וַיַּאֲמֵן הָעָם

וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (שמות ד לא).1

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – גדולה אמנה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר אמנה שהאמינו, זכו ששרת עליהן רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל". … וכן את מוצא באברהם שלא ירש העולם הזה והעולם הבא, אלא בשכר אמנה שנאמר: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו ו). וכן את מוצא, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמונה, שנאמר: "ויאמן העם". ואומר: "אמונים נוצר ה' " (תהלים לא כד) – מזכיר אמונת אבות.2

שמות רבה פרשת שמות פרשה ה סימן יג

"ויעש האותות לעיני העם" (שמות ד ל) – מה שאמר למעלה. "ויאמן העם" – עשו, כמו שאמר הקב"ה: "ושמעו לקולך" (שם ג יח). יכול לא האמינו עד שראו האותות? לא! אלא "וישמעו כי פקד ה' " – על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות. ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת. וכך אמר לה: כל גואל שיבוא ויאמר לבני: "פקוד פקדתי אתכם", הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר: "פקוד פקדתי אתכם", מיד: "ויאמן העם". במה האמינו? כי שמעו הפקידה, זהו שכתוב: "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו". ויקדו – על הפקידה, וישתחוו – על כי ראה את עניים.3

שמות רבה פרשה ה סימן ב

אמר ר' חמא: בן י"ב שנה נתלש משה רבינו מבית אביו.4 למה כן? שאילו גדל בבית אביו ובא ואמר להן לישראל הדברים, לא היו מאמינים בו, שהיו אומרים: אביו מסרָהּ לו! לפי שיוסף מסרה ללוי, ולוי לקהת, וקהת לעמרם. לכך נתלש מבית אביו. וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים, לפיכך האמינו בו, שנאמר: "ויאמן העם".5

בראשית רבה פרשת וירא פרשה נו סימן ב

"ונשתחוה ונשובה אליכם" …א"ר יצחק: הכל בזכות השתחויה, ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחוויה – "ונשתחוה ונשובה אליכם". ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחוויה, שנאמר: "ויאמן העם וגו' ויקדו וישתחוו" (שמות ד לא).6

שמות רבה פרשת שמות פרשה ג סימן יב

"ויען משה ויאמר: והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (שמות ד א). אותה שעה דבר משה שלא כהוגן! הקב"ה אמר לו: "ושמעו לקולך" (שמות ג יח) והוא אמר: "ולא ישמעו בקולי"! מיד השיבו הקב"ה בשיטתו נתן לו אותות לפי דבריו.7 ראה מה כתיב אחריו: "ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה" – אמר: מִזֶּה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים. מאמינים, שנאמר: "ויאמן העם", בני מאמינים, שנאמר: "והאמין בה' " (בראשית טו ו).8 תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג ה).9 כשם שלקה הנחש, כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב: "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש" (שם ד ג) – לפי שעשה מעשה נחש, לכך הראה לו אות נחש, כלומר, עשית מעשה של זה.10

שמות רבה פרשת בשלח פרשה כג סימן ב

"אז ישיר משה". זהו שכתוב: "ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו" (תהלים קו יא-יב) – א"ר אבהו: אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר: "ויאמן העם", חזרו ולא האמינו, שנאמר: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך" (תהלים שם ז). כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים … ושיקע את מצרים בים, מיד: "ויאמינו בה' ". ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה: "אז ישיר משה ובני ישראל".11

שיר השירים רבה פרשה ב (וילנא סימן ג, דונסקי סימן י)

"כתפוח בעצי היער", ר' הונא ורבי אחא בשם רבי יוסי בן זמרא: מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו בשעת השרב, ולמה כן? לפי שאין לו צל לישב בצלו. כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקב"ה ביום מתן תורה. יכול אף ישראל כן? תלמוד לומר: "בצילו חמדתי וישבתי" …

