למי האותות האלה

כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: (שמות ז ט-י).1

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: (שמות ד ב-ה).2

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: (שמות ד כא).3

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: (שמות סוף פרק ד תחילת פרק ה).4

 

שמות רבה פרשה ג סימן יב

"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (שמות ד א) – אותה שעה דבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו: "ושמעו לקולך" (שם ג יח) והוא אמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי"! מיד השיבו הקב"ה בשיטתו נתן לו אותות לפי דבריו.5 ראה מה כתיב אחריו: "ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה" – אמר: מִזֶּה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני הם מאמינים בני מאמינים. מאמינים, שנאמר: "ויאמן העם", בני מאמינים, שנאמר: "והאמין בה' " (בראשית טו ו).6 תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר: "כי יודע אלהים כי ביום אכולכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים" (בראשית ג ה).7 כשם שלקה הנחש, כך זה עתיד ללקות. ראה מה כתיב: "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש" – לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש, כלומר: עשית מעשה של זה.8

"וינס משה מפניו", למה נס? לפי שחטא בדבריו. שאילו לא חטא, לא היה נס. שאין נחש ממית אלא החטא ממית, כמו שכתוב במעשה ר' חנינא בן דוסא.9

"ויאמר ה' אל משה שלח נא ידך ואחוז בזנבו", והרי אמרנו למה היה הנחש כנגד משה.10 אלא מה אות היה לישראל בכך? א"ר אליעזר: לכך נהפך המטה לנחש, כנגד פרעה שנקרא נחש, שנאמר: "התנים הגדול" (יחזקאל כט ג), ואומר: "על לויתן נחש בריח … והרג את התנין" (ישעיהו כז א) – לפי שהיה נושך את ישראל.11 אמר לו הקב"ה: ראית פרעה שהוא כנחש, עתיד אתה להכותו במטה, וסוף הדברים הוא יעשה כעץ. מה המטה אינו נושך, כך הוא לא ישך. זהו שכתוב: "שלח ידך ואחוז בזנבו". "למען יאמינו כי נראה אליך ה' " – לך עשה להם אות זה כדי שיאמינו שאני נראה אליך.12

המשך שמות רבה שם, סימן יג

"ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך … והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד ו) – אמר לו: מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת …13 אף אתה ראוי ללקות בצרעת. ולמה הכניסה בחיקו? לפי שדרכן של לשון הרע לומר בסתר … לקח את שלו על שהלשין …14

"ולקחת ממימי היאור … והיו לדם ביבשת" (שמות ד ט), רמז לו שע"י דבר שיאמר על ישראל, עתידים המים להפוך לדם והוא ילקה על ידיהם … הכה הסלע והוציא, שנאמר: "הן הכה צור ויזובו מים" (תהלים עח כ), ואין "ויזובו" אלא לשון דם … ולכך הכה הסלע פעמיים, שבתחילה הוציא דם ולבסוף מים. בשני האותות הראשונים את מוצא שחזרו לכמות שהיו אבל אות הדם לא חזר לכמות שהיה לפי שלא רצה למחול למשה על חטא המים.15

שמות רבה פרשה ה סימן ו16

"ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה" – וכי על איזה מופת אמר? אם תאמר על הנחש והצרעת והדם, והלוא אותם נסים לא אמר לו הקב"ה לעשות אלא לישראל! ועוד, לא מצינו שעשה משה אותן האותות לפני פרעה. אלא מהו "כל המופתים אשר שמתי בידך"? זה המטה שהיו כתובין עליו י' מכות. שהיה כתוב עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב. אמר לו הקב"ה: אלו המכות אשר שמתי בידך, עשה אותם לפני פרעה על ידי המטה הזה.17

שמות רבה פרשה ה סימן יג18

"ויעש האותות לעיני העם" – מה שאמור למעלה.19 "ויאמן העם" – עשו כמו שאמר הקב"ה: "ושמעו לקולך".20

יכול לא האמינו עד שראו האותות? לא! אלא: "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" – על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות. ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם. שכך היה מסורת בידם מיעקב; שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת.21 וכך אמר לה: כל גואל שיבוא ויאמר לבני: "פקוד פקדתי אתכם" הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר: "פקוד פקדתי אתכם", מיד: "ויאמן העם". במה האמינו? כי שמעו הפקידה. זהו שכתוב: "כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו". "ויקדו" – על הפקידה, "וישתחוו" – על כי ראה את עניים.22

