אשר פדית גויים ואלהיו

וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו: (שמואל ב ז כג).1

פרשני המקרא על הפסוק

רש"י:

אשר הלכו אלהים – משה ואהרן שנאמר נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א).

לפדות לו לעם – כך אמרו השלוחים לישראל הקב"ה שלחנו לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה.

רד"ק:

גוים ואלהיו – פי' מגוים ומאלהיו ומ"ם ממצרים משמשת במקום שנים ושלשה. או פירוש והכית גוים ואלהיו, כמו שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. או פירוש גוים על ישראל, כלומר, אשר פדית ממצרים גוים וזקיניו וגדוליו ואמר גוים בלשון רבים כלומר משפחות ישראל.2

ויונתן לא תרגם גוים ואלהיו ואפשר שהיה דעתו כדעת מקצת רבותינו ז"ל שפירשו ואלהיו על השם יתברך, על דרך בכל צרתם לו צר. ואמרו: גוים ואלהיו – כביכול שהוא פדוי עמהם מפני זה לא תרגמוֹ.3

שמות רבה טו ה4

אמר ר' שמעון בן לקיש: גדולה חיבתם של ישראל שנגלה הקב"ה במקום עבודה זרה ובמקום טינופת ובמקום טומאה בשביל לגאלם.5 משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות. אמר: מה אעשה? לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר. מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר ולא אאבד את תרומתי.6 כך ישראל הם תרומתו של הקב"ה … היו בין הקברות … אמר הקב"ה: היאך אני גואלם? להניחם אי אפשר, מוטב לירד ולהצילם … וכשהוציאם קרא לאהרן, אמר לו: טהר אותי, שנאמר: "וכפר את מקדש הקודש" (ויקרא טז לג), "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל" (שם טז).7

שמות רבה פרשה טו סימן יט8

בשביל מי נגלה הקב"ה במצרים? בשביל משה. אמר ר' נסים: משל לכהן שהיה לו גינה של תאנים ובאותה גינה היה בית הפרס.9 ביקש לאכול תאנים. אמר לאחד: לך אמור לאריס שבעל הגינה אומר לך שתביא לו שתי תאנים. הלך ואמר לו כך. השיבו האריס: מי הוא בעל הגנה? לך למלאכתך! אמר הכהן: אני אלך לגנה. אמרו לו: למקום טמא אתה הולך? אמר להם: אפילו יש שם מאה טומאות הולך אני ולא יתבייש שלוחי.10 כך, כשהיו ישראל במצרים אמר הקב"ה למשה: לכה ואשלחך אל פרעה. הלך. ואמר לו [פרעה למשה]: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? … אמר הקב"ה: אלך למצרים … אמרו לו מלאכי השרת: למצרים אתה הולך למקום טומאה? אמר להם: אלך ולא יתבייש שלוחי משה.11

שמות רבה טו יח

בשביל מי נגלה הקב"ה במצרים? בשביל עצמו. משל לבן בית שנתפס ע"י בעל מלאכתו ונחבש.12 אמר לו אדונו: אל תירא, אני בא ומוציאך. שלח עבדו להוציא ולא רצה הפונדקי לשלחו. אמר (בעל המלאכה): יפה עשה הפונדקי,13 שאני אמרתי לו: "אני בא ומוציאו", ולא פקדתיו, שאני משלח את עבדי. כך אמר הקב"ה לאברהם: עתידים הם בניך להשתעבד במצרים ואח"כ אני גואלן … שלח הקב"ה משה לגואלם ולא רצה פרעה. אמר הקב"ה: כראוי עשה פרעה, כי אני אמרתי לאברהם: "דן אנכי" וכי משה "אנכי" או אהרן "אנכי"? לא אמרתי אלא: "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים" (תהלים פא יא).14

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יד15

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משועבדת עמהם, שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד י). וכשנגאלו מה הוא אומר? "וכעצם השמים לטוהר".16 ונאמר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט). אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין? תלמוד לומר: "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה" (תהלים צא טו) …. ואומר: "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו" (שמואל ב ז כג).17

