מחבר את כל העניין לדברי הגמרא בסנהדרין יז א שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, אבל משום מה לא נעזר במשנה מפורשת במסכת עדויות פרק א משנה ה: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין? הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו". כך או כך, לא הבנו איפה יש דעת מיעוט באליהו בהר הכרמל מי היה שם הרוב ומי המיעוט?
  25. חרגנו קצת מהנושא שלנו, אבל זו דוגמא קיצונית לכח של חכמים "לעבור על דברי תורה". בית דין לכאורה 'נוטלים את החוק לידיים' ומענישים בני אדם שעברו אולי על איסור חכמים (שבות בשבת), אבל לא עברו על שום איסור של התורה. כל זה, מפני "שהשעה צריכה לכך", מפני שאנשים זלזלו בשבת או נהגו בפריצות (בחוסר צניעות) בפרהסיא. שים לב ללשון הגמרא שמביעה מעין הסתייגות וצורך להצדיק את מעשי החכמים: "ולא לעבור על דברי תורה - אלא לעשות סייג לתורה". ראה לשון רש"י שם: "ולא - שיתכוונו לעבור על דברי תורה לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב, אלא מפני צורך השעה". שלא תאמר שחכמים בודים כאן משהו מלבם ובעצמם עוברים על דברי תורה, שהרי אם הם מחמירים על דברים שלא אסרה תורה ועונשים על דבר שאיננו אסור – זה עצמו נקרא לעבור על דברי תורה. האדם שרכב על סוס בשבת עבר על איסור שבות ואילו חכמים שכעת מענישים אותו, עוברים על דברי תורה! ומעניין שכאן לא נעשה שימוש בכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אלא בכלל: "עשו סייג לתורה". ראה דברינו עשו סייג לתורה במיוחדים.
  26. דבר חדש שלא היה ידוע ואין עליו ידע בע"פ ולפיכך מותר לכותבו. ראה רש"י ומפרשים אחרים שם.
  27. ראה גמרא יבמות עב ע"ב שר' יוחנן לא הכיר את מדרש ספרא – תורת כהנים שריש לקיש ור' אלעזר בן פדת הכירו.
  28. ראה הנוסח בילקוט שמעוני תורה פרשת כי תשא רמז תד: "מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל". מהי האות האחת? העי"ן של "על פי"? ראה גם יבמות עט ע"א: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא" ושם מדובר בהלכה אחת, במצווה אחת של התורה ("לא יומתו אבות על בנים"). לעניינינו, הפסוק: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" נדרש לעניין כתיבת התורה שבע"פ. ראה פירוש רבינו בחיי לפסוק שם בשמות פרק לד: "ורבינו הקדוש שחבר המשנה ולמד אותם ברבים וכתבוה הכל בימיו, כוונתו היתה כדי שלא תשכח תורה מישראל שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות, על כן הותר לו לעשות כן משום שנאמר: (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך". בגמרא שם מדובר בתיקון נוסח המשנה שבראש פרק שני בתמורה שרב יוסף (שהיה בבבל) הציע ורב דימי רצה לשלוח לו אגרת על כך וגם על כך ערערו. וכבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו כתוב לך את הדברים האלה בנושא כתיבת התורה שבע"פ, בפרשת כי תשא.
  29. עוד לפני העלאת המשנה והתלמוד על הכתב, היו כבר כותבים חומשים (ספרי תורה נפרדים לכל חומש) וספרי אגדה (המדרשים שלנו! אגדה לפני הלכה ולמרות כל הדרשות בציבור). ראה גם מסכת סופרים פרק טז הלכה י: "דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, כולם נתנו מרועה אחד, רועה אחד אמרן, וכולן מצילין אותן מפני הדליקה; וספרי אגדתא אף על פי שלא נתנו ליכתב, מצילין אותן מפני הדליקה. מה טעם? עת לעשות לה' הפרו תורתך". ראה בהמשך הגמרא בגיטין שם עמוד ב, את הדיון מה רוב ומה מיעוט האם התורה שבכתב היא הרוב והמיעוט הוא התורה שבע"פ ("מרובין הן הדברים הנדרשין מן הכתב מן הדברים הנדרשין מן הפה", ירושלמי פיאה פרק ב דף יז). וכאמור הארכנו לדון בנושא זה בדברינו כתוב לך את הדברים האלה ואכמ"ל.
