מצוות פריקה ומצוות טעינה

כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (שמות כג ה).1

לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ: (דברים כב ד).2

משנה מסכת בבא מציעא פרק ב משנה י

פָּרַק וְטָעַן פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים – חייב, שנאמר: "עזוב תעזוב".3 הלך וישב לו ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק, פרוק – פטור, שנאמר: "עמו".4 אם היה זקן או חולה, חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון.5 רבי שמעון אומר: אף לטעון.6 רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר: "תחת משאו" – משאוי שיכול לעמוד בו.7

מסכת בבא מציעא דף לא עמוד א8

… ולמה ליה למכתב פריקה ולמה ליה למכתב טעינה? – צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה – הוה אמינא: משום דאיכא צער בעלי חיים, ואיכא חסרון כיס. אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא – אימא לא. ואי אשמעינן טעינה – משום דבשכר, אבל פריקה דבחינם – אימא לא, צריכא.9 ולרבי שמעון, דאמר: אף טעינה בחינם; מאי איכא למימר? – לרבי שמעון לא מסיימי קראי.10

למה לי למכתב הני תרתי, ולמה לי למכתב אבידה?11 – צריכי, דאי כתב רחמנא הני תרתי – משום דצערא דמרה איתא, צערא דידה איתא.12 אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא – אימא לא.13 ואי אשמעינן אבידה – משום דליתא למרה בהדה.14

אמר רבא: מדברי שניהם נלמד: צער בעלי חיים דאורייתא.15

תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לָכוֹף את יצרו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה! – אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף.16

תנו רבנן: "כי תראה", יכול אפילו מרחוק? – תלמוד לומר: "כי תפגע". אי "כי תפגע" יכול פגיעה ממש? – תלמוד לומר: "כי תראה". ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה? – שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל, וזה הוא ריס.17

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דכספא פרשה כ

עזוב תעזוב עמו. למה נאמר? לפי שהוא אומר: "הקם תקים עמו", אין לי אלא טעינה, פריקה מנין? תלמוד לומר: עזוב תעזוב עמו.18 – רבי יאשיה אומר: אחד זה ואחד זה בפריקה הכתוב מדבר; אין לי אלא פריקה, טעינה מנין? דין הוא, מה אם פריקה שהוא יכול לפרוק בפני עצמו, הרי זה מוזהר עליה, טעינה, שאינה יכול לטעון בפני עצמו, אינו דין שיהא מוזהר עליה, מפני שדבר הכתוב בקל, ללמד ממנו את החמור.19

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג

מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה, בין שהיה עליה יתר ממשאה, הרי זה מצוה לפרוק מעליה. וזו מצות עשה, שנאמר: "עזוב תעזוב עמו".20

ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה שנאמר: "הקם תקים עמו" – זו מצות עשה אחרת.21 ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר: "לא תראה את חמור אחיך".22

זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק, הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו. ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו.23

רש"י שמות פרק כג פסוק ה

כי תראה חמור שונאך וגו' – הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שמושי "כי". וכה פתרונו:24 שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו: וחדלת מעזוב לו? – בתמיה! עזוב תעזוב עמו – עזיבה זו לשון עזרה, וכן "עצור ועזוב" (דברים לב לו)25, וכן "ויעזבו ירושלם עד החומה" (נחמיה ג ח) – מילאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה.26 … ומדרשו, כך דרשו רבותינו "כי תראה .. וחדלת", פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד? זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת.27

אבן עזרא שמות פרק כג פסוק ה

וחדלת כמו חדל לך (דברי הימים ב כה, טז) מעשות הדבר. וכן ושמרת (דברים יז י). והטעם, חדל שנעזוב הדבר לו לבדו. רק תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד, ויקום החמור. ויש אומרים, כמו ויעזבו ירושלים (נחמיה ג, ה) לטעון המשא, בדרך רחוקה.28

