- ופסוק קודם, מצות השבת אבדה: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ". שתי מצוות אלה וודאי קשורות ודומות ולא בכדי נכתבו בסמיכות. ופשיטא שבשתיהן, "שור" ו"חמור" אינם אלא דוגמא וכמו שאומרת המשנה במסכת בבא קמא פרק ה משנה ז: "אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה לפריקה לחסימה לכלאים ולשבת. וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר שור או חמור? אלא שדיבר הכתוב בהווה". וכן מפרש רשב"ם על הפסוק: "חמור שונאך – דיבר בהווה". התורה מציינת את הדברים השכיחים והרגילים ומהם תלמד לכל השאר.
- חזרו הדברים ונשנו בספר דברים משנה תורה, בפרשת כי תצא. הלשון בפרשתנו היא: "עזוב תעזוב" ובספר בדברים: "הקם תקים". חז"ל עומדים על הבדלים אלה ומבארים אותם: עזוב תעזוב – לפריקה, הקם תקים - לטעינה. וגם דורשים את "והתעלמת" באופן שיש מקרים שבהם האדם פטור מהצורך להגיש עזרה, כפי שנראה להלן.
- משנה קודם קובעת, לגבי השבת אבדה: "החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים – חייב להחזירה, שנאמר: השב תשיבם". עד כמה? משמע בגמרא שם (בבא מציעא לא ע"א), עד שיביא את האבדה למקום שמור. ומה הגבול כאן? עד שהחמור יתייצב ויוכל להמשיך בדרכו? ומה עם המטען העודף אם יש כזה? מן הסתם, אין זו אחריות של מי שבא לסייע. ראו גם בירושלמי בבא מציעא ב י שמבחין בין חמור "רבצן" ובין חמור שנאנס מכובד המשקל. ועכ"פ, הרי לנו עוד דוגמא לקרבה בין מצוות פריקה וטעינה ובין השבת אבדה. וראו בגמרא שם גם "שלח תשלח", "הוכח תוכיח" ועוד מצוות שיש לקיימן "אפילו מאה פעמים".
- המסייע ביחד עם המסתייע. אמנם, אין זה פוטר את האדם מלסייע בהקלת המטען או בהעמסתו מחדש, במקרה שהחמור נמצא ללא בעלים לידו, כפי שנראה להלן בגמרא בבא מציעא לא ע"א): "עזוב תעזוב עמו - אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר: עזוב תעזוב, מכל מקום", אבל כתוב גם "עמו" כנגד המקרה שהבעלים מתחכם לו ויושב בצד "ומזכה" את העוברים ושבים במצוות. האם ניתן ללמוד מכאן כלל גם לגבי מצוות אחרות שבין אדם לחברו שרק אם המסתייע מסייע, כגון בצדקה שאדם נופל על הציבור ולא עושה מאמץ להתפרנס בעצמו? עוד נראה לומר שסיוע לקשור דברים שנופלים מהחמור, ואין בעליו עמו, מה שנקרא "הקם תקים", הוא גם בגדר השבת אבדה. וצריך עיון.
- את הקטע הזה במשנה מסבירה הגמרא ע"י הוספת המילה "בחינם" - מצוה מן התורה לפרוק בחינם, אבל לא לטעון בחינם, כפי שמסבירה הגמרא שנראה להלן.
- בחינם.
- נראה שחזרנו לטעם לעיל, שאחריות המסייע מוגבלת ואי אפשר לדרוש ממנו יתר על מה שהבעלים אחראי ואם הבעלים העמיסו על החמור (על המשאית) משא יתר, אין האחר אחראי על כך. מה גם שצריך לא רק לפרוק, אלא גם לחזור ולטעון. והיכן יעמיסו את המטען החורג? אלא שזו שיטתו של ר' יוסי הגלילי וחכמים חולקים עליו. למה? כי לצד ההתחשבנות עם האדם (הבעלים של החמור), יש גם את החשבון של החמור! אם הבעלים חטאו, החמור במה חטא? וזה יביא אותנו לנושא של צער בעלי חיים שנראה להלן. ובימינו, אפשר שחכמים יודו לר' יוסי הגלילי לגבי העמסת יתר על משאית. זו פשיעה של הבעלים, והאחר, הציבור, אינו מחויב לסייע במקרה כזה. בוודאי לא לסכן עצמו בעצירה בשולי הכביש בשל חברה או נהג שהעמיסו על משאית בניגוד לכללים.
