בין גמליו של אברהם לחמורו של פנחס בן יאיר

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר: (בראשית כד י, בתחילת המסע)

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: (בראשית כד לב, בסוף המסע)

בראשית רבה נט יא

"ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וגו'" – גמליו של אברהם אבינו היו ניכרים. בכל מקום שהיו יוצאים, יוצאים זמומים.1

בראשית רבה פרשת לך לך, פרשה מא סימן ה

"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", רבי ברכיה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר: בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל? היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקב"ה לאברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ואברהם פְּרֵדָה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו, ואם אוכלים, משלהם הם אוכלים. אמר להם הקב"ה: כך אמרתי לו: "לזרעך נתתי", אימתי? לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה. "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ" – עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ.2

בראשית רבה ס ח

"ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים" – התיר זממיהם.3 ר' הונא: ר' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר?4 חמורתו (אתונו) של ר' פנחס בן יאיר נטלוה לסטים. עשתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום. אמרו: סופה שתמות ותסריח עלינו את המערה, נמסרנה לבעליה. שלחוה ונכנסה לבית בעליה. כיון שנכנסה, נהקה. הכיר (ר' פנחס בן יאיר) קולה. אמר: פתחו לאותה העניה ותנו לה שתאכל, שיש לה שלושה ימים שלא טעמה כלום. נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמרו לו: רבי, נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמר להם: תקנתם אותם?5 אמרו לו: הן. הוצאתם דמאי? אמרו לו: ולא כן למדתנו רבינו: "הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי"?6 אמר להם: מה נעשה לה והיא מחמירה על עצמה …7

ר' ירמיה שלח לרבי זעירא כלכלה אחת של תאנים. רבי ירמיה אמר: אפשר רבי זעירא אוכלן שלא מתוקנות? רבי זעירא אמר: אפשר רבי ירמיה ישלחן שלא מתוקנות? בין זה לזה נאכלו התאנים בטבליהן. למחר עמד ר' ירמיה עם רבי זעירא. אמר לו: תקנת תאנים אלה? אמר לו: לא. אמר רבי אבא בר ימינא בשם אלעזר זעירא: אם היו ראשונים מלאכים, אנו בני אדם; ואם היו בני אדם, אנו חמורים.8 אמר ר' מנא: אפילו חמורים אין אנו. חמורתו של ר' פנחס בן יאיר נתנו לה שעורים של טבל9 ולא אכלה אותם, ואנו אוכלים תאנים של טבל.10

רמב"ן בראשית פרק כד פסוק לב

ורש"י כתב: "התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים". ולשון בראשית רבה (ס ח): "התיר זממיהם, רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא, לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר וכו'". וזו שאלה לסתור פיתוח הזמם, כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו. וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו, כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואין צריך לזממם, כי לא יאונה לצדיק כל און.11

בראשית יח יט

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.12

מסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק ח

כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו: גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים, שנאמר: "ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים" (בראשית כד לא) – ואנכי פניתי את הבית מִתְרָפִים. ומה תלמוד לומר "ומקום לגמלים" – מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפינו כל העבודה זרה מפניהם.

מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים וחבשו את החמור בחצר והניחו לו תבן ושעורים ומים ולא היה אוכל ושותה. אמרו: למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר? עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה. והיתה מנהקת והולכת עד שהגיעה אצל רבי חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו, שמע בנו קולה. א"ל: אבא, דומה קולה לקול בהמתנו. אמר לו: בני, פתח לה את הדלת שכבר מתה ברעב. עמד ופתח [את] הדלת והניח לה תבן ושעורים ומים והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן.13

מסכת תענית דף כד עמוד א

רבי יוסי דמן יוקרת … היה לו אתון שהיו משכירים אותה לאחרים.14 בערב היו שולחים על גבה את שכר אותו היום והיא חוזרת לבית בעליה. אם הוסיפו לה או הפחיתו מן השכר הראוי – לא הייתה באה. יום אחד שכחו על גבה זוג סנדלים ולא הלכה (חזרה) עד שהורידו אותם ממנה – ואז הלכה.15

….

גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס – עלי דידי היכי חייס?16

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 03/07/2017

הערות שוליים

  1. הדרשן דורש, כך נראה, את הביטוי "גמלי אדוניו". וכי יכול היה לקחת גמלים אחרים מאלה של אדוניו? אלא שהכוונה בביטוי "גמלי אדוניו" שהיה ניכר בגמלים שהם שייכים לאדון מסוים - לאברהם. ובמה היו ניכרים? בכך שיצאו לרשות הרבים כשהם זמומים. וכן הביא רש"י בפירושו לפסוק: "מגמלי אדוניו - ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים".
  2. לפני שנפנה אל הנושא העיקרי של השוואת גמלי אברהם מול חמורו של פנחס בן יאיר, נתעכב קמעא על המדרש הראשון שמציין את העובדה שבהמותיו של אברהם, לא רק הגמלים היוצאים למסעות, היו זמומים. לא רק בדרך ולא רק בארצות אחרות (בפרט אלה שמהם יצא אברהם ואליהם חוזר שליחו), אלא גם הבהמות הרועות בארץ שהקב"ה הבטיח לו ולזרעו. הבטחה זו עתידה להתקיים לכשיושלם עוון האמורי (ראה המדרשים על "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"), אך בינתיים הכנעני והפריזי והאמורי בארץ ויש לכבד את רכושם ובעלותם. זו, עפ"י המדרש, אחת מסיבות הריב בין רועי אברהם לרועי לוט שבתחילת פרשת לך לך. ואגב אורחא שופך המדרש אור חדש על פשט הפסוק "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב". ודאי שהארץ הייתה מספיק גדולה לשאת את אברהם ולוט (הרי הקב"ה הבטיח לו שירבה את זרעו ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים), אלא שהיו גם תושבי המקום, ובמקום שנותר, שלא היה בבעלותם, לא נותר מרחב מספיק לשניהם. והרוצה להרחיב יראה פיתוח מדרש זה בפסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ג - ביום השמיני, בהקשר הדרשות על הפסוק "דברי חכמים כדרבנות", ושם רועי אברהם מאשימים את רועי לוט שהם מוציאים על לוט ואברהם שם רע, ורועי לוט מאשימים אותם מנגד שהם מכחישים את הבהמות משום שאינם זנים אותן כראוי.
  3. ורש"י על פסוק זה אומר דברים דומים לאלה שהביא על הפסוק הקודם: "ויפתח הגמלים - התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים". והמהדיר של רש"י מצטט את המדרש הזה, מפרשה ס ולא המדרש הקודם מפרשה נט. לפי זה, רש"י מביא במכוון רק קטע זה של המדרש ומתעלם מהמשך המדרש, מהסיפור על חמורו של פנחס בן יאיר.
  4. הסיפור על חמורו של פנחס בן יאיר מופיע גם בירושלמי שקלים פרק ה הלכה א (בנוסח קרוב מאד למדרש שלנו) ובבבלי מסכת חולין דף ז ע"א למטה (בנוסח שונה אך דומה). ולמקורות נוספים על צדיקותו וחסידותו של ר' פנחס בין יאיר, שהיה חתנו של ר' שמעון בר יוחאי (שבת לג ע"ב), ראה עבודה זרה כ ע"ב ושיר השירים רבה א ט (אבי המוטו המרכזי של מסילת ישרים) וכן דברים רבה פרשה ג. וראה גם חולין ז ע"ב: "אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו". ולצד צדקותו הגדולה שם, מסופר גם איך פגע ברבי יהודה הנשיא ברוב צדקותו. ועל דמותו של פנחס בן יאיר, נדון בע"ה בהזדמנות אחרת.
  5. פירוש א. א. הלוי, שממנו אנו מרבים לצטט במדרשי רבה, מבאר "ניקיתם אותו מעפר ומצרורות". ואולי הכוונה לטבל כפי שמופיע בהמשך בסיפור על ר' ירמיה ור' זעירא. כי טבל, היינו תבואה שבוודאות אינה מעושרת, איננה מתוקנת ואסורה גם בהאכלה לבהמות.
  6. מסכת דמאי פרק א משנה ג. והפירוש הוא שמותר לזרוע, להאכיל בהמות, לשמן כלים, לעבד עורות וכו' בתבואה או פירות של דמאי, היינו, כל גידול שחייב בתרומות ומעשרות ושנקנה מעם הארץ וספק אם עוּשָׂרּ אם לא.