ר' אליעזר אומר: עבודה זרה עברה עם ישראל בים, שנאמר: "ועבר בים צרה והכה בים גלים" (זכריה י יא), ואי זה זה? זה צלמו של מיכה. 18 ר' עקיבא אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: עצמך פדית.19

וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם.20 גלו למצרים שכינה עמהם … גלו לבבל שכינה עמהם … גלו לאדום שכינה עמהם … וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן … "אתי מלבנון כלה", כביכול אני ואת מלבנון גלינו – אני ואת ללבנון עולים.21

שמות רבה טו יב – לי ולכם

"החודש הזה לכם" – ר' מאיר אומר: לי ולכם היא הגאולה,22 כביכול אני נפדה עמכם, שנאמר: "אשר פדית ממצרים גויים ואלהיו" (שמואל ב ז כג).23 וקבעו החודש הזה לי ולכם שאני רואה דם הפסח ומכפר עליכם.24

שמות רבה פרשה טו סימן טז

דבר אחר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר – מה הקב"ה עושה במצרים? בשביל ישראל.25 אמר ר' יצחק נפחא: משל למטרונה שהיתה מקטרגת למלך, נתנה בפִילָקֵי והלך לו.26 היה עמה המלך בפילקי. אמרו לו: מה איכפת לך? אמר להם: כל הימים שאני עמה, אינה נוטלת שם רע. כך נשתעבדו ישראל במצרים וגלה הקב"ה כביכול עמהם שנאמר: "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו ד).27 וכן בבבל שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיה מג יד); וכן במדי … ביון היה הקב"ה עמהם … אמרו לו להקב"ה: כל כך למה? אמר להם כל הימים שאני עמהם, אין נוטלין שם רע … 28

א"ר שמואל בר נחמן: משל לעשיר שיצא בשעת הקיץ. היו אנשים אומרים: בגורן הוא. מה עשה? נכנס ובידו פַּרְכִּיל של ענבים, כדי שידעו הכל שבא מן הכרם.29 כך העובדי כוכבים אמרו להם לישראל: היכן אלהיכם? שנאמר: "אי אלהימו?" (דברים לב לז).30

ויקרא רבה פרשה ט סימן ג

"אראנו בישע אלהים" – א"ר אבהו: זה אחד מן המקראות שישועתם של ישראל היא ישועתו של הקב"ה: "ולכה לישועתה לנו" (תהלים פ ג).31