- דיני מצוות פריקה וטעינה נדונים בגמרא בבא מציעא דפים לא-לג, בקטעים, ואנו נביא רק כמה ציטוטים ובדילוגים.
- הוא הדין שכבר הזכרנו בהערה 4 לעיל. כאן מקבל "עמו" משמעות חברתית כללית, גם אם הבעלים לא נוכח (הבהמה נשמטה ממנו, הוא הלך להזעיק עזרה וכו'), בשבילך הוא נוכח. כמו שהתורה אומרת במצוות צדקה "את העני עמך", היינו חלק ממך ומעמך ולאו דווקא נוכח פיסית. והדרשה במשנה לעיל כנגד מי שמצוי "עמך" ומתחכם, תידרש אף היא ואין סתירה. ונראה עוד, שגם ר' ישמעאל שבד"כ לא דורש כפילויות מילה ואומר: הענק תעניק, נזיר להזיר, הישבע שבועה, נכסוף נכספת וכו' – דברה התורה כדרכה, יודה במקרה זה לדרשה על כפל המילים "עזוב תעזוב". ראו דברינו דברה תורה כלשון בני אדם בפרשת נשא.
- זה יסוד הדין של ההבחנה בין פריקה (בפרשה שלנו) וטעינה (בפרשת כי תצא) והצורך של התורה לכתוב את שניהם (לצד מצוות השבת אבדה). חשיבות הפריקה היא הן בשל צער בעלי חיים והן בשל חסרון הכיס של דברים שנופלים מהחמור. אם הייתה התורה כותבת רק את הדין של פריקה בפרשתנו, לא היינו בהכרח לומדים גם על מצוות טעינה. וכל זה בשיטת חכמים שם שסיוע בטעינה אינו חייב להיות בחינם, גם אם יש בכך חסרון כיס (לבעל החמור) ואולי דווקא בשל כך (ראו המשך הגמרא שם בדף לב ע"ב "אתו גנבי ושקלי") ומותר למסייע לדרוש תשלום בעד הסיוע. מצד שני, אי אפשר ללמוד את דין הפריקה מדין הטעינה וצריכה התורה לכתוב את דין הפריקה במפורש, כדי לומר שסיוע של פריקה יש לעשות בחינם, בניגוד לדין הטעינה שמותר לדרוש בעבורו תשלום. וכל זה כאמור לשיטת חכמים, שאם לא היה הבדל זה בין פריקה בחינם וטעינה בשכר, ניתן היה אכן ללמוד את דין הפריקה בקל וחומר מטעינה (ומספיק היה הפסוק בספר דברים), משום שבפריקה יש גם צער בעלי חיים וגם חסרון כיס. קל וחומר זה מופיע בהמשך הגמרא בדף לב ע"א, שם מורחבת וחוזרת הסוגיה בדיון על המשנה שאומרת: "מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון". הרוצה להרחיב בנושא יעיין בשתי סוגיות אלה, בדף לא ע"א ובדף לב ע"א שם ואנו נסתפק במובאות הנ"ל.
- ר' שמעון בר יוחאי חולק על חכמים וסובר שגם טעינה צריכה להיות בחינם והצורך לכתוב את הדין פעמיים בתורה הוא משום שהפסוקים אינם מבוררים די הצורך (אולי בשל הקושי הלשוני שבפסוק שלנו שנעמוד עליו להלן בדברי הפרשנים). ראו שוב בהמשך הגמרא שם, בדף לב ע"א הוויכוח ביניהם לגבי המילים "נופלים בדרך" (החפצים) שלשיטת חכמים ברור שזו טעינה וההפך מ"רובץ תחת משאו" בפרשתנו שזו פריקה (החמור כורע תחת המשא), ולשיטת ר' שמעון "נופלים בדרך" יכול להתפרש גם כפריקה – החפצים מתחילים ליפול מהחמור ויש לסייע בפריקתם בצורה מסודרת. ובימינו, שהחמור הוא משאית, יורדת הסיבה של צער בעלי חיים ולעומתה מתווספת סיבה חדשה של סכנה לציבור (חפצים נופלים מהמשאית על הכביש, עצירה בשוליים) ושאלה נכבדה היא להלכה בימינו מתי ובאילו נסיבות מצווה לעצור בדרך ולסייע לרכב שעמוס מדי או שנפלו ממנו חפצים.
