- כך מתחילה הפטרת השבת, בה אנו קוראים את פרק יח במלכים א – אליהו בהר הכרמל. הקשר לפרשת השבוע הוא לכאורה ברור "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" - כעסו של אליהו ודרישתו לאמונה בה' לבדו, מול כעסו של משה ודרישתו לסלק כל עבודה זרה מישראל (וכן שחיטת ארבע מאות כהני הבעל כנגד הריגת שלושת אלפים האיש אצל משה ויש כמובן גם הבדלים כגון שאליהו מרפא את מזבח ה' ההרוס ואילו משה שובר את הלוחות). אך בכך לא תם סיפור אליהו, המשכו כאמור בפרשת פנחס בה אנו מפטירים בדיוק מהמקום בו אנו מפסיקים כאן ולומדים מה קרה אחרי הר הכרמל (האם גם פרשת פנחס היא "המשך" של פרשת כי תשא?). וזו אחת מהדוגמאות הנדירות, אם לא היחידה, שהפטרת שבת אחת ממשיכה את הפטרת שבת אחרת. וכבר הקדמנו לדון בפרשת פנחס בסיפור אליהו בהר חורב, מלכים א פרק יט. והפעם נדון בסיפור הראשון – אליהו בהר הכרמל.
- יש "סיפור שאחרי" ויש גם "סיפור שלפני" והחוט המשולש לא במהרה יינתק. סיפור אליהו לא מתחיל בפרק יח, בהפטרת השבת, אלא פרק קודם, בגזירת אליהו "אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי", בפגישתו הראשונה עם אחאב. גם בסיפור זה יש לדון בהרחבה וכאן רק נציין שזה פסוק הראשון בו נזכר אליהו בתנ"ך, אך לא הראשון בו נזכר אחאב. עלייתו של אחאב לשלטון נזכרת באמצע פרק טז הקודם: "ואַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל ... וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ... בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן". האם כאן מתחיל הסיפור שלנו? בסיפור שלפני הסיפור בהר הכרמל? מומלץ מאד לעיין בפרקים אלה מספר מלכים, בעיקר פרק יז, לפני המשך דברינו. אנו נתמקד כאמור בהפטרת השבת, מלכים א פרק יח – אליהו בהר הכרמל.
- אליהו הוא שעוצר את המטר, בפרק יז הקודם, לכאורה מדעת עצמו, ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". במקרא לא ברורה הסיבה לגזרה זו, והמדרש, במסכת סנהדרין קיג ע"א, מציע הסבר הקשור לפרשת חיאל בית האלי שבנה את יריחו ושִׁכֵּל את שני בניו (ראו מלכים א סוף פרק טז). אליהו ואחאב מזדמנים יחד לבית האבל ואחאב מתגרה באליהו שלמרות חטאיו, הארץ זוכה למטר ולשגשוג כלכלי, בניגוד לדברי משה (בקריאת שמע פרשה שנייה: "ועצר את השמים ולא יהיה מטר"). אליהו כועס ומגיב בשבועה הנ"ל. ראה שם גם דברי ר' יוסי מציפורי: "אבא אליהו קפדן היה". ובע"ה נרחיב בדרשה זו כשנזכה בע"ה להשלים כאמור את החוט המשולש ולדרוש ב"סיפור שלפני". עכ"פ, כל אותם שלוש שנים, בהם אליהו עצמו נאלץ לנדוד צפונה בעקבות הבצורת הקשה, לא התרכך לבו ולא ביקש רחמים על ישראל ולא התפלל לגשם. כאן, הקב"ה מצווה אותו ללכת ולהיראות אל אחאב (ואולי גם לעשות מעשה שלא פורש בכתוב) ואז הקב"ה יחדש את הגשם ותיפסק הבצורת. אז איפה כאן מעשה אליהו שיביא את הגשם? למה הוא לא ממהר לעשות את ציווי הקב"ה?
