מלך לא דן ולא דנים אותו מחלוקת הבבלי והירושלמי

מסכת סנהדרין, פרק ב משנה ב

המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מיבם ולא מיבמין לאשתו. רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ או ליבם זכור לטוב. אמרו לו: אין שומעין לו.1

דברים רבה (בפרשתנו) פרשה ה סימן ח

"כי תבוא אל הארץ … ואמרת אשימה עלי מלך" – הלכה: מלך ישראל שהיה לו עסק, מהו שיהא מותר לו לדון לפני בית דין? כך שנו חכמים: "מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו" – לַמְּדוּנוּ רבותינו, למה אין דנין את המלך? אמר ר' ירמיה: שכתוב בדוד המלך: "מלפניך משפטי יצא" (תהלים יז ב) – הוי, אין בריה דן את המלך אלא הקב"ה.2 רבנן אמרי: אמר הקב"ה לישראל: בני, כך חשבתי שתהיו [בני] חורין מן המלכות … חשבתי שלא תהא אימת מלכות עליכם … אבל אתם לא בקשתם כן …3

מסכת סנהדרין דף יט עמוד א

"מלך לא דן ולא דנין אותו" – אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד – דן ודנין אותן. דכתיב: "בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט" (ירמיהו כא יב). ואי לא דיינינן ליה – אינהו היכי דייני? והכתיב: "התקוששו וקושו" (צפניה ב א), ואמר ריש לקיש: "קַשֵט4 עצמך ואחר כך קַשֵט אחרים"!5 אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא? – משום מעשה שהיה. דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא (עבדו של ינאי המלך הרג בן אדם). אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו. שלחו לו (לינאי): עבדך קטל נפשא. שדריה להו (שלח להם את העבד לדין). שלחו לו: תא אנת נמי להכא (בוא גם אתה לכאן) – "והועד בבעליו ולא ישמרנו". אמרה תורה: יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב. אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב". אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך.6 נפנה (ינאי) לימינו – כבשו (הדיינים) פניהם בקרקע. נפנה לשמאלו – כבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם. יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידים אותו.7

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ב הלכה ג

" מלך לא דן ולא דנין אותו" – לא דן? והכתיב: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב ח טו)! … אמור מעתה: היה דן הדין זיכה הזכאי וחייב החייב. היה החייב עני, נותן לו משלו. נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה. … ולא דנין אותו, על שם: "מלפניך משפטי יצא" (תהלים יז ב).8

מדרש תנחומא (בובר) פרשת שופטים סימן ו

"לא תטה משפט לא תכיר פנים" – לעולם יהיו הדיינין רואין כאילו שכינה ביניהם, שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט" (תהלים פב א). מכאן לבעלי דינין שינהגו אימה בעצמן … אזהרה לחכם שלא יושיב אצלו מי שאינו ראוי לדין … מעשה באחד שהיה לו דין עם מלך ממלכי בית חשמונאי, בא ועמד לפני שמעון בן שטח. אמר לו: דין יש לי אצל המלך. אמר להם שמעון בן שטח לאותן הדיינין שהיו דנין עמו: אם משגר אני בשביל המלך, אתם מוכיחין אותו? אמרו לו: הן. שיגר בשבילו, ובא. נתנו את הכסא אצל שמעון בן שטח.9 אמר לו שמעון בן שטח: עמוד על רגליך ותן את הדין. אמר לו (המלך): וכי דנין את המלך? פנה לימין וכבשו הדיינין את פניהם בקרקע, פנה לשמאלו וכבשו את פניהם בקרקע. בא המלאך וחבטן בקרקע עד שיצתה נשמתן. מיד נזדעזע המלך, אמר לו שמעון בן שטח: עמוד על רגליך, ותן את הדין. כי לא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם. מיד עמד על רגליו, ונתן את הדין.10

מכאן שיהיו בעלי דינין נוהגין אימה בעצמן, כביכול להקב"ה דנין. שכך אמר יהושפט לדיינין: "דעו [מה אתם עושים], כי לא לאדם תשפטו כי לה' " (דברי הימים ב' יט ו). אמר ר' חמא בר חנינא: בוא וראה, אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, שבשר ודם דן לבוראו. אמר הקב"ה לדיינין: היו נוהגין אימה בעצמכם כאילו דנין אותי.11

