- שני "אהיה" יש בהתגלות בסנה. הראשון, "אהיה עמך" כהבטחה למשה אשר מרגיש שהשליחות להוצאת עם ישראל ממצרים והעימות עם פרעה הם 'גדולים' עליו. אני אהיה עמך עונה לו הקב"ה, לא תהיה לבד. והשני, "אהיה אשר אהיה" או "אהיה" בלבד, כאחד משמותיו של הקב"ה שניתן למשה על מנת שיוכל לשכנע את עם ישראל שאכן הגיעה עת הגאולה והוא, משה, שלוחו של מקום. מן הסתם יש קשר בין שני "אהיה" אלה ואפשר שבאמירה "כי אהיה עמך" כבר נרמז למשה סוד השם "אהיה", כאומר: "אני אהיה – אהיה עמך" ודיבר הכתוב בלשון קצרה, כפי שהוא חוזר ואומר "אהיה שלחני אליכם". ומשלא נרמז משה או שרצה לוודא שאכן זה שם ה' שידבר אל לבם של בני ישראל, נאמר לו במפורש: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה ... כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם". בין אם קשר זה נכון בין אם לא, בשל ריבוי המקורות ועושר הנושא, פצלנו אותו לשני דפים. בדף זה "אהיה עמך" ואם יהיה אהיה עמנו נזכה גם להשלים את הדף השני על "אהיה אשר אהיה".
- כך באמירה של הקב"ה ליצחק שלא ירד מהארץ גם בשנות הרעב, ראה דברינו יצחק אבינו בפרשת תולדות. וחוזר "ואהיה עמך" בתזכורת ליעקב לשוב אל ארץ אבותיו, ככתוב בבראשית לא ג: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ", ראה דברינו שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך בפרשת ויצא. הרי לנו הלשון "אהיה עמך" כבר אצל האבות: יצחק ויעקב (אברהם משום מה לא זכה, אולי ברמז בפסוק "והיה ברכה"). נראה שאהיה עמך קשור בארץ: אצל יצחק – אהיה עמך בארץ ואל תרד ואילו אצל יעקב ומשה: אהיה עמך ולפיכך צאו מהמקום שאתם שם אל המקום שבו אהיה עמכם.
- מי שזכה ג"כ בברכת "אהיה עמך" שלוש פעמים (!) הוא יהושע ממשיכו של משה נוחל הארץ. פעם אחת כאן בתורה בפרשת וילך במבוא לשירת האזינו ופעמיים נוספות בספר יהושע: בפרק א פסוק ה בדיבור הראשון של הקב"ה עם יהושע לאחר מות משה: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ" (הפטרת שמחת תורה), ובפרק ג פסוק ז לפני כיבוש יריחו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ". האם נאמר שזכה יהושע פי שלוש ממשה (ראו מלכים ב ב ט שאלישע שאל וכנראה קיבל פי שניים מאליהו), או שמא יהושע זקוק לחיזוק יתר כמי שבא לאחר משה כמאמר: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" (בבא בתרא עה ע"א), ואולי גם על משקל האמרה בגמרא ראש השנה יט ע"א: "אין דברי תורה צריכין חיזוק - דברי סופרים צריכין חיזוק".
- עוד מי שזכה במקרא לברכת "אהיה עמך" הוא גדעון. ראה שם שתחילה פונה אליו המלאך: "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל". וחוזרת הברכה בשנית בפסוק לעיל. פירוש רד"ק מדגיש שגם ברכה שנייה זו היא מפי המלאך, אבל אלשיך מפרש שהקב"ה הוא שברך את גדעון בברכת "כי אהיה עמך", בדיוק בנוסח שזכה לו משה. ראו עוד שם שיש שמפרשים את "איש אחד" על מדין, היינו שייחשבו כל המוני מדין לאיש אחד (בראשית רבה צט ו, תנחומא שופטים טז) ומהם שמפרשים את "איש אחד" על צבאו של גדעון שבמעט אנשים ינצח את מדין (אלשיך, ראו מיעוט צבאו של גדעון בפרק ז שם). ומצודת דוד מפרש: "כי אהיה עמך - והכל ישמעו לך, כאיש אחד – רוצה לומר: מהרה ובקלות".
