מיוחדים

אגדה סותרת הלכה

מיוחדים, תש"ף

עדכון אחרון: 28/03/2023

מים ראשונים: נושא 'הלכה ואגדה' הוא רחב מיני ים וכבר נדרשו לו רבים וטובים ולא נהין נפשנו עבור בגבולם. אנו מבקשים להתמקד בקטע מאד מסוים: להציג מספר מקורות בהם בעל האגדה מפתח דרשה נאה שיש בה לקח טוב ומוסר נאה ונשמעת יפה באוזני קהל שומעיו. אך יש לה רק "בעיה קטנה" אחת – היא לכאורה נוגדת את ההלכה!

 

מדרש תנחומא פרשת תזריע סימן ו – הכהן שמלמד את אשתו לראות נגעים

מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים. מָטָה ידו, בִּקֵש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו אמר לה: בשביל שבני אדם רגילין לבוא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם. אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים: אם ראית שְׂעָרוֹ של אדם שיבש המעין שלו, תהא יודעת שלקה, לפי שכל שֵׂעָר וְשֵׂעָר ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו. יבש המעין שלו – יבש השער. אמרה לו אשתו: ומה אם כל שֵׂעָר וְשֵׂעָר ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם, וכמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה! לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ.1

שמות רבה טו ה – מוטב לטמא עצמי מלאבד תרומתי

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר" … אמר ר' שמעון בן לקיש: גדולה חיבתם של ישראל שנגלה הקב"ה במקום עבודה זרה ובמקום טינופת ובמקום טומאה בשביל לגאלם. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות. אמר: מה אעשה? לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר. מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר ולא אאבד את תרומתי. כך ישראל הם תרומתו של הקב"ה, שנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" (ירמיה ב ג); היו בין הקברות … אמר הקב"ה: היאך אני גואלם? להניחם אי אפשר, מוטב לירד ולהצילם, שנאמר: "וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג ח). וכשהוציאם, קרא לאהרן וטהר אותו, שנאמר: "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל".2

מסכת סנהדרין דף לט עמוד א – הקב"ה נטמא וצריך להיטהר

אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם כהן הוא, דכתיב: "ויקחו לי תרומה" (שמות כה ב), כי קבריה למשה – במאי טביל? וכי תימא במיא והכתיב: "מי מדד בשעלו מים" (ישעיהו מב יב).3 – אמר ליה: בנורא טביל, דכתיב: "כי הנה ה' באש יבוא" (ישעיהו סו טו) – ומי סלקא טבילותא בנורא? – אמר ליה: אדרבה, עיקר טבילותא בנורא הוא, דכתיב: "וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא כג).4

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת אמור פרק כא פסוק א – אין טומאה לצדיקים

ומעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים והיה ר' יהושע הגרסי משמשו.5 פעם אחת יום הכיפורים היה ולקח רשות מר' עקיבא והלך לו לביתו. בא אליהו ז"ל ודפק על פתח הדלת, אמר לו: מי אתה? אמר לו: אליהו אני. אמר לו: מה תרצה? אמר לו: באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת.6 מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכל העם ישנים. באותה שעה הגיע אליהו אצל הפתח ונפתח הפתח. נתחזק אליהו ונטפל בו.7 אמר לו ר' יהושע: ולאו כהן אתה?8 אמר לו: בני, אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים …9 וכשיצאו מן המערה נסתם פיהו והודו ושבחו למי שאמר והיה העולם, וכשבאו אמר אליהו לר' יהושע הגרסי לך אמור לחכמים שילמדו לתלמידהם כי אין טומאה לצדיקים, ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים: "לנפש לא יטמא בעמיו", אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה:10

אבות דרבי נתן נוסח א פרק ב – השושבין שקרע את הכתובה

רבי יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשלוחו: צא וקדש לי נערה יפה וחסידה ומעשיה נאין. הלך אותו שליח וְקִדְשָׁהּ. לאחר שקדשה הלך ומצאה שזינתה עם אחר. מיד היה דן קל וחומר מעצמו ואמר: אם אני נותן לה כתובה מעכשיו, נמצא מחייבה מיתה ונפטרנה מאדוני לעולם.11

בראשית רבה פרשה לח סימן ו – בין שלום לעבודה זרה

רבי אומר: גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע ד יז). אבל משנחלקו מה הוא אומר? "חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" (הושע י ב). הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת.12

פסיקתא דרב כהנא, פסקא כד "עד ה' אלהיך" – היחס לכופר בעיקר

אמר ר' יודה בר' סימון: "שובה ישראל עד ה' אלהיך" – אפילו כפרתה בעיקר. אמר ר' לעזר: בנוהג שבעולם אדם עומד מבזה את חבירו ברבים ולאחר זמן הוא מבקש לרצות לו והוא אומר לו: את מבזה אותי ברבים ומתרצה אותי ביני ובינך? לך והבא אותן האנשים שבזית אותי לפניהם ואני מתרצה לך. אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק והקב"ה אומר לו לעשות תשובה ביני ובינך ואני מקבלך.13

רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יד – הגלגול לספרות ההלכה

במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא? 14 כשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו ומת, והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא. שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג כב).15 אף על פי שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה.16

קהלת רבה פרשה א סימן ה – למי נותנים הלוואה (צדקה, סיוע)?

מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא; אמרה ליה, מהו דין שנאמר: "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" (דניאל ב כא), לא הוה צריך קרא למימר אלא: יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה.17 אמר לה: משל אם יבואו אצלך שני בני אדם ללוות ממך ממון, אחד מהן עשיר ואחד מהן עני, לאיזה מהן את מלוה, לעשיר או לעני? אמרה לו: לעשיר. אמר לה: ולמה? אמרה לו: שאם אבד העשיר ממוני יש לו מהיכן יפרע. אבל אם איבד העני ממוני, מאין יפרע לי? אמר לה: ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך! אילו נתן הקב"ה חכמה לטיפשים, היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות. אלא נתן הקב"ה חכמה לחכימין והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. הוי: "יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה".18

