אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו

מים ראשונים: כשחכמים מבקשים לומר על דבר-מה ש"שאי אפשר לאומרו", הם "נתלים באילן גדול" ומסתמכים על המקרא. כאומרים: דבר זה שאנו מבקשים לומר "קשה הדבר לאומרו, ואי אפשר לַפֶּה לפרשו",1 אבל כיוון שהכתוב (המקרא) עצמו אמרו, אין לנו אלא לדרוש ולפרש. אך מי אמר שכך אכן כתוב בפסוק? – המדרש והפירוש! מי אמר שאי אפשר לקרוא את הפסוק באופן 'קל' ופשוט יותר? הנושא הזה נסקר ביסודיות במאמר של משה הלברטל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, תרביץ ס"ח חוברת א תשנ"ט, בו הוא סוקר את כל המקרים בספרות המדרש בו מופיע הביטוי "אי אפשר לאומרו" ודומיו ומביא מקורות נוספים שדנו בנושא. הלברטל מציע שתי דרכי פירוש עיקריות לביטוי זה: האחת, שאכן יש כאן תמיהה וקושי אמתיים; והשנייה, שיש כאן בעצם נתינת חסות לדרשן להביע את דעתו באופן חופשי ונועז כשהוא 'מגייס' את המקרא לסייעו. ואנחנו רק נלקט כמה מהמקורות ונעיר 'הערות קטנות'.2

מסכת ברכות דף לב עמוד א – חטא העגל

וכיון שאמר: "הרף ממני ואשמידם", אמר משה: דבר זה תלוי בי – מיד עמד ונתחזק בתפילה ובקש רחמים. משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר. אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני, הרגתיך!3 אמר:4 דבר זה תלוי בי – מיד עמד והצילו. "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' " – אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו! מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.5

מסכת עירובין דף כב עמוד א – בשעת הכעס

"ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז י),6 אמר רבי יהושע בן לוי: אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו.7

מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב – הקב"ה כשליח ציבור

"ויעבור ה' על פניו ויקרא" (שמות לד ו), אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.8

מסכת סוטה דף יג עמוד ב – מקום קבורת משה

א"ר יהודה: אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, היכן משה מת? בחלקו של ראובן, דכתיב: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו" (דברים לד א),9 ונבו בחלקו של ראובן קיימא, דכתיב: "ובני ראובן בנו וגו' ואת נבו וגו' " (במדבר לב לז-לח). והיכן משה קבור? בחלקו של גד, דכתיב: "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וגו' " (דברים לג כא).10 ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי? ארבעה מילין, אותן ארבעה מילין מי הוליכו? מלמד, שהיה משה מוטל בכנפי שכינה, ומלאכי השרת אומרים: "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל",11 והקב"ה אומר: "מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צד טז).12 ושמואל אמר: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר" (קהלת ח א). ורבי יוחנן אמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (איוב כח יב).13

פרקי דרבי אליעזר פרק יז – קבורת משה בידי הקב"ה בעצמו

גְּמִילוּת חֲסָדִים לַאֲבֵלִים מִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִים? מֵהקב"ה, שֶׁהוּא בְעַצְמוֹ גָּמַל חֶסֶד לְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ וּקְבָרוֹ בְּיָדוֹ. וְאִלְמָלֵא הַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" [דברים לד ו]. רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: לֹא לְמֹשֶׁה לְבַדּוֹ גָּמַל הקב"ה חֶסֶד, אֶלָּא אַף לְאַהֲרֹן.14

מסכת בבא בתרא דף י עמוד א – מצוות צדקה

א"ר יוחנן, מאי דכתיב: "מלוה ה' חונן דל" (משלי יט יז)? אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול, עבד לוה לאיש מלוה.15

מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א – השטן המסית

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם" (איוב ב ג)16 – אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמסיתין אותו וניסת. במתניתא תנא: יורד ומתעה ועולה ומרגיז, נוטל רשות ונוטל נשמה.17

מסכת סנהדרין דף צה עמוד ב – האנשה, דימוי הקב"ה

אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, דכתיב: "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה" (ישעיהו ז כ). אתא קודשא בריך הוא ואדמי ליה כגברא סבא. אמר ליה: כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו, מאי אמרת להו? – אמר ליה: ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב.18

מסכת חולין דף צא עמוד ב – הקב"ה ניצב על יעקב

תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה. בעו לְסִכּוּנֵיה,19 מיד: "והנה ה' נצב עליו". אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו – כאדם שמניף על בנו.20

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יד – הקב"ה עצמו נפדה

… וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משועבדת עמהם, שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד י) … ונאמר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט) … ואומר: "ויהי ה' את יוסף" (בראשית לט כ – כא), ואומר: "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו" (שמואל ב ז כג). ר' אליעזר אומר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים … זה צלמו של מיכה.  ר' עקיבא אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: עצמך פדית! וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם: גלו למצרים שכינה עמהם … גלו לבבל שכינה עמהם … גלו לעילם שכינה עמהם … גלו לאדום שכינה עמהם … וכשעתידין לחזור, כביכול שכינה חוזרת עמהן, שנאמר: "ושב י"י אלהיך את שבותך" (דברים ל ג). אינו אומר "והשיב", אלא "ושב". ואומר: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי" (שיר השירים ד ח) וכו'.21

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור א – הקב"ה נשפט

ר' ראובן בשם ר' חנינא אמר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו: "כי באש ה' נשפט" (ישעיה סו טז) – "שופט" אין כתיב כאן, אלא "נשפט". והוא שדוד אמר: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (תהלים כג ד).22

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב – כחיה ששׁוֹחָה על בנה, כאב שנוטל פנס לפני בנו

מצרי וישראל נתונין במיטה, לא היתה פסיחה אלא על ישראל, שנאמר: "ופסחתי עליכם" (שם יג). וכן הוא אומר: "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו לא ה).23 אלמלא דבר כתוב אי אפשר לאמרו – כחיה שֶׁשׁוֹחָה על בנה ומניקתו. וכן הוא אומר: "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלוהיך וגו' (דברים א לא). ואומר: "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש וגו' " (תהלים צא ז), ואומר: "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך וגו' עד מעתה ועד עולם" (שם קכא ח).24

