צערם של ישראל

שמות רבה א כז

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב יא) … שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן. והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה.1

אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. זהו שכתוב: "וירא ה' כי סר לראות" – ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה".

שמות רבה ב ו

"ויאמר משה אסורה נא ואראה" … הפך פניו והביט, שנאמר: "וירא ה' כי סר לראות". כיון שהביט בו הקב"ה אמר: נאה זה לרעות את ישראל. א"ר יצחק: מהו כי סר לראות? אמר הקב"ה: סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן. מיד: "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. ויאמר משה משה".2

שמות רבה פרשה ב סימן ה

… ואומר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט), א"ל הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויים בצער? הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים, כביכול אני שותף בצערן.3

שמות רבה פרשה ה סימן כב (סוף הפרשה)

"ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה כג) …. מהו: "והצל לא הצלת"? ר' ישמעאל אומר: והצל לא הצלת ודאי. ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין! באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין.4

מסכת תענית דף יא עמוד א

תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת צבור.

תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי … אלא: יצער אדם עם הצבור.5 שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" (שמות יז יב). וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער – אף אני אהיה עימהם בצער.6

וכל המצער עצמו עם הצבור – זוכה ורואה בנחמת צבור.

ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? – אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר: "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (חבקוק ב יא). דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך" (תהלים צא יא). רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר: "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז ה). ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר: "אתם עדי נאם ה' " (ישעיהו מג י).

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דעמלק פרשה ב

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל בנס, כביכול הנס לפניו, שנאמר: "ה' נסי". צרה לישראל – כאילו צרה לפניו, שנאמר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט). שמחה לישראל – כאילו שמחה לפניו, שנאמר: "כי שמחתי בישועתך" (שמואל א ב א).7

 

 

שנזכה לנחמה

מחלקי המים

 