רבי אחא ברבי זעירא אמר תרתי.12 אמר חדא: התפוח הזה מוציא נִיצוֹ קודם לעליו, כך ישראל שבמצרים הקדימו אמנה לשמועה, הדא הוא דכתיב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל". רבי אחא ברבי זעירא אמר חוֹרִי:13 מה תפוח זה ניצו קודם לעליו, כך ישראל בסיני הקדימו עשייה לשמיעה, שנאמר: "נעשה ונשמע".14

מדרש תנחומא פרשת שמות סימן כד

"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל". אמר להם: כך אמר הקב"ה: פקדתי אתכם. סימן זה היה מסור בידם מימות אברהם ויצחק, ויעקב מסר ליוסף ואמר להם: כל גואל שיבוא ויאמר לכם פקד פקדתי, הוא הגואל של אמת. כיון שבא משה ואמר: פקד פקדתי מיד ויאמן העם.15 אמר להם משה ואהרן: בואו עמנו ונלך אצל פרעה. הלכו עמהם זקני ישראל והיו מגנבין עצמן ונשמטין אחד אחד, שנים שנים והלכו להם. כיון שהגיעו לפלטרין של פרעה הלכו כולם שלא נמצא מהם אחד. שכך כתיב: "ואחר באו משה ואהרן" והיכן הזקנים? אלא שהלכו להם. אמר להם הקב"ה: וכך עשיתם? חייכם שאני פורע לכם. אימתי? בשעה שעלה משה ואהרן עם הזקנים להר סיני לקבל את התורה, החזירן הקב"ה, שנאמר: "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב" (שמות כד).16

רד"ק יחזקאל פרק כ פסוק ט

לעיניהם – כי המצרים היו שומעים בדבר אליהם הנביאים והיו מבטיחים אותם להוציאם מתוכם אף קודם משה רבינו ע"ה. כי משבא אליהם משה רבינו עליו השלום בשליחות האל, לא החזיקו במעשיהם הרעים, שהרי אמר: ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל.והאמינו במשה מפני האותות שעשה לעיניהם ולא עשו כן הנביאים הראשונים. ובדברי רבותינו ז"ל כי אף משבא אליהם משה רבינו עליו השלום בשליחות האל היו בהם רשעים ולא שבו מדרכם הרעה ואותם מתו בג' ימי אפילה כדי שלא יראו המצריים במפלתם וישמחו להם.17

רמב"ן דברים פרק יח פסוק כא

… כי בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד, ואם לא בא נדע שהוא נביא שקר ויומת, ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם ה', כמו שאמר (פסוק טו) "אליו תשמעון" ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל. וזה טעם "כמוני" "כמוך", שיהיה בתחילה נאמן לנביא השם, או באות ומופת כענין שנאמר: "ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם" (שמות ד ל לא), או שיגיד העתיד להיות ויבוא, שגם זה אות.18

אבן עזרא שמות פרק ו פסוק ב

"וידבר אלהים אל משה" – הכתוב אמר ויאמן העם (שמות ד לא), ולא כל העם. והכל מודים באלהים, אפילו פרעה, כאשר אפרש עוד. על כן אמר: ויאמר אליו אני ד', לכן אמור לבני ישראל אני ד' (שמות ו ו), וידעתם כי אני ד' אלהיכם המוציא אתכם (שמות ו ז).19

שבת שלום

מחלקי המים

 

 