כתר יונתן שמות פרשת משפטים פרק כג ה

אִם תִראה חמור של שׂונאך שאתה שׂונא לו, על חטא שאתה יודע בו לבדך, רובץ תחת משׂאו ותימנע לנפשך מלהתקרב לו, עזוב תעזוב בההיא השעה את השׂינאה שבליבך עליו, ותִפרוק ותִטען עִמו.29

רמב"ן דברים פרק כב פסוק ד

והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה, כי בתורה אמר (שמות כג ה) עזב תעזב עמו, מצות עשה. ועוד הוסיף "נופלים בדרך", כי שם אמר "רובץ תחת משאו", ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול וירבץ תחתיו. ואמר בכאן "אחיך" ושם "אויבך" "ושונאך", לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח השנאה.30

מדרש תנחומא פרשת משפטים סימן א

"אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" (תהלים צט) – כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים הוא משפט אהב … מהו "אתה כוננת מישרים"? אמר רבי אלכסנדרי: שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה. רבץ לאחד מהן חמורו. חבירו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו. אמר: לא כתיב בתורה "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו" (שמות כג ה)? מה עשה? חזר וטען ומלוהו. התחיל מסיח עמו: עזוב קימעא מכאן, העלית מכאן, ערוק מכאן, עד שיטעון עמו. נמצאו עושין שלום ביניהם. וחבירו אומר: לא הייתי סבור שהוא שונאי? ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק. מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה. הוי: "אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית".31

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: בהמשך למאמר הגמרא לעיל "אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לָכוֹף את יצרו", ראה דברי תוספות פסחים קיג ע"ב ששואל שהרי יש מצווה לשנוא מי שעושה דבר ערוה ועליו מדובר בפסוק "חמור שונאך". ואם כך "מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו?". והוא מסביר שם ששנאה כזו שהיא לכאורה לשם שמים, מתגלגלת מהר לשנאה גמורה "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". גם שנאה כזו יש לכוף ואולי לא להתחיל בה כלל, שהרי מי הוא שיכול למצוא דבר ערוה בחברו שאין בו ולקיים בו "חמור שונאך".

 