- אחרון חביב דוד המלך בתשובת הקב"ה בפי נתן הנביא לרצונו לבנות את בית המקדש אשר חוזרת גם בדברי הימים א יז ח. ראו גמרא פסחים קיז ע"ב שפסוק זה הוא המקור לברכת מגן דוד בהפטרה. ומדרש בראשית רבה עד א שנראה עוד להלן מדגיש שדוד זכה לברכת "ואהיה עמך בכל אשר הלכת" משום שהיה מלך והיה "מפרנס את כל ישראל". באזכור דוד נראה שהשלמנו את "אהיה עמך" שבמקרא. נעבור למדרשים, נתחיל במשה בפרשת השבוע ונמשיך בשאר האישים שזכו ל"אהיה עמך", ככל שיותירו הזמן והמקום.
- אונקלוס ידוע כמי שמרחיק כל אפשרות של הגשמה ולפיכך הוא מתרגם את "כי אהיה עמך" ל: "יהי מימרי בסעדך", היינו: יהא דברי בעזרתך. אבל ב"אהיה אשר אהיה" הוא משאיר את "אהיה" כמות שהוא ואינו מתרגם אותו. ראו התרגום לשמות ג יד: "ואמר יי למשה אהיה אשר אהיה ואמר כדנן תימר לבני ישראל אהיה שלחני לותכון". באופן דומה הוא מתרגם את הפסוק לעיל על יצחק: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" - "דור בארעא הדא ויהי מימרי בסעדך ואברכינך", את הפסוק ליעקב: " שוב לארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" – "תוב לארע אבהתך ולילדותך ויהי מימרי בסעדך", וכך פסוקים רבים בהם נזכר ה' או אנכי או אלהים עם "עִמָּךְ". ובעקבותיו כנראה גם מדרש שכל טוב (בובר) בראשית כו ג על "אהיה עמך" של יצחק: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך - דבר קדשי יהיה עמך להושיעך מכל רע" (אבל ב"אהיה עמך" של יעקב החוזר לארץ הוא מפרש: "ותהיה שכינתי מסייעת לך שלא יזיקוך עשו ובני כנען"). עפ"י אונקלוס, אין הצדקה לחיבור הישיר של "אהיה עמך" כהבטחה למשה עם "אהיה אשר אהיה" או עם "אהיה שלחני אליכם" כשמו של הקב"ה. נשאיר נושא זה לדף "אהיה אשר אהיה" שבעזרת אהיה עוד נזכה להשלים; ולעניינינו, גם "מימרי בסעדך" היא הבטחה מיוחדת שלא כל אדם זוכה לה, ודי בה לסייע למשה בשליחותו.
- בתגובה ראשונה של משה לקריאת הקב"ה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו וכו' ", "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", עונה משה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". על כך עונה לו הקב"ה: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ וכו' ". המדרש 'משחק עם הפסוקים כאן, בפרט פסוקים יא-יב ומחלק אותם בהתאם לדרשה הנדרשת (ראו בפרט החלוקה של פסוק יב לשניים ובניית דרשה נפרדת על חציו השני: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"). "אהיה עמך" מתחיל כמשפט חיזוק ועידוד למי שמתיירא מהמלך הגדול פרעה (שמשה הכיר היטב מנעוריו בבית פרעה וידע את עוצמתו), אך ממשיך כהבטחה כללית וארוכת טווח: "אהיה עמך – וכל מה שתרצה אני עושה". אפשר שהכוונה היא עדיין מצומצמת לכל מה שיידרש על מנת לממש את שליחות הגאולה ממצרים – כל האותות והמופתים שיידרשו, אך למי שכבר מכיר את המשך סיפור המקרא ויודע ששליחות משה היא ארוכת טווח, יכול לשמוע כאן הבטחה רחבה בהרבה שמזכירה את הכלל צדיק גוזר והקב"ה מקיים (דברינו בפרשת קרח).