שמות רבה לא סימן ד (תנחומא סימן ט) – מעמדו של הלווה בריבית

"אם כסף תלוה את עמי … לא תשימון עליו נשך" (שמות כב כד). זהו שכתוב: "כספו לא נתן בנשך" (תהלים טו ה) – בוא וראה כל מי שיש בו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית, מעלים עליו כאילו קיים המצות כולן, שנאמר: "כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם". ומי היה זה? עובדיה שהיה עשיר ואפיטרופוס של אחאב … והיה עשיר יותר מדאי (מאד) והוציא כל ממונו לצדקה, שהיה זן את הנביאים. כיון שבא כל אותו הרעב,19 היה לווה בנשך מן יהורם בן אחאב מה שהיה מספיק לנביאים. זה קיים: "כספו לא נתן בנשך"; אבל (על) יהורם שהלווה ברבית, אמר האלהים: עד עכשיו זה קיים? יבוא יהוא ויהרוג אותו וכו'.20

מסכת בבא מציעא דף לא עמוד א – לכוף את היצר

תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לָכוֹף את יצרו.21 ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה! – אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף.22

אבות דרבי נתן נוסח א פרק יב – הטיה לטובת אהרון

מפני מה בכו ישראל את אהרן שלושים יום? מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו. מנין? לא אמר לאיש שסרחת ולא לאשה שסרחת. לכך נאמר: "ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ כט). אבל משה שמוכיחן בדברים קשים, נאמר: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" (דברים לד ח).23

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יד פרה – מכירת בהמה גסה לגוי ושמירת השבת

אמרו רבותינו: מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: בא טול פרתך שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו (לגוי): בא ואני מעמידה. כיון שבא ואמר לה באזנה: פרה פרה, את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול, בשבת הָיִיתְּ נינוח. עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך עמדי וחרשי. ומיד עמדה וחרשה. א"ל אותו הגוי: אני מבקשך, טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה, על אחת חוץ מזו ומזו. איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באוזנה. אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה. התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו: לא כשוף ולא כשפים עשיתי, אלא כך וכך הסחתי לה באוזנה ועמדה וחרשה. מיד נתיירא הגוי, אמר: ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי? מיד בא ונתגייר ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה. ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו.24 ואם תמיה אתה שעל ידי פרה נתקרב אדם אחד לכנפי שכינה, הרי על ידי פרה היא טהרתן של כל ישראל. ממה שקראו בענין: "זאת חוקת התורה".25

מסכת מנחות דף מד עמוד א – כוחה של מצוות ציצית26

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן … אמרה היא: יכנס. נכנס. …עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו ע"ג קרקע, ואף היא נשמטה וישבה ע"ג קרקע. אמרה לו: גַפָּה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה: "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים:  … עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה.27 עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה … ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מיָדָה ונתנה לו, אמר לה: לכי זכי במקחך וכו'.28

מסכת סופרים פרק א הלכה ב – בין ספר תורה לאיסורי אכילה

שאל אחד את ר' יהושוע הגרסי:29 מפני מה כותבין על עורות נבילות וטריפות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות. אחד הרגו מלך, ואחד הרגו אספקלטור.30 איזה מהם משובח? זה שהרגו מלך!31 אמר לו: אם כן יהא מותר באכילה? אמר לו: הרי הוא אומר: "לא תאכלו כל נבילה" – הכתוב אסרה, אני מה אעשה לך?32

מדרש תנחומא (בובר) פרשת שופטים סימן ו – מלך דן ודנים אותו, כן או לא?

"לא תטה משפט לא תכיר פנים" – לעולם יהיו הדיינין רואין כאילו שכינה ביניהם, שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט" (תהלים פב א). מכאן לבעלי דינין שינהגו אימה בעצמן … אזהרה לחכם שלא יושיב אצלו מי שאינו ראוי לדין … מעשה באחד שהיה לו דין עם מלך ממלכי בית חשמונאי, בא ועמד לפני שמעון בן שטח. אמר לו: דין יש לי אצל המלך.33 אמר להם שמעון בן שטח לאותן הדיינין שהיו דנין עמו: אם משגר אני בשביל המלך, אתם מוכיחין אותו? אמרו לו: הן. שיגר בשבילו, ובא. נתנו את הכסא אצל שמעון בן שטח. אמר לו שמעון בן שטח: עמוד על רגליך ותן את הדין. אמר לו (המלך): וכי דנין את המלך? פנה לימין וכבשו הדיינין את פניהם בקרקע, פנה לשמאלו וכבשו את פניהם בקרקע. בא המלאך וחבטן בקרקע עד שיצתה נשמתן. מיד נזדעזע המלך, אמר לו שמעון בן שטח: עמוד על רגליך, ותן את הדין. כי לא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם. מיד עמד על רגליו, ונתן את הדין.34

מכאן שיהיו בעלי דינין נוהגין אימה בעצמן, כביכול להקב"ה דנין. שכך אמר יהושפט לדיינין: "דעו [מה אתם עושים], כי לא לאדם תשפטו כי לה' " (דברי הימים ב יט ו). אמר ר' חמא בר חנינא: בוא וראה, אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, שבשר ודם דן לבוראו.35 אמר הקב"ה לדיינין: היו נוהגין אימה בעצמכם כאילו דנין אותי.36

מחלקי המים

מים אחרונים: אנו שוטחים את בקשתנו לפני כל שואבי המים: כל היודע על מדרשי אגדה נוספים שסותרים, לכאורה ושלא לכאורה, את ההלכה והדין, אנא יחיש שמועתו הטובה אלינו במהרה!