- ראה פירוש מצודת דוד על הפסוק: "לך הראה אל אחאב - סבב הדבר שיחלה פניך בעבור המטר ואתן אותו על ידיך ולפי שנשבע אליהו שלא יהיה המטר כי אם לפי דברו לכן ציוה לו כזאת". ופירוש אלשיך מרחיב: "בראותו יתברך כי עברו ימים רבים ולא שב אליהו מקנאתו לחלות פני אל ויחנם ויהיה מטר על פי דברו, אז אמר לו הוא יתברך כי אין ראוי להאריך יותר. אך אם אתן מטר יאמר אחאב שלא נתקיים מאמרו שאמר אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי. לכן לך הראה אל אחאב ואמור לו כי עתה אתן מטר על פני הארץ באופן יראה כי על פיך יהיה, וידע כי נתקיימה גזרתך אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברך". בדומה למשה לפני פרעה. ראה שוב בגמרא סנהדרין קיג ע"א: "משל דאליהו למה דומה? לאדם שנעל את הדלת ואיבד את המפתח". צריכים לצאת מהפלונטר, עם ישראל צריך ישועה גם אם לא חזר בתשובה, גם אם אחאב עומד במריו ואליהו בקנאותו.
- ראה המשך הפסוק שם: "כִּי־אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל־קַנּוֹא הוּא לֹא־ יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם".
- אליהו נראה אל אחאב, כמצוות ה', לא לאחר שהוא מפחיד כהוגן את עוֹבָדְיָה הצדיק, ותחילת מפגשם איננו מבשר טובות. האם מחילופי האשמות אלה מי עוכר ישראל יותר, יבוא המטר ותגיע הישועה? ראה פירוש מצודת דוד שמסביר את דברי אחאב המכנה את אליהו "עוכר ישראל - כי עכרת אותם במה שנשבעת לעצור המטר". המדרש אמנם מגן על אליהו ומשווה אותו למשה ולשאר הנביאים שאינם יראים מן המלכות או מהעם, אבל נראה שאליהו הלך כברת ארץ נוספת בגזירת הבצורת הקשה ובדברי אחאב "עוכר ישראל" יש שמץ של טענה כלפי אליהו (ראו מי עוד מכונה בתנ"ך "עוכר ישראל"). ואחרי כל חילופי האשמות אלה, מאיפה תבוא התשועה לעם ישראל? איפה סֵבֶל העם? איפה הגשם המובטח?
- לפחות על זה הסכימו אחאב ואליהו, לכנס את העם. השווה מדרש זה עם מדרשים רבים הדורשים את "פלח הרימון רקתך" אחרת, כגון שיר השירים רבה ד ג: "כפלח הרמון רקתך - ריקנין שבכם רצופין מצות ומעשים טובים כרמון הזה". כשעם ישראל מתקבץ יחד, זה כבר רימון טוב, אפילו אם כל אחד לחוד הוא ריק. נראה שבהסכמה על הכינוס, היה וויתור לא קטן של אחאב כמלך. ראו ויקרא רבה כו ב על דורו של אחאב שהיו יוצאין למלחמה ומנצחים מול דורוש ל דוד שניו נופלים!
- להסבר פשט הפסוק, לפני כל המדרשים, ראה פירוש דעת מקרא כאן: "משערים שיסודו של משל זה הוא בציור של ציפור הפוסחת (דולגת, קופצת) מסעיף אחד באותו ענף לסעיף אחר ואינה יודעת להכריע איזה מהם יהיה לה נח יותר. ולפי זה סעיפים הם ענפי האילן. רש"י מפרש שתי סעיפים – שתי מחשבות מלשון: בשעיפים מחזיונות לילה (איוב ד יג) – הרהורים בשעת חזיונות לילה, יונתן תרגם מלשון פלגון – חלוקים למחלקות וסיעות", רד"ק מבאר שפוסחים הוא מלשון פסח "שאיננו יודע באיזו רגל יעמוד", ורלב"ג משלב: "הנה הפסח יטה פעם אל רגלו האחד ופעם אל רגלו השני וכן היו ישראל נוטים על שתי המחשבות פעם יאמינו כי ה' לבדו הוא האלהים ופעם יאמינו כי הבעל הוא האלהים". שים לב שלגבי הבעל אין רלב"ג אומר בלבדו! ולהלן נתייחס לנושא עבודה ה' בשיתוף.