- אחרי שלמדנו בתורה גם את מצוות פריקה וגם את מצוות טעינה, למה צריכה התורה לכתוב גם את דיני השבת אבדה? האם לא יכולנו להסיק מפריקה וטעינה גם להשבת אבדה. ראו לשון רש"י שם שכולם אזהרות על ממון ישראל.
- בפריקה וטעינה יש צער גם לבעלים ("מָרָה") וגם לבהמה ("דידה").
- באבדה מאידך יש רק צער לבעלים שאבדו חפץ או בעל חיים, אבל אין צער לבעל החיים ("שהיא רועה בדרך להנאתה", שטיינזלץ, אולי נהנית מהחופש) ובוודאי שאין צער לחפץ (אולי לחיות מחמד). ולפיכך, לא היינו יודעים דין השבת אבדה מפריקה וטעינה.
- וההפך, אם התורה הייתה כותבת רק את מצוות השבת אבדה, היינו סבורים ששם זה משום שהבעלים איננו (ראו שם בגמרא דף לא ע"א שהיעדר הבעלים מחייב אחריות יתר בהשבת אבדה). אבל בפריקה ובטעינה, פעמים רבות שהבעלים נמצא ליד החמור ואע"פ כן, ואולי דווקא בשל כך, תסייע לו! ככתוב: "עזוב תעזוב עמו" – הקם תקים עמו". (ואח"כ גם אם החמור לבד, ראו שוב הערות 4, 9 לעיל). במצוות פריקה וטעינה יש בד"כ את המגע האנושי. כך או כך, הרי לנו שוב קירבה ברורה בין מצוות פריקה/טעינה ובין מצוות השבת אבדה, עד כדי מחשבה של הגמרא שמספיק שהתורה תכתוב אחת מהן וממילא נסיק בעצמנו ונבין את השנייה. ונראה שכך הוא אכן בפרטי הדינים. למשל, אם נחזור לעיל לדין של תשלום (בטעינה, לפי שיטת חכמים), איך נקבע את גובה התשלום הראוי? מן הסתם כהצעת המשנה לגבי השבת אבדה שהוא כשכר פועל בטל: "היה בטל מסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. אם יש שם בית דין, מתנה בפני בית דין. אם אין שם בית דין, בפני מי יתנה? שלו קודם" (בבא מציעא פרק ב משנה ט, ראו במפרשים שם). וכבר זכינו גם להשלים דף על מצוות השבת אבדה בפרשת כי תצא.
- לדברי חכמים שפריקה היא חמורה וניתן ללמוד אותה בעצם בקל וחומר מטעינה, וגם לדברי ר' שמעון שבעקרון יכול להסכים לקל וחומר הזה (ראו הסבר הגמרא שם מדוע), מבקשת הגמרא להסיק שצער בעלי חיים הוא מדין תורה (ולא מדברי חכמים). הסוגיה שם היא מקור מרכזי לדין צער בעלי חיים. הגמרא שם מנסה שוב ושוב להוכיח שצער בעלי חיים מדאורייתא, שלדעת חלק גדול מהפוסקים כך הוא אכן להלכה. ראו מאמר של דר' אברהם שטיינברג בנושא זה.
- "חמור שונאך" נכתב מן הסתם לומר, אפילו הוא שונאך, למרות שהוא שונאך. ו"חמור אחיך" כשגרת לשון. בא הדרשן ואומר לא סתם נכתב כאן "שונא" ושם (בדברים) "אחיך", ללמדך שאם באופן תיאורטי ייקרה לפניך בעת ובעונה אחת שונא שצריך לעזור לו לטעון ואוהב שצריך לעזור לו לפרוק – לך תסייע לשנוא לטעון ואח"כ לאוהב לפרוק. והרי זה בדיוק ההפך ממה שכתוב בתורה! השונא כתוב בפריקה ואחיך בטעינה! ולא עוד אלא שלמדנו בקל וחומר שפריקה חמורה יותר! ולא עוד אלא שצער בעלי חיים מהתורה! כל זה טוב ויפה יאמר דרשן הגדה, כל הפסוקים ודרשות ההלכה הם נגדי, ואע"פ כן אני אומר לך: לך תסייע לשונאך לטעון ואח"כ לאוהבך לפרוק. למה? לכוף את יצרך! אולי לא רק את היצר האישי-חברתי, אלא גם את היצר הלמדני. "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד א, ויקרא רבה יג ג, מכילתא דרשב"י יט יח). ראו גם עבודה זרה יז ע"ב: "ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין".