עדכון אחרון: 09/06/2015

הערות שוליים

  1. ראה דברינו ויצא אל אחיו בפרשת שמות בהם עמדנו על העניין המופלא הזה שמשה שגדל בבית המלוכה המצרי, יוצא יום אחד מארמון המלכות ומגלה את אחיו היהודים הנאנקים תחת עבודת הפרך של מצרים וכשאלת אברבנאל בשמות ב יא: "אם משה רבנו עליו השלום גדלו בת מלך בבית המלכות והיה לה לבן, איך נאמר: ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם? כי מאין היה יודע משה שהיהודים האומללים היו אחיו? ואיך יצא מבית המלך להתחבר עם העבריים העסוקים בעבודת פרך, שכל אחד מהם אם יוכל יתרחק מחברתם לבל יראה ברעתם, כל שכן האיש משה שלא היה מהם ולא מהמונם?". ראה התשובות השונות שניסינו לתת שם.
  2. במדרש הקודם הובטח למשה, עוד בהיותו במצרים, שיזכה למראה הסנה בזכות ראייתו בצער ישראל במצרים אז, בעת שיצא מבית פרעה לראות בסבלותם של אחיו. וכאן, מדגיש המדרש, גם כשהא רחוק מאד בזמן ובמקום ממצרים ורועה את צאן יתרו במדבר (ארבעים שנה עפ"י מסורת המדרש, ספרי דברים פיסקא שנז), עדיין הוא סר וזקף ורואה בצערם של ישראל.
  3. לא רק משה, הקב"ה עצמו כביכול סר לראות בצערם של ישראל ומתגלה למשה בדיבור מתוך שיח של קוצים. ורבו המדרשים על הפסוק בישעיהו: "בכל צרתם לו צר" ולא נוכל להביא אלא אחד או שניים מהם. ראה ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פד: "וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים, כביכול שכינה משתעבדת עמהם, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד י). וכן הוא אומר: בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט). אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין? ת"ל: יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו)". ואיפה היא צרת היחיד? במות נדב ואביהוא, למשל. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת אחרי מות סימן יג: "ב' פעמים כתיב לפני ה', וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' (במדבר ג ד). למה ב' פעמים? אמר הקב"ה הוציאו את המת מלפני, שכן כתיב קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש (ויקרא י ד). כביכול כשישראל בצרה אף הוא עמהם, שכן כתיב: בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט)". וראה עוד אסתר רבה י א: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך, נדדו שמים כסאו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שראה את ישראל בצרה. וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר (תהלים קכ"א) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל! אלא בזמן שישראל שרויין בצער ואו"ה בשלוה. לכך נאמר (תהלים מד) עורה למה תישן ה' ".
  4. כל כך הזדהה משה עם צערם של ישראל, עד שנכנס כביכול לעימות עם הקב"ה, והטיח דברים כלפי מעלה. אך לא יכלה מידת הדין לפגוע במשה, לפי שכל מה שעשה ואמר היה בתוך הזדהות עם צערם של ישראל. "להודיעך שכל זמן שישראל בצער צדיקים מצטערים עמהם" (ויקרא רבה כח ו). וכבר הארכנו בדברי משה אלה בדברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות. ובזכות השתתפות זו של משה בצערן של ישראל ביקש גם לבטל את גזירת "כי לא תעבור את הירדן הזה". ראה דברים רבה יא י: "באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך כמה צער נצטערתי עליהם במצות עד שקבעתי להן תורה ומצות. אמרתי: כשראיתי בצרתן, כך אראה בטובתן. ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה". טענה זו של משה לא התקבלה וכבר הראינו בדברינו על דור המדבר שזו בדיוק הסיבה מדוע לא התקבלה. יען שמשה ממשיך להזדהות עם צערו של דור המדבר ורק לעתיד לבוא ייכנס לארץ איתו ביחד, שנאמר: "ויתא ראשי עם".
  5. כך בצער כולל. וגם בצער של חלק מהציבור, כגון אסון בעיר מסוימת בלבד, ראה מדרש משנת רבי אליעזר פרשה טו עמוד 289, שמרחיב את דברי המשנה בתענית פרק ג משנה ד, ואלה דבריו: "כל עיר שיש בה אחת מכל המכות הללו, אותה העיר מתענה ומתרעת. כל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. ושאר כל ישראל הרחוקים מהן, לא מתענין ולא מתריעין, אבל מבקשין רחמים על אחיהן ישראל השרויין בצער, כענין שנאמר בישעיה: ונשאת תפלה בעד השארית הנשארה. ואם לא בקשו עליהן רחמים, הרי אלו חוטאין, כענין שנאמר בשמואל: גם אנכי חלילה לי מחטוא ליי מחדול להתפלל בעדכם".
  6. ראה מקור במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק פרשה א: "ויקחו אבן וישימו תחתיו, וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת או קלוקרון אחד שיניחו תחתיו? אלא אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהן בצער". וכן הוא במדרשים רבים נוספים, כגון מדרש אגדה (בובר) שמות פרק יז: "ויקחו אבן וישימו תחתיו וגו'. וכי לא היה למשה כר או כסת לישב עליו, אלא אמר משה כל זמן שישראל בצער אף אני אהיה בצער, מכאן שלא יפרוש אדם מן הצבור". משה הוא המנהיג ופשיטא שיהיה עם עם ישראל בצער ופשיטא שלא יפרוש מן הציבור. אז מה כאן החידוש? מה הלקח ממשה? השוואת התנאים והצניעות! ללוחמים למטה כלל לא משנה אם משה יושב על כרית, כסת או כסא נח. אבל למשה זה משנה. כמנהיג וכאחד העם הוא מבקש לחוות גם את הקשיים הפיסיים, להיות בצער ממשי ולא רק בהדהות ובתפילה. ראה דברי אוריה לדוד בשמואל ב פרק יא פסוק יא: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת?".
  7. וכן הוא בדומה בצער החורבן וכמאמר חכמים בגמרא תענית דף ל עמוד ב: "כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר: שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו סו י). מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה". וכן הוא כאן, מי שמשתתף בצערם של ישראל זוכה גם לראות בשמחתם ותשועתם. ומי שלא רואה זה, גם לא רואה זה.