פקוד יפקוד – פקוד פקדתי

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (בראשית נ כד).1

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: (שמות ג טז).2

שמות רבה פרשת שמות, פרשה ג סימן ח

… לעולם זקנים מעמידים את ישראל … הֱוֵי: ישראל נמלכים בזקנים. ולכך אמר הקב"ה למשה: "לך ואספת את זקני ישראל".3

"ואמרת אליהם … פקוד פקדתי אתכם". אמר לו: מסורה4 היא בידם מיוסף, שבלשון הזה אני גואלם. לך אמור להם זה הסימן. מהו "פקוד פקדתי"? פקוד במצרים, פקדתי על הים. פקוד להבא, פקדתי לשעבר.5

"ואת העשוי לכם במצרים" – כלומר, אני פוקד על המצריים מה שעושים לכם, כמו שאתה אומר: "פקדתי את אשר עשה לך עמלק" (שמואל א טו). "ואומר אעלה אתכם מעני מצרים" – אמור להם: כמו שאמרתי ליעקב אביהם כן אעשה. ומה אמר לו? "ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו ד);6 וכן יעקב אמר לבניו: "והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בראשית מח כא).7 מיד: "ושמעו לקולך" – למה? שמסורת גאולה הוא בידם, שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה, גואל של אמת הוא.8

בראשית רבתי פרשת ויחי עמוד 262, נ כד

"ואלהים פקד יפקוד אתכם". אמר להם יוסף לאחיו: סימן זה יהא מסור בידכם, שאברהם מסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב אבי ואבי מסרו לי בשעת מיתתו, שנאמר: "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בראשית מח כא),9 מלמד שהודיעו סימן הגאולה ומתי הגיע קיצה.10 בואו ולמדו: כל נביא וגואל שיבוא לכם ויאמר הגיעה עת גאולתכם ואומר בלשון פקודה מוכפלת, דעו שהוא גואל של אמת ועל ידו אתם נגאלין מן הארץ הזאת.11

שמות רבה פרשת שמות פרשה ה סימן יג

"ויעש האותות לעיני העם" (שמות ד ל) – מה שאמר למעלה. "ויאמן העם" – עָשׂוּ,12 כמו שאמר הקב"ה: "ושמעו לקולך" (שם ג יח). יכול לא האמינו עד שראו האותות? לא! אלא "וישמעו כי פקד ה' " – על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות. ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת.13 וכך אמר לה: כל גואל שיבוא ויאמר לבני: "פקוד פקדתי אתכם", הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר: "פקוד פקדתי אתכם", מיד: "ויאמן העם". במה האמינו? כי שמעו הפקידה, זהו שכתוב: "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו". ויקדו – על הפקידה, וישתחוו – על כי ראה את עניים.14

שמות רבה פרשה ה סימן א

אמר ר' חמא: בן י"ב שנה נתלש משה רבינו מבית אביו.15 למה כן? שאילו גדל בבית אביו ובא ואמר להן לישראל הדברים, לא היו מאמינים בו, שהיו אומרים: אביו מסרָהּ לו! לפי שיוסף מסרה ללוי, ולוי לקהת, וקהת לעמרם. לכך נתלש מבית אביו. וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים, לפיכך האמינו בו, שנאמר: "ויאמן העם".16

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי, פתיחתא

פקוד יפקוד אלהים אתכם – פקוד אתכם במצרים, יפקוד אתכם בים סוף. פקוד אתכם על הים, יפקוד אתכם במדבר. פקוד אתכם במדבר, יפקוד אתכם על נחלי ארנון. פקוד אתכם בעולם הזה, יפקוד אתכם בעולם הבא.17

דברים רבה פרשת וזאת הברכה, פרשה יא סימן ז

…  כל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף, שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף. למה? שבשבועה השביע יוסף את ישראל לפני מותו, שנאמר: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נה כה) …18 וכן אמרו (החרטומים והאשפים) לפרעה: רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם, עשה שלא ימצאו עצמות יוסף, שאם לא ימצאו אותן, עד עולם אינם יכולים לצאת, שכך השביעם. מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר: יוסף, יוסף, אתה ידעת היאך נשבעת לישראל: "פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה". תן כבוד לאלוהי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל. מעשים טובים יש לך, בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהומות. מיד התחיל ארונו של יוסף מפעפע ועולה מן התהומות כקנה אחד.19