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 21/08/2016

הערות שוליים

  1. כפשוטו, המלך אינו נזקק למערכת המשפט כבעל דין או כעד וגם לא מכהן כדיין. לא רק בדיני ממונות, אלא בדיני אישות ומן הסתם גם לא בדיני איסורים (עונש מלקות, מיתת בית דין וכיוב'). בניגוד למשל לכהן גדול שכן דן ודנים אותו, ככתוב משנה אחת קודם: "כהן גדול דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו חולץ וחולצין לאשתו ומיבמין את אשתו". האם זה משום שהמלך עומד מעל לחוק ולמשפט? או שמא, בשל ההפרדה המוחלטת בין הרשויות? או סתם מגבלות מציאות וכוח?
  2. ובמדרש תהלים (בובר) על פסוק זה: "אמר ר' יוחנן: אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אתה מלך ואני מלך, ראוי למלך לדון את המלך". מה הוא רוצה לומר? שהמלך הוא חשוב ונכבד ומורם מעם ומלכותא דארעא (מלכות הארץ) כעין מלכותא דרקיעא (מלכות השמים)? אז מי ישפוט את המלך? מי ימנע את עוולותיו? כל דינו הוא בידי שמים? ראה המדרשים על דברי אברהם בסדום "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" שקרא תיגר גם על מלכותא דרקיעא: "ר' נתן אומר: נאה לאלהים הדין שהוא שומרו ואינו נושא פנים שנאמר (ירמיה ט) כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, שכן מצינו באברהם שעמד בעשר נסיונות ולא נשא (לו) פנים ... אלא הוא היה מבקש מן האלהים שישמור המשפט שנאמר (בראשית יח) השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (שמות רבה ל טז). וכבר הארכנו בנושא בדברינו פרא בסיליוס נומוס אגרפוס בנושא העקידה בפרשת וירא. אז כנגד מלך בשר ודם מה היה אומר אברהם? כללו של דבר, מדרש זה ממשיך לכאורה את דברי המשנה: מלך לא דן ולא דנים אותו – כפשוטה. אך אנו עדיין שואלים: מדוע?
  3. חכמים ממשיכים את הרעיון של ר' ירמיה ומחילים אותו על העם כולו (בניגוד למדרש תהלים הנ"ל). כוונת הקב"ה המקורית הייתה שהעם כולו יישפט ויונהג ישירות ע"י הקב"ה. אבל העם ביקש מלך. ראה המשך מדרש זה שם שעובר לדון בעצם בקשת העם למלך אם נכונה הייתה אם לא. וזה כבר עניין אחר ורבו על כך הפירושים. אך לענייננו, כשם שהרעיון האידילי שהעם כולו יישפט ע"י הקב"ה אינו מעשי ויש להקים מערכת משפט, ככתוב בפרשתנו: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", אז אולי גם בקשת דוד שהקב"ה הוא שישפוט אותו היא יפה ואידילית, אך איננה מציאותית וסופה שתגרום להשחתת השלטון. בקיצור, מדרש זה לא פותר לנו את הבעיה הבסיסית של הבנת היחס בין המלך ומערכת המשפט ועדיין אנו צריכים לתשובה פשוטה.
  4. ובמקומות אחרים: קשוט - כפי ששגור אולי יותר בלשוננו היום.
  5. לבעל התלמוד ברור שאם המלך יכול (אפילו מצוּוה) לדון ולשפוט אחרים, מוכרח להיות שגם אפשר לדון אותו. ומדוע באמת? הרי יש למלך פריבילגיות רבות אחרות! אלא שהכלל קשוט עצמך הוא, כך נראה, נורמה כל כך יסודית שעומדת מעל לכל, גם מעל מעמד המלך (ברור שהפסוק מצפניה הוא אסמכתא בלבד). על משקל מה שאברהם אומר, אך בלשון קצת אחרת: השופט כל הארץ הוא עצמו לא יעמוד למשפט? אגב, בשני המקומות האחרים בהם מוזכר כלל זה בתלמוד (בבא מציעא קז ע"ב, ב"ב ס ע"ב) הדיון הוא על סדר הקדימויות, מי צריך לעשות את הצעד הראשון. הדגש שם הוא על: קשוט עצמך תחילה. וכאן השימוש בכלל זה הוא הרבה יותר מהותי ועקרוני, אולי בדומה לביטוי: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