עדכון אחרון: 28/11/2016

הערות שוליים

  1. לאחר מכן, ישנה ירידה ונפילה ככתוב בשמות ו טו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" ומסתבר שארוכה הדרך לפדות וגאולה. אבל את האמונה הראשונה אין לקחת מהעם וזקניו שבתוך השעבוד הקשה של מצרים לא אבדו מאמונתם ותקוותם להיגאל. מה גם שניתן להבין את הנסיגה הזמנית כפי שמבאר רשב"ם על הפסוק בשמות ו טו: "ולא שמעו אל משה – עתה, אעפ"י שהאמינו מתחילה כדכתיב: ויאמן העם. שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה והנה עתה הכבידו עליהם יותר". על "ולא שמעו אל משה" נכתוב בע"ה בפעם אחרת. הפעם אנו עם: "ויאמן העם".
  2. ראה מקבילה במכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויהי פרשה ו ובפרשה ג שם: "כי קולך ערב - ויזעקו ותעל שועתם; ומראך נאוה - ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם". ובמדרש בראשית רבתי פרשת לך לך עמוד 72: "זה השער לה' צדיקים יבאו בו (תהלים קיח כ), אלו בעלי אמונה, שכן כתיב פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כ"ו ב'), השער הזה כל בעלי אמונה נכנסים בו. וכן את מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בשכר אמנה שהאמינו, שנאמר: ויאמן העם וישמעו (שמות ד לא) וכן הוא אומר: אמונים נוצר ה' (תהלים לא כד)". נכון שמדרשי המכילתות עומדים בפרשת בשלח ודורשים את הפסוק: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שהיא לכאורה האמונה הגדולה (ראה דברינו אמונה שירה והסעה בפרשת בשלח). אבל "ויאמן העם" הצנוע שבמצרים קדם לה - הוא הראשון וסיבת הכל, כדברי אבטליון במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד: "כדי אמונה שהאמין ישראל במצרים, אני קורע להן את הים, שנאמר: ויאמן העם". נכון גם שהמדרשים מזכירים את אמונת אברהם שקדמה לאמונת העם במצרים, אבל שני פסוקים אחרי כן אומר אברהם: "במה אדע כי אירשנה" ועל כך נענשו בניו בשעבוד מצרים (ראה דברינו במה אדע כי אירשנה בפרשת לך לך). ועל כן נוכל לומר שאמונת הבנים לקריאה הראשונה: "פקוד פקדתי", גדולה מאמונת אברהם הסבא שפגם בה גרם להם להשתעבד.
  3. כאן אנחנו נכנסים לגורם האמונה. מה גרם לבני ישראל להאמין במשה? האם היו אלה האותות או הדברים שאמר משה? עפ"י מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קפה, אלה היו האותות שכבר יעקב אבינו מסר לבניו בברכתו\פרידתו מהם: "האספו ואגידה לכם - מה עשה? השליך מקל לפניהם ונעשה נחש, ואחז בו ונעשה מקל. הוציא ידו לפניהם ונעשית כשלג, חזר והכניסה לחיקו ונעשית כבשרו. אמר להם: יודע אני שמצרים משעבדים אתכם, ראו שאם יבא אדם ויטעה אתכם ויאמר לכם: הגיע זמן, אל תאמינו בו, ואם יעשה (דף קיח, ע"ב) לפניכם כאותות האלה. וכשבא משה ועשה לישראל אותן אותות, מיד האמינו, שנאמר: ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם". בא המדרש שלנו ואומר לא ולא. לא בשל האותות האמינו במשה בני ישראל (אולי רק העם ההמון הפשוט). האמונה הייתה על השמיעה ולא על הראייה. על הלשון "פקוד פקדתי" שהיה במסורת מאבותם. ועל כך רבו מדרשים ופרשנים ויש לדון בנושא זה בנפרד. עכ"פ שים לב ש"פקוד פקדתי" מופיע בדברי הקב"ה למשה (ג טז), אבל לא במפורש בדברי משה לעם.