פסיקתא רבתי פיסקא יט – ויהי בשלח

ויהי בשלח פרעה – ילמדנו רבינו: השולח יד בפיקדונו של חברו, כיצד הוא נגבה? כך שנו רבותינו: "השולח יד בפיקדון, בית שמאי אומרים יִלְקֶה בְחָסֵר וּבְיָתֵר, ובית הלל אומרים: כשעת הגזילה. רבי עקיבא אומר: כשעת התביעה" (בבא מציעא פרק ג משנה יג).20 ואמרו רבותינו: ודאי כל מי ששולח ידו בפיקדונו של חברו ראוי שתישבר זרועו. ממי את למד? מפרעה שהיו ישראל נתונים בידו פיקדון וביקש לפשוט יד בהם ושבר הקב"ה את זרועו … ומניין שהיו ישראל בידו פיקדון? שכן הוא אומר למשה שיאמר לישראל: "פקד פקדתי אתכם". ולפי שהיו ישראל מתייאשים מן הגאולה, אמר הקב"ה: לך אמור להם: כשם שבעל הפיקדון אימתי שרוצה הוא נוטל פיקדונו, כך אתם, אימתי שיגיע זמניכם מיד אני מוציא אתכם מידו.21

דברים רבה פרשת עקב, פרשה ג סימן ג

"כי ה' אלהיך הוא האלהים הנאמן שומר הברית והחסד ואוהביו" (דברים ז ט) – א"ר לוי: למה הדבר דומה? לאוהבו של מלך שהפקיד אצלו פיקדון. מת אוהבו של מלך, בא בנו מבקש את הפיקדון מידו. אמר לו המלך: לך והבא שני אִיסְטרָטֵיגִים ושנים עשר בּוּלֶבְטִים22 ועל ידיהם אני נותן לך את הפיקדון. כך אמר הקב"ה: כשיצאו ישראל ממצרים, אבותיכם הפקידו אצלי פיקדון, מנין? שנאמר: "פקוד פקדתי אתכם". אמר להם: יבואו שני איסטרטיגים – זה משה ואהרן; ושנים עשר בולבטים – אלו שנים עשר ראשי שבטים. מנין? שנאמר: "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה" (במדבר א ג-ד).23

פסיקתא דרב כהנא פיסקא ה – החדש הזה

"תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵב" (משלי יג יב).24 א"ר חייא בר אבא: אֵלו ישראל עד שלא נגאלו. את מוצא, כיון שבא משה אצל ישראל ואמר להן: אמר לי הקב"ה: לך אמור לישראל: "פקד פקדתי אתכם" (שמות ג טז), אמרו לו: רבינו משה, עדיין פקידה,25 "מַה־כֹּחִי כִי־אֲיַחֵל וּמַה־קִּצִּי כִּי־אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי: אִם־כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ" (איוב ו יא-יב), אם כוחן של אבנים הוא כוחנו, אם בשרנו של נחושת הוא! וכיון שאמר להם: החודש הזה אתם נגאלין, אמרו: הא סימן טב, שנאמר: "ועץ חיים תאוה באה".26

מסכת ראש השנה דף לב עמוד ב

פקדונות הרי הן כזכרונות, כגון: "וה' פקד את שרה", וכגון: "פקוד פקדתי אתכם", דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: אינן כזכרונות.27

פסיקתא רבתי פיסקא מב – וה' פקד את שרה

יש פקידה לברכה … יש פקידה של ליקוט עצמות … ויש פקידה של גאולה … ויש פקידה של רוח … ויש פקידה של מניין … ויש פקידה של מלחמה … יש פקידה של שובע … יש פקידה של ישועה … יש פקידה של חיים … ויש פקידה של ארץ … יש פקידה של מלאכים … יש פקידה של אומות … ויש פקידה של בנים – וה' פקד את שרה כאשר אמר.28

