- כבר נדרשנו באופן כללי להפטרת יום הכיפורים, כולל פסוק זה, בדברינו הפטרת היום ביום הכיפורים בשנה שעברה. הפעם נרצה להרחיב בדרשות על פסוק מיוחד זה ולהעמיק בקשר שלו ליום הכיפורים.
- מי שקרוב לה', אין לו צורך בברכה ורפואה – "שלומו ממנו ובו". שלום משלום שלמות. הרחוק הוא שזקוק לשלום.
- "לרחוק ולקרוב", אומר הדרשן, אחד הם – הקרוב, כבר אמרנו. והרחוק זה שזכה לרפואה וחזר להיות קרוב. מדרש זה, שבפרשת מצורע, מבוסס, כך נראה, על דברי תלמוד בבלי ברכות לד ע"ב, ירושלמי ברכות פרק ה הלכה ה - הדנים בכוחה של התפילה. המשנה בברכות פרק ה משנה ה מספרת על רבי חנינא בן דוסא "שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף". על בסיס משנה זו, מביאה הגמרא בירושלמי את המעשה ברבן גמליאל "שחלה בנו ושלח שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא בעירו אמר לון: המתינו לי עד שאעלה לעלייה. ועלה לעלייה וירד. אמר להן: בטוח אני שנינוח בנו של רבן גמליאל מחוליו. וסיימו: באותה שעה תבע מזון. אמר ר' שמואל בר נחמני: אם כוונתה את לבך בתפילה, תהא מבושר שנשמעה תפילתך. ומה טעם? תכין לבם תקשיב אזניך. אמר רבי יהושע בן לוי: אם עשו שפתותיו של אדם תנובה, יהא מבושר שנשמעה תפילתו. מה טעם? בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". הסיום במצורע בא ללמד שרפואתו באה משום שידע להתפלל בניב שפתיים ולבקש כראוי להירפא מצרעתו. ועדיין איננו יודעים מה היא "תנובת שפתיים"? איך יכול אדם לדעת אם "הֵנִיבוּ שפתיו בתפילה" (או שמא "הניבו תפילה") או לא. האם זו הרגשתו הנפשית-אישית של האדם כיצד עלתה לרצון תפילתו? האם כל אדם כר' חנינא בן דוסא?
- המשנה בהערה 3 הסמוכה לעיל, על רבי חנינא בן דוסא "שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת וכו' ".
- ניב השפתיים ("אם עשו שפתותיו של אדם תנובה") אשר מביא שלום לרחוק ולקרוב, היא הכוונה בתפילה. אלא שחכמים ידעו את נפש האדם והגם שדרשו לכתחילה תפילה שלימה בכוונה, הסתפקו בדיעבד בכוונה בברכה הראשונה, ברכת האבות. מהרש"א מסביר שברכה זו סמוכה לגאולה, מתחילה וחותמת בברוך וכמה שמות ה' נזכרים בה. הדברים נכונים בפרט בימים בהם אנו מבקשים ומזכירים את זכות האבות. ובדרשה מעין חסידית, נאמר: ניב השפתיים עושה שלום גם לרחוק - לקטעי תפילה שלא כ"כ כיוונו בהם; וגם לקרובים יותר אלינו – לקטעים בתפילה שזכינו לכוון ולהתעלות בהם. והעיקר שיתקיים בנו סיפא דקרא: ורפאתיו. כפשוטו. להלן אמנם נראה שהרפואה היא תשובה כמו שאומר הפסוק "ארפא משובתם" (הושע יד ה), אבל גם רפואה כפשוטה, וכדברי אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ע' 410: "ואח"כ יושב הקב"ה כרופא ומרפא אותם בפני כל באי עולם, שנאמר: בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". ראו דברינו כי אני ה' רופאך.