- על דברים קשים אלה של משה כבר הרחבנו לדון בדברינו אותם הנתונים תחת הבנין. שם הסתמכנו על המקבילה בשמות רבה ה כב וכאן העדפנו את הנוסח שבגמרא סנהדרין.
- קצרנו בדרשה שמובאת ברש"י בתחילת פרשת וארא. ראו גם המקבילה בשמות רבה ו ד (מובאת בדברינו בין משה לאבות וכן בדף אותם הנתונים תחת הבנין). העדפנו כאן את המקור בגמרא סנהדרין בשל ציטוט ההבטחה: "ואהיה עמך" אצל יצחק לעיל שניתנה גם ליעקב ובלשון דומה אולי גם לאברהם (הערה 2 לעיל). טענת הקב"ה כלפי משה היא: אם הבטחתיך "כי אהיה עמך", והוספתי לך גם שזהו שמי, למה אתה מתייאש כבר אחרי הסירוב הראשון של פרעה? אם לאבות ניתנו הבטחות בשם זה שלא תמיד קוימו ובכל זאת "לא הרהרו אחר מדותי", למה אתה משה ממהר להרהר? באופן זה, מתחזק גם הקשר עם הפסוק "ושמי ה' לא נודעתי להם" וכפירוש רש"י בשמות ו ג פרשת וארא: "ושמי ה' לא נודעתי להם ... לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". אמרתי להם "אהיה עמך" ולא תמיד ראו וחשו האבות קיום הבטחה זו. ולך משה אמרתי במפורש: "כי אהיה עמך" ומיד כאשר הוספת והקשית: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"? קבלת גם את סוד שמי "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", אז למה אתה קובל כבר כאן? למשה אגב יש תשובה חזקה עליה הרחבנו בדברינו על הנתונים תחת הבנין, והיא: צערם של ישראל! וכלשון שמות רבה: "יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין?". משה לא שכח את הבטחת "אהיה עמך" של הקב"ה, אבל כאשר ראה את צערם של ישראל – צער שרק הלך והתעצם בעקבות עמידתו הראשונה אל מול פרעה – נשתלה בלבו "אהיה עמכם" שלו עם העם אליו נשלח לגאול, וכביכול גבר "אהיה עמכם" על פני "אהיה עמך". זו גדולתו של מנהיג אמת.
- שזו סגולתו של עם ישראל שהוא "נושע בה' ", היינו יודע להתגבר בכוח האמונה ב"גדול" שלמעלה. או שמא בכוח הגדול שניתן להם מלמעלה. זו החתימה של ברכת משה לבני ישראל בפרשת וזאת הברכה: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".
- שלכל אומה יש שר שמנהיג אותה. ראו תיאור שרי אומות העולם עולים ויורדים בחלום סולם יעקב (ויקרא רבה כט ב).
- מיכאל הוא השר של ישראל, אבל משה מבקש יותר.
- ראו הפסוק השלם שם, שמות לג טז: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". הדרשן מערבב כאן את השליח החיובי של פרשת משפטים עם זה של פרשת כי תשא שהוא בנזיפה. ראה דברינו הנני שולח מלאך לפניך בפרשת משפטים.