רמב"ן שמות פרק ד פסוק כא23

ואשר אמר "כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת" (להלן ז ט), כי ירצה מופת לו. וצוה במטה שיהיה לתנין, לא נחש כאשר היה בפעם הראשון (לעיל ד ג). והנה רצה להראותו שיבלע מטה אהרן את מטותם, להורות לו שינצחם ויהיו אובדים מן העולם על ידו.24

שמות רבה פרשת וארא פרשה ט סימן ג (סימן ט במהדורת שנאן)

"קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (שמות ז ט). תנן: "העומד להתפלל – אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק".25 מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות? אמר ר' יהודה בן פזי, דכתיב: "קולה כנחש ילך" (ירמיהו מו כב).26 מה הנחש מלחש והורג, אף המלכות מלחשת והורגת את האדם: הוא נתון בבית האסורים – ומלחשת עליו להורגו.

דבר אחר: מה ראה להקיש מלכות לנחש? מה נחש מעוקם – כך מלכות פרעה מעקמת דרכיה. לפיכך אמר לו הקב"ה למשה: כשם שהנחש מעוקם, כך פרעה מעוקם. כשיבא להתעקם אמור לו לאהרן ותלה את המטה כנגדו, כלומר: מִזֶה אתה לוקה.27

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: התמקדנו בנושא "למי האותות האלה" שמצוי בתפר שבן פרשת שמות ופרשת וארא, אך בין השיטין עלה נושא נכבד שראוי לחקר ועיון נוסף ולא ראינו מי מהפרשנים והמדרשים שמפתח אותו. כוונתנו לסימבוליות של האותות להמשך מנהיגותו וחייו של משה. ראינו את הנחש שניתן לקשרו עם נחש הנחושת (ודורש הסבר), הצרעת שפגעה אח"כ במרים אחותו של משה, הפקפוק באמונתם של ישראל שעלתה למשה ב"יען לא האמנתם בי" במי מריבה, והפיכת המים לדם שקשורה גם היא למי מריבה. ולכל זאת ניתן להוסיף את מדרש שכל טוב (בובר) שמות ז טו שמדגיש שמכת הדם, ואחרות וכן קריעת ים סוף, נעשו בהרמת היד ולא באחיזת המטה או בהכאה: "ונתן משה את המטה הזה לאהרן אחיו לעשות מקצת האותות, אבל משה לא הביא המכה הזאת על מצרים בנטיית המטה, אלא בנטיית היד … משה נוטה ביד, ואהרן מכה במטה". הרי זה שוב חטא מי מריבה בו ציווה הקב"ה לדבר אל הסלע ולשים את המטה בצד. הוא המטה שמקשר את כל האותות והמופתים, הוא מטה הרועים שהפך למטה האלהים. הוא המטה שלאחר מחלוקת קורח פורח ומוציא פרח ושקדים. אך במי מריבה מנסה הקב"ה לסגור את מעגל תחילת השליחות ע"י מתן אות שאין בו מטה ומשה ואהרון נכשלים. ובעזרת החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, נזכה גם להקדיש דף לנושא "גילגוליו של המטה".