עדכון אחרון: 19/12/2016

הערות שוליים

  1. ופסוק קודם, מצות השבת אבדה: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ". שתי מצוות אלה וודאי קשורות ודומות ולא בכדי נכתבו בסמיכות. ופשיטא שבשתיהן, "שור" ו"חמור" אינם אלא דוגמא וכמו שאומרת המשנה במסכת בבא קמא פרק ה משנה ז: "אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה לפריקה לחסימה לכלאים ולשבת. וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר שור או חמור? אלא שדיבר הכתוב בהווה". וכן מפרש רשב"ם על הפסוק: "חמור שונאך – דיבר בהווה". התורה מציינת את הדברים השכיחים והרגילים.
  2. חזרו הדברים ונשנו בספר משנה תורה, ספר דברים, בפרשת כי תצא. בפרשתנו: "עזוב תעזוב" ובדברים: "הקם תקים" וחז"ל עומדים על הבדלים אלה ומבארים אותם: עזוב תעזוב – לפריקה, הקם תקים - לטעינה. וגם דורשים את "והתעלמת" באופן שיש מקרים שבהם האדם פטור מהצורך להגיש עזרה.
  3. משנה קודם קובעת, לגבי השבת אבדה: "החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים – חייב להחזירה, שנאמר: השב תשיבם". עד כמה? משמע בגמרא שם (בבא מציעא לא ע"א), עד שיביא את האבדה למקום שמור. ומה הגבול כאן? עד שהחמור יתייצב ויוכל להמשיך בדרכו? ומה עם המטען העודף אם יש כזה? מן הסתם, אין זו אחריות מי שבא לסייע. ראה גם בירושלמי בבא מציעא פרק ב הלכה י שמבחין בין חמור "רבצן" ובין חמור שנאנס מכובד המשקל. ועכ"פ, הרי לנו עוד דוגמא לקרבה בין מצוות פריקה וטעינה ובין השבת אבדה. וראה בגמרא שם גם "שלח תשלח", "הוכח תוכיח" ועוד מצוות שיש לקיימן "אפילו מאה פעמים".
  4. המסייע ביחד עם המסתייע. אמנם, אין זה פוטר את האדם מלסייע בהקלת המטען או בהעמסתו מחדש, במקרה שהחמור נמצא ללא בעלים לידו, כפי שהגמרא מסבירה שם (בבא מציעא לא ע"א): "עזוב תעזוב עמו - אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר: עזוב תעזוב, מכל מקום. הקם תקים עמו - אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? - תלמוד לומר הקם תקים, מכל מקום". לא נאמר "עמו" אלא למקרה הזה, שהמשנה מציינת, שהבעלים מתחכם לו ויושב בצד "ומזכה" את העוברים ושבים במצוות. האם ניתן ללמוד מכאן כלל גם לגבי מצוות אחרות שבין אדם לחברו? ועוד נראה לומר שסיוע לקשור דברים שנופלים מהחמור, ואין בעליו עמו, מה שנקרא "הקם תקים", הוא ממש גם השבת אבדה. וצריך עיון.
  5. את הקטע הזה במשנה מסבירה הגמרא ע"י הוספת המילה "בחינם" - מצוה מן התורה לפרוק בחינם, אבל לא לטעון בחינם, כפי שמסבירה הגמרא שנראה להלן.
  6. בחינם.
  7. נראה שחזרנו לטעם לעיל, שאחריות המסייע מוגבלת ואי אפשר לדרוש ממנו יתר על מה שהבעלים אחראי ואם הבעלים העמיסו על החמור (על המשאית) משא יתר, אין האחר אחראי על כך. מה גם שצריך לא רק לפרוק, אלא גם לחזור ולטעון. והיכן יעמיסו את המטען החורג? אלא שזו שיטתו של ר' יוסי הגלילי וחכמים חולקים עליו. למה? כי לצד ההתחשבנות עם האדם (הבעלים של החמור), יש גם את החשבון של החמור! אם הבעלים חטאו, החמור במה חטא? וזה יביא אותנו לנושא של צער בעלי חיים שנראה להלן. ובימינו, אפשר שחכמים יודו לר' יוסי הגלילי לגבי העמסת יתר על משאית. זו פשיעה של הבעלים, והאחר, הציבור, אינו מחויב לסייע במקרה כזה. בוודאי לא לסכן עצמו בעצירה בשולי הכביש בשל חברה או נהג שהעמיסו על משאית בניגוד לכללים.