הערות שוליים

  1. ראו מקבילה במדרש אגדה (בובר) ויקרא יג ב פרשת תזריע, בסגנון ורוח שונים: "מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים ונתמעטה ידו. בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו אמר לה: תמחלי לי, כי ידי מטה ואני רוצה לילך לשוטט בארצות, כי אין יכולת בי לראות בניי רעבים. אמרה לו: אם כן, לַמְדֵנִי הלכות נגעים וְלֵך. אמר לה: בתי, הקב"ה ברא לכל שֵׂעָר תחתיו מעיין, ומאותו המעיין מתפרנס השער, וכשיתייבש מעיינה תִלְקֶה השער. אמרה לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוציא בפיך. אם ראש האדם וזקנו מלא שער אינו ידוע מספרם אלא מי שבראם, ואם יש לכל אחד ואחד מעיין להתפרנס ממנו, שלושה בנים שנתן לך הבורא הוא אינו שולח פרנסתם? נמנע ולא הלך. אמרו עליו לא היו ימים מעטים עד שמצא בשדהו מטמון". שני מדרשים אלה יונקים ממדרש ויקרא רבה טו ג פרשת תזריע: "מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ודורש: אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה תעלה בפני עצמה. למחר ביקש לצאת לפרנסתו. אמרה לו אשתו: אתמול היית יושב ודורש: אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה, ועכשיו אתה מבקש לצאת לתור פרנסתך? שב לך ובוראך עומד לך. שמע לה וישב לו ועמד לו בוראו". החסיד הוא כהן חסיד כפי שעולה מהקשר המדרשים שם, ומדרשי תנחומא נוקטים בברור את הלשון: "מעשה בכהן אחד". כל המדרשים דורשים את הפסוק באיוב לח כה: "מי פלג לשטף תעלה" וראויים לדיון והשוואה ספרותית ועניינית, אך אנחנו נתמקד בנושא שלנו. עפ"י ההלכה אישה אינה רשאית לדון בנושא נגעים – כל ענייני הכהונה הם לאנשים ולא לנשים. אז כיצד מתאר פה הדרשן שהכהן מלמד את אשתו לראות את הנגעים? האם אינו חושש שמישהו בקהל יעיר לו שדבריו הם דרשה יפה אבל סותרת את ההלכה? ולעניין היציאה לחו"ל ראו ירושלמי סוטה פרק ג הלכה ז: "רבי אחא בשם רבי לעזר: כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ". לכוהנת מותר, לכהן לא. ראו גם הדף מעשה בחסיד אחד.
  2. האם זו ההלכה? האם מותר לכהן להיכנס לבית קברות ולטמא עצמו ביודעין על מנת להציל תרומה שלו שמצויה שם (ומן הסתם כבר נטמאה בעצמה)? פשיטא שלא. אבל לדרשן חשוב מאד לציין שהקב"ה נגלה למשה ואהרון ומצווה אותם על מצוות קידוש החודש – זו שאח"כ להלכה הקפידו לקיימה רק בארץ ישראל (חוץ ממקרים מיוחדים כגון ר' עקיבא במשנה יבמות טז ז, ר' מאיר בגמרא מגילה יח ע"ב), זו שלכאורה בה הייתה התורה צריכה להתחיל (רש"י הראשון על התורה) – דווקא בארץ מצרים "במקום עבודה זרה ובמקום טינופת ובמקום טומאה" והכל בשביל לגאול את עם ישראל. כאן, ניתן אמנם לפלפל ולטעון שמדובר בטומאה דרבנן, כמו בגמרא עבודה זרה יג ע"א: "הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם; ואם היה כהן - מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן". אבל לשון המדרש: "במקום עבודה זרה ובמקום טינופת ובמקום טומאה" אינו משתלב עם מצב הלכתי של ספק טומאה דרבנן ("בית הפרס") וריכוך כזה גם יחטיא את כל המסר שהמדרש מבקש להעביר.
  3. היינו שכל המים שבעולם הם כשעלו (כף רגלו) של הקב"ה, אז איך יטבול כולו? (שטיינזלץ). איך יטבול הקב"ה לטהרתו אחרי שקבר את משה?
  4. המדרש הקודם הביא אותנו למדרש זה שגם בו הקב"ה כביכול נטמא כאשר הפעם התעסק בקבורתו של משה. יכול היה ר' אבהו לדחות את המין בטענה פשוטה שזה מדרש אגדה שרק מבקש להראות את חיבתו של משה שהקב"ה מטפל בקבורתו ואין להסיק ממנו דבר, וודאי לא לגבי הקב"ה. (ראו ילקוט שמעוני פרשת חקת תשסד: "אמר לו הקב"ה: חייך, אני מטפל בך, שנאמר: ויקבר אותו בגי", מובא בדברינו מות אהרון שמשה התקנא במיתת אהרון אחיו). אך ר' אבהו לא בוחר בדרך לכאורה פשוטה זו ועונה למין שמתגרה בו, ברצינות רבה. כן, הקב"ה אכן נטמא כאשר קבר את משה, אבל גם נטהר. ואם לא במים, אז באש. אין שום 'וויכוח' על כך שהקב"ה נטמא, לא ע"י המין ולא ע"י ר' אבהו, רק כיצד הוא מיטהר (ראו סוף שמות רבה לעיל שהפסוק: "וכפר על הקודש" הוא על הקב"ה). כיוון שאין כאן את המשל על הכהן והכל על הקב"ה בלי משלים, אולי אין מדרש זה שייך כל כך לנושא שלנו, אך הוא תפר מעניין בין שמות רבה לעיל והמדרש הבא שמדבר גם הוא בטומאת נפטר. ועל וויכוחים עם מינים, ראו דברינו לאלו דחית בקנה – לנו מה אתה משיב בפרשת חוקת. מעניין מה היה ר' אבהו עונה לתלמידים לוא נכחו בדיאלוג זה.
  5. סיפור כליאתו של רבי עקיבא בבית הסוהר, כנראה בעקבות דיכוי מרד בר כוכבא, ור' יהושע הגרסי ששימש אותו שם, נמצא בגמרא עירובין כא ע"ב. המדרש שלהלן לוקח סיפור זה למקום שונה מהמסופר בגמרא.
  6. ראו בגמרא עירובין הנ"ל שבמעט המים שהביא ר' יהושע הגרסי לרבי עקיבא הוא העדיף ליטול את ידיו ולא לשתות. אפשר שבגין זה מת בצום יום כיפור. וכבר הרעישו דרשנים עולמות על מיתתו של רבי עקיבא ביום כיפור דווקא (בו אנחנו קוראים את הפיוט "אלה אזכרה" על עשרה הרוגי מלכות ובהם רבי עקיבא). ראו למשל שו"ת ציץ אליעזר חלק טז הקדמה.
  7. התחיל לטפל בגופתו של ר' עקיבא.
