ככל אשר יורוך

וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא … וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים יז י יא).1

 

מסכת סוטה דף ז עמוד ב

א"ר יוסי בר' חנינא: אתיא תורה תורה, כתיב הכא: "ועשה לה הכהן את כל התורה" (במדבר ה), וכתיב התם: "על פי התורה אשר יורוך". מה להלן בשבעים ואחד, אף כאן בשבעים ואחד.2

ירושלמי מסכת ברכות פרק א דף ג עמוד ב

נביא וזקן (חכם) למה הן דומין? למלך ששולח ב' פלמטרין (שליחים) שלו למדינה. על אחד מהן כתב: אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין (סימן) שלי אל תאמינו לו. ועל אחד מהן כתב: אע"פ שאינו מראה לכם חותם שלי האמינוהו בלא חותם וסמנטירין. כך בנביא כתוב: "ונתן אליך אות או מופת". ברם הכא: "על פי התורה אשר יורוך".3

הדין דתימר עד שלא יצאת בת קול. אבל משיצאה בת קול, לעולם הלכה כדברי בית הלל וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה.4

תנחומא פרשת נשא סימן כט

ילמדנו רבינו: נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני? כך שנו רבותינו: נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני. ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו. וכן בשאר הימים … לא יאמר אדם: איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה. אמר להם הקב"ה: בני, אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין. שנאמר: "ועשית על פי התורה אשר יורוך".5 למה? שאף על דבריהם אני מסכים, שנאמר: "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב כח).6

ספרי דברים פיסקא קנד

"על פי התורה אשר יורוך" – על דברי תורה חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על דברי סופרים. "ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" – מצות עשה. "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך" – מצות לא תעשה. "ימין ושמאל" – אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם.7

מסכת סנהדרין דף פז עמוד א

תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים. רבי שמעון אומר: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים. מאי טעמא דרבי מאיר? – גמר, "דבר" "דבר" … ורבי יהודה: "על פי התורה אשר יורוך" – עד דאיכא תורה ויורוך. ורבי שמעון: "אשר יגידו לך מן המקום ההוא" – אפילו כל דהו.8

מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון ד"ה בארבעה בתמוז עדא

בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא.9 מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות: אלו שנסקלין ואלו שנשרפין אלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר, אומר להם: מנין שזה חיב סקילה וזה חיב שרפה וזה חיב הריגה וזה חיב חניקה? לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה. אמרו להם חכמים: הלא כתוב "על פי התורה אשר יורוך", מלמד שאין כותבין הלכות בספר.10

רמב"ם הלכות שחיטה פרק י הלכה יג

וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך".11

חידושי הרשב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

… דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו, כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה, ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו. אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה: "על פי התורה אשר יורוך".12

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: לגבי האמירה שהבאנו בסוף הערת השוליים האחרונה בשם הרמב"ם: "שמע (קבל) האמת ממי שאמרה", יש להעיר שכנראה אבן ג'נאח כבר קדם לו (עפ"י אתר דעת) ועכ"פ מקורה של אמירה זו הוא אריסטו שאמר כשחלק על אפלטון: "אפלטון אהובנו והאמת נאהב יותר". ובלטינית Amicus Plato, sed magis amica veritas, ראה הערך בויקיפדיה. הרמב"ם עשה כאן 'טוויסט' מתוחכם. קבל האמת ממי שאמרה, גם לגבי משפט זה, ואל תשאל מה מקורו.