  4. ענין גיל י"ב של משה לא מסתדר בדיוק עם סיפור המקרא, אבל מטרתו להראות שמשה עדיין לא היה נער בוגר ושאביו לא יכול היה למסור לו את סוד הגאולה כפי שנראה בהמשך.
  5. אמרנו שעל נושא "פקוד יפקוד" או "פקוד פקדתי" יש לדון בנפרד, אבל קשה עלינו שלא להביא מדרש מיוחד המקשר את "ויאמן העם" עם "פקוד יפקוד" במין היגיון הפוך. אילו היה משה גדל בבית אביו, "כיהודי (עברי) טוב", ומקבל במסורת מעמרם, שקיבל מקהת, שקיבל מלוי שקיבל מיוסף (שים לב למעבר משבט יוסף לשבט לוי ולעיל המסורת היא לאשר וממנו לסרח בתו) – את הסוד של "פקוד יפקוד" (ראה בראשית נ כה) – היו בני ישראל אומרים שהוא אומר את מה ששמע בבית אביו ולא ה' נגלה אליו. שהוא "רכיל מגלה סוד", שהוא מפטפט כנער או אפילו חמור מזה, שהוא כָּזְבָן ("משיח שקר"?). אבל עכשיו שהוא גדל בבית פרעה ונלקח לשם טרם שהתבגר (ובמקרא בעודו תינוק בן שלושה חדשים), והוא בא עם הבשורה הזו, ודאי שה' נגלה אליו! ראה גם פירוש רמב"ן בפרשתנו, פרק ג פסוק יח, שמפתח נושא זה ומביא את שני מדרשי שמות רבה הנ"ל שהבאנו. וכבר הארכנו בפירושים אלה בדברינו איש מצרי בפרשה זו בשנה האחרת. ועד כאן מקדמה בנושא "פקוד יפקוד".
  6. איננו יודעים מה גרם לאמונה, האותות, המילים, או שמא עצם הופעתו הבוטחת של משה והאמינות של דבריו, אבל העדות על האמונה, אישורה, היא בהשתחוויה, בהרכנת הראש או חצי הגוף או אפילו כולו, בהבעת ההשתאות מול בשורת הגאולה. ראה המשך המדרש שם: "התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: והשתחויתם מרחוק (שמות כד), חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה שנאמר: (שמואל א) וישתחו שם לה'. הגליות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחויה שנאמר (ישעיה כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו', והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחויה שנאמר (תהלים צט) רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו, המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה שנאמר (תהלים צה) באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו".
  7. המדרש מדקדק ליצור את העימות בין הקב"ה למשה בעניין השמיעה, לא באמונה. בהתגלות בסנה, בפרק ג, הקב"ה איננו אומר "והם יאמינו לך", רק "ושמעו בקולך". רק אחרי הוספת האותות אומר הקב"ה: "למען יאמינו". משה יודע על מה הוא מדבר ...
  8. המדרש עוקץ את משה באמצעות השוואה עם האבות, וזו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה וקדם לכולם המקרא בראש פרשת וארא הבעל"ט. אבל זה אותו אברהם שבגין חוסר קל באמונתו השתעבדו בניו במצרים (ראה הערה 2 לעיל). משה יודע על מה הוא מדבר ...
  9. לעניין לשון הרע של הנחש, ראה בראשית רבה פרשת בראשית פרשה יט סימן ג: "ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: התחיל אומר דלטוריא על בוראו, אמר: מאילן הזה אכל וברא העולם. והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו, שלא תבראו עולמות אחרים, שכל איש ואיש שונא בן אומנותו".