- ובמדרש תהלים (בובר) מזמור קיט: "סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי (תהלים קיט קיג) ... מהו סעפים? כל מי שפורש מדרכיו של הקב"ה ... וכן אליהו אמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אמר: לא תאחזו החבל בשני ראשים, בחרו לכם היום את מי תעבדון וגו' ". זו הדעה השכיחה שאליהו מעמיד את העם לפני צומת דרכים ברורה ותובע הכרעה חדה לכאן או לכאן (האם היה מקבל הכרעה של העם לטובת הבעל?). ראה פירוש אלשיך על הפסוק: "ויאמר אליהם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים - שאינכם גומרים בלבכם איזו האמת". ופירוש מלבי"ם: "כי אתם פוסחים בין שני הרעיונות ואינכם יודעים את מי תעבודון, וזה לא יתכן, כי אין בין שני ההפכים אמצעי, ואם ה' הוא האלהים, אין ממש בבעל, אשר צוה להכריתו ולשקצו. ואם יש ממש בבעל, אין לכם חלק בה' ". ואולי כבר קדם יהושע לאליהו כשהוא תובע מהעם, בנאומו בפרק כד, הכרעה ברורה: "בחרו לכם היום את מי תעבדון". ולהלן נתייחס כאמור לנושא עבודה ה' בשיתוף.
- רבי יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק, 'הרב מבריסק', בנו של רבי חיים ראש ישיבת וולוזי'ן. נולד בבריסק, נפטר בירושלים 1959.
- ראה ספר העיקרים לר' יצחק אלבו, בפרט מאמר א פרקים יד טו, בו הוא מסביר שההיררכיה של עיקרים, שרשים, ענפים וכו' באה דווקא להקל ולא להחמיר, היינו שלא כל דבר נמנה כעיקר ולכן לא כל עבירה הופכת את העובר עליה לכופר ובלתי מאמין: "אלא שהאמת הוא שאין ראוי שימנה בעיקר ולא בשורש שום מצוה פרטית ממצות התורה. ולזה לא היה ראוי למנות בשורשים ולא בעיקרים שראוי לעבדו ולא לזולתו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, לפי שהיא מצוה בפני עצמה, שהיא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו'. ואין העובר עליה כופר בכל התורה ולא בכל עיקריה, אף על פי שהיא עבירה חמורה מאד, עד שאמרו רבותינו ז"ל עליה שכל המודה בעבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה. ככופר אמרו ולא כופר. והרי אחאב עובד עבודת אלילים היה ולא היה כופר בעיקרים, שהרי היה מאמין לאליהו ויודע שהגשם נעצר בעבורו בשבועתו ... והיה טועה בעבודת אלילים". ובהמשך דבריו שם: "ואין ספק שאין עונש הכופר בשורש או בעיקר שוה לעובר על מצוה ממצות התורה. שהרי הכותיים כשלא היו יודעים התורה והיו כופרים בה, בלי ספק היו האריות מכלים בהם. וכשלמדום התורה, אף על פי שהיו עובדים עבודת אלילים כמו שהעיד הכתוב על זה היו נצולים מן האריות".
- מהסיום "הגר"ח" נראה שהוא מביא דברים בשם אביו, ר' חיים מוולוז'ין, אבל הדברים התקיפים האלה ודאי מתאימים לאומרם שהיה, כידוע, אדם קנאי ותקיף. נראה גם שהם משקפים השקפה חרדית ברורה, בגישתה הקיצונית של ימינו (יג העיקרים!) ואין זו בהכרח דעת חז"ל. ודאי לא כולם. אך שים לב שהוא עדיין מבחין בין אמונה לקיום מצוות (ועבירות) – באלה האחרונים הוא מוכן לקבל חלקיות ושתי סעיפים. באנו כאן לנושא שיתוף האמונה בה' יחד עם אמונות אחרות עליו הרחבנו בדברינו על השיתוף בפרשה זו בשנה האחרת. ושם הראינו את שיטת ר' חגי בשמות רבה מב ג וכן ר' יוחנן בסנהדרין סג א שמלמדים זכות על עם ישראל שבחטא העגל לא עבדו אותו לבדו, אלא שתפו את הקב"ה עמו. וכן הוא במכילתא דרבי ישמעאל משפטים סוף פרשה יז: "אילולי ששיתפו ישראל שמו של הקב"ה בעבודה זרה, כלים היו מן העולם". בראש המתנגדים שם עומד ר' שמעון בר יוחאי, אבל כאמור יש דעות אחרות. ראה דברינו שם בהרחבה.