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 29/11/2016

הערות שוליים

  1. וההמשך בפסוק כה הסמוך: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה". פעמיים מוסר יוסף לאחיו ולבניהם שיעבירו בשרשרת הדורות את תקוות "פקוד יפקוד", את "הסיסמה" של הגאולה אשר בוא תבוא. (ראה איך יעקב לעומתו מתעלם מכל הנושא בדברי הפרידה שלו בסוף ברכתו לבניו בסוף פרק מט!). באותו הקוד שוטח יוסף גם את בקשתו האישית, שיעלו את עצמותיו בבוא העת. מה שעשה יוסף לאביו, אינו יכול לעשות לעצמו (או אחיו לו) והוא ימתין, עפ"י המדרש יחד עם עצמות כל בני יעקב ראשי השבטים, עד לבוא מועד יציאת מצרים. בפסוקים אלה נפרדנו בשבוע שעבר מספר בראשית.
  2. הנה מתקיימת צוואת יוסף והקוד שמסר לבני ישראל. בהתגלות בסנה, הקב"ה מצווה את משה לומר לזקני ישראל שהקב"ה נגלה אליו בלשון "פקוד פקדתי". בכך מצטרף סימן זה לסימן הראשון שהוא שם הוויה של הקב"ה: "אהיה אשר אהיה". פקוד פקדתי - אהיה אשר אהיה, שניהם בכפל לשון. ולא מצאנו שמשה אכן אמר לעם "פקוד פקדתי" (וגם לא את השם "אהיה"), לבד מהאמירה הכללית שאהרון מדבר אל זקני ישראל את הדברים שהקב"ה אמר למשה לומר להם (שמות ד ל), והאזכור של פק"ד בפסוק לא הסמוך: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד ה' אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". ולא מצאנו מי מהמפרשים שמתעכב על עניין זה. אבל ה-"פקוד יפקוד" השני, זה האישי של יוסף שהבאנו בהערה 1, נמצא בבירור. וכך מספר לנו המקרא בראש פרשת בשלח, שמות יג יט: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".
  3. כאן מסתיימת דרשה קודמת, על הפסוק: "לך ואספת את זקני ישראל", בדבר חשיבות זקני העם כמי שמקיימים (מעמידים) את העם ומשמרים את המסורת מדור לדור. לפיכך, היא מקושרת באופן ברור עם הדרשה הבאה על פקוד יפקוד שהיא עיקר מגמתנו הפעם. (כך הוא בבשורה, אבל בביצוע, בהליכה אל פרעה, ראה תנחומא (בובר) סימן ט בפרשתנו איך הזקנים השתמטו אחד אחד).
  4. בנוסחאות אחרות: מסורת.
  5. במשפט קצר זה דן המדרש בכפל הלשון "פקוד פקדתי" שיש בו גם הבטחה לפקידה בעתיד. בפשטות, כפילות הלשון היא לצורך הדגשה וחיזוק, היא הסימן. אבל המדרש מוסיף כאן פקדונות נוספים בעבר ובעתיד ואת זה נראה במכילתא להלן שהוא המקור.
  6. ראה דברינו אל תירא מרדה מצרימה בפרשת ויגש, שם הראינו שיטות שונות אם הבטחה זו היא אישית, שיעקב יזכה להיקבר בארץ, או הבטחה לאומית שבניו יזכו להיגאל ממצרים. וכאן, הבטחה לאומית שמתקשרת להמשך הדרשה.
  7. למען הדיוק, דברים אלה אומר יעקב ליוסף בלבד, לא לכל בניו. ראה שם. בדברי פרידתו של יעקב מכלל בניו, בסוף ברכתו בסוף פרק מט, אין שום דיבור על הבטחה לגאולה ויציאה ממצרים בבוא היום, רק על ציווי על הבאת עצמותיו לקבורה בארץ.