עדכון אחרון: 08/01/2018

הערות שוליים

  1. בפגישה הראשונה של משה ואהרון עם פרעה (הזקנים שליוו אותם בהתחלה, נשמטו אחד אחד בדרך, ראה רש"י שמות ה א), פגישה עליה קראנו בשבת שעברה, אין הם עושים לפניו שום מופת. הם פשוט תובעים ממנו: "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" בשם "אלוהי העברים". רק כאן, בהופעתם השנייה לפני פרעה, לאחר שהכביד את עולו, לאחר שבני ישראל באו בתלונות למשה ואהרון: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ", ולאחר שמשה מצדו קובל בפני הקב"ה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ראה דברינו אותם הנתונים תחת הבנין), רק כאן, נעשים האותות ומתחילים המופתים ובעקבותיהם מכות מצרים שנמשכים לתוך פרשת בא הסמוכה.
  2. נלך אחורה וננסה להבין את סדר הדברים. האזכור הראשון של האותות הוא במעמד הסנה, כאשר משה מסרב לשליחות פעם אחר פעם ומפקפק בכך שבני ישראל ישמעו בקולו ויאמינו שהגיע רגע הפקידה ("פקוד יפקוד"). שם ניתנים האותות בראש ובראשונה 'למטרות פנים', היינו לגרום לבני ישראל להאמין במשה ובשליחותו, נכון יותר לגרום למשה להאמין שבני ישראל יאמינו בו ולשכנע אותו לקבל על עצמו את השליחות (ואולי גם לשכנע את משה עצמו באמיתות חיזיון הסנה).
  3. תחנה שנייה היא בצאתו של משה ממדין למצרים. הקב"ה מזכיר לו לקחת איתו את המטה "אשר עשה בו את האותות", ובדרך מתבשר משה שהאותות והמופתים אינם מיועדים רק לבני ישראל, אלא גם לפרעה והדבר קשור בחזקת לבו ואי נכונותו לשלח את העם. הדברים רמוזים כבר בפרק ג, במעמד הסנה, ככתוב שם: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם", וזאת עוד לפני מתן האותות לבני ישראל. אבל שם מדובר ב"נפלאותי" ולא במופת שמשה צריך לעשות על מנת, כך נראה, להוכיח לפרעה שהקב"ה שלחו ולחזק את התביעה: "שלח את עמי". ובפשטות, מדובר באותם אותות שהקב"ה נתן למשה בשביל בני ישראל, ככתוב: "אשר שמתי בידך".
  4. תחנה שלישית היא עשיית האותות לפני בני ישראל, והם אכן מאמינים שהגיעה עת הפקידה. הדרשנים ומפרשי המקרא נחלקו בשאלה אילו אותות עשה משה לפני בני ישראל ועל כך נראה בהמשך. עכ"פ, בעקבות "ויאמן העם" הולכים משה ואהרון למפגש הראשון עם פרעה, שבו כאמור אין אותות ומופתים וסירובו של פרעה מקיים את מה שנאמר למשה בסנה: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה". אבל ההמשך שנאמר שם: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם", לא מתקיים מיד, וימתין לעשיית המופתים לפני פרעה תחילה (רק אם יבקש, ואולי יסכים ויחסכו ממנו המכות?). מופתים אלה הם, בפשטות, האותות שהקב"ה נתן למשה בשביל בני ישראל. נשוב כעת לקרוא את המקור הראשון שהבאנו שהוא אחרון לסדר המקראות הנ"ל, התחנה הרביעית או החמישית, ומשלים את מהלך העניינים. סדר העניינים הוא לכאורה ברור: בני ישראל – פרעה – בני ישראל ושוב פרעה, ומשה בתווך. אז למי האותות האלה?
  5. משה מקבל את האותות שביקש, כפי שביקשו וקבלו גדעון, חזקיהו, אליהו ואחרים וכפי שהתורה עצמה אומרת בפרשת הנביא (דברים יג, פרשת ראה): "ונתן אליך אות או מופת". (ראה דברינו בנושא זה בפרשת ראה). אבל המילה "בשיטתו" מרמזת למשהו אחר כפי שנראה בהמשך.
  6. הכוונה כמובן לאברהם שהרבה שבחים נאמרו עליו: איתן, נאמן ומהימן, בזכות שהאמין במחזה שנגלה אליו בראש פרק טו בבראשית. אבל מיד אח"כ שאל "במה אדע כי אירשנה" ועל פקפוק אמונה קטן זה נענשו צאצאיו בגלות מצרים. וכאן, בשליחות להוצאת בני ישראל ממצרים, נענש משה על שפקפק לרגע באמונתם של צאצאי אברהם בשליחותו. הפוך על הפוך על הפוך.
