פרשות השבוע

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: (ויקרא יט יז).¹

 

מסכת ערכין דף טז עמוד ב – דיני התוכחה

תנו רבנן: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז)  – יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא יקללנו?² תלמוד לומר: "בלבבך" – שנאה שבלב הכתוב מדבר.³ מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: "הוכח תוכיח".  הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: "תוכיח" – מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: "לא תשא עליו חטא".⁴ תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו: טול קיסם מבין שיניך, אמר לו: טול קורה מבין עיניך.⁵ אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט ח).⁶

בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון: תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא?⁷ אמר ליה: ולא מודית דענוה לשמה עדיפא? דאמר מר: ענוה גדולה מכולם.⁸ שלא לשמה נמי עדיפא, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.⁹ היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה?¹⁰ כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל, אמר ליה חייא בר רב: חזי מר דקא מצער לי, קביל עליה דתו לא מצער ליה. בתר דנפיק, אמר ליה: הכי והכי קא עביד, אמר ליה: אמאי לא אמרת ליה באנפיה? אמר ליה: חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי.¹¹

עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה.¹² כתנאי, רבי אליעזר אומר: עד הכאה, רבי יהושע אומר: עד קללה, בן עזאי אומר: עד נזיפה. אמר רב נחמן בר יצחק, ושלשתן מקרא אחד דרשו: "ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות" (שמואל א כ ל), וכתיב: "ויטל שאול את החנית עליו להכותו" (שם לג). למאן דאמר עד הכאה, דכתיב: "להכותו"; ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב: "לבושתך ולבושת ערות אמך" (שם ל). ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: "ויחר אף שאול". ולמאן דאמר נזיפה, הכתיב הכאה וקללה! שאני התם, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי.¹³

מסכת בבא מציעא דף לא עמוד א – תוכחת תלמיד לרב

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: ואימא "הוכח" – חדא זימנא, "תוכיח" – תרי זמני? – אמר ליה: הוכח – אפילו מאה פעמים משמע, תוכיח – אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין – תלמוד לומר: "הוכח תוכיח", מכל מקום.¹⁴

מסכת שבת נד ע"ב – נה ע"א – אחריות המנהיגים

רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו … : כל מי שאפשר לְמַחוֹת לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו,¹⁵ באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו. אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא. כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב: "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" (ישעיהו ג יד) אם שרים חטאו – זקנים מה חטאו? אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים … דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב: "ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה" (יחזקאל ט ד).¹⁶ אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם לְמַחוֹת ולא מיחו!¹⁷ אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?¹⁸

מסכת עבודה זרה דף ד עמוד א – אברהם מוחה

א"ר אבא בר כהנא: מאי דכתיב: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע"? אמר אברהם לפני הקב"ה: רבש"ע, חולין הוא מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. ולא? והכתיב: "והכרתי ממך צדיק ורשע"! – בצדיק שאינו גמור. אבל בצדיק גמור לא? והכתיב: "וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ" (יחזקאל ט ו), ותני רב יוסף: אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו! התם נמי כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו, הוו להו כצדיקים שאינן גמורים.¹⁹

מסכת יבמות דף סה עמוד ב – הימנעות מתוכחה

ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע,²⁰ כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע.²¹ רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט ח).²²