  8. עפ"י המסורת, אליהו שמזוהה עם פנחס, היה כהן. אך יש שחולקים בדבר.
  9. בקטע שקצרנו מצוי התיאור הקסום של המערה בה נקבר ר' עקיבא, כולל מטה נוספת שעמדה שם המיועדת "לאשתו של טיטוס הרשע, על כל הטובה שעשתה עם ר' עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים". ראו שם במקור ובמקבילות שלהלן.
  10. ראו מקבילה במדרש משלי (בובר) פרשה ט ובילקוט שמעוני משלי סימן תתקמ"ד שמוסיפים: "אין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם". אותנו מעניין הכלל "אין טומאה בצדיקים ובתלמידי חכמים". האמנם? האם זו ההלכה? מסתבר שזה נושא גדול ונכבד שנחלקו בו גדולי עולם ולפיכך הקדשנו לו דף מיוחד בשם אין טומאה לצדיקים בדפים המיוחדים. כאן נציין בתמצית ששורשי הנושא נעוצים בסיפור פטירתו של רבי יהודה הנשיא בו הכריזו "בטלה קדושה" (כתובות קג ע"ב), או "אין כהונה היום" (ירושלמי ברכות ג א) ונמשך משם אל המדרש לעיל וסביבם נוצרו שתי אסכולות עיקריות: זו של תוספות-המאירי שמדובר במעין 'הוראת שעה' רק לעניין הלוויה והקבורה של אנשים מיוחדים (נשיא, הרוגי מלכות) ואין לכהנים שום היתר להיטמא לאדם רגיל ובוודאי לא לפקוד קברים; וזו של רמב"ן-הזוהר שאכן אין טומאה לצדיקים בשל מעלתם המיוחדת – שיטה שממנה נולד המנהג שגם כהנים פוקדים קברי צדיקים מפורסמים. לפי האסכולה של תוספות-מאירי, אין כאן השפעה של האגדה על ההלכה, ההלכה עצמה מכירה במקרים חריגים בהם טומאה נדחית לשעתה ובהם: מת מצווה, הוראת שעה וכדומה. לאסכולה השנייה של רמב"ן-זוהר אכן ניתן לומר שהרעיון האידאי שגופתו של צדיק כלל אינה מטמאת, השפיע על ההלכה וקבע מנהג שהקהל אימץ וכידוע "מנהג מבטל הלכה". לא מצאנו במקרא, במשנה ובתלמוד, שום קצה חוט לכך שגופת נפטר איננה מטמאת. ומה גם שמי הוא שיקבע מי הוא צדיק שאינו מטמא ומי לא? "עמך" הוא שיקבע זאת וכל 'חצר' והצדיק שלה? "ועמך כולם צדיקים".
  11. ראו מקבילה (מקור?) בשמות רבה מו א פרשת כי תשא: "ראה משה שחטאו ושבר את הלוחות. משל לשר שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין. לאחר ימים יצא עליה שם רע. מה עשה השושבין? קרע את הכתובה, אמר: מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כאשת איש". במדרש זה צריך לומר שהכתובה הולכת ביחד עם שטר הקידושין ועוד לפני שהשושבין עשה כל מעשה, הוא מגלה שהאשה קלקלה ויצא עליה שם רע. לפיכך, הוא נמנע מלתת לה מאומה והרי היא פנויה ולא אשת איש שזינתה. החיסרון בדרשה זו הוא שהיא מתעלמת ממעמד הר סיני, שם נכרתה ברית בין עם ישראל - הוא האשה במשל, והמלך הוא הקב"ה (והשושבין הוא כמובן משה). בא המדרש באבות דרבי נתן ומבקש לתקן חסרון זה ויוצר משל אחר בו כבר התקדשה האשה (במעמד הר סיני). אבל אז הוא נופל במהמורה הלכתית. שהרי עם כל חשיבות הכתובה, האשה כבר מקודשת ואי מתן הכתובה אינו מסיר את חומרת המעשה. זאת ועוד, ההלכה אומרת: "אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. וטעמא מאי? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (מסכת בבא קמא פט ע"ב) ופה דווקא אי מתן הכתובה שומר על קשר עם הבעל/המלך ומונע שתיפטר ממנו לגמרי. הדרשן מבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו: לשמר את מעמד האשה (עם ישראל) כמקודשת אבל כמי שלא קבלה עדיין את הכתובה (לא נכנסה תחת החופה) ולפיכך יש מחד גיסא הקטנה של החטא ומאידך גיסא תקווה ואפשרות של תיקון. מה שאגב מעצים מאד את כוחם של הלוחות השניים (דברינו בפרשת עקב) ואת יום הכיפורים כיום שבו משה ירד עם הלוחות השניים ומשום מה לא מצוין העניין בתפילותינו ביום זה (ראו דברינו יום מתן לוחות שניים ביום הכיפורים). אבל לנושא שלנו כאן, הדרשה באבות דרבי נתן סותרת את ההלכה.
  12. הדרשן מבקש לדרוש על כוחו וחשיבותו של השלום ונראה שלא בכדי הוא בוחר בנביא הושע שנענש על שאמר לשון הרע על עם ישראל ("אמר הקב"ה: מה אעשה לזקן זה?" פסחים פז ע"א, בדברינו הושע פרק ב בהפטרת פרשת במדבר), אבל האם לא נכנס כאן למגרש ההלכה? האמנם השלום עדיף על עבודה זרה? ההלכה קובעת שעבודה זרה היא מהמצוות של "יהרג ואל יעבור"! אמנם, עניינים לא מעטים בהלכה נדחים "מפני דרכי שלום" (דברינו בפרשת פנחס) ומשה וגם יהושע לא קיימו את הציווי להילחם בגויי הארץ ופתחו בשלום (דברינו וקראת לשלום בפרשת שופטים), ובגין השלום גם נמחה שמו של הקב"ה (דברינו שלום בין איש ואשתו בפרשת נשא), אבל לא מצאנו שום פטור מעבודה זרה בתירוץ של הבאת שלום. האם יסכים יהודי דתי לשתות יין נכרים בחברת יהודי חילוני (אולי גם גוי) בשביל לא להעליב אותו ולשמור על חברות? האם לא התרחקו חז"ל ממי שיצא לתרבות רעה כמו אלישע בן אבויה? ועדיין, נראה שאפשר להכיל דרשה זו כבאה להציג רעיון חשוב – בגנות המחלוקת – בלי שתסתור ישירות את ההלכה.