- בפרשת וזאת הברכה, בפסוק האחרון שמשה מדבר אל בני ישראל, הוא מזכיר להם שהם "עם נושע בה' ", ובעקיפין נראה שהוא מדבר גם כלפי השכינה: ה' שהוא המושיע את העם. הדרשן מקשר אמירה זו עם עונש שליחת המלאך ועם טיעוני משה לסליחה לבנים שחטאו בחטא העגל, בגין האבות. עיקר הטיעון כאן הוא ההבטחה על הארץ ומשה טוען שאם אין הקב"ה בכבודו ובעצמו מנחה את העם בהמשך מסעו אל הארץ, אזי: "אל תעלנו מזה". ראו הבטחות הקב"ה לגאולה בתחילת פרשתנו, שמות ג פסוקים ז-ח והחזרה בתחילת פרשת וארא הבאה כולל אזכור האבות ולשונות הגאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. משה כאילו טוען: ארבעה לשונות אלה הם ע"י הקב"ה ואילו הלשון החמישית "והבאתי" תהיה ע"י מלאך? (ראה דברינו כוס חמישי והבאתי בפסח). אבל אנחנו נתפסנו בעיקר לקטע במדרש של "ואהיה עמך" שנזכר שוב אצל יצחק שהתיישב בארץ ועבדה. נציע שכאן עונה משה לקב"ה שבמדרש הקודם. אתה הקב"ה באת אלי בטענת "אהיה עמך" שהבטחתני ושאני קצרה רוחי בתחילת השליחות. כאן בחטא העגל, אני פונה אליך בטענת "אהיה עמך" שהבטחת לאבות. אתה חייב להשלים את לשון הגאולה החמישי ולקיים "והבאתי" כמו שקיימת את: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי – בלי השלמת הגאולה בכניסה לארץ ישראל לא התקיים "ואהיה עמך". "ואהיה עמך" קשור בארץ ישראל. והרי לנו בין השיטין אולי סיבה נוספת להתעקשותו של משה ותחנוניו להיכנס לארץ – לחוות את "אהיה עמך" שהובטח לאבות, לחזור ולהתחבר אל "גור בארץ הזאת ואהיה עמך" של יצחק.
- ובמקבילה בתנחומא הרגיל ויצא סימן י: "וכן יעקב כל זמן שהיה בבית לבן לא היה הדבור נגלה עליו, אף על פי שהבטיח ואמר לו הנה אנכי עמך. אמר הקב"ה: איני יכול לטמא את כבודי בבית לבן הרשע, אלא מה אני עושה? משעה שהוא פורש ממנו אני מקיים את דברי ואהיה עמו. והיה יעקב מהרהר בלבו ואומר: לא כך אמר לי: כי לא אעזבך? א"ל הקב"ה: מבקש את שאהיה עמך? צא מבית לבן ושוב אל ארץ אבותיך". ובפרקי דרבי אליעזר פרק לה: "ברח יעקב לבא אל לבן וברח לצאת מפני לבן ... ולמה ברח? שאמר לו הב"ה: יעקב יעקב איני יכול לשכון שכינתי עליך בחוצה לארץ אלא שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". ועוד בתנחומא (בובר) ויצא סימן כב בתמצית: "וכשיצא לאכסניא היה עמו, שנאמר והנה אנכי עמך, וכשחזר היה עמו, שנאמר: ויאמר אלהים אל יעקב וגו' ואהיה עמך". "ואהיה עמך" הוא מטבע לשון חשובה בשיח בין יעקב והקב"ה. הקב"ה מבטיח ליעקב בהתגלות בחלום "והנה אנכי עמך". יעקב נודר "אם יהיה אלהים עמדי" (למה הוצרך לנדור אחרי שהובטח? כי "אין הבטחנה לצדיק בעולם הזה" – עוד על מוטיב זה להלן), וכאן "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". "אנכי עמך" ו"אלהים עמדי" גם בחוץ לארץ שהרי "עמו אנכי בצרה" "וכל מקום שגלו – שכינה עמהם", אבל "אהיה עמך" - רק בארץ. ומה בירידה למצרים? ראה בראשית רבתי מו ד: "אנכי ארד עמך. ולא אמר אהיה עמך, לומר לך כל זמן שישראל בירידה כביכול הקב"ה שותף עמהם בירידה ... עמו אנכי בצרה".
- ובנוסחים אחרים "הבחיר שבאבות", האם יש הבדל?
- אצל משה לא כתוב שהתיירא ואנו למדים זאת ממה שהקב"ה אוצר לו: "אל תירא אותו" (במלחמת סיחון).