  7. לגבי לשון הרע של הנחש, ראה בראשית רבה יט ד, שהנחש אמר שמהעץ הזה אכל אלהים כשברא את העולם והוא מפחד שאם האדם יאכל ממנו יוכל גם הוא לברוא עולמות כמותו: "שכל איש ואיש שונא בן אומנותו".
  8. ראה גם הביקורת הקשה על משה במקבילה בגמרא שבת צז ע"א: "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב: והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל (וגלוי לפני הקב"ה שישראל מהימנים). אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים – דכתיב: ויאמן העם, בני מאמינים: והאמין בה'. אתה אין סופך להאמין – שנאמר: יען לא האמנתם בי וגו' ". הרי לנו קישור כפול של נושא האמונה (האמון של משה בבני ישראל שהם יאמינו) בתחילת שליחותו של משה עם אירוע לקראת סופה: חטא מי מריבה.
  9. ראה הסיפור בגמרא ברכות לג ע"א על הערוד (שטיינזלץ מנקד עַרְוָד ומסביר שמדובר כנראה בנחש השחור שאף שאינו ארסי הוא מסוכן. ונקרא בתלמוד הירושלמי ברבר) שהזיק ונטרלו ר' חנינא בן דוסא: "מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא". אבל הרמז המעניין כאן הוא דווקא לנחש הנחושת שעשה משה כאשר הנחשים נשכו את העם במדבר כמסופר בספר במדבר פרק כא. ראה דברינו נחש הנחושת בפרשת חוקת. שם הבאנו את דברי המשנה במסכת ראש השנה פרק ג משנה ח: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז) - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (במדבר כא ח)  - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוֹקים". והרי לנו קישור שני של אות בתחילת שליחותו של משה עם אירוע לקראת סופה: נחש הנחושת שמשה עשה, עליו הרחבנו כאמור בדברינו נחש הנחושת בפרשת חוקת. (ראה גם דברינו הנחש והמטה בפרשת וארא). ולא מצאנו מי מהמפרשים או המדרשים שמנסה להסביר קשר זה.
  10. עד כאן, אומר הדרשן, הסברנו מה בנס הנחש היה לקח ומוסר למשה, אבל עדיין המטרה הייתה לעשות את האות הזה גם לבני ישראל, מה המטרה והמסר לגביהם?
  11. ראה שני הפסוקים בהרחבה, שמהם לומד הדרשן שתנין הוא נחש. ביחזקאל כט ג: "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". ובישעיהו כז א: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".
  12. אם במהלך הדרשה נראה היה שהדרשן שכח את השאלה בה פתח: מה אות היה לישראל בכך? ועבר לדון על האות לפרעה, בא הסיום ואומר לנו שכל זה היה בשביל בני ישראל, שיאמינו שניתן להכניע את התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, את המעצמה הגדולה מצרים. שים לב להבדל בין האמונה של בני ישראל שהקב"ה שלח שליח להצילם, שעליה נענש משה שאמר "והם לא יאמינו לי", ובין האמונה שניתן להכניע את פרעה ולצאת ממצרים, שעליה כן היה צריך אות גם לבני ישראל. אז אולי התוכחה למשה היא בבחינה 'ועוד קאמר' או 'יוסיף לקח', והמטרה העיקרית באותות היא בכל זאת בני ישראל. וגם האות לפרעה לא נעלם. החיבור שהדרשן עושה בין הנחש של פרשת שמות והתנין של פרשתנו, דרך הפסוקים ביחזקאל וישעיהו המתנבאים על פרעה ומצרים, אומר שיש כאן אות ברור גם לפרעה. עוד יש לשים לב במדרש זה להיפוך אות הנחש בין פרעה למשה. הסמל למשה הוא המטה שנהפך לנחש, דבר ישר ופשוט, מטה הרועים, שנהפך לנחש, לאויב הרועים – סמל ללשון הרע שאמר משה על בני ישראל. אבל אצל פרעה הכיוון הוא בדיוק ההפך, הנחש שנהפך (חזרה) למטה. התנין החי השליט הגדול, שנהפך לדבר דומם ופשוט ששוב אינו שולט ולא יכול יותר להזיק לאיש. וכמובן, האחיזה שלו ביד משה. ראה שוב דברינו הנחש והמטה בפרשת וארא