- ובהמשך המדרש שם שלושה הנוספים: "גדעון בן יואש שהיה מן מנשה ... שהקריב באיסור במה. א"ר אבא בר כהנא: ז' עבירות עבר גדעון באותה שעה ... יהושע בן נון ... אם בא אדם לומר למה בנה מזבח בהר עיבל כמה דתימא (יהושע ח) אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל והלא המשכן היה שם ... אמר האלהים: אני הוא שאמרתי לו שנאמר (דברים כז) ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים וגו' ... יהודה מחוקקי זה דוד שבא מיהודה. אם יאמר לך אדם למה הקריב דוד באיסור במה ... אמר האלהים אני הוא שאמרתי לו שנאמר והקם לה' מזבח וגו' ". מקורות נוספים רבים, כגון ויקרא רבה כב ט, דנים במעשהו של אליהו שהקים מזבח בהר הכרמל ומקשרים זאת לפסוק "בדברך עשיתי" או לפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו) וכן לדין "אליו תשמעון" בפרשת הנביא פרשת שופטים, ספר דברים. ראה למשל ספרי זוטא פרק כז: "עת לעשות לה' הפרו תורתך - אל תהי קורא כן אלא: הפרו תורתך עת לעשות לה' ... בשעה שאמר להם אליהו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים (מלכים א יח כא) לקיים מה שנאמר: עת לעשות לה' הפרו תורתך. אל תהי קורא כך, אלא: הפרו תורתך - עת לעשות לה'. וכן הלל אומר: בשעת המפזרין כנס את הרגל דלית קפיץ קני מיניה, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר". וסוכמו הדברים באנציקלופדיה תלמודית כרך ח ערך מצות שעה: "המצוה לשמוע לנביא בהוראת שעה לעבור על המצוה, היא דוקא כשעושה לצורך גדר וסייג, כאליהו בהר הכרמל שעשה גדר ותקנה שהשיבם על ידי כן מעבודה זרה והחזיר את העם בתשובה, וכן אמרו: הכל לפי שעה שמע לו, ומשמעו הכל לפי צורך השעה ... יש מהראשונים מפרשים הכתוב: עת לעשות לה' הפרו תורתך, שדרשוהו מסופו לראשו: הפרו תורתך משום עת לעשות לה', שעושי רצונו הפרו תורתו, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות, כדי לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה, ולמדים מכאן שאפשר לדחות קצת מצות דרך הוראת שעה". ראה דברינו עת לעשות לה' הפרו תורתך במגילת רות.
- אנחנו הולכים צעד אחד אחורה, לדברי אליהו שמתניעים את כל הטקס בהר הכרמל ומציעים את העימות עם כהני הבעל. כדאי מאד לשוב ולקרוא את סדר הדברים במדויק במקרא (מלכים א פרק יח), וכמו כן את מדרש רבה זה בשלמותו בפרשת מסעי דווקא, על הפסוקים: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ" (במדבר לג נב, וראה גם לד ב).