  7. לשון מקרא, אתון. לשון חכמים, חמורה. ובודאי יש כאן משחקי לשון ומילתא דבדיחותא: מה נעשה לה - לחמורה - שהיא מחמירה על עצמה. והחומרות שלה גורמות הפסד כספי לבעל הבית שצריך להאכיל אותה ביוקר. לשון בדיחוּת יש בחז"ל במספר מקומות, אחד מהם בפרשתנו עצמה במדרש בראשית רבה בראש הפרשה: "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם. בקש לעוררן, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבוא אסתר, שהייתה בת בתה של שרה, שחייתה מאה ועשרים ושבע שנים ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות". ראה גם גמרא פסחים ט ע"ב: "וכי חולדה נביאה היא"? ובמסכת חולין נז ע"א: "ניכר שאינו בקי בתרנגולים" ועוד רבים. אולי אין בדיחות דעת זו מתאימה לדמותו המחמירה של ר' פנחס בן יאיר (ראה הערה 3 לעיל), אבל היא דרך להבין את שאלת המדרש: "לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר?". כי באמת אין המדרש נותן תשובה לשאלה זו. אין תשובה. כי אין מקשים מן המדרש ובודאי לא ממדרש למדרש. ואין להקשות ממעשה שקרה לחמורו של פנחס בן יאיר למנהגי אברהם שהיה שומר את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח יט). המדרש פוטר את השאלה בבת צחוק קלה ובאותה נשימה גם מרמז לתשובה הפשוטה: אין סומכים על צדקותם ונפלאותיהם של בעלי חיים מיוחדים. אברהם נהג לפי ההלכה. פנחס בן יאיר הוא בעל מופת, אברהם הוא איש של דרך הישר.
  8. הביטוי "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' " מופיע בכל המקורות שהבאנו בהערה 3 לעיל ובנוסף גם במסכת שבת קיב ע"ב. ראה ביטוי דומה בירושלמי מסכת שקלים פרק ה דף מח עמוד ג: "רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: הראשונים חרשו וזרעו ניכשו כיסחו עידרו קצרו עימרו דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטפו ואפו. ואנו, אין לנו פה לאכול". ובמסכת יומא ט ע"ב הביטוי: "טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים". וכבר הארכנו לדון בעניין זה – דורות ראשונים מול אחרונים – בדברינו חדשים גם ישנים בשבת המועד פסח, מגילת שיר השירים.
  9. ר' מנא היה יכול להעצים את ההבדל ולומר: "חמורתו של ר' פנחס בן יאיר נתנו לה דמאי ולא אכלה אותם ואנו אוכלים טבל". אלא שכנראה החלק הנוסף בסיפור על החמור שלא אכל אפילו דמאי הוא אכן גוזמא ובדיחותא כפי שהערנו לעיל.
  10. לא בכדי הוצמד סיפור זה לדיון של "לא יהיו גמליו של ר' אברהם דומים לחמורו של פנחס בן יאיר". הנה מקרה שאכן צדיקים שגו. "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז כ) וכל אדם צריך להיזהר ולהישמר. אמנם מצאנו במקומות רבים בגמרא את הביטוי "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן!" (גיטין ז ע"א, חולין ה ע"ב, ו ע"א, ז ע"א וכן בכתובות כח ע"ב, יבמות צט ע"ב ועוד). שפירושו, אם הקב"ה גורם לכך שבהמה איננה חוטאת (בכל המקורות הנ"ל הכוונה לסיפור על חמורו של פנחס בן יאיר), קל וחומר שהוא ימנע חטא מהצדיק. אך אם נדקדק, נמצא שבכל המקרים האלה מדובר במנהג או מעשה חיובי (פעיל) שעשו חכמי ישראל שיש עליו דיון אם היה כהלכה אם לאו. התשובה היא שאנו דנים אותם לכף זכות ומניחים שעשו מה שעשו ונהגו כפי שנהגו משום שהניחו שכך ההלכה ואנו סומכים על כך שמעשיהם היו נכונים ושלא ארעה תקלה על ידם. אבל להסתמך על כך מראש, לנהוג בחוסר זהירות ולא לנסות למנוע עבירה היכן שהיא עלולה לקרות בדרך הטבע, אין דרך התורה בכך ו"אין סומכין על הנס" וכאמור, לא על צדקותם ונפלאותם של בעלי חיים מיוחדים.
  11. מפי מחותני עמוס חכם הי"ו שמעתי שרמב"ן זה הולך בשיטתו הידועה לפיה האבות היו סמל לצדיק שעומד מעל לטבע ולא יתכן שיאונה לו רע או יגרום לרע (ראה רמב"ן שמות ו ב, ויקרא כו יא, בראשית יז א ועוד). לפי זה הוא חולק על רש"י. אך אפשר שרמב"ן לא מתעמת עם רש"י, רק משלים בפשטות את המדרש שרש"י הביא רק את חלקו הראשון. ראה דברי רמב"ן בקטע לפני זה שציטטנו: "וענין ויפתח הגמלים - שפתח מוסרי צווארם כי המנהג להוליכם קשורים, או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה אשר עליהם, כלשון אל יתהלל חוגר כמפתח (מ"א כ יא), התפתחי מוסרי צוארך (ישעיה נב ב)". גם לפי רמב"ן, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כך או כך, השמטת רש"י בפרשתנו, גם בפסוק הראשון ובפרט בשני את הסיפור על חמורו של פנחס בן יאיר, איננה מקרית. רש"י, כפשטן וכאיש הלכה, איננו מוכן לקבל את הרעיון שגמליו של אברהם ירעו בשדות זרים, או אפילו למצער, לא ישמשו דוגמא לכל אדם אחר, כיצד צריך אדם להתנהג ברשות הרבים.
