צערם של ישראל

שמות רבה א כז

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב יא) … שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן. והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה.1

אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. זהו שכתוב: "וירא ה' כי סר לראות" – ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה".2

שמות רבה ב ו

"ויאמר משה אסורה נא ואראה" … הפך פניו והביט, שנאמר: "וירא ה' כי סר לראות". כיון שהביט בו הקב"ה אמר: נאה זה לרעות את ישראל. א"ר יצחק: מהו כי סר לראות? אמר הקב"ה: סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן. מיד: "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. ויאמר משה משה".3

שמות רבה פרשה ב סימן ה

… ואומר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט), א"ל הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויים בצער? הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים, כביכול אני שותף בצערן.4

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יד

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משועבדת עמהם, שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד י). וכשנגאלו מה הוא אומר? "וכעצם השמים לטוהר".5 ונאמר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט). אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין? תלמוד לומר: "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה" (תהלים צא טו) …. ואומר: "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו" (שמואל ב ז כג) … ר' עקיבא אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: עצמך פדית. וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם.6 גלו למצרים שכינה עמהם … גלו לבבל שכינה עמהם … גלו לאדום שכינה עמהם … וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן … "אתי מלבנון כלה", כביכול אני ואת מלבנון גלינו – אני ואת ללבנון עולים.7

שמות רבה פרשה ה סימן כב (סוף הפרשה)

"ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה כג) …. מהו: "והצל לא הצלת"? ר' ישמעאל אומר: והצל לא הצלת ודאי. ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין! באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין.8

מסכת תענית דף יא עמוד א

תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת צבור.9

תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי … אלא: יצער אדם עם הצבור.10 שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" (שמות יז יב). וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער – אף אני אהיה עימהם בצער.11

וכל המצער עצמו עם הצבור – זוכה ורואה בנחמת צבור.

ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? – אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר: "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (חבקוק ב יא). דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך" (תהלים צא יא). רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר: "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז ה). ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר: "אתם עדי נאם ה' " (ישעיהו מג י).

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דעמלק פרשה ב

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל בנס, כביכול הנס לפניו, שנאמר: "ה' נסי". צרה לישראל – כאילו צרה לפניו, שנאמר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט). שמחה לישראל – כאילו שמחה לפניו, שנאמר: "כי שמחתי בישועתך" (שמואל א ב א).12

ספר הכוזרי מאמר ג אות יט

… ומפני כן קבעו לנו שיתפלל היחיד תפילת הציבור, ושתהיה תפילתו בציבור בעוד שיוכל לא פחות מעשרה, כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה, ויסתדר מהכל תפילה שלמה בכוונה זכה. ותחול הברכה על הכל ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה. … ומשל מי שהתפלל לצורך עצמו, כמשל מי שהשתדל לחזק את ביתו לבדו ולא רצה להיכנס עם אנשי המדינה בהיעזרם על חיזוק חומותם. הוא מוציא הרבה ועומד על הסכנה. ואשר יכנס במה שנכנסים בו הציבור, מוציא מעט ועומד בבטחה. כי מה שמקצר ממנו אחד משלימו אחר, ותקום המדינה בתכלית מה שיש ביכולת, ויהיו אנשיה מגיעים כולם אל ברכתה בהוצאה מועטת עם הדין וההסכמה.13