 

עדכון אחרון: 13/08/2018

הערות שוליים

  1. מלשון המקרא אפשר להבחין בהבדל דק בין שני הפסוקים. בפסוק י כתוב: "ככל אשר יורוך" ואין "תורה" או משפט" מוזכרים שם, רק "דבר". ואילו בפסוק יא כתוב: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט". אין "ככל" ויש "תורה" ו"משפט". ראה תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל של פסוקים אלה, בשימוש שהם עושים במונח "אורייתא" (תורה). ולא ראיתי מי ממפרשי המקרא שהתעכב על הבדל "דק" זה. הרוב המכריע של המדרשים מתבסס על הפסוק השני "על פי התורה אשר יורוך", לא על הראשון "ככל אשר יורוך". אבל שגרת הלשון בדרשות בע"פ, בפרט אולי בדורות האחרונים היא "ככל אשר יורוך" ואף אנו נגררנו לה בכותרת דברינו.
  2. הפסוקים שלנו משמשים בנין אב למקומות אחרים בהלכה, סוטה למשל, שבית הדין שעליו מדובר הוא בית הדין הגדול שבירושלים. והמקור אצלנו הוא הביטוי "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'". ראה למשל סנהדרין פרק יא משנה ב: " ... אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאת תורה לכל ישראל שנאמר: מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" (הגם ששם מדובר בדין זקן ממרא, אבל גם בכל אדם שמתקשה בדבר הלכה או דין). והובאו הדברים בספר המצוות לרמב"ם: "והמצוה הקע"ד היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר. ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה. הכל אנו חייבים לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתעלה: על פי התורה אשר יורוך". וראה גם ספר החינוך מצוה תצב (בפרשתנו). אבל בהדרגה עבר "אשר יורוך" גם לבתי דין אחרים (יבנה וכל מקום שגלתה סנהדרין) וגם לבתי דין בפזורה וגם לחכמים שבכל דור ודור. המקור לכך הוא אולי בתורה עצמה, פסוק ט בפרק יז מול פסוק י. וראה בספר הכוזרי מאמר ג אות לט: "ואנחנו מצווים שנשמע מהשופט הממונה בכל דור ודור, כמו שאמר: או אל השופט אשר יהיה וגו' וסמך לו אמרו: ועשית על פי התורה אשר יורוך, לא תסור מן הדבר".
  3. מדרש זה, המסתמך על הפסוק שלנו: "על פי התורה אשר יורוך", שייך לנושא הרחב של חכם מול נביא ומציין את העדיפות הברורה של חכם (זקן) שתורתו היא האות שלו וסימנו הוא "התורה אשר יורוך", על פני הנביא שצריך להביא אות ומופת. ראה דברינו ונתן אליך אות או מופת בפרשת ראה. ובמדרש תנחומא פרשת אמור: "לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר ... ואם תאמרו ממי נדרוש? הרי הוא אומר: ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו' ע"פ התורה אשר יורוך".
  4. הכוונה כאן לגמרא בעירובין יג ע"ב: "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל". מהירושלמי עולה שלפסוק "על פי התורה אשר יורוך" יש משמעות כפולה. הראשונה, לפני שהוכרעה ההלכה להיות כבית הלל, שחכם, בניגוד לנביא, אינו צריך סימן. והשנייה, אחרי שיצאה בת הקול ופסקה הלכה כבית הלל, בעניין ההכרעה בהלכה בין החכמים עצמם. אבל כידוע, הביטוי "אלו ואלו דברי א-להים חיים" נשאר ביהדות גם אחרי הבת קול. (ראה ספרו של אבי שגיא: אלו ואלו - משמעותו של השיח ההלכתי).