- ראה פירוש רד"ק מלכים א יח כו שמביא מדרש זה ותוהה עליו ואומר: "ויש בדברי אגדה דברים רחוקים מן השכל". אך נראה שיש כאן דמיון לשני השעירים של יום הכיפורים השווים בקומה ובמראה: אחד לה' ואחד לעזאזל? שם ה' מתקדש לא רק על הקָרֵב לשמו, אלא גם על הצד השני: עזאזל בשילוחו והבעל בכישלון נביאיו. ואם נחזור לאיסור במה שעשה אליהו, יש בו צד קל וגם צד חמור. הצד הקל, שאמנם בית המקדש היה קיים, אבל המלכות חצויה והמקדש נגיש רק לתושבי ממלכת יהודה. בפני תושבי ממלכת ישראל, שם פועל אליהו, המקדש חסום והמלכות מפנה אותם לעגלי הזהב שעשה ירבעם. במצב כזה, הקמת מזבח לה' בהר הכרמל איננה קריאת תיגר על בית המקדש, אלא מקדש מעט והצלה פורתא. ראו גם במלך צדיק כיהושפט שביער עבודה זרה אבל השאיר במות לה', מלכים א כב מג-מד: "וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה': אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת": אבל יש גם צד חמור במעשהו של אליהו, בכך שהוא גורם בעקיפין להקמת עוד מזבח לבעל. לא רק במה לה' מקים אליהו אלא גורם גם להקמת במה לבעל, הגם שמעשיה נכשלו.
- מכאן באה אח"כ קריאת העם הכפולה: "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים". פשיטא שאליהו לא צווה על כל זאת ומדעתו עשה.
- וכן הוא במדרש במדבר רבה יח יב שם גם המשל על השושבין שמאיים על המלך אם לא ינקום את כבוד בתו שהוציאו עליה שם רע: "משל לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד אחד מן המסובין וקלל את השושבין ואמר: לא היו בתולים לבתו של מלך. עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו: אם אין אתה תובע בנפקין שלך ואין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל, אף אני אומר בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. מיד אמר המלך: מוטב לי להרוג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי". על הפסוק מאיוב המסיים את הדרשה: "ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" נאמרו דרשות רבות בשבח הצדיק שגוזר והקב"ה מקיים, ראו דברינו צדיק גוזר והקב"ה מקיים בפרשת קרח. אך כאן נראה שיש בדברים גם ביקורת סמויה על כך שהצדיק "תופס את הקב"ה" ומכריח אותו כביכול לפעול. ואם לא היה הקב"ה עונה את משה, או היה עושה מעשה אחר ולא בדיוק מה שביקש, האם היה משה מתכחש לשליחותו? הרי פסוק מפורש הוא: "לא תנסו את ה' אלהיכם". (ראה דברינו אם כמות כל האדם ימותון אלה בפרשת קורח וכן לא תנסו בפרשת ואתחנן). והגדיל מכולם לעשות אליהו שאמר: "אתה הסיבות את לבם אחורנית" עוד לפני שירדה האש, עוד לפני שהקב"ה ענהו. ואכן, במקום אחר נחשב אליהו כמי שמטיח דברים כלפי השכינה. ראה מסכת ברכות לא ב: "ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: ותתפלל על ה' - מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה. ואמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: ואתה הסיבות את לבם אחורנית. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו - דכתיב: ואשר הרעתי (מיכה ד)". היינו שהקב"ה מודה שהוא הרע. ולא ברור מה עניין מיכה לאליהו. ראו הטיחו דברים כלפי מעלה.
- אליהו דורש תשובה כאן ועכשיו. ראה דברים רבה פרשת ואתחנן פרשה ב סימן יז: "מהו בכל קראנו אליו? אמרו רבנן: יש תפילה שנענית לארבעים יום ... - ממשה, דכתיב: ואתנפל לפני ה' מ' יום וגו'. ויש תפילה שנעשית לכ' יום ... מדניאל ... ויש תפילה שנענית לשלשה ימים ... מיונה ... ויש תפילה שנענית ליום אחד. ממי את למד? מאליהו דכתיב: ויגש אליהו הנביא ויאמר ... היום יודע וגו' ". אבל רק לקראת ערבו של יום סמוך לשקיעה בעלות המנחה נענה אליהו כנזכר במסכת ברכות שנביא להלן.