  30. רבים מביאים מקור זה כביטוי, אולי החריף ביותר, של המוטיב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" במובן של הצורך בעקירה, הפרה או ביטול של דין תורה במקרים מיוחדים, מה גם שריש לקיש משתמש בלשון: "פעמים", היינו שיש (עוד) מקרים כאלה. אך באמת, נראה שכאן לפנינו מוטיב אחר הקשור ליחס לתלמיד חכם שסרח, לדימוי של מי שבעט ויצא מבית המדרש, אשר הוא כמו הלוחות השבורים. ראה שם הקטע לפני דברי ריש לקיש: "אשר שברת ושמתם בארון - תני רב יוסף: מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון; מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון. אמר ריש לקיש: פעמים וכו' ". כך או כך, נזכיר שוב את המדרש בו בחר רש"י לסיים את פירושו לתורה, בעקבות ספרי דברים פסקא שנז: "לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר: ואשברם לעיניכם. והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: אשר שברת, יישר כחך ששברת" (רש"י דברים לב יב). ראה דברינו אשר שברת בפרשת כי תשא וכן רש"י האחרון על התורה בפרשת וזאת הברכה.
  31. חזרנו לדרשת מדרש ספרי לעיל (בנות צלפחד והנערה הקטנה מארץ ישראל) ולפירושים השונים שהבאנו בהערה 3 תחת פירושו של רש"י ואולי גם לאמירתו הלל הזקן: "בשעת המכניסין - פזר, בשעת המפזרים – כנס" (אמירה שניתנת לפירושים שונים כפי שהערנו לעיל). ראה מדרש שמואל (בובר) פרשה א, בעקבות הירושלמי: "תני רבי שמעון בן יוחי אם ראית ישראל שפשטו ידיהן מן התורה, עמוד ותחזק בה, ואת זכי ליטול שכר כולם, מאי טעמא? הפרו תורתך עת לעשות לה'. אמר רבי יוסי בר רבי אבין אם נתישנה תורתך בפיך אל תבוז עליה. אמר רבי זעירא אם נזדקנה אומתך אל תבוז עליה, כשם שהיה עושה אלקנה כשהיה מדריך את ישראל ומעלה אותן לשילה, לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת, אלא כל שנה ושנה היה עולה בדרך אחרת, בשביל לשמע את ישראל לשילה, לפיכך הכתוב מיחסו, ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירוחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי (שמואל א א' א)". חפשנו קשר בין אלקנה ובעז ולא מצאנו מלבד זאת שאלקנה הוא אביו של שמואל שמכתיר את דוד למלך, ובעז הוא סבא רבה של דוד. יש כנראה הבדל של דור ביניהם, אך לנו נראה שמבין שניהם עולה ניחוחה של ארץ ישראל בתקופת השופטים, זה מהר אפרים וזה מבית לחם יהודה, זה בחג השבועות וזה בראש השנה (הפטרת היום הראשון). זאת ועוד, שמואל נכדו של אלקנה הוא שכתב הן את ספר שופטים והן את מגילת רות, ספר היחוסין של בית דוד (בבא בתרא יד ע"ב).
  32. וההמשך שם: "על כן אהבתי מצותיך וגו'. כך אמר דוד: אוהב אני תורתך יותר מכל זהב ומפז. למה? לפי שאין עומד הממון והזהב והפז ביום הדין. וכן הוא אומר: כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה כספם וזהבם לא יוכל להצילם וגו' (יחזקאל ז יט). וכן הוא אומר: לא יועיל הון ביום עברה וגו' (משלי יא ד), אפילו דינו יוצא למיתה התורה שלמד בה היא משיבה את נפשו, שנאמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו' (תהלים יט ח). אמר דוד: בשבילכם אהבתי את התורה, שנאמר: על כן אהבתי מצותיך וגו' ". וכולנו נעשה לה' ונשיב נפשנו בלימוד התורה בליל חג השבועות ובכל השנה כולה.