  13. צרעת הנחש מבוססת על דרשה המחברת שני פסוקים: "ארור אתה" (בראשית ג יד), עם  "צרעת ממארת" (ויקרא יג נא).
  14. אם לא די לנו בנחש, הנה עוד ביקורת קשה על משה ואף היא מתקשרת עם המשך שליחותו באירוע של צרעת-צרת מרים אחותו שמזכירה לו את צרעתו-צרתו הוא. ראה מדרש דברים רבה ו יג : "ויצעק משה אל ה' - משל למה הדבר דומה? לגבור שהיה הקולר בצוארו. נפנה מאותו הקולר. לאחר ימים ראה הקולר נתון בצוארו של אחר. התחיל צווח. אמרו לו: מה לך צווח? אמר להן: אי אתם יודעים (אני יודע) באיזה צער הוא נתון! כך היה הקולר בצוארי ואני יודע באיזה צער הוא נתון! כך היה משה צווח. אמר לו הקב"ה: מה לך צווח? אמר לפניו: רבש"ע, אני יודע באיזה צער היא נתונה, שאני זכור השלשלת שהיתה ידי לתוכה. מנין? שנאמר: והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד ו). ראה דברינו אל נא רפא נא לה בפרשת בהעלותך. והרי לנו הקישור השלישי של תחילת שליחותו של משה עם המשכה – מוטיב הצרעת והריפוי.
  15. חזרנו לקישור הראשון של חטא מי מריבה, אך הפעם לא דרך חוסר האמונה, כפי שראינו בהערה 8 לעיל, אלא דרך אות הדם, מדרש האומר שבפעם הראשונה שמשה מכה על הסלע (במטה!) יוצא דם במקום מים. כל שלושת האותות של משה קשורים באותות בהמשך דרכו כמנהיג והדברים דורשים הרחבה וביאור. נשמח להוסיף לקח ושמועה טובה משואבי המים.
  16. אנחנו נשארים עם שמות רבה, ומגיעים לתחנה השנייה בה משה מצטווה לקחת איתו את המטה "אשר תעשה בו את האותות" וכן לעשות את "כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה" (ראה הערה 3 לעיל).
  17. ומדרשים אחרים מדגישים את אותן מכות שמשה עשה דווקא ביד ולא במטה, כגון מכת דם, צפרדע ועוד. המדרש מתייחס רק לפסוק של עשיית המופתים, אשר מיועדים לפרעה, ויוצר הבחנה ברורה בינם ובין האותות המיועדים לבני ישראל. המטה שנהפך לנחש הוא המטה שעליו חקוקים עשר המכות, שנקרא פעם מטה משה ופעם מטה אהרון (ראה מלבי"ם וארא ז טו), אלא שיש לו שני תפקידים שונים בתכלית. מדרש זה משתייך לקבוצת מדרשים ופרשנים (שלא הספקנו להעמיק בהם) שמחדדים לא רק את ההבחנה בין האותות לבני ישראל והמופתים לפרעה, אלא גם בין המטה שנהפך לנחש ובין המטה שנהפך לתנין, בין אות הדם לבני ישראל ובין מכת הדם למצרים, וכמובן אות הצרעת שלדעת כולם לא נעשה לפני פרעה. אותות לחוד ומופתים ונפלאות לחוד. אותו מטה, אבל בתפקודים שונים במהות.
  18. אנחנו ממשיכים עם שמות רבה, ומגיעים לתחנה השלישית של עשיית האותות לעיני העם.
  19. היינו, בפשטות, את כל שלושת האותות שהקב"ה הראה למשה בסנה, כמו שמפרש חזקוני על הפסוק: "ויעש האותות - מהנחש ומידו ומהמים". ראה גם פירוש אבן עזרא על הפסוק שמדגיש שאין אלה עדיין האותות לפרעה (שם גם לא תהיה הצרעת): "ויעש האותות - המטה ואות היד ולקח מים מהיאור והיו לדם ביבשת. כי פעם אחרת השליך אהרן את מטהו ויהי לתנין, והפך את מימי היאור לדם".