  8. זה המדרש הקלאסי שפקוד פקדתי הוא המפתח לפקוד יפקוד, הוא הסימן לגאולה שנמסר במסורת הדורות, לפי שיטה אחת מיעקב ליוסף וממנו ללוי, קהת, עמרם ומשה (שמות רבה ה ב), ולפי שיטה אחרת מיוסף לאחיו ובכללם אשר ומשם לשרח בת אשר (שמות רבה ה יג להלן). ובלשון פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ג טז: "פקד פקדתי אתכם - זה המטבע שטבע להם יוסף הצדיק". ראה גם פירוש רש"י לפסוק: "ושמעו לקולך (שמות ג יח) - מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף, שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית נ כב) ואלהים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית נ כה) פקוד יפקוד אלהים אתכם". וכבר העירו רבים ששני הפקוד יפקוד הם של יוסף ויעקב לא אמר כזאת. ראה הערה 7 לעיל. ראה פירוש רמב"ן שמתקן את רש"י ואומר שהאמירה הראשונה של יוסף הייתה עדות מאביו והשנייה היא משלו.
  9. מדרש זה מדייק יותר. יעקב אומר ליוסף, לא לכל בניו, ויוסף הוא שמוסר להם את דברי אביו.
  10. יגיע קיצה. מתי תגיע.
  11. אם הכללת יעקב באמירה "פקוד יפקוד" עוד מסתדרת איכשהו עם המקרא (ראה רש"י ורמב"ן שהבאנו בהערה 8), בא מדרש זה וכולל את שלושת האבות בשרשרת מסירת מסורת "פקוד יפקוד". לא בכדי מפליג המדרש עד אברהם שהיה הראשון לרדת למצרים וגם עלה ממנה (וסלל בכך את הדרך לבניו כדברי בראשית רבה מ ו: "אמר הקב"ה לאברהם אבינו: צא וכבוש את הדרך לפני בניך"). ואולי גם בשל ברית בין הבתרים ואמירתו של אברהם "במה אדע כי אירשנה" שבעטיה (עפ"י המדרש) ירדו בני ישראל למצרים. להרחקה אחורה זו ולהכנסת שלושת האבות לתמונה, גם אם לא ללשון "פקוד יפקוד", יש סימוכין בפרשה, שהרי כך פותח ה' את דבריו למשה בהתגלות בסנה: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (שמות ג ו). ואם פסוק זה גורם למשה שמחה: "הרי אבא נמנה עם האבות ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחילה" (שמות רבה סוף פרשה ב), בא הפסוק הידוע בתחילת פרשת וארא: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וכו' " ונוזף במשה (שוב עפ"י המדרשים). וכבר נגענו במקצת ביחס משה והאבות בדברינו בין משה לאבות בפרשת וארא וצריך להרחיב ולהעמיק בכך עוד.
  12. התקיים הדבר, היינו האמינו.
  13. אותה דמות אגדית, סרח או שרח בת אשר שהייתה בין שבעים הנפש שירדו למצרים (בראשית רבה צד ט), היא שגם גילתה למשה היכן הטמינו המצרים את ארונו של יוסף ויכולה להעיד ששמעה במו אזניה מאשר אביה. ויש שמאריכים את ימיה עד דורו של יהושע ונמנתה על "באי הארץ" (סדר עולם רבה פרק ט) ואף עד ימי דוד ויואב (בראשית רבה צד ט).
  14. ראה מדרשים אחרים, כגון ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קפה, שאמונת העם כן הייתה בשל האותות: "ראו שאם יבוא אדם ויטעה אתכם ויאמר לכם: הגיע זמן, אל תאמינו בו, ואם יעשה לפניכם כאותות האלה. וכשבא משה ועשה לישראל אותן אותות, מיד האמינו, שנאמר: ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם". בא המדרש שלנו ואומר לא ולא. לא בשל האותות האמינו במשה בני ישראל (אולי רק העם ההמון הפשוט). האמונה הייתה על השמיעה ולא על הראייה. על הלשון "פקוד פקדתי" שהיה במסורת מאבותם. מחלוקת זו במדרשים משתלשלת מאוחר יותר למחלוקת בין פרשני המקרא מה תפקיד האותות שעשה משה לעיני העם בהשוואה לדיבור בשם ה' "אהיה אשר אהיה". מה העיקר. ראה רמב"ן שמות ג יג על הפסוק: "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" בוויכוחו עם אבן עזרא. וכבר הארכנו לדון באמונת העם בדברינו ויאמן העם בפרשה זו ובנושא האותות וחשיבותם בדברינו למי האותות האלה בפרשת וארא. והפעם נתמקד בסימן "פקוד יפקוד".