שבת שלום

ושירת שיר השירים

בחג חירות שמח וכשר

מחלקי המים

עדכון אחרון: 17/01/2017

הערות שוליים

  1. פסוק מתוך תפילת דוד לפני ארון הברית השוכן באוהל זמני (שבנה לו דוד לאחר שהעלה אותו מבית עובד אדום, הפטרת פרשת שמיני הקרובה), תפילה שנאמרה לאחר שהקב"ה מודיעו, באמצעות נתן הנביא, שלא הוא אשר יבנה את בית המקדש, אלא (שלמה) בנו: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ ... וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ ... אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן". ראה תפילה פיוטית זו המתחילה במילים: "מִי אָנֹכִי ה' אלהים וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם: וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ ... וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם ... וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וכו' ". השווה תפילה זו, וכל העניין, עם המקבילה בספר דברי הימים א פרק יז. והפסוק שלנו מתאר את יציאת מצרים כחלק מסקירה היסטורית שדוד עורך שם בתפילתו והוא בסיס חשוב לדברינו להלן. השווה עם הפסוק המקביל בדברי הימים (שם יז): "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ עָם לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם". ושם אין "אלהיו".
  2. עד כאן פירוש קלאסי של פרשני המקרא, ראה באופן דומה גם מצודות. וראה עוד פירוש דעת מקרא על הפסוק שמצד אחד מביא את הפרשנים הקלאסיים ומצד שני מציע שלפחות החצי השני של הפסוק מדבר כבר על הכניסה לארץ "לארצך – בארצך" ולפיכך "גויים ואלוהיו" הם שבעת עממי כנען, לא מצרים, לא עם ישראל ובוודאי שאלהיו אינו שם קדושה: "לארצך - בארצך, כמו: לכל דרכיו משכיל=בכל דרכיו ... לגרש מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו ... כלומר: גויי כנען ואלהיהם ... כל גוי וגוי משבעת עממי כנען ואלהיו. פירוש אחר: גוים אלה שבטי ישראל. ואלהיו-זה משה: ראה נתתיך אלהים לפרעה".
  3. כאן מקדים לנו רד"ק את "הסוד הגדול" ואת ההפתעה ששמרנו להמשך.
  4. נניח לפי שעה את פרשני המקרא ונפנה למדרש. בשביל מי נגלה הקב"ה במצרים? שואל מדרש שמות רבה בפרשה טו ונותן מספר תשובות. וכבר נדרשנו במקצת לנושא זה בדברינו לי ולכם היא הגאולה בפרשת בא והפעם נרחיב ונתמקד בתשובה אחת.
  5. ראה הדימוי של ר' חנינא מספר שורות קודם באותו מדרש: "אמר הקב"ה: כתוב בתורה: בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה (דברים כד יא), אף אני אעשה כך: בארץ מצרים ולא במצרים. וכן אמר משה כצאתי את העיר אפרוש כפי את ה' " (שמות ט כט)". הקב"ה יורד למצרים לגאול את ישראל, אבל שומר על מרחק. עומד מחוץ לארץ מצרים, בריחוק ממקום גילולים ועבודה זרה ושמא גם מבני ישראל עצמם שנטמאו בגילולי מצרים ואילולי ההבטחה לאבות לא היו נגאלים. (וכבר הרחיבו מדרשים ופרשנים על מצוות קידוש החודש שנתנה דווקא במצרים ואכמ"ל). ריש לקיש יוצא בכל עוז כנגד שיטת ר' חנינא.
  6. לאדם (לכהן) יש אפשרות להיטהר, אבל אוכל שנטמא אין לו תקנה. והנמשל ברור. אלא שמדרש זה הוא לכאורה נגד ההלכה וצריך להבין כיצד יכול דרשן באגדה לומר רעיון שאינו כהלכה, מה גם שמדובר בריש לקיש שידיו רב לו בשני העולמות. ואולי מדובר רק בטומאה דרבנן כמאמר ר' צדוק: "מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל" (ברכות יט ע"ב), או כהלכה: "מנפח אדם בית הפרס והולך" (ברכות יט ע"ב, ראה שם: "בא בטהורה - באין עמו בטהורה, בא בטמאה - באין עמו בטמאה, משום כבודו). ואולי ניתן גם לומר שברגע שהקב"ה ירד למצרים היא נעשתה כמו בית הפרס שנידש או נחרש (עירובין ל ע"ב, פסחים צב ע"ב, מועד קטן ה ע"ב) ובטלה הימנו הטומאה. ונשאיר את הנושא לחכמים ובקיאים מאתנו בהלכה ונשמח לקבל תגובות מדולי המים.