  20. ולדעת מקצת מהפרשנים התקיים שם גם מה שהקב"ה אומר למשה: "והיה אם לא יאמינו ....", היינו שאמונת העם לא הייתה כ"כ מיידית, אלא בהדרגה. ראה שוב אבן עזרא הפעם על שמות ד ט: "והיה ואם היו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות האחרון. תעשה האות השלישי ויאמינו, וכתיב ויעש האותות לעיני העם (שמות ד ל). וזה האות השלישי שהוא: והיו לדם ביבשת, הוא חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידה להיות". ומוסיף פירוש מלבי"ם שם: "שהגם שתחילה האמינו ע"י שני האותות לבד ועל זה אמר: ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם. מכל מקום, אחר שבא אל פרעה ופרעה הכביד עליהם העבודה חזרו ולא האמינו כמו שכתוב (ו ט) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. ואז ולקחת ממימי היאור, בזה הראה להם המכה הראשונה שיביא על מצרים שיהפכו המים לדם שאז התחילו להאמין שנית". המשותף לשניהם הוא אות הדם שמקשר בין האותות לעם ישראל ובין המכות לפרעה.
  21. זו סרח או שרח בת אשר הדמות המופלאה שראינוה בדברינו קבורה בארץ ישראל בפרשת ויחי השתא.
  22. ראה איך מדרש מאוחר יותר, מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קפה, הופך את התמונה ומתאר את יעקב שלפני מותו עושה את האותות לעיני בניו ומצווה אותם להאמין רק למי שיבוא ויעשה אותות כאלה: "השליך מקל לפניהם ונעשה נחש, ואחז בו ונעשה מקל, הוציא ידו לפניהם ונעשית כשלג, חזר והכניסה לחיקו ונעשית כבשרו. אמר להם: יודע אני שמצרים משעבדים אתכם, ראו שאם יבא אדם ויטעה אתכם ויאמר לכם: הגיע זמן, אל תאמינו בו ... וכשבא משה ועשה לישראל אותן אותות, מיד האמינו". אבל אנחנו רוצים להישאר עם מדרש שמות רבה שאומר שבדיעבד בני ישראל בכלל לא היו צריכים לאותות ודי להם בדבריו של משה "פקוד פקדתי"! אז כל האותות הם רק למשה? ועוד כעונש? ראה איך דברים אלה מסתדרים עם פשט המקרא בדו-שיח של משה עם הקב"ה בסנה לאורך כל פרק ג, כולל גילוי שמו: אהיה אשר אהיה, שאין בו שום צורך באות; ורק בתחילת פרק ד, בסירוב השלישי של משה, הקב"ה נותן לו את האותות. אבל המפרשים לא סבורים כך וחוץ מאבן עזרא ומלבי"ם שכבר ראינו בהערה 20 לעיל, פירוש כלי יקר בשמות ד ב אינו משאיר את בני ישראל צחים ומאמינים גדולים: "והקרוב אלי לומר בזה כי אות ראשון מורה על ישראל שהיו מתחילה בימי האבות בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף ומורה על השררה ... ואחר כך בחטאם נעשו לנחש. כמו שהנחש הלך מתחילה בקומה זקופה ועל ידי שסיפר לשון הרע בבוראו (שמות רבה ג יב) הושפל מלא קומתו ארצה, כך ישראל היו תחילה בקומה זקופה ועל ידי שאחזו במעשה הנחש והיו ביניהם דלטורין מביאי דיבה על כן נעשו כעפר לדוש עם חמת זוחלי עפר ... כי בזה נתן לו אות על גלות מצרים וסיבתו וכי היו ישראל משולים בו כנחש". לא הכל נופל על כתפיו של משה. נראה שבדברים האלה של פירוש כלי יקר הוא ממשיך את הקו שלו בביקורתו הקשה על בני ישראל שלכתחילה באו לגור במצרים לזמן מוגבל ואח"כ השתקעו במצרים (ראה דבריו בפירושו לפסוק האחרון בפרשת ויגש).
  23. הגענו סוף סוף לתחנה הרביעית והיא בפרשתנו – ההתייצבות השנייה של משה ואהרון מול פרעה, לאחר שבראשונה היה רק דיבור ללא אותות או מופתים (בדומה לדו-שיח של הקב"ה עם משה בסנה, ראה הערה קודמת).