- שוב הדמיון בין השבת אבדה ומצוות פריקה/טעינה עד כדי כך שדרשה זו של "תנו רבנן" (שמקורה במכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ) מקשה מ"כי תפגע" שנאמר בהשבת אבדה (ראו הפסוק שהבאנו בהערה 1) על "כי תראה" של מצוות פריקה בפרשתנו: תפגע, היינו, רק אם תיתקל מקרוב, אבל תראה, היינו גם ממרחק? והתירוץ הוא שיש מרחק שהוא ריס (כ-130 מטר, מרחק לא קטן) שבטווח שלו האדם חייב לסטות מדרכו ולסייע. ראו הסיפור בגמרא שם ל ע"ב על אביי שראה עיזים משוטטות ליד בית המדרש וזרק עליהם צרור להרחיקם, ורבה אומר לו שברגע זה התחייב בהשבתם לבעליהם. על רקע דרשה זו נעבור לדברי פרשני המקרא ונבין אולי גם את משמעות "וחדלת", שמא תחשוב להימנע מלעזור ולהתחיל למדוד באיזה מרחק אני נמצא מהנזקק לעזרה? (אולי באמת טוב שימדוד ברגליו ואז ממילא יתקרב ויתחייב במצווה ...). אבל לפני הפרשנים, עוד מדרש אחד.
- נראה שהתהפכו כאן היוצרות (החומשים), קודם מצוות טעינה שבספר דברים, זה ברור ומובן. למה צריך גם את "עזוב תעזוב" של ספר שמות? לרבות את הפריקה. אבל עדיין, פריקה – שמות, טעינה – דברים.
- פה באמת התהפכו היוצרות! בשיטת ר' יאשיה שני הפסוקים בתורה, בספר שמות ובספר דברים, מדברים בפריקה! ודין טעינה, נלמד בקל וחומר. בדיוק ההפך מהקל וחומר של חכמים שראינו בהערות 10 ו- 16. כל זה, משום שר' יאשיה מדבר על אדם שנושא משא, לא על חמור או שור! ראו בהמשך המכילתא שם: "אין לי אלא פריקה וטעינה, בהמה עצמה מנין? ת"ל: הקם תקים עמו". היינו, מצווה להקים, גם מה ש"עמו" ורכושו, לא רק את האדם עצמו. בל נשכח את האדם שנושא משא! ולפיכך הקל וחומר הוא הפוך. באדם שיודע לפרוק בעצמו, הקל הוא פריקה והחומר הוא טעינה. ואצל בעל חיים, בדיוק ההפך! טעינה זה הקל, ופריקה, משום צער בעלי חיים וחסרון כיס, היא החמורה.
- ראו סדר המצוות בספר המצוות לרמב"ם שהוא מונה שלוש מצוות בעניין, שתי מצוות עשה ואחת לא תעשה: "והמצוה הר"ב היא שצונו להוריד המשא מעל הבהמה שנתייגעה במשאה בדרך והוא אמרו יתעלה: כי תראה חמור שונאך וכו' עזוב תעזוב עמו". "והמצוה הר"ג היא שצונו להקים המשא על הבהמה או על האדם כשיהיה לבדו, אחר שנורידהו ממנו או אחר שהורידוהו זולתינו". (וסמוך לה מצווה ר"ד להשיב האבדה). "והמצוה הר"ע היא שהזהירנו מהניח הנבוך במשאו ולחוץ בדרך, אבל נעזור אותו ונפרק ממנו עד שיתוקן לשאת אותו ונגביה עמו משאו אם על גבו או על בהמתו. כמו שהתבאר במשפטי מצוה זו והוא אמרו (משפטים כג) וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו". שימו לב איך בשתי המצוות האחרונות הוא מזכיר גם את האדם שנושא משאות ולא רק בעלי חיים, אולי בעקבות המכילתא. מצוות טעינה משותפת לאדם ולבהמה, בעוד שמצוות פריקה נפרדת: אחת לאדם ואחת לבהמה.