שכל טוב (בובר) שמות פרק טז – שלא לבייש או להלבין פנים

"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם" … אמר הקב"ה למשה: אמור להם לישראל: עד אנה אתם מאנתם – כדי שלא לבייש אותם שיצאו ללקוט בשבת. וכן אתה מוצא ביהושע, שנאמר: חטא ישראל (יהושע ז יא), שלא לבייש את עכן עד שיגמר דינו.²³ וממנו למד שכניה בן יחיאל לעזרא: "אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות" (עזרא י ב), ומשכניו (שכניה) למד שמואל הקטן. דאמר לר' שמעון בן גמליאל אני הוא שעליתי שלא ברשות, כדי שלא לבייש אינש אחרינא דנכנס שלא ברשות לעבר השנה.²⁴ ומשמואל הקטן למד ר' מאיר, שכתב גט ונתן לאותה אשה שבאתה לבית מדרשו, ואמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה, כדי שלא לבייש אותו האיש שבא עליה.²⁵ וממנו למדו כולם וכתבו ונתנו לה, מכאן שצריכין בני ברית קודש להיזהר איש בכבוד חבירו, ושלא להלבין פניו ברבים, ועל זה נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט יז). אף על פי שמלבין פניו ברבים, כל שכן שלא לשום תוכחה, שהוא מפסיד חלקו לעולם הבא.²⁶

רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז, הלכה ח – להלכה

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו: איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם.

המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: "ולא תשא עליו חטא". כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? ת"ל ולא תשא עליו חטא. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.²⁷ במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.²⁸

 אבן עזרא ויקרא פרק יט פסוק יז – תיזהר מאד בחטא ובשנאה

"לא תשנא את אחיך" – הפך ואהבת לרעך (יח). והנה אלה המצות כולם נטועות בלב, ובהישמרם ישבו בארץ, כי על שנאת חנם חרב בית שני. "הוכח תוכיח" – שמא תחשדהו בדבר ולא היה כן, וזה טעם "ולא תשא עליו חטא" – כי עונש יהיה לך בעבורו.²⁹

רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יז-יח – הקשר לפסוק הסמוך

לא תשנא את אחיך בלבבך – בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם, כמו שאמר: "בשפתיו ינכר שונא" (משלי כו כד), הזכיר הכתוב בהווה.³⁰

ואמר הוכח תוכיח את עמיתך – מצוה אחרת, ללמדו תוכחת מוסר, "ולא תשא עליו חטא" שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר, ולא תקבל על דיליה חובא, שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. ואחרי כן צוה שתאהוב אותו. והנה השונא את רעהו עובר בלאו, והאוהב לו מקיים עשה:

והנכון בעיני, כי "הוכח תוכיח", כמו: "והוכיח אברהם את אבימלך" (בראשית כא כה). ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו, ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו. ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו.³¹

בראשית רבה פרשה נד סימן ג – תוכחת אברהם לאבימלך  

"והוכיח אברהם את אבימלך" – א"ר יוסי בר חנינא: התוכחת מביאה לידי אהבה, שנאמר: "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט ח). היא דעתו של רבי יוסי בר חנינא שאמר: כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה. אמר ריש לקיש: תוכחה מביאה לידי שלום, והוכיח אברהם את אבימלך, היא דעתיה דאמר כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום.³²

רשב"ם ויקרא פרק יט פסוק יז – תוחכה של שלום אם לא של אהבה

לא תשנא את אחיך בלבבך – אם גמלך רעה, לא תתראה לפניו כאוהב: "בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" (ירמיהו ט ז). לא טוב הדבר אשר אתה עושה, אל תשנאהו בלבך, אלא הוכיח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום. ולא תשא עליו חטא – בלבבך.³³

שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד – הדרך האמצעית

… וכן "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט לב), "כבד את אביך" (שמות כ יא), "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז יא), כדי שתסור תכונת העזות, ותיקנה תכונת בושת הפנים. ושוב הרחיק מן הקצה האחר גם כן, רצוני לומר: הביישנות, ואמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט יז), "לא תגורו ממנו" (דברים יח כב), כדי שתסור הביישנות גם כן, ונשאר בדרך האמצעית.³⁴

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה דברים רבה א ד: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – אמר ר' אחא בר' חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה. אלא, אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו! ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים: אוהבם ברכם. אמר הקב"ה: יוכיחם משה שאוהבן ויברכם בלעם ששונאם כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל". ועל כך הרחבנו בדברינו תוכחת אוהב בפרשת דברים.