בראשית רבה פרשה א סימן ה – בריאת העולם מתוהו ובוהו

ר' הונא בשם בר קפרא פתח: "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ובוז" (תהלים לא יט). "תאלמנה" – … ישתתקו כמשמעו, "הדוברות על צדיק" – חי העולמים. "בגאוה" – בתמיהה, בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית? "ובוז" – בתמיהה, מבזה על כבודי? … בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין במקום הביבים, ובמקום האשפה, ובמקום הסריות. כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, אינו פוגם? כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם? אתמהה! ר' הונא בשם בר קפרא אמר: אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – מנין? מן "והארץ היתה תהו ובהו".25

דברים רבה (ליברמן) פרשת וזאת הברכה – הצדיק גוזר על הקב"ה

"איש האלהים" (דברים לג א), אמר ר' שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כדרך שאדם גוזר על אשתו ועושה, כך הקב"ה, גוזר עליו משה ועושה.26 מהו "את בני ישראל"? זכותן של ישראל גרמה לו.27

מדרש תנחומא (בובר) פרשת שופטים סימן ו – הדיין דן את הקב"ה

א"ל שמעון בן שטח: עמוד על רגלי (רגליך), ותן את הדין. כי לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם. מיד עמד על רגליו ונתן את הדין.28 מכאן שיהיו בעלי דינין נוהגין אימה בעצמן, כביכול להקב"ה דנין. שכך אמר יהושפט לדיינין: "דעו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו כי לה' " (דברי הימים ב יט ו). אמר ר' חמא בר חנינא: בוא וראה, אילמלא מקרא כתיב אי אפשר לאומרו, שבשר ודם דן לבוראו. אמר הקב"ה לדיינין: היו נוהגין אימה בעצמכם כאילו דנין אותי. כיצד? אדם עושה מצוה לפני, גזרתי עליו ליתן לו מאה שדות. אם אתה מעביר עליו את הדין באחת מה שגזרתי עליו, אני נותן לו אחרים משלי ומעלה אני עליך כאילו ממני נטלת.29

איכה רבה פתיחתא כד – הקב"ה מתאבל על החורבן

מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש.30 כיון שראה אותם הקב"ה מיד: "וַיִּקְרָא ה' אלהים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק" (ישעיהו כב יב).31 ואלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו,32 והיה הקב"ה סופד ואומר: אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח.33

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כז – שהקב"ה יוריד את אמרתו

אמרו לו:34 עשה למען שמך שנקרא עליהם, אמר להם: "ואת שם קדשי חיללו". אמרו לו: אין אתה רוצה להתפייס, איקונים של אביהם מהו עושה אצלך? "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" (איכה ב א),35 האמירה הזו שהלבישו אותך,36 מה היא עושה עליך? אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו: "עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו וגו' " (איכה ב יז).37

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כח – על נהרות בבל

… אמר להם:38 תנחומיכם הללו שאתם מנחמים אותי, ניאוצים הם לפני. רדו מלפני ושימו את משאוי מעל בני.39 מיד ירדו, לא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב"ה נשא עמהם, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה" (ישעיהו מג יד). וכל ישראל באים הגולה יצאו לקראתם: בני בארי ובני מדינות אחרות והיו רואים אותם מוטלים בשלשלאות של ברזל, היו מתמהין ובוכים עליהם ואומרים: "עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו כ) דבוודאי דאילו הם.40

 

מחלקי המים

מים אחרונים 1: סוף דבר, למרות אריכות הדף מן הסתם לא מנינו את כל "אילמלי מקרא כתוב", אך נראה שדי בדוגמאות שהבאנו להראות שבד"כ אין בעיה עם הכתוב במקרא וניתן להסביר אותו בדרך הפשט או המליצה. המדרש הוא שמבקש לומר דברים נועזים ומוצא לו אילן גדול להיתלות עליו – המקרא. ואפשר שצריך לשנות את כותרת הדף מ"אילמלי מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", ל"אילמלי מדרש כתוב אי אפשר לאומרו".

מים אחרונים 2: בשמות הדרשנים הנדרשים לביטוי: "אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" בולט ר' אבהו, אמורא ארץ-ישראלי מהדור השני-שלישי שהיה מרה דאתרא של קיסריה. בצירוף שמות הדרשנים האחרים: ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' יהושע בן לוי, ר' חמא בר חנינא, ר' אליעזר (בן פדת) ועוד, נראה שמטבע לשון וסוג דרשה אלה הן ארץ-ישראליות מובהקות, רובן הגדול מבית המדרש הגלילי של המאה שנייה-שלישית שעל ציר טבריה – ציפורי – קיסריה.