  15. גיל זה לא מסתדר בדיוק עם סיפור המקרא, אבל עיקר מטרתו להראות שמשה עדיין לא היה נער בוגר ושאביו לא יכול היה למסור לו את סוד הגאולה, את הפקוד יפקוד.
  16. מדרש זה נראה לכאורה כ-"איפכא מסתברא" מהמדרשים הקודמים, אבל באמת יכול להשלים אותם יפה. משה לא שמע את "פקוד יפקוד" מעמרם אביו! אפשר שהסימן היה עובר מפי אב לבן רק בשעת פטירתו, כשהאב נוכח שעדיין הגואל לא בא. הוא נשמר בסוד אולי כדי למנוע גואלים מתחזים (ראה פירוש רד"ק ליחזקאל פרק כ פסוק ט). משה שמע אותו מהקב"ה ולא מאביו ולפיכך האמינו לו בני ישראל ובראשם יודעי הסוד. לצד השלמה אפשרית זו, מדרש זה מציג גם רעיון נוסף שהגואל יהיה דווקא "איש מצרי", מי שגדל בבית מלכותו של פרעה! משה לא גדל כ"יהודי טוב בבית יהודי טוב", ודווקא משום כך האמינו בו בני ישראל! וכבר הרחבנו לדון במוטיב זה ובמדרש זה ודומיו בדברינו איש מצרי בפרשה זו.
  17. וכן הוא במקבילה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יג ובמקורות רבים אחרים, כמו שמות רבה שהבאנו בראש דברינו, ראה הערה 5 לעיל. וכן הוא בפסיקתא דרב כהנא פיסקא יא - ויהי בשלח: "ולמה שתי פקידות? פקידה במצרים ופקידה בסיני. פקידה בניסן ופקידה בתשרי. פקידה בעולם הזה ופקידה לעולם הבא". (על הפקידה בניסן ובתשרי, ראה גמרא ראש השנה יא ע"א במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע על פקידות תשרי וניסן ושניהם מסכימים שבראש השנה, היינו תשרי, נפסק השעבוד). ובפירוש הזוהר לתורה, שמות פרשת פקודי הוא מונה גם את "פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה", כאחת מהפקידות. המכילתא היא הבסיס לפירושים ולמדרשים שהפקידה הכפולה מלמדת על פקידות וגאולות נוספות – שרשרת של גאולות בעקבות גאולת מצרים וכהשלמה לה. פקוד פקדתי, לא כדבר חד-פעמי, אלא כהבטחה לדורות. הבטחה שהיא תמיד לטובה גם אם יקרו אחרי כן נפילות ונסיגות. ראה על כך מדרש בראשית רבה נג ד וה' פקד את שרה, הדורש את הפסוק בספר במדבר כג יט בברכת בלעם: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". על פקידות לרעה "אמר ולא יעשה", אך על פקידות לטובה: "לא איש אל ויכזב".
  18. בקטע שהשמטנו פוגש משה את סרח בת אשר (סגולה בשמה האחר) והיא מגלה לו היכן וכיצד שקעו המצרים את ארונו של יוסף ביאור על מנת שבני ישראל לא יוכלו למצוא אותו ולא יוכלו (ירצו?) לעזוב את מצרים לעולם. מדרש זה מופיע במספר רב של מקורות: גמרא סוטה יג ע"א, מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פתיחתא, מכילתא דרשב"י פרק יג פסוק יט, שמות רבה כ יט ועוד. ואנחנו בחרנו בנוסח דברים רבה בשל האזכור הברור של "פקוד יפקוד".
  19. ראה הפסוק הראשון שהבאנו לעיל והערה 1. יוסף כורך את "פקוד יפקוד" של כלל האומה עם "פקוד יפקוד" הפרטי של השבעתו את האחים ("שישביעו את בניהם") שיעלו את עצמותיו לארץ, כשם שהוא העלה את עצמות אביו. "פקידה של ליקוט עצמות" כלשון פסיקתא רבתי (להלן). זה חוב שהאחים חבים לו המתקן את מעשה המכירה. ראה המשל על הגנבים וחבית היין בשמות רבה כ ז: "שתיתם את היין, החזירו את החבית למקומה!". גאולת עצמותיו של יוסף וגאולת העם קשורים זה בזה ומשה זוכה לקיים את שתיהן. יוסף הוא שכורך את שתי הפקידות יחד, ואם כעת יעכב ארונו את גאולתם של ישראל, יהיו ישראל פטורים מהשבעתו. יתקיים הפקוד יפקוד הראשון בלי השני. ואנו התמקדנו בראשון, בגאולתם של ישראל. גאולת עצמותיו של יוסף וסגירת המעגל עם האחים הוא נושא נפרד שכבר נגענו בו במקצת בדברינו המתחיל במצווה הוא גומרה בפרשת מטות וכן בדברינו שני ארונות היו בפרשת עקב.