  5. ובמסכת שבת כג ע"א: "מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה. והיכן צונו? רב אויא אמר: מלא תסור. רב נחמיה אמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". רב אויא מעדיף את לשון החצי השני של הפסוק, "לא תסור" (לא תעשה) כי אולי הוא סבור שהחצי הראשון של הפסוק, "על פי התורה אשר יורוך", לשון מצוות עשה, מכוון על מצוות מהתורה (דאורייתא). אבל המדרש שלנו, ואחרים, מעדיפים את החצי הראשון של הפסוק. בשיטה זו הולך, כך נראה, גם מדרש שיר השירים רבה פרשה א ב (שהוא מקבילה לירושלמי בו פתחנו): "בדברי סופרים כתיב על פי התורה אשר יורוך. אשר תורך התורה אין כתיב כאן, אלא: אשר יורוך". וכן הוא ברמב"ם הלכות ברכות פרק ו הלכה ב: "כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך". ובספרות הראשונים גם "לא תסור" ו"על פי התורה אשר יורוך" משמשים אסמכתא לתוקף גזירות חכמים בכל הדורות.
  6. פסוק זה מספר איוב: "ותגזור אומר ויקום לך" נזכר במדרשים רבים בהקשר עם הצדיק (משה למשל) אשר משנה בתפילתו או במעשיו את גזרות הקב"ה. ראה למשל על חוני המעגל בגמרא תענית כג ע"א: "מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל: ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ותגזר אמר - אתה גזרת מלמטה, והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה". ובבראשית רבה עט ג על יעקב היוצא לחרן. וכאן, בדיוני ההלכה של החכמים בבית המדרש. ראה סיומת מדרש זה במקבילה בפסיקתא רבתי פרשה ג: "לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה. אמר לו הקב"ה: לאו בני, אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים שנאמר: על פי התורה אשר יורוך. למה? שאף עלי הן גוזרין שנאמר: ותגזור אומר ויקם לך".
  7. ספרי זה מציג את השיטה החד משמעית של חובת ציות לבית הדין בכל מקרה ובכל מצב: "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". וכבר הארכנו לדון בנושא זה בדברינו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין בפרשה זו. ואף התעכבנו שם על דין מורכב אחר, שלכאורה סותר חובת ציות מוחלטת זו, והוא אחריות היחיד לנהוג כהלכה (כפי שהוא מבין) במקרה שבית הדין טעו: "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה ... וידע אחד מהם שטעו ... והלך ועשה על פיהם ... הרי זה חייב" (הוריות פרק א משנה א). אולי גם לעניין זה יש סמך בפסוק שלנו: "על פי התורה אשר יורוך". מה שמעניין כאן היא השוואה עם המקבילה במדרש תנאים לדברים פרק יז, אשר דורש את "ככל אשר יורוך" שהוא כאמור מיעוט המדרשים: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך - שומע אני יהא שומע ואינו עושה? ת"ל ועשית. מן המקום ההוא - שמשם תורה יוצאה לכל ישראל. ושמרת לעשות ככל אשר יורוך - מנין שאם יאמר לך על שמאל שהיא ימין ועל ימין שהיא שמאל שמע לדבריהם ת"ל ככל אשר יורוך". ראה דברינו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין בפרשה זו.
  8. ברייתא זו שייכת לדין זקן ממרה שגם הוא נדרש מפרשתנו וכבר זכינו לדון בו בשנה האחרת. כאן, מעניינת אותנו דרשתו של ר' יהודה על הפסוק שלנו: "על פי התורה אשר יורוך". דבר שעיקרו מהתורה ופירושו מדברי סופרים (חז"ל). דבר שיסודו בתורה שבכתב ועיקר לימודו מתורה שבע"פ. נראה שר' יהודה נלחם כאן עם הצדוקים (וממשיכי דרכו עם הקראים). אם זקן ממרא חולק על דבר שכולו עיקר מהתורה (כמו הבערת אש בשבת), אין בכך המראה. כי מי ישגיח לדבריו? סתם כופר הוא ויצא מדת ישראל. וכן לצד השני, אם הוא חולק על דבר שכולו מדרבנן, אין בכך המראה שכן אין הוא חולק על התורה. אבל דבר שיסודו מהתורה ופרטי דינו נדונים בתורה שבע"פ, כגון אבות מלאכות בשבת, מאכלות אסורים, דיני אישות וכו', זו היא המראה. ובדברים אלה נחלקו הפרושים והצדוקים. ראה מוטיב דומה במסכת הוריות (דף ד ע"א) בהלכה של בית דין שטעו: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל בדבר שהצדוקין מודין בו - פטורין; מאי טעמא? זיל קרי בי רב הוא".