עדכון אחרון: 23/04/2019

הערות שוליים

  1. נראה מקור ביטוי זה להלן.
  2. הערה "קטנה" ראשונה, המילה אילמלי או אלמלא בצורות כתיבתה השונות, היא גם בעלת משמעויות שונות ואפילו מנוגדות: אם לא שכך וכך, כגון: "אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת" (בכורות לו ע"א, ברכות כז ע"ב); אם לא, כגון: "אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד" (מסכת שבת נו ע"ב); ואפילו במובן פשוט שאכן כך, היינו, אם בלי שום שלילה, כגון: "ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו" (מסכת סוכה מה ע"ב). ואנחנו ניצמד למובן השכיח שאילמלא או אלמלא או אילמלי, פירושו: אם לא.
  3. המלך שכועס על בנו ומכהו גם אומר לבנו בקול רם, באופן שגם הסובבים שומעים: אם לא היה כאן אוהבי, כבר הייתי הורג אותך.
  4. אוהבו של המלך לעצמו.
  5. משה הוא אוהבו של המלך וגם אוהבו של הבן הם בני ישראל, מבין את הרמז שנשלח כלפיו ונחלץ להציל את העם בתפילתו. יש כאן שתי דרשות אבל הן מחוברות והשנייה היא בבחינת: "זאת ועוד קאמר". בדרשה השנייה מצוטט פסוק מפורש מהתורה, בלי צורך במשלים ודימויים, בו הקב"ה אומר למשה: "הניחה לי", פסוק בו יש אמירה ברורה שכביכול משה תופס לקב"ה "כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו". ועל כך אומר ר' אבהו, אמירה כזאת, אילולי שהייתה כתובה במקרא אי אפשר היה לאומרה. דרשות ופרשנויות רבות יש על "הניחה לי", כגון שמות רבה מב ט, דברים רבה ג טו, שם אין אמירה חריפה כמו זו של ר' אבהו, רק דרשה נאה שמשה מבין מדברי הקב"ה שהוא רוצה: "שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר ועתה הניחה לי, מיד התחיל לבקש עליהם רחמים". ראה גם הדימוי במדרש במדבר רבה ט מד שהקב"ה הוא כבעל המקנא, בני ישראל הם כאשה שנחשדה שנסתרה (סוטה) ומשה הוא הכהן שמפשר ביניהם. לפיכך, אין הכרח לדרשתו של ר' אבהו ולהלן נראה שוב ושוב שבעצם הדרשן הוא שרוצה לומר "דבר שאי אפשר לאומרו" ולצורך כך הוא נתלה על המקרא. ומה הוא באמת רוצה לומר? אולי להבליט את כוחה הגדול של התפילה בה האדם כביכול "תופס לקב"ה בבגדו". אלא שלא כל אדם כמשה.
  6. ראה צמד הפסוקים שם: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר: וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ".
  7. לא סתם עונש למי ששונא את מי שנושא אותו, משחק מילים ברור, אלא השלכה מעל פניו כשדבר שנוא ומשוקץ. ולהלן נראה גם את הפסוק באיכה ב א: "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". עד כדי כך נוקם הקב"ה במי שאינו שומע בקולו (ראה גמרא עבודה זרה נד ע"ב שאלת הפילוסוף את רבן גמליאל למה הקב"ה בכלל מקנא לעבודה זרה). דברים קשים כאלה במקרא ניתן אולי להשוות לפסוקים הקשים שבתוכחת פרשת כי תבוא ובראשם הפסוק: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וכו' ". ראה תמיהת הגמרא במסכת מגילה י ע"ב, ניחא שהקב"ה מעניש את עם ישראל, אבל איך אפשר לומר שהוא שש (שמח) לעשות כן? הייתכן? הרי הקב"ה אינו שמח אפילו במפלתם של רשעים! (וזה אחד המקורות ל"מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", ראה דברינו בשביעי של פסח). ותרצו בגמרא שם: "הוא אינו שש אבל משיש לאחרים". וכאן אומר ר' יהושע בן לוי: פסוק זה אילמלי שהיה כתוב, אי אפשר לאומרו. ולא נותר לנו אלא להציב מנגד את הדימוי של "ואשא אתכם על כנפי נשרים ו"כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף". ראה דברינו כנשר יעיר קינו בפרשת האזינו. נושא ברחמים ולא משליך.
  8. כאן לא כ"כ ברור למה "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", הרי ברור שהתעטפות הקב"ה בטלית כשליח ציבור הוא מעין משל. אולי זו המילה "ויעבור" שמזכירה את שליח הציבור שעובר לפני התיבה ועומד, בעוד שכל הקהל יושב. אולי גם התמונה העולה מציור זה שהקב"ה כאילו מתפלל אל עצמו. ואולי גם עצם ההודעה מראש כיצד ניתן לקבל כפרה על חטאים בתפילה. כך או כך, נראה שיש להשלים דרשה זו של ר' יוחנן בדרשה מקבילה של ר' אבהו תלמידו, במסכת מגילה דף כא עמוד א. המשנה שם קובעת: "הקורא את המגילה עומד ויושב". היינו שניתן לקרוא את המגילה בעמידה ובישיבה (ראה גם תקיעות שופר שחלקן במיושב וחלקן בעמידה). באה הגמרא ומסבירה בשם מקור תנאי אחר: "תנא: מה שאין כן בתורה. מנהני מילי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא: ואתה פה עמוד עמדי, ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה". שוב, עניין העמידה של הקב"ה. ושוב בעל המאמר הוא ר' אבהו שנראה עוד להלן.
  9. עיקר חסר מהדרשה, הפסוק בהמשך שם: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה' ". ומן הסתם בדרשה שנאמרה בע"פ הושלמו שם הפסוקים, או שהקהל הכיר אותם, ובנוסח שבכתב שלפנינו קוצרו.
  10. בברכת משה לשבט גד ופשיטא ש"מחוקק ספון" הוא משה. ואם כך, אזי משה מדבר על עצמו בגוף שלישי ומכניס עצמו לברכתו.
  11. השלמת הפסוק הקודם השייך לברכת גד ומדבר על משה עצמו.