  13. כפירה בעיקר היא עבירה מהחמורות ושכשחז"ל מבקשים להעצים עבירות אחרות, הם משווים אותם לכופר בעיקר. כך באיסור ריבית: "שכל המלוה בריבית - כופר בעיקר" (ירושלמי בבא מציעא ה ח), "כל המספר לשון הרע - כאילו כפר בעיקר" (ערכין טו ע"ב), אי קיום ברית מילה (סנהדרין לח ע"ב), במקלל (סנהדרין מה ע"ב), ואפילו במי שאינו מקיים גמילות חסדים (קהלת רבה ז ד), ומי שיש בו "גסות הרוח" (מסכת סוטה ד ע"ב). כפירה בעיקר היא כפירה בקב"ה כפסוק בתהלים יב ה: "אֲשֶׁר אָמְרוּ ... מִי אָדוֹן לָנוּ" וכלשון תוספתא שבועות ג ד: "זה הכופר במי שבראו". וכאן, בפסיקתא משמע שכפר בקב"ה בפומבי! הרעיון שאע"פ כן, הקב"ה מקבל את תשובתו "ביני ובינך" בא להעצים את ערך התשובה, אבל יש אתו שתי בעיות. אחת, בעולם האגדה, זו נראית 'תשובת שוחד' ולא כנה, ראו דברינו שתי פנים לתשובה ואולי יותר בשבת שובה. והשנייה, שדרשה זו נראית סותרת את הגמרא ביומא פו ע"א על "ארבעה חלוקי כפרה": "עבר על עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו ... עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר ... עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין ... אבל מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת". ארבעה חלוקי כפרה אלה נכנסו להלכה בהלכות תשובה לרמב"ם פרק א הלכה ד. אז להיכן נשייך את הכופר בעיקר? את המחרף ומגדף בשוק? ראו מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת שלח טו ל על הפסוק: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" – "את ה' הוא מגדף. זה הכופר בעיקר כאדם האומר גידפת את הקערה ולא שיירת ממנה כלום". יעשה תשובה בקלות כזו: "ביני ובינך" והכל נסלח? ומה יחשוב הציבור ששמע אותו רק לפני זמן מה עומד ומגדף בפומבי ולא מודע לשיח הפרטי "ביני ובינך"? האם אין כאן גם חשבון עם הציבור?
  14. הרמב"ם מונה אותם שם: "המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו והמבזה את המועדות והמחלל את הקדשים".
  15. כדאי לקרוא הפסוק במלואו בירמיהו ג כב: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ". אולי לא בכדי מובאות ברמב"ם רק המילים: "שובו בנים שובבים" בלי המשך הפסוק, שהרי הוא מבקש לסנגר על כל מי הרשעים, הכופרים והמומרים, גם אלה שלא שבו בגלוי רק בסתר ועדיין הם שובבים, כפי שהוא מסביר בהמשך דבריו.
  16. כאן לכאורה הרמב"ם מסכים עם הפסיקתא לעיל שתיתכן תשובה בסתר. בעלי תריסין יפלפלו שכאן מדובר בכופר בעיקר ולא במחרף ומגדף ברבים. כאן גם מדובר במי שמת ועשה תשובה שזוכה לחיי העולם הבא. אבל מהנעימה הכללית של דברי הרמב"ם, מהלשון "שאין לך דבר שעומד בפני התשובה" ומציטוט הפסוק: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (פסוק לו הקדשנו דף ביום הכיפורים), נראה שאולי בכל זאת גברה כאן יד האגדה וערך התשובה על דקדוקי ההלכה.
  17. למה אומר הפסוק שהקב"ה נותן חכמה לחכמים ודעה ליודעי בינה, צריך להיות ההפך, לתת חכמה ודעה למי שאין להם.
  18. ראו מקבילה לדרשה זו בתנחומא ויקהל ב על הפסוק שנאמר על בצלאל בשמות לא ג: "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה - שכבר היתה בו חכמה. למדך שאין הקב"ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר". וזאת, על בסיס הדרשה בברכות נה ע"א: "אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה", ורבי אבהו מציע שם את הפסוק: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". מדרש תנחומא ממשיך שם לסיפור של המטרונה ור' יוסי בר חלפתא בנוסח דומה לזה שקהלת רבה, אך מסיים במשל נוסף: "החנוני הזה, אדם הולך ליקח ממנו יין או דבש או שמן ומורייס, כשהחנוני פִקֵחַ מריח בכלים: אם היה של יין נותן לתוכו יין. כן כלי של שמן ושל דבש ושל מורייס". מקבילה אחרת מצויה בתנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן ט, שם המשל הוא על השאלת תכשיט יקר שהמטרונה מסכימה שהיא תשאיל רק לאדם ראוי ואמין. נחזור לנוסח קהלת רבה לעיל ונשאל הן על המשל של ההלוואה והן על הנמשל של נתינת החכמה. על הנמשל, אם באמת תינתן החכמה לטיפשים מדוע להניח שהם יהגו בה במקומות פחותים? למה לא לחשוב שהם יהפכו לחכמים ויתנהגו בהתאם? וכי אין אנו משקיעים בחינוך ובהשכלה לכל בני האדם? מה פשר האליטיזם הזה? וכי אין בין החכמים של היום כאלה שהיו עמי ארצות בעבר? רבי עקיבא ורבי אליעזר בן הורקנוס כדוגמא. ועל המשל נשאל, הרי זו סתירה גמורה לדין התורה של מצוות צדקה ועזרה לעניים ולזקוקים! הלוא פסוקים מפורשים הם בתורה: "כי ימוך אחיך", "לא תרע עינך באחיך האביון" ועוד. ראו גם בבא מציעא עא ע"א: "דתני רב יוסף: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם". וברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז: "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שֶׁמָך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול"! ראו דברינו מצוות צדקה בפרשת בהר וכן גלגל חוזר הוא בעולם בפרשת ראה. מה יחשוב אדם עשיר שיושב בקהל ושומע דרשה זו? נראה שהדרשן שרצה להפליג במעלת החכמה שניתנת רק למי שיודע את ערכה ומה לפעול איתה, נסחף במשל של המטרונה ור' יוסי בן חלפתא על הלוואה לעני או לעשיר. דומה כאילו המטרונה שמייצגת את השקפת העולם הרומית שבזה לסיוע לעניים, ניצחה; לפחות במשל אם לא גם בנמשל. ומהביקורת על המשל (הכסף), נמשכת גם ביקורת על הנמשל (החכמה) כפי שהערנו.