- אחרי כל הדיונים על פריקה וטעינה, מה חמור ומה קל וכו', יוצר הרמב"ם, בלשונו הצחה והבהירה, חיבור פשוט וטבעי ביניהם. אי אפשר רק לפרוק בלי להשלים את המצווה ולסייע בטעינה מחדש! תסייע לפרוק ותסתלק? תקיים מצווה אחת ואת השנייה אי"ה בפעם אחרת? מישהו אחר יקיים אותה? לא כך, פרקת, הרגעת, השבת רוח – עמוד וסייע לטעון וודא שהאדם או הבהמה ממשיכים בדרכם. התורה תחשיב לך זאת כשתי מצוות (וגם הימנעות מלא תעשה) – אבל באמת, זו מצווה מתמשכת אחת! מצוות טעינה, תיתכן לעצמה, אבל לא פריקה. ר' יאשיה צודק שאם התורה מצווה על פריקה, וודאי שיש ציווי גם על טעינה. אבל לא מקל וחומר, כי אם מרצף של מעשה שלא ניתן לעצור באמצעו. נראה שהרמב"ם כאן מחדש חידוש מעשי-אנושי מעניין.
- בהערה 21 ראינו שהרמב"ם לומד את מצוות הלא תעשה מהמילה "וחדלת" שבפסוק בספר שמות – שלא תחדול, אבל כאן, ביד החזקה, הלימוד הוא מ"לא תראה" שבפסוק בספר דברים. מצוות הלא תעשה של התעלמות מצויה בשני הפסוקים.
- מידת החסידות כאן היא לסייע למישהו שאולי לא כ"כ "רובץ תחת משאו", שהרי מדובר בתבן וקנים והוא במקומו אולי היה ממשיך במשא ובמסע. פרק זה ברמב"ם מסכם את רוב דיני מצוות פריקה וטעינה וראוי לקריאה ולימוד על השולחן. ויש לשים לב להפרדה שעושה הרמב"ם. למרות שבגמרא ראינו שוב ושוב את הקרבה בין הלכות השבת אבדה והלכות פריקה וטעינה, הרמב"ם מפריד ביניהם. את דיני השבת אבדה הוא ממקם יחד עם הלכות גזלה, בעוד שאת דיני פריקה וטעינה הוא ממקם תחת הלכות רוצח ושמירת הנפש (יחד עם מצוות מעקה ומצוות לא תיתן מכשול)! ודבר זה אומר דרשני. בכל הכבוד לדיון בגמרא לגבי הבהמה וצער בעלי חיים, ולמרות שהוא עצמו בספר המצוות מונה שתי מצוות: לאדם ולבהמה, הרמב"ם רואה באדם את המרכז. הסיוע הוא לבעל הבהמה יותר מאשר לבהמה: "אדם ובהמה תושיע". גם במקרה של הבהמה הנאנקת תחת משאה, האדם מצוי לצידה והוא בהול על ממונו ועשוי להישאר שם גם כשיחשיך היום ויבוא לידי סכנה. "ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך", אומר הרמב"ם. אבל אין הוא מתעלם בהמשך הפרק שם מהמקרה של בהמה שנמצאת ללא בעלים: "מצא בהמת חבירו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר: עזוב תעזוב הקם תקים מכל מקום". ראו שם גם המקרה: "אם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לפרוק ולטעון לבדו". ובאשר לנשיא או אדם מכובד אחר, נראה שהקדמנו את המאוחר ועל כך במקור הבא.
- הביטוי "וכה פתרונו" הלקוח מיוסף בתורה ("זה פתרונו" בחלום שר המשקים, ראשית מ יב) ייחודי לרש"י ולא מצאנוהו אצל פרשנים אחרים (חוץ ממפרשי רש"י ופעם אחת בריב"א ופעם אחת בשיבולי הלקט). ראו למשל פירושו לשמות כז ד במעשה מזבח הנחושת: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת", כשהוא מזיז את המילה נחושת שבפסוק: "מכבר - לשון כברה ... כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת. ומקרא זה מסורס וכה פתרונו: ועשית לו מכבר נחושת מעשה רשת". ובמקומות אחרים, גם כאשר רש"י מסכים עם התרגום או פירושים אחרים ומסביר אותם: עם מנחם בישעיהו מז יג, עם דונש ירמיהו כ י, עם התרגום יחזקאל יז כא ועוד.
- ראו דברים לב לו בשירת האזינו: "כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב". ובגמרא סנהדרין צז ע"א: "ואפס עצור ועזוב - כביכול אין סומך ועוזר לישראל". ובספרי דברים שכו: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב - אפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל".