- נראה שהכוונה בקטע זה של המדרש המרחיב בגודל הרקיע היא להציג את תפילת האדם הבוקעת ועולה דרך כל הרקיעים, מול המלאכים. המלאכים הם קרוב-רחוק ואילו האדם הוא רחוק-קרוב. ולגבי חנה, ראו דברינו תפילת חנה בראש השנה.
- מדרש זה אינו מזכיר את הפסוק שאנו דורשים, אבל נראה לנו מתאים לעניינינו ומאיר את ה"רחוק קרוב" מזווית משלימה. בפסוק שלנו הקב"ה קורא לרחוק ולקרוב ואילו כאן הקב"ה שנראה לנו רחוק, נמצא קרוב אלינו. "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמה יח). אך הקרבה אינה רק 'אנכית' וכרום שמים, אלא 'אופקית'. הקרבה האינטימית של אלוה שהוא "קרוב לבריותיו כפה לאוזן" מושתתת על הקרבה בין אדם לחברו "כאדם המשיח באוזן חבירו". הקרבה בין אדם לחברו, בקשת הסליחה ותפילת הציבור (עם העבריינים כפי שנראה להלן), היא שמביאה את מי שאין רחוק ממנו להיות מי שאין קרוב ממנו. וכבר הארכנו במדרש זה ודומיו בדברינו אלהים קרוביםֹ בפרשת ואתחנן וכאן לא באנו אלא לדרוש ב"רחוק וקרוב" ובשלום שניהם.
- מרחוק וקרוב של תפילה עברנו לרחוק וקרוב של תשובה. אם בשערי תפילה, שפעמים פתוחים ופעמים נעולים (םסיקתא דרב כהנא כד – שובה), יש שלום לרחוק ולקרוב, בשערי תשובה שלעולם פתוחים (דברים רבה ב יב ועוד), על אחת כמה וכמה. אבל האדם צריך לעשות את הצעד הראשון: "כל מי שיבוא אצלי אני בא אצלו", בבחינת: "שובו אלי ואשובה אליכם" וכדרשה בשיר השירים רבה ה ב: "פתחו לי כחודה של מחט ואני פותח לכם כפתחו של אולם". זאת ועוד, ראו דרשת ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מב: "גדול השלום שניתן לעושי תשובה, שנאמר: בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז יט)". אפשר שהשלום והרפואה אינם ניתנים אוטומטית לשבים, אלא כתוספת שהם זקוקים וראויים לה. תהליך התשובה אינו דבר מובן מאליו. יש בו חידוש ופלא מצד אחד (כולל הקושי שהתשובה היא מעין שוחד לקב"ה, ראו מדרש תהלים מזמור יז, מובא בדברינו שתי פנים לתשובה ואולי יותר בשבת שובה, ובדברינו תשובה תפילה וצדקה ביום הכיפורים); וגם קושי, צער וסבל מצד שני. לפיכך, תהליך התשובה זקוק לרפואה ולשלום לשם השלמתו וקיומו לאורך זמן (ראו סוף הערה 5).
- ראו הסיפור בשיר השירים רבה פרשה א "אל תראוני שאני שחרחורת" על רבי אבהו וריש לקיש שהיו מהלכים והגיעו לסביבות העיר קיסריה. ריש לקיש מציע שייכנסו ללון שם ור' אבהו (שהיה כנראה אז עוד תלמיד) אומר: איך ניכנס לעיר של חירופין וגידופין? יורד ריש לקיש מהחמור וסותם את פיו של ר' אבהו ואומר לו: "אין הקב"ה רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל". לימים, נעשה רבי אבהו רַבָּהּ של העיר קיסריה וכאן הוא משבח את בעלי התשובה.