  12. שהוא מתוך שיר של יום רביעי, שיר של יום שלישי בחול המועד סוכות (מסכת סוכה דף נה עמוד א). ראה פיתוח הספד זה על משה במדרש דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן: "באותה שעה אמר משה: רבש"ע, עד עכשיו בקשתי חיים, עכשיו הרי נפשי מסורה בידיך. כיון שהשלים נפשו למיתה, פתח הקב"ה ואמר: מי יקום לי עם מרעים - מי יעמוד לישראל בשעת כעסי? מי יעמוד במלחמתן של בני? מי יבקש רחמים עליהם בשעה שחוטאין לפני?". ראה דברינו מיתת משה בפרשת ואתחנן.
  13. שכולם הספדים על משה. ראה מדרש ספרי להלן ואבות דרבי נתן הוספה ב לנוסח א פרק ד, שמלאכי השרת הם שאומרים פסוקים אלה. ראה מקבילות למדרש זה בספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא קו וכן במדרש תנאים לדברים לד ה בנוסח דומה; ובשניהם חוזר הביטוי: "אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאמרו". מה כאן "אי אפשר לומר"? בגלל סתירת הפסוקים? כמה וכמה: "כתוב אחד אומר וכתוב אחד אומר" יש בספרות חז"ל! בגלל קבורת משה? הרי כל קבורתו של משה היא דבר נעלם ונסתר שכבר הכתוב מעיד עליו, דברים לד ו: " ... וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ראה ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז על פסוק זה: "וכבר שלחה מלכות בית קיסר שני סרדיוטות, אמרו: לכו וראו קבורתו של משה היכן היא. הלכו ועמדו למעלה וראו אותו למטה. ירדו למטה וראו אותו למעלה. נחלקו חציים למעלה וחציים למטה, עליונים ראו אותו כלפי מטה ותחתונים ראו אותו כלפי מעלה. לכך נאמר: ולא ידע איש את קבורתו". (ראה מקרה נוסף של "שני סרדיוטות" בגמרא בבא קמא לח ע"א שנשלחו ע"י מלכות רומא ללמוד את תורת ישראל). האם בגלל הפלא הזה "אי אפשר לאומרו"? שם אגב מוצע הפתרון: "ויקבור אותו בגיא. אם נאמר בגיא, למה נאמר בארץ מואב? ואם נאמר בארץ מואב, למה נאמר בגיא? לומר שמת משה בתוך נחלתו של ראובן ונקבר בשדה נחלתו של גד". אז מה כאן הדבר שאי אפשר לאומרו? אולי רק עצם המסתורין של קבורת משה.
  14. לימוד גמילות חסדים ושאר מידות נאות מהקב"ה בכבודו ובעצמו, למדנו במספר מקומות, כגון מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ג (גמרא שבת קלג ע"ב): "כיון שראוהו הכירוהו, פתחו כולן פיהן ואמרו זה אלי ואנוהו וגו'. ואנוהו, ר' ישמעאל אומר: וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו? אלא אנוה לו במצות: אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפלה נאה. אבא שאול אומר אדמה לו: מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון". אמנם שם האדם מתדמה לקב"ה וכאן הקב"ה עוסק בעצמו במצוות קבורת המת (כמו שעסק הקב"ה בביקור חולים אצל אברהם, ראש פרשת וירא). אז מה כאן "אי אפשר לאומרו"? האם בגלל הפסוק שאומר: "ויקבור אותו בגיא"? האם בשביל להוציא מלבם של מינים? כך או כך, באסוציאציה מוחלטת אנחנו נזכרים שאת כל הרעיון שאדם שנפטר יש לקבור ("כי עפר אתה ואל עפר תשוב") למד המין האנושי מהעורב! ראה שוב פרקי דרבי אליעזר פרק כא: "הָיוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עָלָיו, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַה לַעֲשׂוֹת לְהֶבֶל, שֶׁלֹּא הָיוּ נְהוּגִים בִּקְבוּרָה. בָּא עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת לוֹ אֶחָד מֵחֲבֵרָיו, לָקַח אוֹתוֹ וְחָפַר בָּאָרֶץ וּטְמָנוֹ לְעֵינֵיהֶם, אָמַר אָדָם כָּעוֹרֵב אֲנִי עוֹשֶׂה, מִיָּד לָקַח נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וְחָפַר בָּאָרֶץ וּטְמָנָהּ. וְשִׁלֵּם הקב"ה שָׂכָר טוֹב לָעוֹרְבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה". ועדיין לא הבנו מה כאן "אי אפשר לאומרו".
  15. היינו שהקב"ה נעשה "עבד לווה" לאיש שהלווה לעני משום שהוא עשה את תפקידו של הקב"ה לחונן דלים, להלביש ערומים ולהאכיל רעבים. כאילו קורא את הפסוק: מי שחונן דל, מלוה לקב"ה. ראה מקבילה מורחבת במדרש ויקרא רבה לד ב (נוסח וילנא), פרשת בהר: "וכי ימוך אחיך עמך. הדא הוא דכתיב: מלוה ה' חונן דל, אמר ר' אלעזר: כתיב: נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף לו את המצווה. אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב: וגמולו ישלם לו. ר' תנחומא אמר לה בשם ר' חייא בר אבא, ר' נחמן אמר לה בשם ר' יודן ברבי שמעון ורבנן בשם ר' שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול דרכו של לוה להיות עבד למלוה. הדא הוא דכתיב: ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז)". ואפשר לצרף לכאן גם את מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה א: "רבי עקיבא אומר: משל אם יהי דניסכום לבעל הזמות הרי לבו גס, הלוה להגמון כמה יהיה לבו גס ומשתבח, ואם הלוה למושל הגדול על אחת כמה וכמה, אילולי שהדבר כתוב כל האומרן חייב מיתה". דניסכום או דניסטוס הוא בעל הון שמלווה לאנשים. בעל הזמות או בעל הזמורה הוא נציג שלטוני. בתמצית, אדם עשיר שמלווה לבעל תפקיד שלטוני "לבו גס" היינו מתגאה ומשתבח בכך. והתוספת כאן: "חייב מיתה" היא הקצנה שלא ראינו עד כאן. ראה דברינו על מצוות צדקה בפרשת בהר וכן דברינו אם כסף תלוה את עמי בפרשת משפטים וכן טורנוסרופוס ורבי עקיבא בפרשת תזריע ששואל: "אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?", והתשובה: "אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם".