  7. אנחנו בגאולת ישראל. ראה דברינו קול דודי בשיר השירים, כל המדרשים על ישראל שלא היו ראויים לגאולה ולפי שהקב"ה היה חפץ בגאולת זכו שהתקיים בהם: "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" – ו"הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונותיכם ". הכהן, הקב"ה יורד עד מ"ט שערי טומאה בלי לעשות חשבונות הרבה, על מנת להציל את תרומתו – את עם ישראל ולקיים הבטחתו לאבות. אבל מי מטהר אותו מטומאתו? אהרון הכהן, חביבם של ישראל,  שהיה איתם בכל שנות השעבוד.
  8. רוב המדרשים שלהלן, הם מפרשה טו בשמות רבה, החודש הזה לכם. ראה גם פסיקתאות רבתי ורב כהנא פרשת החודש.
  9. בית הפרס הוא שדה שנחרשה וידוע שהיה שם קבר ויש חשש טומאה על פני כל השדה. וטומאה זו היא מדרבנן.
  10. שוב מוטיב הכהן שיורד למקום הטומאה, לעיל בשביל ישראל (תרומה שאבדה לו שם) וכעת בשביל משה (שהאריס, פרעה, מעז פנים כנגדו).
  11. בשביל מי נגלה הקב"ה במצרים? בשביל משה - המשלח הולך להציל את השליח ולהגן עליו. אבל "שלוחו של אדם כמותו" ופשיטא שהגנה על כבוד השליח היא הגנה על כבוד המשלח. שהרי פרעה אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו ... לא ידעתי את ה' ...".  ראה שמות רבה ה יד איך פרעה מלגלג על הקב"ה בפני משה ואהרון כאשר הם באים ואומרים לו: "כה אמר ה' אלהי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ... אמר להם: המתינו לי עד שאחפש בספרים שלי ... אמר להם: חיפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו". ראה אגב בהמשך מדרש זה פעם נוספת (ראשונה בעצם) של מוטיב הכהן ובית הקברות (מוטיב שמדרש שמות רבה \ תנחומא מחבב), כאשר פרעה קורא בקול אלהי מואב, עמון, צידון והעברים ולא נענה, עונה לו משה במשל: "למה הדבר דומה? לכהן שהיה לו עבד שוטה. יצא הכהן חוץ למדינה. הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות. התחיל צווח לבני אדם שעומדים שם: לא ראיתם בכאן רבי? אמרו לו: רבך לאו כהן הוא? אמר להם: הן. אמרו לו: שוטה שבעולם, מי ראה כהן בבית הקברות? כך אמרו משה ואהרן לפרעה: שוטה, דרכם של מתים לתובעם בין החיים, שמא החיים אצל המתים? אלהינו חי הוא, אלו שאתה אומר, מתים הם". בהתחלה לא יעלה על הדעת שהכהן ירד אל בית הקברות, מה לחי אצל המת, וכעת הוא בא להציל את תרומתו או לתבוע כבוד אריסו-שלוחו.
  12. בבית הסוהר. ראה הביטוי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה ע"ב) ושם הוא דווקא לעניין מחלה ומרפא.
  13. שלא הסכים לשלוח. ובנמשל, הצדקה לעקשנותו של פרעה? הסבר להכבדת הלב? אבל אנחנו מקדימים את הנמשל.
  14. וכמו שאנחנו אומרים בסדר ההגדה: "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. שנאמר: ועברתי בארץ מצרים ... אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא שליח. אני ה', אני הוא ולא אחר". ומקורותיו בירושלמי הוריות פרק ג הלכה א: "כד אתא רחמנא למיפרקיה ישראל ממצרים, לא שלח, לא שליח ולא מלאך אלא הקב"ה בעצמו דכתיב [שמות יב יב] ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. ולא עוד, אלא הוא וכל דורגון דידיה: אשר הלך אלהים אין