- כך נראה לנו לפסק את המדרש. עכשיו, ברגע זה, אני דורש תשובה, אומר אליהו. תשועות העבר והבטחות העתיד לא עוזרות לי. אני צריך שתראה את גדולתך וכוחך כאן ועכשיו לעיני הקהל הזה, הדור שלי. הדברים מזכירים את דברי משה הדורש הצלה מיד, ראה דברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות. וגם את תלונת גדעון: "וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ" (שופטים ו יג) וכן הוא בתהלים פרק מד ובפרט פסוק ב שם: "אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם"; ודרשת הסיפור על רבא שהתפלל לגשם המושתת על פסוק זה בגמרא תענית כד ב: "שלחה ליה לרבא: כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא. בעי רחמי ולא אתי מיטרא. אמר לפניו: ריבונו של עולם! אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם, ואנו בעינינו לא ראינו! אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת".
- פסקה קודם אומר המדרש "הנח מה שעשית לאבותינו ... הנח מה שאתה עתיד לעשות", מעניין אותנו התשועה כעת – מוטיב שנראה שנלקח לסיפורי חסידים ותפילות הצדיקים. אבל הרי אי אפשר לנתק את דמותו של אליהו מהישועה לעתיד והישועה כאן ועכשיו תיתן גם כח אמונה להבטחות העתיד. ואי אפשר גם להתנתק מההיסטוריה, מתשועות העבר, מהאבות. ועל זכות האבות ומקומם כאן, נראה בהמשך. ההווה היהודי לעולם אינו עומד בפני עצמו. ועדיין, הדרשה בה אליהו בבית ראשון בהר הכרמל מצטט את הנביא מלאכי בבית שני (בירושלים?), שמצדו מצטט פסוק בו מלאכי מתנבא על אליהו, היא דרשה מיוחדת ונראית נדירה למדי ודורשת פתרונים.
- ראה מסכת תענית יז א שענני - לשון צעקה היא. ומי שענה לאליהו בהר הכרמל הוא יעננו, הוא מסדר תענית על גשמים.
- שירה שאמרו אליהו ובני ישראל לא מצאנו. אדרבא, השווה את הפסוקים בהפטרתנו: "וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" עם הפסוק בפרשת שמיני (ויקרא ט כד): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". וגם הגשם טרם בא רק אש אשר לִחֵכָה את המים (נראה שלא הייתה בצורת גמורה) ואין שירה אלא על פדות והצלה. טרם ראינו את הבטחת ה' לאליהו: "לך והראה אל אחאב ואתנה מטר". שירה (עדיין) לא, אבל תפילת המנחה מקבלת כאן חיזוק גדול לשעתו ולדורות ומתקשרת מכאן ואילך עם מעמד אליהו בהר הכרמל. ראה המדרשים הרבים על "כעלות המנחה" כגון במדבר רבה יג סימן ד: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים גו'. וכי בכל מקום מקריבים קטורת ומנחה לשם הקב"ה? אלא בכל מקום שישראל עומדים ומתפללים תפילת מנחה, עליה נאמר מנחה כמשמעו. ואומר (מלכים א יח) ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא".
- בעלות המנחה אצל אליהו ו"כעלות המנחה" אצל אלישע תלמידו במלחמת יורם בן אחאב יחד עם יהושפט מלך יהודה כנגד מואב: "וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם" (מלכים ב ג כ).
- ולהלן במסכת ברכות ט ב: "אמר רבי אבהו: למה אמר אליהו ענני שתי פעמים? מלמד שאמר אליהו לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! ענני - שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, וענני - שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם, שנאמר: ואתה הסיבות את לבם אחורנית". הסיום הוא מפתיע: אם הסיבות את ליבם להאמין בבעל, אנא הסב את ליבם כעת להאמין בך (ובי) ובה בעת תסיח דעתם שלא יתפתו לחשוב שהפלא של הורדת האש הוא מעשה כשפים! האמונה היא הליכה על חוט דק עד למאד. ראו דברינו כשפים למצרים בפרשת וארא.
- כבר הבאנו מדרש זה בדברינו זכות אבות בפרשת בחוקותי וכאן רק נביא את הצריך לעניינינו.