  16. זה כבר "בסיבוב השני", אחרי המכות הקשות שאיוב מקבל בפרק א אשר נחתם בפסוקים: "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים". השטן לא מוותר ועונה לקב"ה: " ... עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ: אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ", וניסיונות איוב נמשכים וגוברים. והכל בשל מה?
  17. יש בפסוקים באיוב שם, דיאלוגים של הקב"ה והשטן שהם עצמם אולי "מקרא שאי אפשר לאומרו" – מי זה השטן, מהיכן בא (נברא) ומה מקומו שם למעלה ליד הקב"ה? מה פשר שיחותיו עם הקב"ה? ראה דברינו פיו של שטן בפרשת שמיני שם עברנו בקצרה על האזכורים של שטן במקרא. אבל כאן הדגש הוא על ההסתה. כיצד זה ניתן להסית את הקב"ה? ניחא בלעם שמחכה לרגע שהקב"ה יזעם (במדבר כג ח, תהלים ז יב, ברכות ז ע"א), אבל להסית את הקב"ה?! במוטיב זה יש לכאורה לאיוב את זכות הבכורה. אבל נראה שכבר קדם לו סיפור מניית העם ע"י דוד בשמואל ב כד א, ככתוב: "וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה" (ובמקבילה בדברי הימים א כא א). ואולי קדמו לכולם דברי דוד לשאול כאשר הלה רודף אחריו במדבר זיף, שמואל א כו יט: "וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה' כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' וכו' ". אלה אכן פסוקים שאלמלא נכתבו, אי אפשר לאומרם.
  18. הגמרא שם דנה בנס הגדול שאירע לחזקיה בעת המצור על ירושלים בידי סנחריב מלך אשור. ראה ספר מלכים ב פרקים יז-יט וישעיהו פרק לז. פרק ז בישעיהו המצוטט בגמרא כאן הוא על תקופת אחז אביו של חזקיהו, מה שלא מפריע למדרש לדרוש את העניין על תקופת חזקיהו. הקב"ה נדמה לסנחריב בדמות איש זקן ומייסר אותו על שהרג את בניהם של המלכים שכבש. סנחריב עונה לו שהוא עצמו מפחד שכך יעשו לו. ואכן, בסוף, בניו אַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר הרגו אותו. המשך הגמרא שם בסיפור גילוח זקנו של סנחריב והיתקלותו בשריד מתיבת נח, ראה שם סיפור מופלא זה שמתקשר לשני קצוות: מצד אחד למלחמת מלכי הצפון באברהם (בראשית פרק יד) ומצד שני למלחמת גוג ומגוג (יחזקאל לח, אולי גם זכריה פרק יד). כך או כך, מה כאן הוא המקרא שאי אפשר לאומרו כאן? הסיפור על סנחריב ושיחתו עם הקב"ה? אין זה בפסוקים רק במדרש! אולי ההאנשה של הקב"ה, אבל גם זה לא ברור שהרי לא מעט האנשה כזו מצויה הן בפסוקי המקרא והן במדרשים. ראה רק כדוגמא אחת, פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יב - בחדש השלישי: "לפי שנראה להן הקב"ה בים כגיבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תנאה, ונראה להם בימי דניאל כזקן מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה בחור. אמר להן הקב"ה: לא בשביל שאתם רואים אותי בדמויות הרבה, אלא אני הוא שבים, אני הוא שבסיני". סוף דבר, עדיין לא הבינונו מה פשר "אילמלי מקרא כתוב" במקרה זה, רק שים לב ששוב מי שאומר זאת הוא ר' אבהו. ראה גדולתו כדרשן אגדה בגמרא סוטה דף מ. ראה פירוש שטיינזלץ בגמרא סנהדרין שם שמפנה לפירוש הסימבולי של רשב"א לגמרא זו בספרו תורת העולה.
  19. לסכן את יעקב, לפגוע בו: "מחמת הקנאה" מפרש רש"י.
  20. המלאכים העולים ויורדים בסולם בחלום יעקב, מסתכלים בדיוקן של מעלה ורואים דמות אדם בכיסא הכבוד (אחת מארבע הדמויות במרכבה, יחזקאל פרק א). יורדים למטה ורואים את דיוקנו של יעקב שהוא כדמות האדם שבמרכבה. והם, המלאכים מקנאים ומבקשים לפגוע ביעקב. מה עושה הקב"ה? מסוכך עליו מפני המלאכים כאדם שמגן על בנו. ראה דימוי עוד יותר חריף כלפי המלאכים בבראשית רבה סט ג: "א"ר אבהו: משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו. וכיון שבא מניקתו, שָׁחָה עליו והניקתו וברחו מעליו". שוב רבי אבהו, אבל שם אין שום הסתייגות או רתיעה של אי אפשר לאומרו. אפשר ואפשר. זאת ועוד, ראה בהמשך סימן ג שם: "והנה ה' נצב עליו - ר' חייא רבה ור' ינאי. אחד אמר: עליו - על סולם. ואחד אמר: עליו - על יעקב. מי שאומר: עליו - על הסולם - ניחא. אלא למי שאומר: עליו - על יעקב - מתקיים עליו! אמר ר' יוחנן: הרשעים מתקיימים על אלוהיהם: ופרעה חולם והנה עומד על היאור (בראשית מא), אבל הצדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר: והנה ה' נצב עליו". הקב"ה מתקיים על גב הצדיקים והדבר ניתן לאומרו. וכבר הרחבנו לדון בסולם יעקב בדברינו עולים ויורדים וכן בדברינו סולם – סמל יעקב, שניהם בפרשת ויצא.