  6. כבר העירו רבים על קשיים רבים בסיפור זה. החל מכך ששמעון בן שטח שהיה גיסו של ינאי המלך לא היה רשאי לשבת בדין זה וכלה בכך שבסה"כ ינאי גם שלח את עבדו לדין וגם בא בעצמו והדרישה של שמעון בן שטח שיעמוד על רגליו במהלך הדיון איננה לפי ההלכה ("אמר ר' יהודה בר' אלעאי: שמעתי שאם רוצה הדיין להושיב בעלי הדין - מושיב ובלבד שלא יהא אחד עומד ואחד יושב", דברים רבה סימן ו בפרשתנו, שבועות ל ע"א וכן במקומות רבים אחרים). ראה שטיינזלץ בסוגיה בסנהדרין שם. ועכ"פ, שמעון בן שטח מצטייר כאן כדמות חזקה המייצגת את קו ההלכה הברור ומצפה שהכל יישמעו לה וכך גם במעשהו של תליית הנשים המכשפות באשקלון (סנהדרין פרק ו משנה ד). אבל גם שילם מחיר טראגי על קו הלכתי זה, במות בנו כשהעידו שני עדים כנגדו, גם כשהודו לבסוף שהיו עדי שקר (ירושלמי סנהדרין פרק ו סוף הלכה ג וראה גם רש"י בסנהדרין בבלי מד ע"ב).
  7. מסקנת הגמרא היא ברורה ובניגוד למשנה: בעיקרון, מלך דן ודנים אותו. וזה מסתדר עם פסוקים רבים בנביאים בהם נראה שמלכים דנו (שלמה!) וגם הנביאים תובעים מהם לדון ולשפוט את העם. אלא שבתקופה מאוחרת, בבית שני, בה אין כבר מלכים לבית דוד וגם לא מלכי ישראל שרבים מהם נמשחו ע"י נביאים כמו אליהו ואלישע, נתקנה התקנה שמלך לא דן ולא דנים אותו, מפני אימת המלכות. זאת ועוד, יש לשים לב שפה לא מדובר ב"מלכי ישראל" סתם, אלא במלכי בית חשמונאי שהיו כוהנים ועברו על הפסוק: "לא יסור שבט מיהודה" (רמב"ן בראשית מט י בשם הירושלמי) ואין גם נביא שימשח את המלך. מלכי בית חשמונאי הם בעצם כוהנים - וכהן, אפילו כהן גדול, דן ודנים אותו כפי שראינו לעיל (סנהדרין פרק ב משנה א).
  8. מהלך הסוגיה בירושלמי קצת קשה להבנה (ראה המפרשים שם), אבל נראה שהוא כך: הוא פותח, בדומה לבבלי, בשאלה: מלך לא דן? והרי מצאנו שדוד היה עושה משפט וצדקה, היינו דן (הבבלי מביא פסוק אחר, מירמיהו). מתרץ הירושלמי שדוד היה יותר בבחינת "קצין, שוטר ומושל" (ראה דברים רבה בראש פרשתנו על הפסוק: "לך אל נמלה עצל") ועושה צדקה בכך שהיה מסייע בביצוע הדין, אפילו נותן מכיסו אם אין לחייב ממה לשלם. בדומה לכך אומר מדרש תנחומא בובר בפרשתנו: "ואף יהושפט כיון שהוחזק במלכות, לא נתעסק אלא בעסקי הדין. שנאמר: ויתחזק על ישראל - שנתחזק ומינה את הדיינים". המלך אחראי על קיום וחיזוק מערכת המשפט ועל ביצוע גזרי הדין (בדומה למשרד המשפטים בימינו שהוא חלק מהרשות המבצעת). אבל אין הוא אישית יושב במשפט. ראה הפסוק המלא בשמואל ב ח טו: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל־עַמּוֹ". הוא כמלך היה אחראי לקיום מערכת המשפט. וההמשך בירושלמי הוא ברור שגם לא דנים את המלך בשל הפסוק בתהלים: "מלפניך משפטי יצא". נראה בברור שהירושלמי הוא הבסיס לשיטת ר' ירמיה בדברים רבה לעיל. שניהם מציגים שיטה ברורה כנגד שיטת הבבלי ולפיה המשנה בסנהדרין מובנת כפשוטה: מלך לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו - מסיבות אידיאליות או פרקטיות ואין הבדל בין מלכי בית דוד ושאר מלכים. ומי יעמוד כנגד המלך אם יחטא? הנביא, דעת הקהל, התקשורת ... אבל לא מערכת המשפט.
  9. ינאי התיישב ליד שמעון בן שטח באופן מתריס. לא כנידון ואפילו לא כעד, אלא כשופט, ליד אב בית הדין. כסא = מלכות.
  10. מדרש זה מציג את הסיפור של העימות בין שמעון בן שטח ובין המלך החשמונאי (לא מוזכר שמו!) באור אחר לגמרי מזה שבמסכת סנהדרין לעיל. האם הוא כשיטת הבבלי? (הדמיון בסיפור לא יכול להיות מקרי), או שהוא כשיטת הירושלמי ור' ירמיה (בית חשמונאי הם בעצם כהנים, שהתנהגו כמלכים ודנים אותם)? או שהוא מציג אסכולה שלישית? (המלך רשאי למחול על כבודו ולהעיד ואפילו לעמוד לדין כי "מלפניך משפטי יצא")?
  11. אולי סיומת זו של התנחומא בפרשתנו חוזרת בכל זאת לשיטת הבבלי שמלך דן ודנים אותו. אם הדיינים דנין, כביכול, את הקב"ה (בית דין נקרא א-להים), קל וחומר שהם יכולים לדון את המלך שבמקרה הטוב, בא מכוחו של הקב"ה. וזו תשובת הבבלי לטענת "מלפניך משפטי יצא" של הירושלמי. דוד מבקש שדינו יצא מלפני הקב"ה – בבקשה, בית הדין הוא הקב"ה. ואולי יש כאן גם העמדה של אימת הדיינים מול אימת המלך שאמנם נאמר בו "שתהא אימתו עליך" ואינו יכול למחול על כבודו, אבל אימת הדיינים וכבוד שמים הם גבוהים וחזקים יותר.