שנזכה לנחמה

מחלקי המים

עדכון אחרון: 08/05/2019

הערות שוליים

  1. ראה דברינו ויצא אל אחיו וירא בסבלותם בפרשת שמות בהם עמדנו על העניין המופלא הזה, שמשה שגדל בבית המלוכה המצרי יוצא יום אחד מארמון המלכות ומגלה את אחיו היהודים הנאנקים תחת עבודת הפרך של מצרים. שם הזכרנו את שאלת אברבנאל בשמות ב יא: "אם משה רבנו עליו השלום גדלו בת מלך בבית המלכות והיה לה לבן, איך נאמר: ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם? כי מאין היה יודע משה שהיהודים האומללים היו אחיו? ואיך יצא מבית המלך להתחבר עם העבריים העסוקים בעבודת פרך, שכל אחד מהם אם יוכל יתרחק מחברתם לבל יראה ברעתם, כל שכן האיש משה שלא היה מהם ולא מהמונם?". תשובות שונות יש לשאלה זו ומכולן נראית התשובה: הוא ראה שהם אחיו. אי אפשר למחוק את הניצוץ היהודי.
  2. בהיותו במצרים, בעת שיצא מבית פרעה לראות בסבלותם של אחיו, הובטח למשה שיזכה למראה הסנה בזכות ראייתו בצער ישראל במצרים. ואולי אין זו הבטחה אלא בטחון שזה האיש המתאים. ראיית הסבל של משה את אחיו במצרים סימנה את תפקידו בעתיד. אח"כ נטל הרבה מתחת ידם של בני ישראל, אבל כאן ראה את סבלם ולא הפנה את גבו.
  3. אם המדרש הקודם מציין שראיית הסבל במצרים קבעה את מעמד הסנה, כאן, מדגיש המדרש, שגם כאשר משה רחוק מאד בזמן ובמקום ממצרים ורועה את צאן יתרו במדבר (ארבעים שנה עפ"י מסורת המדרש, ספרי דברים פיסקא שנז), עדיין הוא סר וזעף ורואה בצערם של ישראל. ואע"פ כן, קשה היה לקב"ה לשכנע את משה לקחת על עצמו את השליחות. האם הצער הגדול ריפה את ידיו ודכדך את מוכנותו לשליחות? האם חש שמתחת לצער וסבל זה מסתתרים השלמה עם עבדות, גלות ורפיון?
  4. לא רק משה, הקב"ה עצמו כביכול סר לראות בצערם של ישראל ומתגלה למשה בדיבור מתוך שיח של קוצים. רבו המדרשים על הפסוק בישעיהו: "בכל צרתם לו צר" ועל הפסוק בתהלים צא: "עמו אנכי בצרה" ולא נוכל להזכיר כאן רק מעט מזעיר. ראה ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פד: "וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים, כביכול שכינה משתעבדת עמהם, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד י). וכן הוא אומר: בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט). אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין? ת"ל: יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו)". ואיפה היא צרת היחיד? במות נדב ואביהוא, למשל. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת אחרי מות סימן יג: "ב' פעמים כתיב: לפני ה', וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' (במדבר ג ד). למה ב' פעמים? אמר הקב"ה הוציאו את המת מלפני, שכן כתיב: קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש (ויקרא י ד). כביכול כשישראל בצרה אף הוא עמהם, שכן כתיב: בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט)". ראה עוד אסתר רבה י א: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך, נדדו שמים כסאו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שראה את ישראל בצרה. וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר (תהלים קכ"א) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל! אלא בזמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בשלוה. לכך נאמר (תהלים מד) עורה למה תישן ה' ". ראה מקור מדרש זה בשירת הלויים במקדש, תוספתא סוטה פרק יג הלכה ט: "מעוררין אלו הלוים שאומרים על הדוכן: עורה למה תישן ה'. אמר להן רבן יוחנן בן זכיי: וכי יש שינה לפניו, והלא כבר נאמר: הנה לא ינום ולא ישן? אלא כל זמן ישראל שרוין בצער ואומות העולם שרוין בשלוה כביכול עורה למה תישן".
  5. שבשעה שנגאלו ישראל, היטהרו השמים, ראה פירוש רש"י על הפסוק: "וכעצם השמים לטוהר - משנגאלו, היה אור וחדווה לפניו". ראה דברינו לבנת הספיר בפרשת משפטים.
  6. ראה כדוגמא נוספת הדרשה במדרש תהלים (בובר) מזמור יא, על הפסוק: "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" כתוב "נודו" וקוראים: "נודי": "בשעה שגלו ישראל היו אומות העולם אומרים להגלותן ממקומן. אמרו: כנוד נדדו הרב ותלמידו, נודו כתיב נודי קרי, כלפי מעלה וכלפי מטה אמרו, כלפי מעלה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו (משלי כז ח), ואין איש אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו ג)".