  9. בוטל ספר הגזירות.
  10. כאן השימוש ב"אשר יורוך" הוא לחיזוק הדעה שאסור להעלות על הכתב את התורה שבע"פ: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (גיטין ס ע"ב). וכן המדרשים השונים על הפסוק בהושע (ח יב): "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", כמו למשל שמות רבה מז א: "אמר לנביא: אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה. "כתב" - זה המקרא. "כי על פי הדברים האלה" - זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העובדי כוכבים". השורש "הוראה" משמע ליבון דברים בע"פ דווקא. ליבון זה הוא שנותן לחכמים את הכוח לחדש ולפרש, לתקן ולהתקין והעלאתו על הכתב משבשת הן את השיח של התורה שבע"פ והן את הקשר לתורה שבכתב: "לא היו יודעים לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה". אלא שבמרוצת הדורות, השתנו כידוע הדברים והטקסט הכתוב קיבל יותר ויותר חשיבות (ראה מאמרו של חיים סולובייצ'יק:RUPTURE AND RECONSTRUCTION: THE TRANSFORMATION OF CONTEMPORARY ORTHODOXY).
  11. המציאות - הטבע - אינם מכתיבים את ההלכה. למרות שהכלל בבהמה טריפה (בהמה שעומדת למות) הוא מחלות שבעטיין הבהמה לא תחיה, לא ישתנו המקרים שמנו חכמים, גם אם מחר יגלה מדע הרפואה חידושים ושינויים בנושא. "על פי התורה אשר יורוך" ולא על פי מדעי הטבע. לעומת רמב"ם זה אפשר להעמיד את דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש סוף פרק יז: "וטעם כל אלו החשבונות ומפני מה מוסיפים מנין זה ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים. אבל הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחברו אותו נביאים בין שחברו אותם גויים. שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו, אלא על הראייה שנתגלתה והטעם שנודע". וכמו שהרמב"ם אומר במקומות אחרים (שמונה פרקים ועוד) : "שמע (קבל) האמת ממי שאמרה". ראה מים אחרונים.
  12. האם תיתכן התנגשות בין הציווי "ועשית ככל אשר יורוך" – הכח הרב שניתן לחכמים ולבית הדין הגדול לא רק כשופט אלא גם כמחוקק ומתקן, מרחיב את דיני התורה ועושה סייג לתורה, ובין הציווי: "לא תוסיפו ולא תגרעו"? עצם ההתייחסות הרחבה לנושא, בפרט בספרות הראשונים, מעידה על כך שהנושא קיים ויש צורך להתוות ולתחום גבולות בין השניים. מי שמעורר את השאלה על הדף שם בגמרא ראש השנה הם תוספות ששואלים אם אין בתוספת התקיעות משום "בל תוסיף"? תוספות עונים שם בכיוון של הוספה במצווה עצמה, מול קיום אותה מצווה מספר פעמים, בדומה לפירושים שראינו לעיל, אך רשב"א קובע: "והם ז"ל טרחו להעמיד שיטה זו ולא עלתה יפה בידם", ומציע את שיטתו שהאבחנה היא בין מי "שמוסיף מדעת עצמו" ובין חכמים שמתכנסים ודנים ומחליטים לתקן כך וכך. הנושא נידון גם ברמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ט שמציע את ההגדרה של בל תוסיף למי שמוסיף על דברי התורה (שבכתב או שבע"פ) ואומר שזה מהתורה ולא מדברי חכמים. הראב"ד חולק עליו ונראה שהוא חוזר לדעה שאיסור בל תוסיף מוגבל לדוגמאות שהבאנו לעיל מספרות התנאים ומהגמרא. ולנושא נדרשו גם רבים וטובים, מפרשני התלמוד ועד פרשני המקרא והיריעה רחבה. ראה דברינו לא תוסיף ולא תגרע בפרשת ראה. ראה גם דברינו עשו סייג לתורה במיוחדים שקשור ג"כ לעניין. יש כאן 'חוט משולש' שיש להוסיף ולדון בו ומן הסתם כבר הרחיבו עליו בעלי תריסין ואנו נעצור כאן.