  8. דיני מצוות פריקה וטעינה נדונים בגמרא בבא מציעא דפים לא-לג, בקטעים, ואנו נביא רק כמה ציטוטים ובדילוגים.
  9. זה יסוד הדין של ההבחנה בין פריקה (בפרשה שלנו) וטעינה (בפרשת כי תצא) והצורך של התורה לכתוב את שניהם (לצד מצוות השבת אבדה). חשיבות הפריקה היא הן בשל צער בעלי חיים והן בשל חסרון הכיס של דברים שנופלים מהחמור. ואם הייתה התורה כותבת רק את הדין של פריקה בפרשתנו, לא היינו בהכרח לומדים גם על מצוות טעינה. מנגד, פשיטא לגמרא (לשיטת חכמים) שסיוע בטעינה אינו חייב להיות בחינם, גם אם יש בכך חסרון כיס ואולי דווקא בשל כך (ראה הגמרא בבא מציעא שם דף לב ע"ב "אתו גנבי ושקלי") ומותר למסייע לדרוש תשלום בעד הסיוע. אי לכך, צריכה התורה לכתוב את דין הפריקה במפורש, כדי לומר שסיוע של פריקה יש לעשות בחינם. לשיטת חכמים, אם לא היה הבדל זה בין פריקה בחינם וטעינה בשכר, ניתן היה ללמוד את דין הפריקה בקל וחומר מטעינה (ומספיק היה הפסוק בספר דברים), משום שבפריקה יש גם צער בעלי חיים וגם חסרון כיס. קל וחומר זה מופיע בהמשך הגמרא בדף לב ע"א.
  10. ר' שמעון בר יוחאי חולק וסובר שגם טעינה צריכה להיות בחינם והצורך לכתוב את הדין פעמיים בתורה הוא משום שהפסוקים אינם מבוררים די הצורך (אולי בשל הקושי הלשוני שבפסוק שלנו שנעמוד עליו להלן בדברי הפרשנים). ראה בהמשך הגמרא שם, בדף לב ע"א הוויכוח ביניהם לגבי המילים "נופלים בדרך" שלשיטת חכמים ברור שזה טעינה וההפך מ"רובץ תחת משאו", ולשיטת ר' שמעון "נופלים בדרך" יכול להתפרש גם כפריקה – החפצים מתחילים ליפול מהחמור ויש לסייע בפריקתם בצורה מסודרת. ובימינו, שהחמור הוא משאית, לא צער בעלי חיים יש כאן וגם לא חסרון כיס, אלא סכנה לציבור (חפצים נופלים ממשאית בכביש).
  11. אחרי שלמדנו בתורה גם את מצוות פריקה וגם את מצוות טעינה, למה צריכה התורה לכתוב גם את דיני השבת אבדה? האם לא יכולנו להסיק מפריקה וטעינה גם להשבת אבדה. ראה לשון רש"י שם שכולם אזהרות על ממון ישראל.
  12. בפריקה וטעינה יש צער גם לבעלים ("מרה") וגם לבהמה ("דידה").
  13. באבדה יש רק צער לבעלים שאבדו חפץ או בעל חיים, אבל אין צער לבעל החיים ("שהיא רועה בדרך להנאתה", שטיינזלץ, אולי נהנית מהחופש) ובוודאי שאין צער לחפץ (אולי לחיות מחמד). ולפיכך, לא היינו יודעים דין השבת אבדה!
  14. אם התורה הייתה כותבת רק את מצוות השבת אבדה, היינו סבורים ששם זה משום שהבעלים איננו (ראה שם בגמרא שם לא ע"א שהיעדר הבעלים מחייב אחריות יתר בהשבת אבדה). אבל בפריקה ובטעינה, פעמים רבות שהבעלים נמצא ליד החמור ואע"פ כן, ואולי דווקא בשל כך, תסייע לו! ככתוב: "עזוב תעזוב עמו" – הקם תקים עמו". (ואח"כ גם אם החמור לבד, ראה שוב הערה 4 לעיל). במצוות פריקה וטעינה יש גם את המגע האנושי. כך או כך, הרי לנו שוב הקרבה הברורה בין מצוות פריקה/טעינה ובין מצוות השבת אבדה, עד כדי מחשבה של הגמרא שמספיק שהתורה תכתוב אחת מהן וממילא נסיק ונבין את השנייה. ונראה שכך הוא אכן בפרטי הדינים. למשל, אם נחזור לעיל לדין של תשלום (בטעינה, לפי שיטת חכמים), איך נקבע את גובה התשלום הראוי? מן הסתם כהצעת המשנה לגבי השבת אבדה שהוא כשכר פועל בטל: "היה בטל מסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. אם יש שם בית דין, מתנה בפני בית דין. אם אין שם בית דין, בפני מי יתנה? שלו קודם" (בבא מציעא פרק ב משנה ט, ראה במפרשים שם).