- ובקטעי מדרשים - גניזה (מאן) עמוד קב: "אמר לו: פרוזביוטיס כשהוא אצל המלך, היפוקומרין הולכין עימו, כמה סוסין וכמה שמשין, ואני שלוחך ואני הולך לי לעצמי?!. אמר לו האלקים: אני עימך, מה את מבקש מן אדם? ויאמר כי אהיה עמך. יצא לילך, דכתיב: ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו'. היאך שהוא מהלך בדרך מה כתיב? ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". יעקב ומשה הובטחו "אהיה עמך" ובכל זאת פחדו ונתייראו. מדוע? משום שמנגד עומד הכלל: "אין הבטחה לצדיק בעולם הזה" (גם לא לעולם הבא נראה לומר). ראה דברינו אין הבטחה לצדיק בפרשת ויצא, שם גם ראינו הסבר נוסף: "שמא יגרום החטא". ראו שם גם הביטוי: "הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון". ואגב כל זאת הגענו לסיפור מאתגר אחר בפרשת השבוע – סיפור העצירה במלון בדרכו של משה למצרים עליו הרחבנו בדברינו בדרך במלון בפרשה זו. וברקע דרשות אלה, הקשר בין יעקב שמצטווה לעזוב את ארם נהריים ולחזור לארץ בהבטחת "אהיה עמך" ובין משה שנשלח לגאול את בני ישראל ממצרים ולהביאם לארץ בהבטחת "אהיה עמך". האם משה נשלח להשלים את מה שלא השלימו האבות, יעקב בפרט?
- ולא רק כאן. שלוש פעמים זכה יהושע לברכת "אהיה עמך" כפי שמובא בהערה 3 לעיל.
- מדרשים רבים משבחים את "אהיה עמך" שזכה לו יהושע. ראו שבחו במדרש תנחומא תצוה ט: "כבוד חכמים ינחלו - זה יהושע שירש כבוד ממשה רבינו שא"ל הקב"ה: כאשר הייתי עם משה אהיה עמך". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים: "ויצו את יהושע כי אתה תביא. ברשותך יהו יוצאים ובאים. ואנכי אהיה עמך" ובילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתכד: "הולך את חכמים זה יהושע שנדבק למשה, שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. ומה כתיב: כאשר הייתי עם משה אהיה עמך". ובמדרש הגדול דברים ג כא: "ועליו הכתוב אומר: כבוד חכמים ינחלו (משלי ג לה), זה יהושע שירש כבוד משה רבו שכל נסים שנעשו למשה נעשו ליהושע בן נון. וכן הוא אומר: כאשר הייתי עם משה אהיה עמך (יהושע א ה)". ועוד כהנה וכהנה מדרשים הדורשים בשבחו של יהושע. וכאן מבקר המדרש את יהושע שלא השלים את כיבוש הארץ והיה סבור שכשם שמותו של משה והשלמת "אהיה עמך" יבוא לאחר שישלים את משימותיו, כך גם יארע לו כאשר ישלים את כיבוש הארץ. כאילו כל ברכת "אהיה עמך" תלויה בכיבוש הארץ ומשעה שזה יושלם, תושלם גם שליחותו של יהושע ויימלאו ימיו. רעיון זה דורש עיון נוסף אך נראה שיש כאן ביקורת על יהושע שלא השלים את כיבוש הארץ והשאיר 'ירושה קשה' לתקופת השופטים. ראו פרקים יג, יח בספר יהושע והשוו את הפסוקים החותמים את פרק כא שם עם הפרקים הפותחים את ספר שופטים.
- ובפירוט במדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים לד ה פרשת וזאת הברכה: "על פי ה' בנשיקה מלמד שמיתת משה מפי הקדש, אין לי אלא מיתת משה ומנין אף מיתת אהרן? אמר: (לב נ) כאשר מת אהרן אח' בהר ההר - הרי אנו למידין ממיתת משה למיתת אהרן? ואין הדבר כן, אלא ממיתת אהרן למיתת משה - מה מיתת אהרן מפי קדש, אף מיתת משה מפי קודש. אין לי אלא מיתת משה ואהרן, ומנין אף מיתת מרים? אמר: (במד' כז יג) ... גם אף מיתת מרים. ומנין אף מיתת יהושע? אמר: (יהושע א ה) כאשר הייתי עם משה אהיה עמך. אין לי אלא מיתת יהושע, ומנין אף מיתת הצדיקים? אמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך (ישעיהו נח ח)". ראה דברינו מדרש פטירת משה שמונה גם הוא את כל מי שזכה למיתת נשיקה. עפ"י מדרשים אלה, מכח מה זכה יהושע למיתת נשיקה? מכח הברכה "אהיה עמך". לא זכה יהושע לברכת "את מספר ימיך אמלא", אבל זכה ש"אהיה עמך" עד יום מותו.