  21. מוטיב "עמו אנכי בצרה", "בכל צרתם לו צר" והשכינה שגולה עם עם ישראל לכל מקום שגלו, הוא מוטיב שמופיע במדרשים רבים ולא כאן המקום לפרט בו. תחילתו בשעבוד מצרים והמשכו בחורבן שני הבתים שנראה להלן ובכל גלויות עם ישראל לדורותיו. ראה דברינו צערם של ישראל ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. מה שחשוב כאן הם דבריו של ר' עקיבא העומדים במרכז הדרשה שהקב"ה כביכול פדה את עצמו ממצרים וזו משמעות הפסוק בספר שמואל: "אשר פדית גוים ואלוהיו", פסוק שאילולי שנכתב, "אי אפשר לאומרו". ראה דברי ר' עקיבא במקבילה בירושלמי מסכת סוכה פרק ד הלכה ג: "תני בשם ר' ליעזר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים, מה טעמא? [שמואל ב ז כג] מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. אמר לו ר' עקיבה: חס וחלילה! אם אומר את כן, נמצאת עושה את הקודש חול. מה תלמוד לומר: אשר פדית לך ממצרים, כביכול כאילו עצמך פדית". חס וחלילה שנאמר ש"אלוהיו" שבפסוק בשמואל הוא עבודה זרה (פסל מיכה) שעבר עם בני ישראל בים סוף, זועק ר' עקיבא. עדיף לומר שגויים הם בני ישראל ואלוהיו הוא אלוהי ישראל והוא לשון קודש ולא חול. גם אם במחיר זה נקבל פסוק ש"אי אפשר לאומרו". ראה דברינו אשר פדית גויים ואלוהיו בפסח וכמו כן דברינו פסל מיכה במיוחדים. ועל השתתפות הקב"ה והשכינה בצערם של ישראל, בפרט בחורבן ובגלות, נראה עוד להלן.
  22. מוטיב "עמו אנכי בצרה" מופיע כאמור במדרשים רבים. להשלמת המקורות בהערה הקודמת, ראה ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פד: "ר' עקיבא אומר: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך. וכן את מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם". ראה כמו כן שמות רבה ל כד, פרשת משפטים: "כי קרובה ישועתי לבוא - כי קרובה ישועתכם אינו אומר, אלא ישועתי, יהי שמו מבורך. אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו. אמר להם הקב"ה לישראל: אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה ... וכן הוא אומר: גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונוֹשָׁע הוא (זכריה ט ט) – "ומושיע" אין כתיב כאן, אלא "ונושע". הקב"ה עצמו נושע! ראה גם אליהו רבה (איש שלום) פרשה יח: "לכך נאמר: קומי רוני בלילה וגו', מיכן אמרו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר: נכח פני ה' (איכה) ... אילולי הדבר כתוב אי איפשר לאמרו, וכל האומרו נתחייב עליו מיתה". הקב"ה לומד תורה עם החכם בלילה. אבל נראה שהדרשה של מדרש תהלים שהקב"ה עצמו נשפט באש, היא קיצונית מכולם. והפסוק החותם מתהלים כג מרכך את הדרשה, משום שגם אם נאמר שהקב"ה מצוי בגיא צלמוות, זו חזרה על "עמו אנכי בצרה" ואין זה קיצוני כמו שהקב"ה "נשפט".
  23. חשיבות הפסוק, בקריאתו עד סופו, הוא הקשר בין פסיחה ובין הגנה והצלה (והימלטות). ראה במקבילה במכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ז: " ... בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם, שנאמר: ופסחתי עליכם. אין פסיחה אלא חייס, שנאמר: כצפרים עפות כן יגן יי' צבאות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה)".
  24. וכן הוא בפרק יג שם: "וה' הולך לפניהם יומם - ר' יוסי הגלילי אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כאב שנוטל פונס לפני בנו וכרב שנוטל פונס לפני עבדו". פונס הוא פנס, הוא עמוד האש ההולך לפני מחנה ישראל. ובאליהו רבה (איש שלום) פרשה יג: "... ובשכר שליוה אברהם אבינו את מלאכי השרת ליוה הקב"ה את בניו ארבעים שנה במדבר, שנאמר: וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג כא). אילמלי דבר כתוב אי איפשר לאומרו, כביכול כאב לפני בנו, כרב שנוטל פנס לפני עבדו, כאב לבן, כאם לתינוק, שנאמר: כי תאמר אלי שאהו בחיקך (במדבר יא יב). הקב"ה הוא האבא, הוא האמא והוא הרב (האדון) של עם ישראל. ראה דברינו אם כבנים אם כעבדים בראש השנה. נראה שרוככה כאן האמירה במדרש הקודם שהקב"ה "נשפט" וחזרנו לאמירה הרכה יותר של "עמו אנכי בצרה", "כל מקום שגלו שכינה עמהם" וכו', וכעת נוסף הדימוי של אבא שנושא את בנו, של האדון שמאיר לעבדו ושל האם הָשָׁחָה מעל עריסת תינוקָהּ. מה כאן "אי אפשר לאומרו"? אפשר שמי שרגיל במדרשים וּמִשְׁלֵיהֶם כבר מורגל בדימויים כאלה, אבל כאשר הם נאמרו בפעם הראשונה לפני הקהל, בפרט הדימוי של הרב הנושא את הפנס לפני עבדו, היה בכך משום חידוש מרעיש שקשה היה לדרשן לאומרו והוא נתלה על כתפי המקרא, כאומר: הנה המקרא אומר את מה שאני אומר לכם, זה לא המצאה שלי! בה בעת יש לזכור, שבכך נטע הדרשן תקוות לגאולה ותקווה בלב הקהל. ראה תהלים פרק קכא שפסוק ממנו מובא בסוף הדרשה: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: ... הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: ... ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". כאן עולה כמובן החשש שתקוות אלה לא יהפכו לאכזבות כשיתמהמהו לבוא.