  15. לדברי חכמים שפריקה היא חמורה וניתן ללמוד אותה בעצם בקל וחומר מטעינה, וגם לדברי ר' שמעון שבעקרון יכול להסכים לקל וחומר הזה (ראה הסבר הגמרא שם מדוע), מבקשת הגמרא להסיק שצער בעלי חיים הוא מדין תורה (ולא מדברי חכמים). הסוגיה שם היא מקור מרכזי לדין צער בעלי חיים. הגמרא שם מנסה שוב ושוב להוכיח שצער בעלי חיים מדאורייתא, שלדעת חלק גדול מהפוסקים כך הוא אכן להלכה.
  16. "חמור שונאך" נכתב מן הסתם לומר, אפילו הוא שונאך, למרות שהוא שונאך. ו"חמור אחיך" כשגרת לשון. בא הדרשן ואומר לא סתם נכתב כאן "שונא" ושם (בדברים) "אחיך", ללמדך שאם באופן תיאורטי ייקרה לפניך בעת ובעונה אחת שונא שצריך לעזור לו לטעון ואוהב שצריך לעזור לו לפרוק – לך תסייע לשנוא לטעון ואח"כ לאוהב לפרוק. והרי זה בדיוק ההפך ממה שכתוב בתורה! השונא כתוב בפריקה ואחיך בטעינה! ולא עוד אלא שלמדנו בקל וחומר שפריקה חמורה יותר! ולא עוד אלא שצער בעלי חיים מהתורה! כל זה טוב ויפה יאמר דרשן הגדה, כל הפסוקים ודרשות ההלכה הם נגדי, ואע"פ כן אני אומר לך: לך תסייע לשונאך לטעון ואח"כ לאוהבך לפרוק. למה? לכוף את יצרך! אולי לא רק את היצר האישי-חברתי, אלא גם את היצר הלמדני. "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד א, ויקרא רבה יג ג, מכילתא דרשב"י יט יח). ראה גם עבודה זרה יז ע"ב: "ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין".
  17. שוב הדמיון בין השבת אבדה ומצוות פריקה/טעינה עד כדי כך שדרשה זו של "תנו רבנן" (שמקורה במכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ) מקשה מ"כי תפגע" שנאמר בהשבת אבדה (ראה הפסוק שהבאנו בהערה 1) על "כי תראה" של מצוות פריקה בפרשתנו: תפגע, היינו, רק אם תיתקל מקרוב, או תראה, היינו גם ממרחק? והתירוץ הוא שיש מרחק שהוא ריס (כ-130 מטר, מרחק לא קטן) שבטווח שלו האדם חייב לסטות מדרכו ולסייע. ראה הסיפור בגמרא שם ל ע"ב על אביי שראה עיזים משוטטות ליד בית המדרש וזרק עליהם צרור להרחיקם, ורבה אומר לו שברגע זה התחייב בהשבתם לבעליהם. על רקע דרשה זו נעבור לדברי פרשני המקרא ונבין אולי גם את משמעות "וחדלת", שמא תחשוב להימנע מלעזור, בוא נמדוד באיזה מרחק אני מהנזקק לעזרה?
  18. נראה שהתהפכו היוצרות כאן, קודם מצוות טעינה בספר דברים, זה ברור. אח"כ, למה צריך גם את "עזוב תעזוב" של ספר שמות? לרבות את הפריקה. אבל עדיין, פריקה – שמות, טעינה – דברים.