- בתשובת הקב"ה, באמצעות נתן הנביא, לרצונו של דוד לבנות את בית המקדש. ראה שם הביטוי "לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ" בתגובתו הראשונה של נתן.
- כבר הרחבנו לדון בדרשה זו דברינו שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך בפרשת ויצא. החזרה כאן ליעקב, אחרי שהפלגנו ליהושע, היא במטרה לשלב את דוד שגם הוא זכה לברכת "אהיה עמך". ולא עוד, אלא: "ואהיה עמך בכל אשר הלכת" – כברכה מסכמת על העבר. "אהיה עמך" של דוד שהיה מלך גדולה מזו של יעקב שהיה ראש בית אב. ובלשון מדרש שכל טוב (בובר) בראשית לב ג: "דוד שהיה מפרנס כל ישראל צריך הכתוב לומר ואהיה עמך בכל אשר הלכת, אבל יעקב שהיה מפרנס את ביתו לבד לא כתיב ביה אלא ואהיה עמך לבד". ואיפה עפ"י השוואה זו נמצא משה שהוציא את עם ישראל ממצרים ופרנס שישים רבוא ארבעים שנה במדבר? כאן אנו צריכים לחזור למדרש שמות ג ד לעיל, לחלק ראשון לפני זה שהבאנו שעיקרו שם היא שאלת משה: "אתה אומר לי לך והוצא את ישראל, היכן אני משכים בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה? מנין לי לספק במאכל ובמשתה? כמה חיות יש בהן, כמה מעוברות יש בהן, כמה תינוקות יש בהן, כמה מיני מזונות התקנת להם וכו' ". תשובת הקב"ה שם, היא: "מן חררה שהיא יוצאת עמהן ממצרים מספיק להן שלשים יום אתה יודע איך אני עתיד להנהיגם" – היינו נס, אך גם הוא רק שלושים יום. אך תשובת מדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ג יב חוזרת ל"אהיה עמך" וזו לשונה: "ואל תירא כי אהיה עמך, אחר שאוציא אותם אני מזמין להם פרנסתם". ובמדרש שכל טוב (בובר) שמות ג יב: "משאוציאם אזמין להם פרנסתם, מי שברא יום הוא בורא פרנסתו, ומי היה רועה את הצאן שהיית נוהג עד עתה, מי שרועה את הצאן הוא ירעה אותם". אחרי החררה בא נס המן ונס השלו ועדיין משה זועק במתאוננים, במדבר יא יג: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה"?. נראה איפוא שבין דוד למשה יש תחרות קשה מי פרנס יותר את ישראל - ו"אהיה עמך" של מי גדול יותר. נשמח לשמוע לקח טוב משואבי המים.
- ומוסיפה הגמרא ברכות דף סג עמוד א: "התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו וכו'. מאי ואומר? - וכי תימא: בעז מדעתיה דנפשיה קאמר - תא שמע ה' עמך גבור החיל. וכי תימא: מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון - תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך. ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך". כאן מכריעה הגמרא בברור שהאמירה לגדעון הייתה מפי הקב"ה ולא מפי מלאך (ראו הערה 4 לעיל), האם נוכל לצרף גם את בעז לברכת "אהיה עמך"?
- ראה שם עוד "מרגלא בפומיה" היינו לשונות של ברכה שהתקינו ונהגו חכמים כרבנן דיבנה, רב, אביי, רבא ועוד. ראו בפרט לשון הברכה של חכמי יבנה בהשקפתם והערכתם את 'בעלי הבתים' שעושים במלאכה ומקדישים זמן ללימוד תורה: "אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
- בתפילת שלמה