- ראו מקבילה בסנהדרין צט ע"א. זו הדרשה המרכזית על כך שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, אך יש לזכור שזו שיטת ר' אבהו (מהעיר קיסריה), ואילו ר' יוחנן הטבריאני (שהיה רבו של רבי אבהו) חולק. רחוק וקרוב בפסוק הוא כפשוטו, אומר ר' אבהו, ביחס לקב"ה הקורא לאדם; ואילו ר' יוחנן נדחק קצת לומר שרחוק הוא מי שהיה רחוק מהעבירה וקרוב הוא מי שהיה קרוב לעבירות ועכשיו הוא מתרחק מהן (ומתקרב לקב"ה) ובשניהם הכוונה לצדיק גמור. אולי בגלל דוחק פרשני זה, ואולי בשל נטיות ומשאלות לבנו, דרשתו של ר' אבהו התקבלה יותר ולא תמיד זוכרים שיש דעה נגדית. אפשר שיש כאן הבדלי אסכולה בין קיסריה וטבריה. ויש אומרים, אולי קצת בהומור, שהעניין קשור לאמרה (של ר' יוחנן!) שמי שעושה תשובה עברותיו נעשות לו כזכויות (אמרה עליה הרחבנו בדברינו זדונות שגגות וזכויות ביום הכיפורים בשנה האחרת). בעל התשובה עשה בעברו יותר עבירות מהמצוות שעשה הצדיק הגמור כל חייו ולכן כעת יש לו יותר מצוות וזכויות ....
- הסיפא של מדרש זה אומרת פרשני והסבירני מי הם אלה שהכירו ושבו ומי הם שלא הכירו ושבו? האם "הכירו" זו הכרה בקב"ה והם הצדיקים, או ש"הכירו" הוא בחטא ואז הם החוזרים בתשובה? עכ"פ, למדנו ממדרש זה שגם הקרובים, גם צדיקים גמורים, שבים. יש תשובה רחוקה ויש תשובה קרובה, אבל כולם זקוקים לתשובה ולרפואה.
- מדרש זה מדבר על היענות דוד לדרישת הגבעונים לנקום בבית שאול, נושא בו דנו בהרחבה בדברינו הגבעונים בפרשת נצבים ולא נשוב ונאריך כאן. המדרש מוצא נקודת אור בכל הפרשה הקשה הזו, בכך שתביעת דמם של הגבעונים גרמה להרבה גויים לבוא ולהתגייר. מה שחשוב לנו הוא השימוש בפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב" בהקשר עם הגרים, אשר יוצר הקבלה בין בעלי תשובה וגרים. ראו גם משנת ר' אליעזר פרשה ד עמוד 76: "גדול הוא השלום, שנתנו הקב"ה שכר לעושי צדקה ... ונתנו קירוב לגרים ובעלי תשובה, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב". ואף להלכה הושוו גרים ובעלי תשובה, בדיני אונאת דברים: "אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך" (מסכת בבא מציעא פרק ד משנה י). וכן הוא גם באגדה במדרשים על הפסוק: "על כן עלמות אהבוך" ועוד. ראו גם דברינו כולנו גרים בחג השבועות.
- החלבנה או החלבונה (כלך החלבנה – Galbanum, ראו תיאורה המדעי ע"י דר' משה רענן בפורטל הדף היומי), היא מסממני הקטורת, ככתוב בפרשת כי תשא, שמות פרק ל פסוקים לד-לה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ". ובברייתא בגמרא כריתות שם: "תנו רבנן: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה וכו' ". ראו דברינו קטורת הסמים בפרשת כי תשא.
- שני מוטיבים קרובים ומשלימים למוטיב "שלום לרחוק ולקרוב", הם: "להתפלל עם העבריינים" וכן "אגודה אחת". דרשת ר' חנא בר בזנא על החלבנה המשלימה את סממני הקטורת, מחברת שלושה מוטיבים אלה ומזכירה, כמובן, את הערבה של ארבעת המינים: "מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל: יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדם - אי אפשר, אלא אמר הקב"ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו" (ויקרא רבה ל). העבריינים הם הרחוקים שאנחנו מושיטים להם יד אוהבת של שלום ורק איתם ביחד נוכל להיעשות לאגודה אחת ביום הכיפורים ולצאת ממנו כמנצחים ביום הדין (ויקרא רבה ל ב), ולהתחיל "ביום הראשון" עם אגודה אחת בידינו וסוכת שלום לראשנו. וכבר זכינו לדרוש על "להתפלל עם העבריינים" ביום הכיפורים וגם על "אגודה אחת" בראש השנה.