  19. פה באמת התהפכו היוצרות! בשיטת ר' יאשיה שני הפסוקים בתורה, בספר שמות ובספר דברים, מדברים בפריקה! ודין טעינה, נלמד בקל וחומר. בדיוק ההפך מהקל וחומר של חכמים שראינו בהערות 9 ו- 15. כל זה, משום שר' יאשיה מדבר על אדם שנושא משא, לא על חמור או שור! ראה בהמשך המכילתא שם: "אין לי אלא פריקה וטעינה, בהמה עצמה מנין? ת"ל: הקם תקים עמו". גם מה שעמו ורכושו, לא רק האדם עצמו. בל נשכח את האדם שנושא משא! ולפיכך הקל וחומר הפוך. באדם שיודע לפרוק בעצמו, הקל הוא פריקה והחומר הוא טעינה. ואצל בעל חיים, בדיוק ההפך! טעינה זה הקל, ופריקה, משום צער בעלי חיים וחסרון כיס, היא החמורה.
  20. ראה סדר המצוות בספר המצוות לרמב"ם שהוא מונה שלוש מצוות בעניין, שתי מצוות עשה ואחת לא תעשה: "והמצוה הר"ב היא שצונו להוריד המשא מעל הבהמה שנתייגעה במשאה בדרך והוא אמרו יתעלה: כי תראה חמור שונאך וכו' עזוב תעזוב עמו". "והמצוה הר"ג היא שצונו להקים המשא על הבהמה או על האדם כשיהיה לבדו, אחר שנורידהו ממנו או אחר שהורידוהו זולתינו". "והמצוה הר"ע היא שהזהירנו מהניח הנבוך במשאו ולחוץ בדרך, אבל נעזור אותו ונפרק ממנו עד שיתוקן לשאת אותו ונגביה עמו משאו אם על גבו או על בהמתו. כמו שהתבאר במשפטי מצוה זו והוא אמרו (משפטים כג) וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו". שים לב איך בשתי המצוות האחרונות הוא מזכיר גם אדם שנושא משאות ולא רק בעלי חיים, אולי בעקבות המכילתא.
  21. אחרי כל הדיונים על פריקה וטעינה, מה חמור ומה קל וכו', יוצר הרמב"ם, בלשונו הצחה והבהירה, חיבור פשוט וטבעי ביניהם. אי אפשר רק לפרוק בלי להשלים את המצווה ולסייע בטעינה מחדש! תסייע לפרוק ותסתלק? קיימת מצווה אחת והשנייה אי"ה בפעם אחרת? מישהו אחר? לא, פרקת, הרגעת, השבת רוח – עמוד וסייע לטעון וודא שהאדם או הבהמה ממשיכים בדרכם. התורה תחשיב לך זאת כשתי מצוות (וגם הימנעות מלא תעשה) – אבל באמת, זו מצווה מתמשכת אחת! מצוות טעינה, תיתכן לעצמה, אבל לא פריקה. ר' יאשיה צודק שאם התורה מצווה על פריקה, וודאי שיש ציווי גם על טעינה. אבל לא מקל וחומר, כי אם מרצף של מעשה שלא ניתן לעצור באמצעיתו.
  22. בהערה הקודמת ראינו שהרמב"ם לומד את מצוות הלא תעשה מ"וחדלת" (כמו שמופיע במכילתא הנ"ל), אבל כאן, ביד החזקה, מ"לא תראה" שבפסוק בספר דברים.
  23. מידת החסידות כאן היא לסייע למישהו שאולי לא כ"כ "רובץ תחת משאו", שהרי מדובר בתבן וקנים והוא במקומו אולי היה ממשיך במשא ובמסע. פרק זה ברמב"ם מסכם את רוב דיני מצוות פריקה וטעינה וראוי לקריאה ולימוד על השולחן. ויש לשים לב להפרדה שעושה הרמב"ם. למרות שבגמרא ראינו שוב ושוב את הקרבה בין הלכות השבת אבדה והלכות פריקה וטעינה, הרמב"ם מפריד. את דיני השבת אבדה הוא ממקם יחד עם הלכות גזלה, בעוד שאת דיני פריקה וטעינה הוא ממקם תחת הלכות רוצח ושמירת הנפש! ודבר זה אומר דרשני ונשמח לשמוע הסברים בעניין. בכל הכבוד לדיון בגמרא לגבי הבהמה וצער בעלי חיים, הרמב"ם רואה באדם את המרכז. ראשית, מה עם המקרה שהאדם הוא הנושא, כפי שראינו בספר המצוות בהערה 20. ושנית, בכל מקרה, הסיוע הוא לבעל הבהמה יותר מאשר לבהמה.
  24. הביטוי "וכה פתרונו" מאד ייחודי לרש"י וכמעט לא מצאנוהו אצל אף מפרש אחר (חוץ ממפרשי רש"י ופעם אחת בריב"א ופעם אחת בשיבולי הלקט). ראה למשל פירושו לשמות כז ד במעשה מזבח הנחושת: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת", כשהוא מזיז את המילה נחושת שבפסוק: "מכבר - לשון כברה ... כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת. ומקרא זה מסורס וכה פתרונו: ועשית לו מכבר נחושת מעשה רשת". ובמקומות אחרים, כאשר רש"י מתווכח עם פירושים אחרים ומביא את פירושו שלו.
  25. ראה דברים לב לו בשירת האזינו: "כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב". ובגמרא סנהדרין צז ע"א: "ואפס עצור ועזוב - כביכול אין סומך ועוזר לישראל". ובספרי דברים שכו: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב - אפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל".
  26. ובמילון אבן שושן מצאנו עוד דוגמא בירמיהו מט כה: "אֵיךְ לֹא־עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּת קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי". הנביא מקונן על דמשק המהוללת, איך לא חוזקה ונפלה בידי אויביה. ואולי מכאן גם המילה "מעזיבה" שהיא שכבת איטום של גגות (משנה סוכה א ז). אבל השימוש השכיח של עז"ב, גם במקרא ובלשון חכמים, בוודאי בלשון ימינו הוא להזניח, לנטוש, וזה מה שגורם לקורא בן ימינו להתקשות בפסוק זה.
  27. שהיא דרשת מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ: "וחדלת מעזוב לו. פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב ... פעמים שאתה חדל ופעמים שאין אתה חדל; אמר לו אביו: אל תפרוק עמו, אל תטעון עמו ואל תחזיר לו אבדתו, הרי זה לא ישמע לו, מפני שהוא ואביו חייבין במצות". במכילתא: "פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב", וברש"י: "פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר". האם רש"י מנסה לבאר לנו שעוזב זה עוזר, או שמא פליטת קולמוס של מי מהמעתיקים כאן? ועכ"פ, כמו שיש "וחדלת" בפרשתנו, כך יש "והתעלמת" בספר דברים וגם שם, בניגוד לפשט, אומר המדרש: "והתעלמת מהם - פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם; הא כיצד? אם היה כהן והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר: והתעלמת" (ברכות יט ע"ב). ראה דברינו והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם בפרשת כי תצא. הוא אשר כבר הערנו לעיל, שיש מגבלות וסייג לחובת השבת אבדה ומצוות פריקה/טעינה.
  28. בנוסח הקצר, דוחה אבן עזרא את הדעה השנייה (שהיא כרש"י) מכל וכל ונצמד לשיטתו. אין צורך לקרוא את "וחדלת" בתמיה, אומר אבן עזרא, והמילה "כי" יכולה להיות במשמעותה היותר שכיחה "כאשר", כמו "כי יקרא קן ציפור לפניך", "כי ירחיב ה' את גבולך" ואחרים במקרא. חדל לך מלעזוב את האיש או הבהמה לבדה, רק תעזוב את הקשרים הקושרים את משאם ותתיר אותם. ויעזב המשא ויפול מצד זה ומצד זה ויוקל לנושא. הפועל עז"ב הוא במשמעותו השכיחה, אך במשחק מילים מסוים. חדל מלעזוב את הבהמה, תעזוב את הקשרים. ואנחנו מציעים את הפירוש המודרני: עזוב תעזוב את המקום ביחד עם האיש או הבהמה שאתה מסייע להם. לא מספיק שתתיר את הקשרים ותפרוק את המשא מעל הנושא ותקל מעליו. מה אח"כ? תתיר ותלך לדרכך? לא! תתיר, תסייע לו להתארגן מחדש ותעזבו את המקום ביחד – "עזוב תעזוב עמו". ראה שוב ברמב"ם שהבאנו לעיל: "ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר: הקם תקים עמו ... לפיכך צריך להידדות עמו עד פרסה, אלא אם כן אמר לו בעל המשא איני צריך לך". אין פריקה בלי טעינה לאחריה והרמב"ם אף נותן שיעור עד כמה צריך לוודא שנושא המטען חזר לאיתנו. ובבהמה ללא בעלים, אפשר שיצטרך ללוות אותה עד מקום המשתמר ורק שם יכול לעזוב וללכת לדרכו.
  29. ראה גם תרגום אונקלוס שמות פרק כג פסוק ה: "ארי תחזי חמרא דסנאך רביע תחות טועניה ותתמנע מלמשקל ליה, משבק תשבוק מא דבלבך עלוהי ותפריק עמיה". ובפירוש הדר זקנים על הפסוק: "עזב תעזב עמו. כלומר עזוב השנאה שיש לך עליו. ועזוב עמו לשון חוזק ועזרה. כמו ויעזרו ירושלם עד החומה".
  30. בגישתו למצוות שנמנות בספר דברים, מבחין רמב"ן בין מצווה מבוארת ומצווה מחודשת. מצווה מבוארת היא מצווה שספר דברים בא להרחיב ולבאר בהשוואה עם ארבעת החומשים הראשונים, כגון מצוות מעקה שהיא ביאור של לא תעמוד על דם רעך (פירושו לדברים כב ח), או שילוח הקן שהיא ביאור של איסור שחיטת בעל חיים ובנו ביום אחד (פירושו שם כב ו). מצווה מחודשת היא מצווה שנאמרת לראשונה בספר דברים, כגון כל דיני המלחמה שבראשית פרשת כי תצא. ראה איך הוא מתחבט למשל בדין בן סורר ומורה אם הוא דבר מחודש או מבואר ממצוות כיבוד אב ואב ויראת אב ואם (פירושו לדברים כא יח). וכאן, למרות שאיננו נוקט בלשון מבוארת/מחודשת, נראה שפשוט לרמב"ן שזו מצווה מבוארת. מה בא ספר דברים, בפסוק השני שהבאנו בראש דברנו, להוסיף? שיש כאן גם מצוות לא תעשה, שיש להתייחס גם לנופלים ולא רק לרובץ (מה החידוש בזה?) ושהשונא שנזכר בספר שמות, יהפוך לאחיך בספר דברים: תיזכר האחווה ותישכח השנאה, כמו שנראה במדרש הבא. יש קרבה מעניינת בין דברי רמב"ן אלה ושיטת ר' שמעון בר יוחאי לעיל "לא מסיימי קראי", שפסוקי ספר דברים משלימים את פסוקי ספר שמות וצריך את שניהם, דבר שמן הסתם רמב"ן לא התכוון לו שהרי שיטת ר' שמעון היא מיעוט ולא להלכה. כך או כך, מעניין שרמב"ן לא מציין את הדין של "והתעלמת" שהוא אולי החידוש הכי משמעותי של ספר דברים, הן במצוות השבת אבדה והן במצוות פריקה וטעינה, שיש מגבלה גם בדרישה לסייע. ועל נושא זה הרחבנו כאמור בדברינו והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם בפרשת כי תצא.
  31. מדרש זה מזכיר לנו שבסופו של דבר לא מדובר בממון ובחפצים, אלא באנשים. לא רק במקרה של אדם שנושא משא, כפי שראינו במכילתא וברמב"ם, אלא גם במקרה של בהמה שבסופו של דבר שייכת לבן אדם מסוים והיא מקור פרנסתו ורכושו המעט. לצד הנושא של צער בעלי חיים שהגמרא מאד מדגישה, מדובר בסופו של דבר, בשלום בין אדם לחברו ובבניין החברה. בניגוד למצוות השבת אבדה, במצוות פריקה וטעינה יש ברוב המקרים, קשר חזותי וישיר בין בני האדם. לא חפץ עזוב מונח בשדה, אלא אדם שנמצא בצרה (יש לו תקר באוטו ואין לו גלגל רזרבי או שקשה לו להחליף אותו) ולכן בעזרה זו יש משהו הרבה יותר אנושי וחשוב. ואולי זו הסיבה שהרמב"ם מביא מצווה זו בהלכות רוצח ושמירת הנפש! וגם בהשבת אבדה יש לעתים קרובות גם השבת נפש ממש.