  20. נמצא במשניות שבידינו במשנה יב שם ובהבדל אחד: שם בית הלל אומרים "כשעת הוצאה" ולא "כשעת הגזילה" כאן. זהו פתיח  הלכתי שמטרתו להביא לחלק האגדה שאינו ממשיך בהכרח את פרטי הדיון ההלכתי. חכמים נחלקים מה בדיוק משלם מי ששלח יד בפיקדון שהופקד אצלו ובכך הפך משומר לגזלן; האם הוא משלם את ההפרש שפגם (בית שמאי), האם את ערך הפיקדון המקורי (בית הלל) או את ערכו הנוכחי (ר' עקיבא). והרוצה להעמיק בדין זה יעיין בפירושים למשנה זו ובגמרא בבא מציעא מג ע"א ואילך. האגדה בכל מקרה, הולכת בדרכה היא וקובעת עונש משלה לשולח יד בפיקדון.
  21. וכשבני ישראל מתלוננים שפרעה: "כופר בך וממאן לשלחנו", הקב"ה מעודד אותם ואומר: "חייכם, יש לכם לראות, הפה שאמר: מי ה', סופו לומר: ה' הצדיק. והפה שאמר: לא ידעתי את ה', סופו לומר: העתירו אל ה'. הפה שאמר: גם את ישראל לא אשלח, סופו להיות אוחז כל אחד בידו ומשלחו ... ויהי בשלח פרעה". החידוש של מדרש זה הוא ברעיון שהשורש פק"ד הוא מלשון פיקדון. בני ישראל הם כפיקדון ביד מצרים (משמע בהתחלה היה אמון של המפקיד בשומר, בירידתם למצרים למחיה והצלה). אבל כעת, פקוד פקדתי הוא שאני בא כעת לגבות (להציל) את פיקדוני. ואולי גם פקוד יפקוד אלהים אתכם של יוסף הוא: אתם מכאן ואילך כפיקדונו של הקב"ה וחזקה על בעל הפיקדון שיבוא לגאול את פיקדונו. וזה אולי כבר מדרש שלנו על הפסיקתא.
  22. אנשים חשובים ובעלי משרת אמון. אסטרטיגים הם נציבים או שרי מחוזות ובולבטים הם חברי מועצת העיר.
  23. מדרש זה ממשיך את הרעיון שפק"ד הוא מלשון פיקדון, אבל הולך בדרך שונה ומיוחדת! (לא ברור מי קדם למי מדרש פסיקתא רבתי הקודם, או מדרש זה מדברים רבה, הסדר שהבאנו כאן הוא שלנו). כשהקב"ה שולח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים ואומר לו: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם", אין זה תשלום לאחור של הפיקדון שהאבות הפקידו אצל הקב"ה והוא בא כעת לקיים את "פקוד יפקוד אלהים אתכם" ולהחזיר את החוב לאבות (את השבועה שנשבע להם); אלא ההפך הגמור: בגאולת מצרים בני ישראל מפקידים פיקדון אצל הקב"ה וכשהם באים להיפקד במסע המחנות, להתארגן כעם חופשי ועצמאי "לצבאותם", הם אלה שמבקשים לקבל חזרה את הפיקדון של יציאת מצרים! מפקד המחנות עומד כנגד "פקוד פקדתי" וכמעט נשכח לגמרי ה-"פקוד יפקוד" של יוסף והאבות. אלא אם נאמר שכשיוסף אומר "פקוד יפקוד" הוא מכוון בדיוק לנקודה זו. הגאולה תהיה לא סתם כשיבוא גואל ויאמר איזו סיסמת קסם: "פקוד יפקוד", אלא כאשר אתם תענו בחיוב לסיסמה זו ותפקידו פיקדון אצל הקב"ה!   לא מצאנו מקבילה למדרש יחידאי זה ונשאיר לשואבי המים לדון בו ולשלוח לנו את התרשמותם והסבריהם.
  24. הפסוק המלא הוא: "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה". הדרשן מתחיל בחצי הראשון של הפסוק ועתיד להשלים את הדרשה בחצי השני.