כתיב כאן אלא [שמואל ב ז כג] אשר הלכו אלהים". ציטוט של פסוק המוטו שלנו. וכן הוא בשיר השירים רבה ב ט, בפסיקתא דרב כהנא פסקא ה החודש, במדבר רבה יא ב, ונלקט בילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפו: "דומה דודי לצבי. אמר רבי יצחק: מה הצבי הזה מדלג ומקפץ מאילן לאילן ומסוכה לסוכה ומגדר לגדר, כך הקב"ה מדלג ומקפץ ממצרים לים ומים לסיני. במצרים ראו אותו ועברתי בארץ מצרים, בים ראו אותו וירא ישראל את היד הגדולה, בסיני ראו אותו ויאמר ה' מסיני בא". (אבל עם הקמת המשכן נפסקה התגלות זו כדרשה בפסיקתא דרב כהנא פיסקא א - ויהי ביום כלות: "אפריון עשה לו המלך שלמה ... כיון שקיבלו את התורה ונעשו לי לאומה שלימה אמר: אין כבודן של בני שאהא מדבר עמם בפרהסיה, אלא עשו לי משכן ואהא מדבר מתוך משכן". וזה נושא נכבד לענות בו בהזדמנות). ואיפה אנחנו? ראינו "בשביל ישראל" ו"בשביל משה". וכעת "בשביל עצמו". לכאורה "עצמו" זה הוא קיום ההבטחה לאבות ואיננו אלא "בשביל האבות", אך יש כאן גם "בשביל עצמו" ממש שהרי "לא יחל דברו" ו"מה יאמרו", אם לא היה מקיים את דבריו. ולא רק כהבטחה כללית, אלא כמחויבות אישית לרדת למצרים גם אם הדבר קשור בטומאה. הכהן לא עושה מעשיו רק למען התרומה והאריס.
  15. מקבילה לדרשה זו, מילה במילה, נמצאת בספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פד, אך בלשון שונה בספרי זוטא במדבר פרק י. ומשם התגלגלה גם לירושלמי מסכת סוכה פרק ד הלכה ג, לשמות רבה כד א ולקהלת רבה ז ב.
  16. ראה פירוש רש"י על הפסוק: "כמעשה לבנת הספיר - היא הייתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטוהר - משנגאלו, היה אור וחדווה לפניו".וכבר הארכנו לדון בנושא זה בדברינו לבנת הספיר בפרשת משפטים.
  17. גאולת הקב"ה היא בעצם הזדהותו עם צערם של ישראל וצריך להדגיש את ה"כביכול". גוי – עם ישראל, אלהיו – הקב"ה שכביכול גלה עמם. אבל הכנסת הפסוק שלנו לדרשה מעוררת דרשות נוספות, שמיד נראה, ייקחו אותנו צעד נוסף. אגב, שים לב שבנוסח המכילתא וכן הוא במקבילה בספרי במדבר פד ובספרי זוטא (ראה הערה 15), הפסוק הוא: "גוי ואלהיו" בלשון יחיד ואיננו יודעים אם זה עניין מובהק, נוסחאות שונות בפסוק עצמו שגרמו לדרשות שונות, או שיבושי מעתיקים ומלבה"דים.
  18. כיון שנדרשנו לפסוק שלנו, שתי דרשות קיצוניות לפנינו. האחת, ש"גויים ואלהיו" היא עבודה זרה שהיו ישראל שטופים בה במצרים ויצאו איתה! ראה גם שמות רבה כד א: "אמר ר' יהודה ב"ר אלעאי: לא דיים שעבר עמהם צלמו של מיכה אלא שהיו מקישין כלפי מעלה דברים שנאמר: (שמואל ב ז) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו". ומשם הדרך קצרה לחטא העגל ולומר גם עליו: "אשר פדית". ופסל מיכה שעבר עמם בים הוא נושא נכבד שנגענו בו במקצת בדברינו וימרו על ים סוף בפרשת בשלח. והדברים עתיקים.
  19. הקיצון השני, הוא דרשת ר' עקיבא על הקב"ה שכביכול נפדה בעצמו ביציאת מצרים, עד ש"אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו". וכן הוא בקהלת רבה ז ב, הפעם בוויכוח עם עמיתו, ר' יוסי הגלילי: "אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם ולשום לו שם, אמר ר' יוסי הגלילי: אומה ואלהיה. אמר לו ר' עקיבא: עשית קודש חול, אמרו ישראל לפני הקב"ה: כביכול עצמך פדית". אך  ממקורות אחרים נראה כאילו ר' עקיבא ריכך דרשה זו ואולי אפילו חזר בו ממש. ראה ספרי זוטא פרק י: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: מלמד שעברה עמהן