  19. כשאליהו קלל "חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א יז א).
  20. זו דרשה יפה על עובדיה משרת אחאב ששם נפשו בכפו והיה מחביא נביאים מפני אחאב ומפרנס אותם כמו שהכתוב מעיד עליו: "וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד: וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם" (מלכים א יח ג-ד), וכמו שהוא עצמו אומר לאליהו: "הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם" (מלכים א יח יג). שאלה ראשונה שאפשר לשאול על מעשיו של עובדיה, מדוע כילה כל כספו בצדקה והרי חכמים קבעו שאין לתת צדקה יותר מחמישית מרכושו של הנותן, ראו כתובות נ ע"א: "באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש ... שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא". אבל ניחא הצדקה, ראו ירושלמי פאה פרק א הלכה א על מונבז המלך שעמד ובזבז כל נכסיו לעניים, שמות רבה מז ה על רבי יוחנן שמכר את כל רכושו על מנת ללמוד תורה ועוד. ואם ישב בקהל אדם עשיר, אין חשש שלמחרת ינהג כעובדיה. אך סופו של עובדיה שלקח כספים בריבית מיהורם בנו של אחאב! ועפ"י ההלכה, איסור ריבית חל גם על הלווה. ראו מסכת בבא מציעא פרק ה משנה יא: "ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה והלוה והערב והעדים. וחכמים אומרים אף הסופר. עוברים משום: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ (ויקרא כה לז), ומשום: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (שם לו), ומשום: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שמות כד כד), ומשום: לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם), ומשום: ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה' (ויקרא יט)". על כל חמישה לאווים אלה עובר גם הלווה! ראו גם ברשימת הפסולים לעדות, בגמרא סנהדרין כה ע"ב: "אחד המלוה ואחד הלוה. ואימתי חזרתן - משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה". הלווה מושווה לגמרי עם המלווה. אז במה הועיל עובדיה שהוציא את כל ממונו לצדקה?
  21. בנושא זה של סיוע בפריקה או בטעינה של משא מבעל חיים שבדרך, שמשאו כבד וצריך לפרוק אותו או שנפל וצריך להקימו, כבר הארכנו לדון בדברינו מצוות פריקה ומצוות טעינה בפרשת משפטים. כאן נביא בתמצית את הנחוץ לנושא שלנו. שני פסוקים יש בתורה במצווה זו: שמות כג ה פרשת משפטים: "כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", ובדברים כב ד פרשת כי תצא: "לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ". חז"ל מבארים פסוקים אלה כך: עזוב תעזוב – זו מצוות פריקה, החמור כורע תחת נטל המשא וגם החפצים מתחילים ליפול ולהיגרר ולהתקלקל. הקם תקים – זו מצוות טעינה, היינו סיוע בהטענת החמור במשא שנפל והשתחרר. מצוות פריקה קודמת לטעינה הן בשל הפסד ממון והן בשל צער בעלי חיים (שהוא אגב עיקר הסוגיה שם). בא קטע זה בגמרא ומכניס למשוואה גורם נוסף, האם האדם (לו שייך החמור והוא נזקק לעזרה בדרך) הוא חבר שלך (אוהב) או שונא שלך. והסיכום בקטע זה הוא שאם יש מצב של אדם שונא שמבקש ממך לסייע לו בטעינה שהיא בדרגת דחיפות נמוכה יותר, ובה בעת יש אדם שהוא אוהב שלך ומבקש שתסייע לו בפריקה שהיא בדרגת דחיפות גבוהה יותר ובעל החיים סובל, עליך לסייע לשונא בטעינה על מנת לכוף את יצרך, היינו לחנך את עצמך. לא סתם כתוב בפרשת משפטים "שונא" ובדברים "אחיך"! אין זה אלא ללמדך שאם ייקרה לפניך בעת ובעונה אחת שונא שצריך לעזור לו לטעון ואוהב שצריך לעזור לו לפרוק – לך תסייע לשנוא לטעון ואח"כ לאוהב לפרוק.
  22. עיקר הדיון בגמרא שם הוא כאמור נושא צער בעלי חיים, ממשיכה לפיכך הגמרא בדיון ומבקשת להסיק מהאמירה בקטע הקודם: "אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא", שאיסור צער בעלי חיים אינו מדין תורה! כי אם כן, מה פשר "לכוף את יצרו" כנגד דין תורה? מתרצת הגמרא שאין מכאן שום הוכחה וגם אם נאמר שצער בעלי חיים אסור מהתורה, עליך לסייע קודם לשונא לטעון, כדי לחנך את עצמך ולכוף את יצרך. עד כאן דרשה יפה. אך יש רק בעיה אחת "קטנה". הדרשה "אוהב לפרוק ושונא לטעון" סותרת את הכתוב בתורה. בתורה השונא כתוב בפריקה ("עזוב תעזוב עמו") ואחיך בטעינה ("הקם תקים"), ואם כך, אז מה החידוש? מה החינוך כאן? אתה מצווה לסייע לשונא לפרוק כי אכן פעולה זו היא בדרגת עדיפות גבוהה יותר ומשום שצער בעלי חיים שהוא מדין תורה! הסתירה כאן איננה בין ההלכה לאגדה, אלא בין ההלכה ופשט פסוקי התורה. האם הסתבך ושגה כאן הדרשן? אולי לא. אולי לפנינו אגדה (מחשבה, מוסר) שקבעה את ההלכה, בדרשה סותרת פסוקים. הסתירה היא בין הרוח ההלכתית שיסודה באגדה ובין פסוקי התורה. עומד כאן הדרשן ואומר בראש מורם: אכן, הפסוקים ודרשות ההלכה הם נגדי, פריקה היא אמנם חמורה יותר! גם צער בעלי חיים שלשיטות מסוימות הוא מדין תורה! ואע"פ כן אני אומר לך: לך תסייע לשונאך לטעון ואח"כ לאוהבך לפרוק. למה? כדי לכוף את יצרך! אולי לא רק את היצר האישי-חברתי, אלא גם את היצר הלמדני וההלכתי. "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד א, ויקרא רבה יג ג, מכילתא דרשב"י יט יח). ראו גם גמרא עבודה זרה יז ע"ב: "ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין".