- ובמילון אבן שושן מצאנו עוד דוגמא בירמיהו מט כה: "אֵיךְ לֹא־עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּת קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי". הנביא מקונן על דמשק המהוללת, איך לא חוזקה ונפלה בידי אויביה. ואולי מכאן גם המילה "מעזיבה" שהיא שכבת איטום של גגות (משנה סוכה א ז). אבל השימוש השכיח של עז"ב, גם במקרא ובלשון חכמים, בוודאי בלשון ימינו הוא להזניח, לנטוש, וזה מה שגורם לקורא בן ימינו להתקשות בפסוק זה.
- שהיא דרשת מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ: "וחדלת מעזוב לו. פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב ... פעמים שאתה חדל ופעמים שאין אתה חדל; אמר לו אביו: אל תפרוק עמו, אל תטעון עמו ואל תחזיר לו אבדתו, הרי זה לא ישמע לו, מפני שהוא ואביו חייבין במצות". הלשון במכילתא היא: "פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב", וברש"י: "פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר". האם רש"י מנסה לבאר לנו שעוזב זה עוזר, או שמא פליטת קולמוס של מי מהמעתיקים כאן? ועכ"פ, כמו שיש "וחדלת" בפרשתנו, כך יש "והתעלמת" בספר דברים וגם שם, בניגוד לפשט, אומר המדרש: "והתעלמת מהם - פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם; הא כיצד? אם היה כהן והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר: והתעלמת" (ברכות יט ע"ב). ראו דברינו והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם בפרשת כי תצא. וכבר הערנו לעיל שיש מגבלות וסייג לחובת השבת אבדה ומצוות פריקה/טעינה.
- אגב סוף דברי רש"י לעיל לגבי בהמת גוי ומשא של ישראל, דברים שמבוססים כאמור על המכילתא שהבאנו בהערה הקודמת שאומרת: "חמור של ישראל ומשאו של גוי - עזוב תעזוב עמו. חמור של גוי ומשאו של ישראל - וחדלת מעזוב לו", ראינו צורך לחזור לרמב"ם ולהביא דבריו ברוח אחרת. אך גם הוא מתייחס רק ל"צער ישראל", בין של הבהמה בין של הרכוש (המשא). ניחא המשא שהוא צער הבעלים על ההפסד הכספי, אבל במה פשע החמור? וכי דין צער בעלי חיים תלוי אם החמור הוא של יהודי או של גוי? נראה שלהלכה מסייעים לכל אדם בכל מצב בדיוק כפי שיהודי מצפה שגוי יעזור לו. וזה דין "משום איבה".
- בנוסח הקצר, דוחה אבן עזרא את הדעה השנייה (שהיא כרש"י) מכל וכל ונצמד לשיטתו. אין צורך לקרוא את "וחדלת" בתמיה, אומר אבן עזרא, והמילה "כי" יכולה להיות במשמעותה היותר שכיחה "כאשר", כמו "כי יקרא קן ציפור לפניך", "כי ירחיב ה' את גבולך" ואחרים במקרא. חדל לך מלעזוב את האיש או הבהמה לבדה, רק תעזוב את הקשרים הקושרים את משאם ותתיר אותם. ויֵעָזֵב המשא ויפול מצד זה ומצד זה ויוקל לנושא. הפועל עז"ב הוא במשמעותו השכיחה, אך במשחק מילים מסוים. חדל מלעזוב את הבהמה, תעזוב את הקשרים. ואנחנו מציעים את הפירוש המודרני: עזוב תעזוב את המקום ביחד עם האיש או הבהמה שאתה מסייע להם. לא מספיק שתתיר את הקשרים ותפרוק את המשא מעל הנושא ותקל מעליו. מה אח"כ? תתיר ותלך לדרכך? לא! תתיר, תסייע לו להתארגן מחדש ותעזבו את המקום ביחד – "עזוב תעזוב עמו". ראו שוב ברמב"ם שהבאנו לעיל: "ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר: הקם תקים עמו ... לפיכך צריך להידדות עמו עד פרסה, אלא אם כן אמר לו בעל המשא איני צריך לך". אין פריקה בלי טעינה לאחריה והרמב"ם אף נותן שיעור עד כמה צריך לוודא שנושא המטען חזר לאיתנו. ובבהמה ללא בעלים, אפשר שיצטרך ללוות אותה עד מקום המשתמר ורק שם יכול לעזוב וללכת לדרכו.