ע"ז בים. אמר לו ר"ע: חס ושלום! לא עברה עמהם ע"ז בים. אלא כך אמר להם: כדרך שהייתם משועבדים, כביכול השעבוד לפני. וכן הוא אומר: כי הנוגע בכם נגע בבבת עינו". ובשמות רבה פרשה מב, שם רבי עקיבא דברים קשים בפיהם של בני ישראל בחטא העגל, בדיוק על בסיס הפסוק שלנו: "והמה דברו עלי כזבים. ומה כזבים דברו על הקב"ה? דרש רבי עקיבא: אמרו: וכי עמנו היה עסוק? עם עצמו היה עסוק! לעצמו פדה ולא פדה אותנו, שנאמר: "מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו". האם חזר בו ר' עקיבא? האם אפשר להכיל את כל הדרשות האלה גם יחד? הקב"ה אכן נפדה והם העלילו עלילות והפכו את הקודש חול.
  20. ראה כדוגמא נוספת הדרשה במדרש תהלים (בובר) מזמור יא, על הפסוק: "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" כתוב "נודו" וקוראים: "נודי": "בשעה שגלו ישראל היו אומות העולם אומרים להגלותן ממקומן. אמרו: כנוד נדדו הרב ותלמידו, נודו כתיב נודי קרי, כלפי מעלה וכלפי מטה אמרו, כלפי מעלה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו (משלי כז ח), ואין איש אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו ג)".
  21. כאן הוא חוזר לדרשה של "בכל צרתם לו צר" ולמוטיב של הזדהות השכינה עם צערם וסבלותם של ישראל. ראה המבנה הקלאסי של הדרשה, אשר פותח ומסיים בנושא "כללי ונאה" ובתווך דבריהם הסוערים של ר' אליעזר ור' עקיבא. מי שהקשיב לכל הדרשה הרוויח ומי ששמע רק תחילתה וסופה, אולי לא הפסיד ...
  22. ראה דברים רבה (ליברמן) פרשת נצבים: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות" - אם שמרתם את התורה לא על עצמכם בלבד אתם עושין צדקה אלא עלי ועל עצמכם - לי ולכם". הפדות ממצרים כמו שמירת התורה הם "גאולה הדדית" של אלהים ואדם.
  23. ר' מאיר, תלמידו של ר' עקיבא, חוזר ומאושש את דרשת רבו: "גויים" הוא עם ישראל בלשון רבים ו"אלהיו" הוא לשון קודש – הקב"ה עצמו נפדה ביציאת מצרים. מגאולה למען ישראל, למען משה, למען האבות, "למען עצמו" של הזדהות, הגענו לגאולת הקב"ה עצמו הוא ובעצם לגאולה משותפת: "לי ולכם היא הגאולה". ר' מאיר כר' עקיבא לא חוסך גם הוא את שבטו מבני ישראל (ראה במדבר רבה ז ד: "ויפתוהו בפיהם"), אך הוא יכול להכיל את כל השיטות: ר' אליעזר, ר' יוסי הגלילי, פדה את עצמו יחד עם חטא העגל. כביכול אין לקב"ה ברירה אלא לגאול את עם ישראל, לספוג את עלבונות עם ישראל וחטאיו ולהמשיך בתהליך, משום שזו גאולתו שלו. אך עדיין צריכים אנו להבין מאי האי? מה פירוש שהקב"ה עצמו נפדה במצרים? מה "הנקודה" כאן?
  24. ובשמות רבה טו ה לעיל ראינו שהאדם גם מכפר על הקב"ה: "וכשהוציאם קרא לאהרן, אמר לו: טהר אותי, שנאמר: וכפר את מקדש הקודש, וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל". הגאולה, התורה והכפרה הם הדדיים בין האדם וקונו.
  25. חזרנו לכאורה למוטיב "בשביל ישראל", אבל מדרש זה הכיר את המכילתא לעיל ואולי ייתן לנו תשובה על: מאי האי?
  26. פילקי הוא בית משמר (ביוונית). המלך שם את המטרונה בבית הסוהר, אך מיד משנה דעתו ומצטרף אליה, או שומר מקרוב.
  27. וסוף הפסוק: "ואנכי אעלך גם עלה". וזה המוטיב הקודם "בשביל האבות" ושמירת ההבטחה, אך כאן המוטיב הוא "בכל צרתם לו צר", שכבר ראינו לעיל.
  28. השכינה גולה עם עם ישראל על מנת למנוע ממנו שם רע, אבל לגויים יש את השיפוט שלהם. ראה דברי יחזקאל לו כ: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ", עד שיש צורך בגאולה שתמנע המשך חילול ה': "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה".