  23. אהרון הוא כידוע רודף השלום בעוד שמשה הוא איש ההלכה ומשם נלקח למדרשים רבים שלפיכך את אהרון בכו "כל בית ישראל" ואילו את משה "בני ישראל" (ספרא שמיני מכילתא דמילואים ועוד). אבל דרשה זו קצת מוקשה. ראשית, ממתי אהרון הוא שדן דין אמת? אהרון הוא איש הפשרה ומשה הוא שאומר: "יקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו ע"ב), היינו האמת מעל לכל. ואיזו מן אמת היא זו שלא יודעת להתמודד עם אנשים שסרחו (שגו, טעו)? שנית, מה עם מצוות הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא? תאמר שאהרון לא הוכיח במקרים בהם לא היה ראוי ונכון להוכיח, כמוסבר בדברינו הוכח תוכיח את עמיתך בפרשת קדושים, אז לשם השוואה, משה הוכיח גם במקרים שלא ראוי ונכון להוכיח? אפשר לדקדק שמשה ואהרון נחלקו באופן מעשי ובכל מקרה לגופו אם ראוי להוכיח או לא - אהרון נטה שלא ומשה נטה שכן. אבל אין זו רוח המדרש. הדרשן מבקש להאדיר את דמותו של אהרון ולא חש לדקדק בהלכה.
  24. לא נמסרו לנו הלכות משמו של ר' יוחנן (ויש שגורסים יהודה) בן תורתא. מאמריו הם בענייני אגדה כגון: "מפני מה חרבה שילה" (יומא ט א), "מפני מה חרב מדרש ראשון" (במדבר רבה ז י), האמירה לר' עקיבא במרד בר כוכבא: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא" (ירושלמי תענית ד ה), סירובו לקרוא בתורה משום שלא עבר על הפרשה "ושבחוהו חכמים" (שמות רבה מ א) ועוד כיוצא באלה. לא מצאנו הלכה בשמו.
  25. סיום המדרש מסביר את מיקומו בפרשת פרה העוסקת בדין פרה אדומה המטהרת את הטמאים. עניינינו הוא גוף הסיפור. יהודי מכר פרה לגוי והיא מסרבת לעבוד בשבת! כנראה הושפעה מחמורו של פנחס בן יאיר שנזהר מאד באכילת טבל. ראו הסיפור בירושלמי דמאי א ג, בראשית רבה ס ח, בדברינו בין גמליו של אברהם וחמורו של פנחס בן יאיר בפרשת חיי שרה. ואפשר אולי להוסיף לרשימת הבהמות הצדיקות גם את הפר נבחר לעובדי הבעל במעמד של אליהו בהר הכרמל וסרב להימסר לעבודה זרה, במדבר רבה כג ט בדברינו אליהו בהר הכרמל בפרשת כי תשא. בא היהודי ולוחש באוזנה של הפרה שהיא כבר אינה שלו ואין לה את הפריבילגיה של: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" (שמות כג יב). אולי גם הסביר לה שאם לא תעבוד בשבת יהיה זה מקח טעות והוא יפסיד הרבה כסף. הפרה מבינה, אבל אז הגוי מתעורר וחושש שיש כאן מעשה כשפים. היהודי מסביר לו את שאירע וסוף דבר שהגוי מאמין ומתרשם כל כך עד שהוא מתגייר, מה שמזכיר גיורם של גויים אחרים כגון נבוזראדן, נעמן ואחרים שהתרשמו מתורת ישראל (גיטין נז ע"ב) ובמקורות אחרים גם אנטונינוס, רחב, יתרו, בני המן, אונקלוס ועוד. הסיפור הוא נאה ומצוטט ע"י דרשנים (מובא בריטב"א שמקורו בירושלמי, אבל אינו בנוסח שבידינו), אבל מה לעשות שהוא סותר משניות במסכת עבודה זרה. ראו מסכת עבודה זרה פרק א משנה ו (גם בפסחים פרק ד משנה ג): "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם מוכרין. מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' ". למה לא מוכרים לגויים בהמה גסה (כגון פרה ושור)? מסביר רמב"ם בפירושו למשנה: "אסור למכור בהמה גסה לגוי בין שהיה עובד עבודה זרה בין שאינו עובד עבודה זרה. וטעם האיסור שמא ישכירנה לו או ישאילנה לו ויעבוד בה בשבת ונאמר בתורה למען ינוח שורך וחמורך". ומוסיף ברטנורא: "דגזור רבנן שמא ישאיל או ישכיר בהמתו לעובד כוכבים, ואדם מצווה על שביתת בהמתו. אי נמי, פעמים שמוכרה לו ערב שבת עם חשיכה וצועק לה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והיא מכרת קולו והולכת מחמתו, ונמצא מחמר אחר בהמתו בשבת". וכאן היהודי לא רק שמכר בהמה גסה לגוי, אלא שגם לוחש לה שתעבוד בשבת! האם ייתכן שהמדרש משקף עמדה מאוחרת לפיה כבר לא החמירו כדין המשנה וחשוב לו יותר עניין השבת (לקהל מאזינים שלא כ"כ הקפיד בעניין?). הנה אפילו בעלי חיים מבינים את ערך השביתה ביום השביעי. הנושא מושרש כבר בהתנהגות הפרה! זה מה שעשה רושם על הגוי שבא והתגייר וממילא הצטרף אף הוא. האם אפשר גם שזה סיפור אנטי נוצרי שהזיזו את יום המנוחה משבת ליום ראשון? הנה, אפילו בעלי החיים מזהים את השבת כיום מנוחה. ויום ראשון שקבעתם, איננו יום שביתה ממלאכה. אין לפרה תחליף לשביתתה ביום השביעי.
  26. הסיפור שלהלן מקורו במדרש ספרי פיסקא קטו בפרשת שלח לך על מצוות ציצית הנזכרת בפרשה. כבר הרחבנו לדון בסיפור זה שעיקר מטרתו לפאר את כוחה של מצוות ציצית, בדברינו מצוות ציצית וכן רחב – מהמקרא לאגדה בפרשת שלח לך. כאן נקצר בסיפור ונתמקד בנושא עניינינו הפעם.
  27. נראה שבקשת האשה והמסירה בכתב של שם התלמיד, עירו, רבו ובית מדרשו, מביעה סוג של קשר ומחויבות ביניהם. האם היה 'דיבור' ביניהם? האם "הכתב" ובו פרטי אותו התלמיד היה סוג של שטר והתחייבות? האם נוצר כאן קשר רגשי כתחליף לגופני?