  25. לאחר שיצא חוצץ נגד העיסוק במעשה בראשית: "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ובוז", וכן: "אין לך רשות לדרוש מה למטה ומה למעלה, מה לפנים ומה לאחור" (בראשית רבה שם סימן י, ראה דברינו דורשים או לא דורשים במעשה בראשית), פונה הדרשן לתת משל על מלך שבנה את ארמונו על מקום שהיה קודם מקום ביבים ואשפה, והמתבוננים בארמון מזכירים עובדה זו. אבל מה לעשות, יאמר הדרשן, הנה בתורה עצמה מיד לאחר הפסוק: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", בא הפסוק המתאר כיצד הייתה הארץ טרם שנבראה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו"! מלבד הסתירה הפנימית של "הארץ" אם הייתה קיימת בצורה כל שהיא קודם שנבראה, או שנבראה מאין (תוהו ובוהו איננו "אין"), הנה התורה עצמה דורשת במעשה בראשית, "מה לפנים", ואף מזכירה את הביבים והאשפה ("כאוס"?) עליהם מיוסד העולם! עך כך אומר רב הונא בשם בר קפרא: "אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו"! לא אני דרשתי זאת מעצמי – הכתוב עצמו אומר זאת! ראה גם אליהו רבה (איש שלום) פרשה כט: " ... כאיזה צד ישב הקב"ה וברא את עולמו? שתי שיטות: שיטה ראשונה: שני אלפים רבבות כרובים, שני אלפים רבבות אופנים, שני אלפים רבבות מלאכי שרת, וכסא כבוד למעלה מהן, וספיר למעלה מהן, והקב"ה יושב בשמי השמים העליונים, ואילמלי דבר כתוב אי אפשר לאומרו: וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה: (יחזקאל א כו)". ממעשה בראשית שאי אפשר לאומרו חזרנו שוב למעשה מרכבה שאי אפשר לאומרו – הן שתי דרשות מתוך שלושה שהגבילו חז"ל את העיסוק בהן (מסכת חגיגה פרק ב משנה א). ראה שוב גמרא חולין לעיל על הקב"ה שניצב על יעקב שדמותו היא דמות האדם שבמרכבה של יחזקאל.
  26. שמשה גוזר על הקב"ה והוא – הקב"ה, עושה כדבריו (של משה).
  27. וכך גם במדרש תנחומא (בובר) פרשת וזאת הברכה סימן ב: "וזאת הברכה אשר ברך משה. למשה נאה לברך את ישראל, שנתן נפשו עליהם בכל שעה. איש האלהים - אמר ריש לקיש: אלמלא מקרא אי אפשר לאומרו, כאדם שגוזר על אשתו ועושה, כך הקב"ה גוזר על משה ועושה לו. את בני ישראל - זכותן של ישראל גרמה לו". מדרשים רבים יש על כוחו של הצדיק לגזור כביכול על הקב"ה שיעשה כדברו. רובם מבוססים על הפסוק באיוב כב כח: "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר", כגון דברי בני לשכת הגזית לחוני המעגל במסכת תענית כג ע"א: "ותגזר אומר - אתה גזרת מלמטה, והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה"; וכן על הפסוק בשמואל ב כג ג: "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים", שנדרש במסכת מועד קטן טז ע"ב: "אמר אלהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה". אז מה כאן הדבר שאי אפשר לאומרו אילולי היה כתוב במקרא? מה מיוחד דווקא בברכת משה? האם בגלל התואר "איש האלהים", היינו האיש שמושל כביכול באלהים, שנזכר כאן? ראה מדרש תנאים על הפסוק: "איש האלהים - מלמד שהיה מברך והקב"ה מקיים, וכן דוד אומר: (ש"ב כג ג) צדיק מושל יראת אלהים. מצינו שהצדיקים מושלים במעשיו שלהקב"ה, שהרי גזר גזירות בעולם ובאו צדיקים וביטלום. משה עשה את היום לילה, יהושע עשה את הלילה יום. שמואל עשה את הקיץ חורף, אליהו עשה את החורף קיץ. משה עשה את הים יבשה, אלישע עשה את הנחל גבים גבים ... לפי כך נקראו הנביאים איש האלהים ומשה רבינו אב לנביאים והוא אחד מעשרה שנקראו איש האלהים". אולי כבר התרגלנו לרעיון ואין הוא כבר בבחינת "אי אפשר לאומרו". אבל פעם אחת לפחות מן הראוי להזכיר לנו שבאמת, הרעיון שצדיק גוזר והקב"ה מקיים (רעיון שעבר בכל עוז לספרות החסידית) הוא ביסודו אכן "דבר שאי אפשר לאומרו". כך או כך, ראה דברינו משה איש האלהים בפרשת וזאת הברכה. וכל זה הוא בזכות בני ישראל. משה הוא "איש האלהים" אשר גוזר על הקב"ה ויכול לברך את בני ישראל – בזכותם של בני ישראל.
  28. הכוונה כאן לסיפור על המלך ינאי שנקרא להעיר בפני הסנהדרין בראשותו של שמעון בן שטח, שהיה אגב גיסו של ינאי (אשת ינאי, שלומציון, הייתה אחותו של שמעון בן שטח). סיפור זה מסופר כמדרש כאן באופן שונה לחלוטין מהמסופר בגמרא סנהדרין יט ע"א, בפרטים מהותיים. השוואה זו היא עניין לפעם אחרת והקורא החרוץ מוזמן לעשות כן. כאן, במדרש תנחומא, קיבל עליו המלך ינאי את הדין ומכאן ממשיך המדרש ברעיון המתחבר לנושא שלנו.
  29. מדרשים רבים יש על חובת הדיינים לדון כשורה ולחשוב שהקב"ה איתם בדין ושהמשפט שהם עושים הוא כביכול בשם הקב"ה ושלא יעוותו את הדין וכו'. בית הדין נקרא "אלהים", ככתוב: "עד האלהים יבוא דבר שניהם וכו' " וכך גם: "אלהים נצב בעדת אל". ראה המדרשים בתחילת פרשות משפטים, שופטים ושוטרים, מינוי הדיינים בתחילת ספר דברים ועוד. מקצתם מובא בדברינו מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה בפרשת משפטים. ושם נמצא גם הפסוק מדברי הימים הנ"ל, דברי יהושפט לדיינים. אלא ששם המשמעות היא כפי שהסברנו: הדיין מייצג את האלהים במשפט. אבל במדרש תנחומא שהבאנו כאן, הדיין כביכול שופט את הקב"ה. כך עכ"פ הוא צריך להרגיש בשבתו על כס המשפט ובעת שהוא סוקר את בעלי הדין. אולי לא רק בשביל להטיל עליו אימה ומורא שייזהר בדין כאילו את הקב"ה הוא שופט, אלא גם משום שבעלי הדין הם ברואים בצלם אלהים. אולי חוזר כאן הרעיון שראינו במדרש תהלים לעיל שהקב"ה "נשפט", אבל מזווית אחרת. ראה גם דברינו אני ואתה עומדים בזירה – או נצחת או נצחתי בפרשת יתרו, על תלמיד חכם – חבר שיוצא מחממת בית המדרש ומתמנה לתפקיד ציבורי, מן הסתם גם לדון, שהוא כביכול מכניס עצמו לזירה מול הקב"ה: "אמר לו הקב"ה: אתה הכנסת עצמך לזירה, ומי שהוא מכניס עצמו לזירה או נָצוּח או נוֹצֵח".
  30. מי הם? אבות העולם: אברהם, יצחק ויעקב, ששמעו ממשה ששמע מירמיהו שנחרב בית המקדש (הראשון).