  29. המשל על העשיר לא כ"כ ברור ואפשר שהגיע לידינו חסר. עכ"פ, הציבור היה סבור שהוא נמצא בגורן (ראה בעז במגילת רות), והוא מפתיע אותם כשהוא בכרם.
  30. תשובת המדרש שם לגויים המנאצים, במקביל לאשכול הענבים במשל, שמיצו מושווה לדם במקומות רבים, היא: "מה הקב"ה עתיד לעשות לה? (דברים לב) אשכיר חצי מדם, ולא זאת בלבד אלא שעתיד לדרכן שנאמר (ישעיה סג) פורה דרכתי לבדי". אבל אותנו מעניין דווקא הקטע שעובדי הכוכבים מקנתרים את ישראל ואומרים: "אי אלוהימו"? שהוא המפתח להבנת משמעות פדות הקב"ה במצרים – חילול ה'. ועל כך רבו הפסוקים והמדרשים ולא נוכל להביא את כולם. משה אומר: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לב יב), וכן: "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (במדבר יד טז). ובמדרש: "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל" (ברכות לב ע"א. ויהושע אומר לאחר מפלת העי: "וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (יהושע ז ט). ורש"י שם מפרש: "ומה תעשה לשם גבורתך שיצא כבר ועתה יאמרו תשש כוחו". ויואל זועק על מכת הארבה: "חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם" (יואל ב יז). ובעל ספר תהלים מיצר על נאוץ שם ה': "זְכָר זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף ה' וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ" (תהלים עד י) ומייחל לתשועה בשל כבוד ה': "עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ" (שם עט ט). מעורבות הקב"ה בגאולה, אינה רק כהזדהות המלך עם המטרונה, אלא כהעשיר שיוצא מהכרם. חילול שם ה' הוא "בעיה שלו" (גם אם ישראל אשמים) ולפיכך הגאולה היא, כביכול עבורו, וגאולת \ פדות שמו המחולל לא כביכול אלא ממש. ראה תנחומא (בובר) אחרי מות יג: "ויושע ה' ביום ההוא (שמות יד ל) - ויִוָשָׁע כתיב". הקב"ה נושע על ים סוף כאשר ראו סופית את קבורתו ונקמתו במצרים, שם חולל שמו.
  31. כישועת מצרים, כך גם הישועה לעתיד לבוא, אינה רק ישועתם של ישראל, אבל כביכול של הקב"ה, שהוא עצמו נושע ונגאל. ראה הדרשה בויקרא רבה שם (עליה הארכנו לדרוש בדברינו ושם דרך אראנו בישע אלהים, בפרשת צו): ושם דרך - מי ששם את דרכו כיאות, אראנו בישע אלהים – הוא יזכה לראות בישעו של אלהים עצמו. לא (רק) בישע שאלהים יעשה, אלא בגאולת הקב"ה כביכול בעצמו. ראה גם מדרש תנחומא פרשת אחרי מות סימן יב: "אמר רבי אבהו: כל ישועה שבאה לישראל, היא של הקב"ה, שנאמר (תהלים צא) עמו אנכי בצרה וגו'. ואראהו בישועתי, אמרו ישראל: רבש"ע הואיל ואמרת עמו אנכי בצרה הושיעה ימינך וענני (תהלים ס) שאם אתה עונה אותנו הישועה שלך היא שנאמר (תהלים פ ג) ולכה לישועתה לנו, שלא תהא הימין לאחור". גאולת הקב"ה היא קידוש ה' שחייב לבוא לאחר חילול ה' הנורא. ומה שהיה נכון ביציאת מצרים ויקרה בגאולה השלימה, אירע גם בימינו. ראה דברי הרב עמיטל ז"ל בשיחת יום העצמאות תשס"ב, "שובנו אלהי ישענו", ישיבת הר ציון, אלון שבות: "בעקבות השואה לא נותרה שום סיבה בעולם לדחות את גילוי קידוש השם בעולם על-ידי כינון מדינת ישראל. לאחר חילול השם הגדול של השואה נדרשה תשובה היסטורית של קידוש השם. תקומת המדינה וניצחונותיה במלחמות ישראל מול צבאות ארצות ערב שקמו עליה, היוו תשובה של קידוש השם". ראה עניין זה גם בספרו של משה מיה: עולם בנוי חרב ובנוי, הוצאת תבונות, תשס"ב, עמודים 72-73, 88.