  10. ובמקבילה במסכת שבת דף צז עמוד א: "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב: והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים: ויאמן העם, בני מאמינים: והאמין בה'. אתה אין סופך להאמין – שנאמר: יען לא האמנתם בי וגו'. ממאי דְלָקָה? – דכתיב: ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ... ויוציאה והנה ידו מצועת כשלג". בשמות רבה הנחש המסמל את לשון הרע והרוע בכלל וקישור לחטא אדם הראשון, ובגמרא שבת היד שנצטרעה והקישור לחטא מי מריבה. ועל הנחש אפשר להוסיף ולדרוש: "עשית מעשה של זה" – שמשה עושה נחש נחושת שאח"כ צריך היה לכתת אותו כי גרם לחוסר באמונה (ראה דברינו נחש הנחושת וכן נחושתן בפרשת חוקת). עכ"פ, מדרשים אלה הם לכאורה השיא של "ויאמן העם" ואיך זה שמשה בכלל מפקפק באמונתם של מאמינים בני מאמינים.
  11. חזרנו למכילתאות בהן פתחנו, אך בדגש שבין האמונה הראשונית של "ויאמן העם" ובין "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שעל ים סוף, הייתה נפילה. ראה הפסוקים שם בתהלים שהנפילה הפכה למרי ונמשכה עד המעבר בים סוף ועד בכלל! ראה דברינו וימרו על ים סוף בפרשת בשלח. אבל בסוף, באה האמונה בה' ובמשה עבדו. ואיתה גם השירה. שירה, ודאי שלא יכלו בני ישראל לומר ברגע שמשה בא לבשר להם: פקוד פקדתי. ראה את נפילתו (כביכול) של משה עצמו בסוף פרשתנו בדבריו הקשים: "אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". וגם בנושא זה זכינו לדון בדברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשה זו. ועל נפילת הזקנים נראה עוד להלן.
  12. תרתי – שתי דרשות אמר רבי אחא ברבי זעירא. חדא – הראשונה שנראה מיד וחוֹרִי – האחרת שנראה בשורה הבאה.
  13. אחרת.
  14. הקדמת האמונה (או האמנה) לשמיעה בפרשה שלנו, קודמת להקדמת הנעשה לנשמע של מעמד הר סיני! ובזכות זה גם נצלו בחטא העגל כשעברו על הנעשה. ראה שמות רבה פרשת כי תשא פרשה מב סימן א: "אותה שעה ראה משה למלאכי השרת שהם עומדים ומבקשים לצאת ולחבל כל ישראל. אמר משה: אם מניח אני את ישראל וארד, אין להם תקומה לעולם. איני זז מכאן, עד שאבקש עליהם רחמים. מיד התחיל מלמד עליהם סניגוריא, אמר להקב"ה: יש לי זכות ללמד עליהם. אמר לו: ריבון העולם, היזכר להם כשבקשת ליתן תורה לבני עשו ולא קבלוה וישראל קבלוה, שנאמר: ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט ח). אמר הקב"ה: עברו על העשיה, שנאמר: סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים – עשו להם עגל מסיכה. אמר לו: היזכר להם כשהלכתי בשליחותך למצרים ואמרתי להם שמך, מיד האמינו והשתחוו לשמך, שנאמר: ויאמן העם מיד ויקדו וישתחוו (שמות ד לא)". במקום שה"נעשה" או "נעשה ומשמע" לא עזרו, עזר "ויאמן העם" הראשוני וכן ההשתחוויה (בראשית רבה וירא לעיל).
  15. עד כאן דברים שכבר שמענו. להבנת המשך המדרש והתפנית שהוא עושה, צריך לקרוא היטב את סוף פרק ד ותחילת פרק ה בפרשתנו. אחרי הבשורה לבני ישראל, האמונה והשמיעה, מגיע הצעד הבא: הבשורה לפרעה. מי צועד עם משה בצעד זה?
  16. מדרש זה מקלקל אולי קצת את האווירה של מתן תורה שראינו לעיל ומצפה מזקני העם שלא רק יאמינו וישמעו, אלא גם ישמעו לקולו של משה ויצטרפו אליו בעמידה מול פרעה. ואולי גם זה היה קצת מוגזם לדרוש מעם שמשועבד כבר כמה מאות שנים. נפנה כעת אל פרשני המקרא במקום המצומצם שנותר לנו ואם גלשנו ממכסת הדפים, עם דולי המים ושותיהם הסליחה.