- מה ההוכחה מכאן שזכות אבות תמה? ראשית, כנראה מהמילים "היום יוודע" - היום ולא לאחר מכן. שנית, לאור כל מעשיו החריגים של אליהו בהר הכרמל, בניית הבמה, "הכפיה" על הקב"ה להוריד אש מן השמים (ראה שמות רבה כט ט שאליהו גם "כפה" על הקב"ה להדמים את העולם), הטענה הקשה שהקב"ה הסב את לב העם שנחשבת כהטחת דברים כלפי שמיא, המעשה הפלאי שעשוי עוד להתפרש ככשפים ועוד, בכל אלה אולי "מיצה" אליהו את זכות האבות עד תומה. עכ"פ לאחר שחיטת נביאי הבעל אליהו מתפלל לגשם בלי להזכיר את האבות ובלי להסתמך על הנס שכבר נעשה לו קודם. להלן נראה את הפסוק: "ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו". אומר על כך מדרש ויקרא רבה בפרשת אמור (פרשה לא סימן ד): "למה פניו בין ברכיו? אלא אמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם אין לנו זכות הבט לברית". הנה, אליהו עצמו, מיד לאחר שחיטת כהני הבעל והורדת האש מהשמים, פועל שלא מכוח זכויות העבר, אלא מכוח הברית והמצוות. ראה שוב דברינו זכות אבות בפרשת בחוקותי שם הבאנו את שיטת רבינו תם שזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. ואליהו הוא כידוע מלאך הברית.
- ברכת הקב"ה ליעקב בחזרתו לארץ, בבית אל, לאחר הוספת שם ישראל לו בפעם השנייה. ראו דברינו קום עלה בית אל.
- כאן אנו נתקלים בבעיה נוספת. הייתכן שאליהו בסך הכל מחדש מקום בו הייתה עבודת ה' קדומה? האם היה מזבח בהר הכרמל כבר קודם? המדרש מחליק את הנושא וממשיל את המזבח שבנה אליהו לרפואה ויציאה מההרס של בית אחאב ועבודת הבעל. כך גם באגדת בראשית (בובר) פרק פ: "כמגדל דוד צוארך, זה מזבח שבנה, שנאמר: וירפא את מזבח ה' ההרוס - שהיה אותו המזבח רפואה לישראל". אך רש"י מתייחס לנושא ואומר: "וירפא את מזבח ה' ההרוס - בנה מזבח והזכיר לישראל להיות מזבח ה' עולה על לבם ושגור בפיהם שהיה הרוס ונפגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל י' השבטים כך שמעתי פשוטו. ומדרשו שמעתי ששאול בנה מזבח בהר הכרמל וזהו שאמר (שמואל א טו יב) בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד ולהלן (בראשית ל"ג כ') הוא אומר ויצב שם מזבח. ומלכי ישראל הרסו כל המזבחות והבמות שבארצם שנעשה לשם שמים ובנה אליהו מזבח זה של שאול שהיה הרוס". ראה גם רד"ק על הפסוק שמרחיב בעניין.
- אלוהות משמש גם לשון קודש וגם לשון כללית של תוקף חוזק ומלכות. ראה: "אלהי אברהם ואלהי נחור" (בראשית לג נג), "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים" (דברים י יז, דברינו אלוהי האלהים בפרשת עקב) וכן רבים. בהצהרה "ה' הוא האלהים" יש עדיין צליל דומה. ה', שם הויה, הוא האלוהות האמיתית, הוא מעל לכל. מעל לכל מה? ראה המדרשים (שכרגע נעלמו מעינינו) שסופם של ישראל שחזרו לעבוד עבודה זרה אחרי מעמד הר הכרמל, נשגב ככל שהיה, ועובדה שאליהו נאלץ לברוח למדבר. ראה שוב דברינו אליהו בהר חורב. רק בהצהרה של זכריה שתתקיים לעתיד לבוא: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" תהיה האמונה הזכה והבלבדית. השווה עם קריאת שמע שאנו אומרים פעמיים בכל יום: "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד", עונה זכריה: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", שם הוויה נטו בלי אלוהות כלל.