  12. פסוק זה שנאמר על אברהם (פרשת וירא לפני הפיכת סדום) משמש מקור חשוב למדרשים רבים הדנים בעשיית משפט וצדקה של אברהם ולדורות. של אברהם, ראה למשל בראשית רבה מח ו אשר דורש את הפסוק מישעיהו לג טו: "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" על אברהם: "הולך צדקות - זה אברהם: ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. דובר מישרים - מישרים אהבוך (שיר השירים א ד), מואס בבצע מעשקות, שנאמר: אם מחוט ועד שרוך נעל. נוער כפיו מתמוך בשוחד - הרימותי ידי אל ה' אל עליון". ולדורות, ראה למשל תנחומא פרשת שופטים סימן א: "וימלך יהושפט וגו' ויתחזק על ישראל - מהו ויתחזק? שנתחזק ומינה דיינין עליהן היודעין ללכת בדרכי ה' שנאמר (בראשית יח) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ואומר לדיינין ראו כי המשפט לאלהים הוא וכו' ". אברהם הוא סמל לדורות בצדקה ובמשפט: "אתה סימן לבניך" – מעשי אבות סימן לבנים (ראה דברינו בנושא זה בפרשת חיי שרה תש"ס). אי לכך, גמליו של אברהם יצאו כשהם זמומים. בהתאם להלכה וכדוגמא לרבים.
  13. לכאורה, מדרש זה מציג גישה שונה לדברינו עד כה ומשווה בין בהמתם של צדיקים לגמליו של אברהם. או שמא נאמר שיש הבדל בין עבודה זרה ובין גזל. ואולי נוכל גם לומר שגם אם בהמתו של הצדיק היא דבר מיוחד, מגמליו של אברהם ועד חמוריהם של פנחס בין יאיר ור' חנינא בן דוסא (גם הוא דמות של בעל מופת), עדיין בעל הבהמה אינו פטור מלנהוג בה עפ"י דין תורה. סגולות מיוחדות לחוד והלכה ומנהג דרך ארץ לחוד. לגמל יש אולי חוש מיוחד להריח עבודה זרה, אבל אתה לא יכול לסמוך על כך שהוא גם יקפיד על גזל וירננו הבריות שגמליך אינם זמומים. אתה תזמום את הגמלים כפי שעשה אברהם אבינו. שים לב גם להבדל בין הסיפור של פנחס בן יאיר וחנינא בן דוסא. אצל האחרון, לא מצאנו שהחמור החמיר על עצמו ומה שנתנו לו, אכל.
  14. בתרגום קטע זה של הגמרא לעברית, נעזרנו בפירוש שטיינזלץ, אבל האחריות היא כולה שלנו.
  15. אפרופו סיפורי נפלאות על חמורים כשרים והגונים, הרי לנו עוד סיפור על חמורו של ר' יוסי בן יוקרת. כאן, בדיני ממונות, ובעניין שאינו נוגע כלל לחמור עצמו, לא טבל ולא גזל, אלא השכר המגיע לבעל הבית! קטע זה לקוח מהגמרא תענית שבעקבות הסיפור על חוני המעגל, מביאה סיפורים רבים על 'מורידי גשם' מהם בניסים ובמעשי מופת ומהם בתפילה ובמעשה חסד וצדקה. על מקצת מסיפורים אלה עמדנו בדברינו תפילות לגשם – במדרש בשמיני עצרת והרחבנו בדף סיפור חוני המעגל – עיון מחדש שם. כאן, רצינו להציג סיפור נוסף על 'בהמתם של צדיקים' אשר משלים את חמורו של ר' חנינא בן דוסא וחמורו של פנחס בן יאיר. מעשי מופת ופלא לחוד, והלכה והנהגת דרך ארץ לחוד.
  16. אדם שלא חס על בנו ובתו, איך יחוס עלי? מכל בעלי המופתים: חוני המעגל, פנחס בן יאיר, ר' חנינא בן דוסא, ר' יוסי דמן יוקרת הוא מקרה קיצוני ביותר. ראה שם המעשים הקשים שעשה ובגללם ר' יוסי בר אבין שהיה רגיל ללמוד תורה אצל ר' יוסי דמן יוקרת, החליט לעזוב אותו וללכת ללמוד אצל רב אשי. כששאל אותו רב אשי מדוע עזב את ר' יוסי דמן יוקרת, ענה לו ר' יוסי בר אבין את התשובה הזו: אדם שלא חס על בנו ובתו, איך יחוס עלי? הגמרא ממשיכה שם בסיפור מה אירע לבנו של ר' יוסי דמן יוקרת, עם הנס של התאנה שהוציאה פירות לפועלים, וממשיכה לשאול מה אירע לבתו? וזה נושא אחר לפעם אחרת. כאן, דיינו שהאבות הם סמל ומופת לעמדה אחרת לגמרי מבעלי המופתים. ראה גם דברינו אין הבטחה לצדיק בעולם הזה בפרשת ויצא.