- ראו גם תרגום אונקלוס שמות פרק כג פסוק ה: "ארי תחזי חמרא דסנאך רביע תחות טועניה ותתמנע מלמשקל ליה, משבק תשבוק מא דבלבך עלוהי ותפריק עמיה". ובפירוש הדר זקנים על הפסוק: "עזב תעזב עמו. כלומר עזוב השנאה שיש לך עליו. ועזוב עמו לשון חוזק ועזרה. כמו ויעזרו ירושלם עד החומה". אולי כל זה גם בהשפעת גמרא בבא מציעא לעיל: "אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא כדי לָכוֹף את יצרו".
- בגישתו למצוות שנמנות בספר דברים, מבחין רמב"ן בין מצווה מבוארת ומצווה מחודשת. מצווה מבוארת היא מצווה שספר דברים בא להרחיב ולבאר בהשוואה עם ארבעת החומשים הראשונים, כגון מצוות מעקה שנזכרת בספר דברים (כב ח-ט) שהיא ביאור של לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט ט, ראו בפירושו של רמב"ן לדברים כב ח), או שילוח הקן שהיא ביאור של איסור שחיטת בעל חיים ובנו ביום אחד (בפירושו שם כב ו). מצווה מחודשת היא מצווה שנאמרת לראשונה בספר דברים, כגון כל דיני המלחמה שבראשית פרשת כי תצא, ואין לה שום 'עוגן' בחומשים הקודמים. ראו איך רמב"ן מתחבט למשל בדין בן סורר ומורה אם הוא דבר מחודש או מבואר ממצוות כיבוד אב ואב ויראת אב ואם (בפירושו לדברים כא יח). וכאן, למרות שאיננו נוקט בלשון מבוארת/מחודשת, נראה שפשוט לרמב"ן שזו מצווה מבוארת. מה בא ספר דברים, בפסוק השני שהבאנו בראש דברינו, להוסיף? שיש כאן גם מצוות לא תעשה, שיש להתייחס גם לנופלים ולא רק לרובץ (מה החידוש בזה?) ושהשונא שנזכר בספר שמות, יהפוך לאחיך בספר דברים: תיזכר האחווה ותישכח השנאה, כמו שנראה במדרש הבא. יש קרבה מעניינת בין דברי רמב"ן אלה ושיטת ר' שמעון בר יוחאי לעיל "לא מסיימי קראי", שפסוקי ספר דברים משלימים את פסוקי ספר שמות וצריך את שניהם, דבר שמן הסתם רמב"ן לא התכוון לו שהרי שיטת ר' שמעון היא מיעוט ואינה להלכה. כך או כך, מעניין שרמב"ן לא מציין את הדין של "והתעלמת" שהוא אולי החידוש הכי משמעותי של ספר דברים, הן במצוות השבת אבדה והן במצוות פריקה וטעינה, שיש מגבלה גם בדרישה לסייע. ועל נושא זה הרחבנו כאמור בדברינו והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם בפרשת כי תצא. אבל לחלק מהשיטות שראינו לעיל, אולי גם חידוש זה כבר רמוז במילה "וחדלת" שבפרשתנו.
- לפעולת הטעינה המשותפת (גם הפריקה) מתלווה גם שיח: תפוס מכאן, אחת-שתיים-שלוש וכו'. יהודים מלווים כל עשייה גם בדיבור.
- מדרש זה מזכיר לנו שבסופו של דבר לא מדובר בממון ובחפצים, אלא באנשים. לא רק במקרה של אדם שנושא משא, כפי שראינו במכילתא וברמב"ם, אלא גם במקרה של בהמה שבסופו של דבר שייכת לבן אדם מסוים והיא מקור פרנסתו ורכושו המעט. לצד הנושא של צער בעלי חיים שהגמרא מאד מדגישה, מדובר בסופו של דבר, בשלום בין אדם לחברו ובבניין החברה. בניגוד למצוות השבת אבדה, במצוות פריקה וטעינה יש ברוב המקרים, קשר חזותי וישיר בין בני האדם. לא חפץ עזוב מונח בשדה, אלא אדם שנמצא בצרה (יש לו תקר באוטו ואין לו גלגל רזרבי או שקשה לו להחליף אותו) ולכן בעזרה זו יש משהו הרבה יותר אנושי וחשוב. ויש לשים לב גם לתוספת "הקטנה" – "ומלווהו"! ואולי זו הסיבה שהרמב"ם מביא מצווה זו בהלכות רוצח ושמירת הנפש! וגם בהשבת אבדה יש לעתים קרובות גם השבת נפש ממש.