  24. המופתים שנעשו לפני פרעה, עוד לפני עשר המכות, אומר רמב"ן, תלויים ברצונו של פרעה ולפיכך אינם יכולים להיות קשורים לאותות שנתנו למשה ולבני ישראל. ראה דברינו תנו לכם מופת בפרשה זו ושם הבאנו את דברי המדרש בשמות רבה ט א שבקשת פרעה למופת הייתה ראויה: "כהוגן הוא מדבר: תנו לכם מופת". התחנה הרביעית מתלכדת היטב עם התחנה השנייה לעיל ולא בכדי מביא רמב"ן לחיזוק שיטתו את מדרש שמות רבה פרשה ה סימן ו שהבאנו לעיל שמפריד בצורה ברורה בין האותות והמופתים. כך גם מפרש רש"י בשמות ד כא על המילים אשר שמתי בידך. הנחש הוא אות למשה ולבני ישראל והתנין הוא לפרעה. וכלשון אברבנאל: "כי אין הנחש תנין ולא התנין נחש". על המטה חקוקות עשר המכות בנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב שיביאו לשבירתו והכנעתו של "התנים הגדול" וכהקדמה להן ניתן מופת התנין: "אות לפרעה שנקרא תנין" (פסיקתא זוטרתא). כך מפרש גם אבן עזרא, הגם שהוא מביא דעה אחרת ולא פוסל אותה: "גם זה מופת שהמטה היה לתנין, ואינו דומה למופת שעשה לישראל, כי לא נהפך רק לנחש. ויפת אמר נחש הוא תנין" (פירושו לשמות ז י). ומכאן פתח לדעה נגדית כפי שנראה להלן.
  25. שים לב למבנה המיוחד של מדרש זה המשלב הלכה עם אגדה, נכון אולי יותר, איך מדרש אגדה "מגייס" את ההלכה ובונה עליה את הרעיון שלו. ה"תנן" הוא מסכת ברכות פרק ה משנה א: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". מבאר שם ברטנורא (וכן פירוש המשנה לרמב"ם ושאר מפרשי המשנה שם), בעקבות דברי הגמרא (ברכות לב ע"ב): "אפילו המלך שואל בשלומו - ודוקא מלך ישראל אבל מלך עובד כוכבים פוסק, שלא יהרגנו: אפילו נחש כרוך על עקבו - דוקא נחש שרוב פעמים אינו נושך, אבל עקרב או אפעה מן הדברים שודאי נושכים וממיתים - פוסק". מעניין אם גם קטע זה של הגמרא כלול בדרשת האגדה.
  26. פסוק זה לקוח מפרק מו הוא נבואת ירמיהו על נפילת ממלכת מצרים בידי בבל: "הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ ... הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה: קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד". ראה שם.
  27. נראה שהוויכוח אם התנין הוא הנחש הוא וויכוח יסודי על משמעות האותות והמופתים לפרעה בהשוואה לאלה שנעשו למשה ולבני ישראל, והוא חוצה את המדרשים ואת הפרשנים כאחד. כנגד מדרשי שמות רבה והפרשנים המפרידים לעיל, עומד מדרש זה והנוהים אחריו. ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ז ט: "ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. הוא תנין הוא נחש שאמר לו הקב"ה בסנה". ובמדרש שכל טוב (בובר) שמות ז ט: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין. בתחילה קראו נחש, ועכשיו קראו תנין, על שם פרעה שנקרא תנין, דכתיב ביה: התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כט ג)". ובפירוש רבי בחיי בן אשר שמות פרק ז: "ויהי לתנין. תחילת האותות שעשה לפרעה היה תנין, והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם: והמטה אשר נהפך לנחש". ואם נשוב לאבן עזרא, שנראה כפוסח על הסעיפים, נראה בדבריו את המטה שמחבר את כולם, שהרי סוף סוף הכל מהמטה בא: "ואת המטה. טעם האותות, שהפך לנחש לעיני ישראל ולתנין לפני פרעה ולהכות בו את היאור ולהעלות הצפרדעים, ולהוציא הכנים ולהוריד הברד, ולהביא הארבה, ולהיות חושך". המשכת אות הנחש עד פרעה (ובני ישראל) מרככת, להבנתנו, את הביקורת על משה שראינו בראשית דברינו, במדרש הראשון בו פתחנו. זו ביקורת שבדיעבד, אבל לא מטרת האותות הראשית. למי האותות האלה? לבני ישראל שיאמינו ולפרעה כאזהרה. ובדיעבד וכ'לקח טוב' גם למשה ודרכו לדורות שלא להוציא לעז על ישראל. אבל יש אסכולה נגדית שגם אותה ראינו.