  31. ציטוט פסוק זה מישעיהו (לא מירמיהו!) בהקשר לחורבן הבית קצת מוזר שהרי ישעיהו לא ראה את חורבן הבית ולא ניבא על קיצו, ושייך יותר לתקופת עליית אשור, לא בבל. ראה פירוש דעת מקרא על נבואת "גיא חזיון" זו. אבל הדרשן, כדרכו נוטל חירות. אפשר שכוונתו לומר שאמנם בסוף ניצלה יהודה וירושלים מממלכת אשור (שלא כאחותה ממלכת ישראל), בנס הגדול שאירע לחזקיה (מלכים ב יט, ישעיהו לז), אבל שוב חטאו בימי מנשה והבאים אחריו, כך שאיגלאי מילתא למפרע שההצלה בימי חזקיהו הייתה זמנית ונבואת ישעיהו על הבכי והמספד נדחתה אבל לא בטלה.
  32. ואפילו לא מצליח להביאו לקבר.
  33. ואז אין למלך כביכול ברירה אלא לגלות עם בניו ולשאת במשא עם הגולים כפי שכבר ראינו לעיל במכילתא דרבי ישמעאל – עמו אנכי בצרה ובמדרשים הנלווים. כאן, בחורבן הבית הוא המקור, כאן היא הסיבה וההתחלה. המלך שלכאורה נכשל בהגנה על בניו, המלך שכביכול בצעירותו הצליח (ראה הפסוקים בשירת הים: "ה' איש מלחמה ה' שמו") - כעת כבר לא מצליח לשמור על נתיניו או בניו. זה אכן מקרא, או שמא שוב מדרש, שאי אפשר לאומרו. ראה שהדרשן אפילו לא טורח להוסיף את המילה "כביכול" כפי שאנחנו שציטטנו את המדרש עשינו. למדרש זה אפשר לצרף את כל המדרשים הקשים על החורבן, אבל בהקשר עם "אילמלי מקרא כתוב", יש לציין את אליהו רבה (איש שלום) פרשה כח: " ... למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שסרחו לפניו בניו ואשתו, ועמד ודחפן והוציאן מתוך ביתו. בכל שנה ושנה הולך ועומד במקום שדחפן, ושוחה מלא קומתו ארצה. אילמלי דבר כתוב אי אפשר לאומרו, כאב שאומר: בניי בניי, וכתרנגולת שמקרקרת על בניה, שנאמר: כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' אלהים צְבָאוֹת בְּגֵיא חִזָּיוֹן וגו' (ישעיה כב ה)". וכן במדרש אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כא: "כך אמר הקב"ה לישראל: בני, מיום שחרבתי ביתי של מטה לא עליתי וישבתי בביתי של מעלה, אלא הייתי יושב בטל ומטר. ואם אין אתם מאמינים לי תנו ידיכם על ראשי וראו טל שעל ראשי. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, שנאמר: שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה (שיר השירים ה ב)".
  34. המלאכים לקב"ה ערב החורבן או מיד לאחריו: "עשה בשביל האבות ... עשה בשביל השבטים .. עשה בשביל הנביאים ... עשה בשביל התלמידים וכו', והקב"ה לא מתרצה. ראה שם בקטע לפני זה שהבאנו.
  35. כאילו קורא את הפסוק: "הָשְלֵך משמים ארץ (את) תפארת ישראל". לא שהקב"ה משליך את תפארת ישראל מהשמים, אלא המלאכים גוערים בו שאם אינו מוכן להתפייס, אזי שישליך את אמרתו, היא תפארת ישראל שאינו יכול עוד לעטות אותה עליו.
  36. לא אמירה, אלא אִמְרָה, היינו בגד. ראה במילונים שאמרה הוא שפת אריג וגם פס צבעוני שנארג על הבגד לשם נוי. אולי גם החלק העליון של המעיל (כמו בעיטור הטלית). כאן בכל מקרה, הכוונה היא בבירור לבגד מלכותי.
  37. לבצוע הוא לחתוך כמו לבצוע את הפת או את הדין. המלאכים אומרים לקב"ה שאם הוא אינו מוכן לסלוח לעם ישראל, אז שיוריד את אמרתו המלכותית. נראה לקשר עניין זה לברית האמרה או האמירה ההדדית בין הקב"ה ובין עם ישראל, עפ"י הפסוקים בספר דברים כו יז-יח: "אֶת־ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל־מִצְוֹתָיו". ראה דברינו אנו מאמיריך ואתה מאמירנו בפרשת כי תבוא.
  38. הקב"ה למלאכים שמבקשים לנחמו על החורבן ושלא יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ראה שם בקטע לפני זה שהבאנו.
  39. שימו במובן של תקלו או אפילו תורידו. המילה "מעל" גורמת להיפוך המשמעות של המילה "שימו". או שפירושו הוא שימו עלי ועליכם על מנת להקל מעל הגולים כפי שמובן מהמשך המדרש. ובמקבילה במדרש תהלים קלז: "שאו" במקום "שימו".
  40. השכינה שגולה עם העם מתחילה כאמור במדרש קודם איכה רבה לעיל בהספד על החורבן, יורדת עמהם כאן לבבל ומשם ממשיכה בכל הגלויות כפי שכבר ראינו במדרשים לעיל. בדרך לגלות, נושא הקב"ה במשא עם העם, עד ועל נהרות בבל. והרי זה ההפך הגמור מהדימוי "כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו" שראינו בגמרא עירובין לעיל. ומסיים שם המדרש: "מהו גם בכינו? שהם מבכים עמהם הקב"ה". מה שמעניין במדרש זה, הגם שהוא חורג מהנושא שלנו, הם "בני בארי" שבאים לעזרת הגולים. ראה המשך המדרש שם: "מה עשו בני בארי? באותה שעה הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לנבוכדנצר. אמר להם: על מה אתם עושים [כך], אמרו לו: אנו אומרים שמא מלך אוהב ערומים אתה. אמר להם: הואיל ואינו אלא דרך בזיון, לכו והלבישום לישראל. מה שכרן של בני בארי? נטה עליהם הקב"ה חסד מכל ארץ ישראל. ואין לך בארץ ישראל שהיו יפים ביותר אלא בני בארי, אמרו: כל אדם שנכנס לשם אינו מבקש לצאת בלא עבירה". בני בארי הם מצאצאי שבט ראובן שגלה ראשון עם שאר שבטי עבר הירדן המזרחי. ראה דברי הימים א ה ו: "בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי" ויש להם גם קשר עם הנביא הושע בן בארי שהוא משבט ראובן. למקורות בנושא עלום זה ראה ספרי דברים שמז, פסיקתא דרב כהנא כד, פסיקתא רבתי לג, פרשני המקרא רש"י, רד"ק, מצודות ועוד. ראה דברינו שבטי עבר הירדן המזרחי בפרשת מטות.