- נראה שרק כאן מקיים אליהו את צו ה' "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" ותרווה הארץ מבצורת קשה של שלוש שנים. ראה פירושי רש"י ורד"ק על הפסוק. וגם לשיטתם, לא מיד נענה אליהו לתפילתו על הגשם, רק בפעם השביעית: "וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים". ובמדרש ויקרא רבה בפרשת אמור (פרשה לא סימן ד): "למה פניו בין ברכיו? אלא אמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם אין לנו זכות הבט לברית". וכבר הארכנו לדון בתפילה זו של אליהו בדברינו תפילות לגשם במקרא בשמיני עצרת והשווינו אותה לתפילת חוני המעגל ואחרים. וגם למעשיו של חוני המעגל הקדשנו דף מיוחד בשמיני עצרת, סיפורו של חוני המעגל – עיון מחודש, ושם הבאנו את מדרש בראשית רבה יג ז: "ואדם אין לעבוד את האדמה - ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה, כאליהו וכחוני המעגל". הרי שמעשיהם אחרי ככלות הכל - רצויים. זה פשר האיחור בתפילה לגשם, רק אחרי שהעביד אליהו את הבריות לקב"ה.
- שמשה שומר על כבודו של פרעה. עבדיך ירדו אלי, אבל אתה לא.
- אחרי כל מה שעשה אחאב לאליהו שרדף אותו בכל ממלכת ישראל ואף בשכנותיה (כדברי עובדיה בהפטרתנו: "חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה"), אחרי שכינו זה את זה "עוכר ישראל", אחרי החיזיון בכרמל בו יצא אליהו מנצח, אחרי כל זה, הוא רץ לפני מרכבתו של אחאב בעוד הגשם שזה עתה התפלל עליו, עומד לרדת בכל רגע. כל הדרך הוא רץ מהר הכרמל על בואכה יזרעאל (40 ק"מ?). ראו דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא. ומספרים על רב חסידי שנכנס לבית המדרש ומצא את חסידיו לומדים ודורשים בפרק חלק הדן באותם רשעים ובהם אחאב שאין להם חלק לעולם הבא (מסכת סנהדרין קב) והפליגו לדרוש ברשעתו "אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה" ועוד. ניגש אליהם הרב ואמר להם: התדעו שאחאב גדול מרבכם! תמהו החסידים ושאלו: הכיצד? ענה להם הרב: הלוא אם אומר לכם שאמש היה לי גילוי אליהו, ודאי הייתם מתפעלים כמה גדול רבכם (ורצים לספר לחסידים מהחצר השנייה ...). ואילו אחאב ראה את אליהו כמעט יום יום ודיבר אליו פנים אל פנים. זאת ועוד, אתם רצים לפני מרכבתי ואני ודאי לא במדרגת אליהו ואילו אליהו רץ לפני מרכבת אחאב!
- ככתוב בפסוק החותם את ספר מלאכי אחרון הנביאים: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו' ". ראו מדרש אגדת בראשית לעיל והערה 20.
- נסיים במה שפתחנו, ענייני ההפטרה. פסיקתא זו נמצאת, בסדר השנה, על חנוכה. מאיר איש שלום, עורך פסיקתא רבתי משער שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את אליהו בהר הכרמל בראש חודש טבת שחל בשבת חנוכה. בפשטות, בשל הדמיון לקנאות מתתיהו ובניו. ואילו אנו מציעים את הקשר בין עובדי הבעל והמתייוונים. המלחמה היא פנימית ולא חיצונית. מתתיהו, כאליהו, דורש מהעם לבחור בין דרך האמונה בה' ובין התבוללות רוחנית (שסופה גם התבוללות ממש) ונהירה אחרי עבודה זרה: עבודת הבעל בבית ראשון, תרבות יוון בבית שני: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים". מאבק שמלווה את תולדות האמונה הישראלית-יהודית למן תחילתה ועד ימינו. מעשים גדולים חד-פעמיים כמעשה משה בעגל, מעשה אליהו בהר הכרמל וגם הנפת נס המרד בידי מתתיהו, הם הרואיים וחשובים ומשמשים סמל לדורות. אבל המאבק בעבודה זרה ובהתבוללות רוחנית-תרבותית הוא ארוך ומתמיד ויום-יומי. נראה שגם בימינו.