- והרמב"ם מונה אותם שם: "המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו והמבזה את המועדות והמחלל את הקדשים".
- יש שמבקשים לראות במשפט זה את העיקר הארבעה עשר שלכאורה רמב"ם השמיט ביג' העיקרים (הרב זקס?).
- כדאי לקרוא הפסוק במלואו בירמיהו ג כב: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ". אולי לא בכדי מובא ברמב"ם רק המילים: "שובו בנים שובבים" בלי המשך הפסוק, שהרי הוא מבקש לסנגר על כל מי הרשעים, הכופרים והמומרים, גם אלה שלא שבו בגלוי רק בסתר ועדיין הם שובבים, כפי שהוא מסביר בהמשך דבריו. על תשובה בסתר, ראו פסיקתא דרב כהנא, פסקא כד עד ה' אלהיך: "אמר ר' יודה בר' סימון: שובה ישראל עד ה' אלהיך - אפילו כפרתה בעיקר. אמר ר' לעזר: בנוהג שבעולם אדם עומד מבזה את חבירו ברבים ולאחר זמן הוא מבקש לרצות לו והוא אומר לו: את מבזה אותי ברבים ומתרצה אותי ביני ובינך? לך והבא אותן האנשים שבזית אותי לפניהם ואני מתרצה לך. אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק והקב"ה אומר לו לעשות תשובה ביני ובינך ואני מקבלך". ראו דברינו אגדה סותרת הלכה שם הבאנו דרשה זו כסותרת לכאורה את ההלכה, אבל נראה שההלכה מרחיבה כאן ונותנת מקום לאגדה ולתשובה.
- נראה שדברי רמב"ם אלה, המבוססים בין השאר על הפסוק: "שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו' ", הם מהתעודות הקיצוניות ביהדות, אם לא הקיצונית מכולן, בזכות כוחה של התשובה "שאין לך דבר העומדת בפניה", ובזכותם של הכופרים, הרשעים הגמורים והמומרים, תמיד לשוב ולהתקבל בסליחה, גם אם תשובתם בסתר (ומי אמר שבאמת שבו ואין לך שום עדות שקיימו את תהליך התשובה כמתואר ברמב"ם בהלכות תשובה). דברים אלה מבוססים על גמרא עבודה ז ע"א, (המצטטת את תוספתא דמאי פרק ב הלכה ט ומרחיבה): "תנו רבנן: וכולן שחזרו בהן - אין מקבלין אותן עולמית, דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר: חזרו בהן במטמוניות - אין מקבלין אותן, בפרהסיא - מקבלין אותן. איכא דאמרי: עשו דבריהם במטמוניות - מקבלין אותן. רבי שמעון ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלין, שנאמר: שובו בנים שובבים. א"ר יצחק איש כפר עכו א"ר יוחנן: הלכתא כאותו הזוג". רש"י בגמרא שם וראשונים אחרים, אינם הולכים כה רחוק כמו הרמב"ם, אבל הרמב"ם בשלו, הגם שאפשר שהוא סותר את דבריו בהלכות עבודה זרה פרק ב לגבי אפיקורסים. ראו מפרשי הרמב"ם על אתר, בפרט כסף משנה ולחם משנה. ולנו נראה לחבר דברים אלה עם דברי הסניגוריה שלו באגרת השמד, המכונה גם מאמר קידוש השם, על יהודי ספרד ומרוקו שנאלצו להמיר את דתם.
- מים המותרים לשתייה מלוא לוגמיו גם ביום הכיפורים.