  17. להבנת רד"ק זה יש לעיין תחילה בפרק כ ביחזקאל פסוקים א-ט, המתארים את שעבוד מצרים וסירוב בני ישראל לצאת משם במילים חריפות ביותר: " ... בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם ... וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". השווה עם תהלים קו שראינו לעיל. מבאר רד"ק שנביאים רבים נשלחו לגאול את ישראל קודם משה ובני ישראל לא האמינו בהם. רק במשה האמינו, "מפני האותות שעשה לעיניהם", מה שלא עשו הנביאים שקדמו למשה. וגם אמונה זו הייתה חלקית, שכן לא כל בני ישראל שמעו אל משה וכידוע גם רק מיעוט יצא ממצרים (כל הדרשות על "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"). ראה פירושו של רד"ק גם לישעיהו כח כט.
  18. אנחנו "קופצים" לספר דברים ולפרשת הנביא הכפולה: בפרשת ראה (פרק יג) הציווי מפני נביא שקר ("חולם חלום") גם אם ייתן אות או מופת (על כך הרחבנו בדברינו ונתן אליך אות או מופת בפרשת ראה); ואילו בפרשת שופטים (פרק יח) הציווי לשמוע בקול נביא האמת: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך". ואיך נדע להבחין בין נביא אמת ונביא שקר, מה גם שראינו שנביא שקר יכול לעשות אותות ומופתים? תשובת התורה: רק ע"י הגדת העתיד והמבחן אם קרה אם לא. וזה טעם "כמוני" "כמוך", מסביר רמב"ן, כתחילת נבואתו ושליחותו של משה, והציפייה שהעם יאמין בו היא כן עפ"י אות ומופת. אלא שמשה גם נתן סימן לעתיד: עתידים אתם לצאת מארץ מצרים. וזה טרם קרה ולפיכך אולי אין לתמוה שלאחר האמונה הראשונה באה האכזבה וחוסר הנכונות לשמוע עוד את הבטחותיו של משה על הגאולה, כשבינתיים כל מה שקורה הוא הכבדת העול וההפך הגמור מהצלה וגאולה. הרי זה בדיוק כמו שהתורה עתידה לצוות עלינו בספר דברים. מבחן העתיד ולא אותות ומופתים. ראה איך רמב"ן, שידוע בשיטתו שיש כוח גם בכישוף לעשות אותות ומופתים (ראה שוב דברינו ונתן אליך אות או מופת בפרשת ראה), מסיים דבריו במילים: "או שיגיד העתיד להיות ויבוא, שגם זה אות".
  19. לא יכולנו שלא להביא פירוש אבן עזרא זה הפותח את פרשת השבוע הבא: פרשת וארא. בתחילת הפרשה, יש כאילו חזרה על כל הדיבור של הקב"ה למשה ועל הציווי לשליחותו, ועל דברים רבים שכבר שמענו וקראנו בפרשת שמות. מה הצורך בחזרה זו? פירוש רש"י הידוע, הפותח את פרשת וארא, אומר שדברים אלה הם תגובה לדברי משה בסוף פרשת שמות ושוב עקיצה למשה על שאיננו כאבות: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" וכו'. אבל לשיטת אבן עזרא יש כאן פתיחה חדשה שבמרכזה האמירה: אני ה', השמת דבר ה' ושליחותו במרכז. לא כל העם האמין באמירה הראשונה של פקדתי אתכם, לא כל העם שמע ושוכנע. אבל במציאות האל כולם מאמינים, אפילו פרעה ואפילו כשהוא אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו". סופו שידע גם ידע. עם הכרזה זו נפתחת פרשת וארא ומסכת מכות מצרים, אחרי שבסיבוב הראשון, לא רק פרעה לא שוכנע, אלא גם חלק מבני ישראל. ואף הזקנים שנשמטו והלכו להם. אך כבר הערנו שכנראה עד הסוף (עד ים סוף) לא שוכנעו כולם וחמושים עלו בני ישראל ממצרים: "למה השתחוו? משום שנאמר וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות עלו" (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יב). אמונה היא דבר קשה ומימושה והליכה לאורה הוא דבר קשה שבעתיים.