  7. הקב"ה לא רק גולה עם עם ישראל ושותף לצערם, הוא כביכול גם נפדה איתם בעת שהם נגאלים. וכבר הארכנו לדון במוטיב זה בדברינו אשר פדית גויים ואלוהיו בפסח. ראה גם לי ולכם היא הגאולה בפרשת בא. כאן, אנחנו עדיין בצער ובסבל.
  8. כל כך הזדהה משה עם צערם של ישראל, עד שנכנס כביכול לעימות עם הקב"ה, והטיח דברים כלפי מעלה. אך לא יכלה מידת הדין לפגוע במשה, לפי שכל מה שעשה ואמר היה בתוך הזדהות עם צערם של ישראל. "להודיעך שכל זמן שישראל בצער צדיקים מצטערים עמהם" (ויקרא רבה כח ו). וכבר הארכנו בדברי משה אלה בדברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות. ראה גם דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך. בין כך ובין כך, בזכות השתתפות זו של משה בצערן של ישראל ביקש מהקב"ה להכינס לארץ ולבטל את גזירת "כי לא תעבור את הירדן הזה". ראה דברים רבה יא י: "באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך כמה צער נצטערתי עליהם במצות עד שקבעתי להן תורה ומצות. אמרתי: כשראיתי בצרתן, כך אראה בטובתן. ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה". טענה זו של משה לא התקבלה וכבר הראינו בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן שזו בדיוק הסיבה מדוע לא התקבלה בקשתו של משה. הזדהותו המוחלטת עם צערו של דור המדבר היא שהניחה אותו לצידם (משקיף מלמעלה מצד אחד על המדבר בו הם טמונים ומצד שני על הארץ אליה לא זכה לבוא) ורק לעתיד לבוא ייכנס לארץ איתו ביחד, שנאמר: "ויתא ראשי עם".
  9. הרבה דברים נאמרו על פרישה מן הציבור, החל בדברי דרך ארץ של הלל במסכת אבות פרק ב משנה ד: "הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו וכו' ", וכלה באמירה הלכתית קשה: "כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו לכל דבר" (מסכת שמחות פרק ב הלכה ח), שהוא מעין נידוי.
  10. כך בצער כולל. וגם בצער של חלק מהציבור, כגון אסון בעיר מסוימת בלבד, ראה מדרש משנת רבי אליעזר פרשה טו עמוד 289, שמרחיב את דברי המשנה בתענית פרק ג משנה ד, ואלה דבריו: "כל עיר שיש בה אחת מכל המכות הללו, אותה העיר מתענה ומתרעת. כל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. ושאר כל ישראל הרחוקים מהן, לא מתענין ולא מתריעין, אבל מבקשין רחמים על אחיהן ישראל השרויין בצער, כענין שנאמר בישעיה: ונשאת תפילה בעד השארית הנשארה. ואם לא בקשו עליהן רחמים, הרי אלו חוטאין, כענין שנאמר בשמואל: גם אנכי חלילה לי מחטוא ליי מחדול להתפלל בעדכם".
  11. ראה מקור במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק פרשה א: "ויקחו אבן וישימו תחתיו, וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת או קלוקרון אחד שיניחו תחתיו? אלא אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהן בצער". וכן הוא במדרשים רבים נוספים, כגון מדרש אגדה (בובר) שמות פרק יז: "ויקחו אבן וישימו תחתיו וגו'. וכי לא היה למשה כר או כסת לישב עליו, אלא אמר משה כל זמן שישראל בצער אף אני אהיה בצער, מכאן שלא יפרוש אדם מן הצבור". משה הוא המנהיג ופשיטא שיהיה עם עם ישראל בצער ופשיטא שלא יפרוש מן הציבור. אז מה כאן החידוש? מה הלקח ממשה? השוואת התנאים והצניעות! ללוחמים למטה כלל לא משנה אם משה יושב על כרית, כסת או כסא נח. אבל למשה זה משנה. כמנהיג וכאחד העם הוא מבקש לחוות גם את הקשיים הפיסיים, להיות בצער ממשי ולא רק בהזדהות ובתפילה. ראה דברי אוריה לדוד בשמואל ב פרק יא פסוק יא: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת?".
  12. וכן הוא בדומה בצער החורבן וכמאמר חכמים בגמרא תענית דף ל עמוד ב: "כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר: שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו סו י). מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה". וכן הוא כאן, מי שמשתתף בצערם של ישראל זוכה גם לראות בשמחתם ותשועתם. ומי שלא רואה זה, גם לא רואה זה.
  13. הסכמות משותפות. ומהשתתפות בצער ובשמחה נבוא להשתתפות ושותפות בבנייה ובעשייה. משואה לתקומה ומגלות למדינה והכל רק ביחד.