  28. עיקר הסיפור הוא כאמור חשיבותה וכוחה של מצוות ציצית. אך אותנו מעניין כיצד קיבל אותה ר' חייא. ההלכה היא שאין מקבלים "גרים לשום אישות" או אהבה כנזכר בגמרא יבמות כד ע"ב, מסכת גרים פרק א הלכה ג ועוד. ר' חייא גם חושד בה שזו מטרת בואה ואומר לה: "בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?". אך משעה שהיא מוציאה את "הכתב", הוא מקבל את הקשר שנוצר בין אותו אדם שכעת מתברר שהוא אחד מתלמידיו – תלמיד שטרח לנסוע עד כרכי הים בשביל זונה מיוחדת (ונעדר מבית המדרש לזמן רב), ובין אותה זונה. ההלכה המדוקדקת של אופן קבלת גרים מושמת לרגע בצד אל מול המסר שהאגדה מבקשת להעביר: המסר של חשיבות מצוות ציצית, אולי גם המסר של אמון בגוי שבא מתחתיות לחסות תחת כנפי השכינה. ראו דברינו כולנו גרים בחג השבועות.
  29. הוא ר' יהושע ששימש לפני רבי עקיבא כשזה נחבש בבית האסורים, במדרש אגדה בובר שראינו לעיל.
  30. תליין, המוציא להורג. ראו אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מא בהריגת ישמעאל כהן גדול ורבן שמעון בן גמליאל.
  31. ר' יהושע הגרסי נותן טעם מדוע עורות של נבלות וטריפות כשרים לספר תורה: משום שהקב"ה המית בעל חיים זה ולא האדם, והרי זה מכובד יותר מאשר בהמה שנשחטה ע"י בני אדם. מיתת בהמה בידי שמים מכשירה אותה למצוות ספר תורה! המשל לא לגמרי מדויק, משום שאיספקלטור איננו סתם רוצח, אלא תליין שפועל בצו המלך. אבל נניח לאי דיוק זה.
  32. מוסיף השואל ומקשה: אם כך, אז גם שתהיה במה שמתה 'בידי שמים' כשירה לאכילה!! פה נעצר ר' יהושע ואומר: עד כאן! הוא אמנם נשמע כמתנצל בדבריו: "הכתוב אסרה, אני מה אעשה לך?" (ראו מופעים נוספים של הביטוי: מה אעשה והתורה אמרה/האמינה/התירה וכו', סנהדרין לז ע"ב, שם נב ע"ב, גיטין נד ע"ב, נדרים כ ע"ב ועוד), אבל בשורה התחתונה מתווה ר' יהושע קו ברור שאומר: אגדה היא דבר יפה ואפשר אפילו שאיננה רק קישוט והסבר בדיעבד מדוע עורות של נבלות וטריפות כשרים לכתיבת ספר תורה, אלא לכתחילה ומצויה ביסוד הלכות גווילים לספרי תורה! זו התשתית האגדית להלכה. אבל ברגע שהרעיון מתנגש עם הלכות מפורשות של איסור אכילה של נבלות וטריפות, נאמר לאגדה: עד כאן. כלי מדברותייך. מקור זה מאד מעניין כשרטוט לקו הגבול וחלוקת הממלכות בין האגדה להלכה.
  33. ראו סיפור המקור בגמרא סנהדרין יט ע"א בעבדו של ינאי המלך שהרג בן אדם), ושמעון בן שטח קורא לינאי לבוא ולעמוד לדין, כדין אדם ששורו הרג נפש. בעקבות דרישתו של שמעון בן שטח מינאי לעמוד על רגליו במהלך המשפט, מטיל ינאי את אימתו על הדיינים אשר כובשים פניהם בקרקע, שמעון בן שטח נוזף בהם וסופם שמתו. והסיום שם: "באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידים אותו". ראו הסיפור המלא במקור, מובא בדברינו מלך לא דן ולא דנים אותו בפרשת שופטים.
  34. הסיפור במדרש תנחומא שונה במספר פרטים מעניינים מהסיפור שבגמרא סנהדרין (עליה דנו בהרחבה בדברינו מלך לא דן ולא דנים אותו בפרשת שופטים), כגון: אי אזכור שמו של ינאי המלך, ההתייעצות של שמעון בן שטח מראש עם הדיינים, לא מדובר בדיני נפשות אלא ממונות (כך נראה) ועוד. אך ההבדל המרכזי הוא מסקנתו הברורה שדנים את המלך, כולל 'מלכי בית ישראל', ובדגש חיובי על ינאי שקיבל בסוף על עצמו את הדין, מה שסותר באופן ברור את מסקנת הגמרא בסנהדרין המסתיימת בקביעה: "באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידים אותו". דרשן תנחומא שמן הסתם הכיר את הגמרא בסנהדרין, מציג את הסיפור של העימות בין שמעון בן שטח ובין המלך החשמונאי באור אחר לגמרי, ולפנינו לכאורה דוגמא נוספת של אגדה סותרת הלכה.
  35. ראו דברינו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו בדפים המיוחדים, שם הזכרנו דרשה זו בחברה טובה של מדרשים דומים.
  36. סיומת זו של תנחומא מאפשרת אולי השלמה עם שיטת הבבלי ואין כאן סתירה בין דרשת האגדה וההלכה. הרי התלמוד הבבלי הופך למעשה את דין המשנה שקובעת: "מלך לא דן ולא דנים אותו" (ראו שוב דברינו מלך לא דן ולא דנים אותו בפרשת שופטים). עפ"י מסקנת הדין בתלמוד הבבלי, הנורמה היא כמלכי בית דוד שמלך דן ודנים אותו והמשנה מייצגת את מה שנקבע כחריג וכהלכה למעשה, בגלל זרועם הקשה של מלכי בית ישראל (בית חשמונאי בבית שני, שאגב היו כהנים וכהן דן ודנים אותו). הדרשן בתנחומא זורם עם הנורמה הערכית-עקרונית. מדרש תנחומא דורש את הפסוקים שבראש פרשת שופטים על חשיבות המשפט: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים ... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף וכו' – עיקר עניינו הוא הדין והמשפט ולשם כך מוכן אפילו לשבח את ינאי ולהציבו כמופת. זאת ועוד, אם הדיינים דנים כביכול את הקב"ה (בית דין נקרא א-להים), קל וחומר שהם יכולים לדון גם את המלך שבמקרה הטוב, בא מכוחו של הקב"ה. ואולי יש כאן גם העמדה של אימת הדיינים מול אימת המלך שאמנם נאמר בו "שתהא אימתו עליך" ואינו יכול למחול על כבודו, אבל אימת הדיינים וכבוד שמים הם גבוהים וחזקים יותר.

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה