פרשות השבוע

כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (שמות כג ה).¹

לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ: (דברים כב ד).²

משנה מסכת בבא מציעא פרק ב משנה י

פָּרַק וְטָעַן פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים – חייב, שנאמר: "עזוב תעזוב".³ הלך וישב לו ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק, פרוק – פטור, שנאמר: "עמו".⁴ אם היה זקן או חולה, חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון.⁵ רבי שמעון אומר: אף לטעון.⁶ רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר: "תחת משאו" – משאוי שיכול לעמוד בו.⁷

מסכת בבא מציעא דף לא עמוד א⁸

"עזוב תעזב עמו", אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר: עזוב תעזוב, מכל מקום. "הקם תקים עמו" – אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר: הקם תקים, מכל מקום.⁹

ולמה ליה למכתב פריקה ולמה ליה למכתב טעינה? – צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה – הוה אמינא: משום דאיכא צער בעלי חיים, ואיכא חסרון כיס. אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא – אימא לא. ואי אשמעינן טעינה – משום דבשכר, אבל פריקה דבחינם – אימא לא, צריכא.¹⁰

ולרבי שמעון, דאמר: אף טעינה בחינם; מאי איכא למימר? – לרבי שמעון לא מסיימי קראי.¹¹

למה לי למכתב הני תרתי, ולמה לי למכתב אבידה?¹² – צריכי, דאי כתב רחמנא הני תרתי – משום דצערא דְמָרָה איתא, צערא דִידָה איתא.¹³ אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא – אימא לא.¹⁴ ואי אשמעינן אבידה – משום דליתא למרה בהדה.¹⁵

אמר רבא: מדברי שניהם נלמד: צער בעלי חיים דאורייתא.¹⁶

תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לָכוֹף את יצרו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה! – אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף.¹⁷

תנו רבנן: "כי תראה", יכול אפילו מרחוק? – תלמוד לומר: "כי תפגע". אי "כי תפגע" יכול פגיעה ממש? – תלמוד לומר: "כי תראה". ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה? – שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל, וזה הוא ריס.¹⁸

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דכספא פרשה כ

"עזוב תעזוב עמו". למה נאמר? לפי שהוא אומר: "הקם תקים עמו", אין לי אלא טעינה, פריקה מנין? תלמוד לומר: עזוב תעזוב עמו.¹⁹ – רבי יאשיה אומר: אחד זה ואחד זה בפריקה הכתוב מדבר; אין לי אלא פריקה, טעינה מנין? דין הוא, מה אם פריקה שהוא יכול לפרוק בפני עצמו, הרי זה מוזהר עליה, טעינה, שאינה יכול לטעון בפני עצמו, אינו דין שיהא מוזהר עליה, מפני שדִבֵּר הכתוב בקל, ללמד ממנו את החמור.²⁰

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג

מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה, בין שהיה עליה יתר ממשאה, הרי זה מצוה לפרוק מעליה. וזו מצות עשה, שנאמר: "עזוב תעזוב עמו".²¹

ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה שנאמר: "הקם תקים עמו" – זו מצות עשה אחרת.²² ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר: "לא תראה את חמור אחיך".²³

זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק, הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו. ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו.²⁴

רש"י שמות פרק כג פסוק ה

כי תראה חמור שונאך וגו' – הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שמושי "כי". וכה פתרונו:²⁵ שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו: וחדלת מעזוב לו? – בתמיה! עזוב תעזוב עמו – עזיבה זו לשון עזרה, וכן "עצור ועזוב" (דברים לב לו)²⁶, וכן "ויעזבו ירושלם עד החומה" (נחמיה ג ח) – מילאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה.²⁷ … ומדרשו, כך דרשו רבותינו "כי תראה .. וחדלת", פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד? זקן ואינו לפי כבודו – וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל – וחדלת.²⁸

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה ט

בהמת הגוי והמשא של ישראל אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה, ואם לאו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. אבל בהמת הגוי ומשאו אינו חייב להיטפל בהן אלא משום איבה.²⁹

אבן עזרא שמות פרק כג פסוק ה

וחדלת כמו חדל לך (דברי הימים ב כה טז) מעשות הדבר. וכן ושמרת (דברים יז י). והטעם, חדל שנעזוב הדבר לו לבדו. רק תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד, ויקום החמור. ויש אומרים, כמו ויעזבו ירושלים (נחמיה ג, ה) לטעון המשא, בדרך רחוקה.³⁰

כתר יונתן שמות פרשת משפטים פרק כג ה

אִם תִראה חמור של שׂונאך שאתה שׂונא לו, על חטא שאתה יודע בו לבדך, רובץ תחת משׂאו ותימנע לנפשך מלהתקרב לו, עזוב תעזוב בההיא השעה את השׂינאה שבליבך עליו, ותִפרוק ותִטען עִמו.³¹

רמב"ן דברים פרק כב פסוק ד

והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה, כי בתורה אמר (שמות כג ה) עזב תעזב עמו, מצות עשה. ועוד הוסיף "נופלים בדרך", כי שם אמר "רובץ תחת משאו", ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול וירבץ תחתיו. ואמר בכאן "אחיך" ושם "אויבך" "ושונאך", לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח השנאה.³²

מדרש תנחומא פרשת משפטים סימן א

"אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" (תהלים צט) – כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים הוא משפט אהב … מהו "אתה כוננת מישרים"? אמר רבי אלכסנדרי: שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה. רבץ לאחד מהן חמורו. חבירו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו. אמר: לא כתיב בתורה "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו" (שמות כג ה)? מה עשה? חזר וטען ומלוהו. התחיל מסיח עמו: עזוב קימעא מכאן, העלית מכאן, ערוק מכאן, עד שיטעון עמו.³³ נמצאו עושין שלום ביניהם. וחבירו אומר: לא הייתי סבור שהוא שונאי? ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק. מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה. הוי: "אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית".³⁴

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: בהמשך למאמר הגמרא לעיל "אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לָכוֹף את יצרו", ראה דברי תוספות פסחים קיג ע"ב ששואל שהרי יש מצווה לשנוא מי שעושה דבר ערוה ועליו מדובר בפסוק "חמור שונאך". ואם כך "מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו?". והוא מסביר שם ששנאה כזו שהיא לכאורה לשם שמים, מתגלגלת מהר לשנאה גמורה "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". גם שנאה כזו יש לכוף ואולי לא להתחיל בה כלל, שהרי מי הוא שיכול למצוא דבר ערוה בחברו שאין בו ולקיים בו "חמור שונאך".

מים אחרונים 2: זו הזדמנות לשבח עם כל הלב את הארגון הנפלא שנקרא ידידים – סיוע בדרכים שיוצא לעזרה לכל מי שנתקע בדרך בכל מקום בארץ והכל בהתנדבות ובאחווה מופלאים.