  25. קטע זה לא ברור ויש בו נוסחאות שונות: אדין פקידה, לא עדיין זמן פקידה, ואפשר שצריך לפסקו עם סימן שאלה או תמיהה: לא עדיין זמן פקידה? כך או כך, המשמעות היא שבני ישראל לא מתלהבים מהבשורה של "פקוד פקדתי" ועדיין לא רואים את הפקידה בפועל. כפי שאכן קורה אח"כ במקרא, שפרעה רק מכביד את עולו עליהם.
  26. וכן הוא כמעט מילה במילה בפסיקתא רבתי פיסקא טו – החודש, ראה שם. וכבר ראינו את התגובה הפסימית והספקנית של ישראל: "ולפי שהיו ישראל מתייאשים מן הגאולה", בפסיקתא רבתי יט – ויהי בשלח לעיל. מדרשים אלה הם על פרשת החודש הזה לכם, וחותרים לסיום טוב: "כיון שאמר לו בחדש הזה נגאלים, אמרו: הא סימן טוב - ועץ חיים תאוה באה". אבל בפרשתנו, בבשורה הראשונה של פקוד פקדתי, אין העם שמח והייאוש והתוחלת הממושכת עדיין שולטים בו. אין לו עוד כוח לייחל ולקוות. ראה דברינו מקוצר רוח ומעבודה קשה בפרשת וארא. לירידה למצרים, לשעבוד מצרים היה מחיר כבד כפי שכבר ראינו מספר פעמים (ראה דברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא). אי אפשר למחות מחיר זה בסיסמת קסם של "פקוד פקדתי", גם אם זו מסורת אבות, גם אם זו תקווה בת מאתיים ועשר שנים. תהליך הגאולה הוא קשה וארוך.
  27. מקור מחלוקת זו הוא בתוספתא מסכת ראש השנה פרק ב הלכה יג: "פקדונות כזכרונות, שנאמר: וה' פקד את שרה וגו', פקד פקדתי אתכם. ר' יוסה אומר: אומרן עם הזכרונות. רבי יהודה אומר: לא היה אומרן עמהן". תורף המחלוקת הוא אם ניתן לצרף לפסוקי הזכרונות שאנו אומרים בתפילת ראש השנה עם התקיעות (עשרה במספר ואולי גם להוסיף) פסוקים בהם נזכרת פקידה ולא זכירה, שהרי אלה שני שורשים במשמעות מאד דומה. אנו נוהגים כשיטת ר' יהודה, למרות הכלל: "הלכה כר' יוסי שנימוקו עמו", אולי משום הכותרת "זכרונות" והעובדה שיש מספיק פסוקים עם זכרון. אבל לא נפקד מקומו של הפועל פק"ד בתפילת הימים הנוראים, כגון: "מי לא נפקד כיום הזה", "ובריות בו יפקדו", "להיפקד כל רוח ונפש " ועוד. וראש לכולם היא הקריאה בתורה ביום הראשון של ראש השנה: "וה' פקד את שרה כאשר אמר". ראה דברינו זכרונות וכן וה' פקד את שרה בראש השנה. מה שחשוב לעניינינו הוא שר' יוסי שבד"כ הלכה כמותו, כולל את הפסוק "פקוד פקדתי אתכם" בזכרונות ראש השנה ואינו רואה הבדל בין זכירה לפקידה. כך גם משמע במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק ה: "פקד - אין פוקד אלא מזכיר וכן הוא אומר וה' פקד את שרה (בראשית כא א) ואומר: פקד פקדתי אתכם (שמות ג טז). וראה גם רמב"ן בראשית כא א: "וה' פקד את שרה ... אין פקידה אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד, כגון פקוד יפקוד אלהים אתכם (להלן נ כה), פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (שמות ג טז) ... וכך אמרו פקדונות הרי הן כזכרונות (ר"ה לב ב)". יש בפקידה תוספת קטנה על זכירה גרידא. בפקידה יש גם השגחה! אולי בשל כך ביקש ר' יוסי לכלול פסוקי פקדונות בתפילת זכרונות ולא הסתייע לקבוע הלכה כמותו.
  28. אולי בגלל זה מעדיף ר' יהודה להתמקד בזכרונות ולא לכלול בהם פקדונות שהם רבים ומגוונים ור' יוסי לא חש לכך, אדרבא. ואנחנו התמקדנו בפקידה הכפולה של פרשת השבוע והשבוע שעבר – סוף ספר בראשית ותחילת ספר שמות.