- ראו מדרש בראשית רבה לב יא שמציין שהדגים לא נכחדו במבול. ופירוש ספורנו מציע שגם הצמחים ועשבים לא נהרסו (צמחי מים? עשבייה נמוכה?). אבל מפשט הפסוקים עולה בברור הרס מוחלט (כפי שניתן לראות בימינו בסופות טורנדו ושטפונות עזים בחלקי ארץ מסוימים, וכאן בעולם כולו)! פעמיים נזכר לשון "וימח" בפסוק. כבר קוללה האדמה בעקבות חטא עץ הדעת טוב ורע והגירוש מגן עדן, ככתוב: "ארורה האדמה בעבורך", אבל כאן יש מחייה מוחלטת. ראו פירוש רמב"ן: " ... שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו". ופירוש אברבנאל על הפסוק: "ולי נראה שלא אמר וימח את כל היקום על הבעלי חיים בלבד, אבל גם על כל שאר הענינים שהיה בהם קיום והתיצבות ... העצים הרמים והנשאים וכן הבתים והמגדלים וכן מכלאי צאן ובקר וקיני העופות, כל דבר גדול או קטון שהיה בו קימה והתיצבות ונוה - הכל נהרס ונמחה באופן שלא נשאר ממנו רושם כלל".
- יש שרוצים לדקדק משאלת הגמרא כאן שאולי באמת לא היה הרס טוטאלי, אך בפשטות הגמרא מתעכבת על בעלי החיים דווקא משום שהם קרובים לאדם בבריאה. עליהם נאמר בתורה שלוש פעמים "נפש חיה" (בראשית פרק א פסוקים כ, כד, ל) לפני שתואר זה ניתן לאדם בפרק ב פסוק ז. ולפיכך הבאנו לעיל את הפסוקים המקשרים את האדם עם הבהמה ו"נפש החיה" לאחר המבול. לשון "בהמה" מייצג את כלל בעלי החיים, אך אולי מזכיר את אותם בעלי חיים שמלווים את האדם בחייו, שעליהם גם יש ציווים בתורה למן שביתת הבהמה בשבת, צער בעלי חיים, מצוות פריקה וטעינה ועוד.
- תשובה לכאורה פשוטה: האדם הוא מרכז הבריאה. ללא האדם אין טעם בשאר יצורי העולם. האדם הוא זה שנותן לבעלי החיים את שמותם (בראשית רבה יז ד). החיה נבראה לשמש את האדם והאדם נצטווה "לעבדה ולשומרה" ולשמש את הבורא: "והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני" (קידושין פב ע"א). אפשר לדמיין עולם ללא בני אדם? מה מטרת עולם כזה? אבל נראה שהשאלה המוסרית: "אם אדם חטא, בהמה במה חטאה?", עדיין מנסרת בחלל בית המדרש.
- גם כאן הבהמה נענשת בגין האדם. מדוע? וכי היה לה רצון משלה במעשה זה? לפי הדעה הראשונה, יש לבהמה מעורבות כל שהיא גם אם פעוטה. לפי הדעה השנייה, אין לבהמה שום חלק בחטאו של האדם והיא נהרגת (מוקרבת) על כבודו של האדם (גם זה שנסקל). ואולי גם כלקח מוסרי לאדם ובין אדם לחברו, כדברי מדרש ספרא קדושים פרשה ד פרק יא: "והרגת את האשה ואת הבהמה - אם אדם חטא מה חטאה בהמה? אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידיה ... קל וחומר: ומה אם בהמה שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע על שבאת תקלה על ידה לאדם, אמר הכתוב תיסקל; אדם שגורם לחברו להטותו מדרך החיים לדרך המות - על אחת כמה וכמה". טרם שנמשיך לבחון שתי תשובות אלה בהקשר עם המבול, ראו אזכור נוסף של ביטוי זה בגמרא יומא כב ע"ב במלחמת שאול בעמלק כאשר הלה חס על הנשים והטף והצאן והבקר ואמר: "ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה" (דברינו במגילת קהלת). האם גם נח היה צפוי לתשובה כזו לוא עמד וטען כלפי הקב"ה: אם בני האדם חטאו, למה הרס העולם כולו? מה חטאו הבהמות, העצים והצמחים, העופות והדגים? האם לכן לא מחה נח?
- כך גם בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ד הלכה יא: "וכן אתה מוצא באנשי מבול: אדם התחיל בעבירה תחילה, שנאמר: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. אף הן לקו תחילה והשאר לא פלטו, שנאמר: וימח את כל היקום". ניחא שהתחלת הפורענות הייתה באדם, אבל למה כל השאר "לא פלטו" היינו לא נפלטו מהחורבן? אפשר שוב לטעון שעולם ללא בני אדם אין לו תכלית, אבל השאלה המוסרית: "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?", עדיין מהדהדת ולא מניחה.
- ההחלטה על מחיית האדם והיקום כולו כבר נזכרת בסוף פרשת בראשית לאחר שהקב"ה ניחם כי עשה את האדם והוא מתעצב אל לבו (על שהעולם שברא והתדרדר). הכיצד ניחם הקב"ה? על כך הרחבנו בדף וינחם ה' כי עשה את האדם בפרשת בראשית.
- הפדגוג מעל בתפקידו והוציא את הבן לתרבות רעה. ראו דף מיוחד שהקדשנו למשלים על הפדגוג בפרשת כי תשא.
- במחשבה שנייה המלך מבין שגם אם הבן חטא והיה ראוי לעונש, הפדגוג הוא שמעל בתפקידו ואיך לא ייענש אף הוא?
- חיצאות הם מחיצות החופה וכיליות הם וילונות, אולי החופה עצמה, כמו כילה שמעל המיטה. ויש שמגיהים פה ביליות.
- פה מונה הנביא צפניה גם את דגי המים, כפי שלמשל אירע במכת הדם במצרים. ראו הערה 1 לעיל.
- הצייד היה אומר לעוף שצד שילך וישמין והוא עשה זאת. ההשחתה של היקום הייתה בכך שנשמע לציווי האדם. גם העוף אשם. בדומה למדרש בו פתחנו, גם מדרש זה מתעמת עם השאלה המוסרית מדוע נחרב העולם כולו? אם האדם חטא וראוי לכיליון, מה חטאו בעלי החיים? מה חטא הטבע? תשובת רבי פנחס היא שללא האדם, אין סיבה לקיום העולם. העולם הוא כמו חופה הבנויה מחפצים דוממים. אם אין חתן וכלה – אין צורך בחופה, כליה וקישוטיה. אם אין אדם, בהמה וחיה, אדמה וצמחים, למה לי? זו בדיוק תשובת ר' יהושע בן קרחה בגמרא סנהדרין בה פתחנו. תשובת רבי יודן, לעומת זאת, היא שהעולם חטא אף הוא. העולם החיצוני הוא הפדגוג של האדם! הוא שהקב"ה מסר לידיו את האדם שיחנך אותו וילמדו לחיות כראוי. לא האדם יפתח את העולם וישמרהו ("לעבדה ולשומרה"), אלא הטבע, העולם הדומם הצומח והחי שסביב האדם, הוא שמופקד על חינוכו של האדם. ואם האדם, הוא הבן במשל, חטא והשחית את דרכו, האשמה היא (גם) בפדגוג - בעולם, ואין לו זכות קיום.
- והמדרש מסיים שם בתרגום אונקלוס על הפסוק (בנוסח קצת שונה מזה שבידינו): "הא אנא מחבל להון ומחבל לארעא עמהון". שיטת רבי יודן על משל הפדגוג שבמדרש הקודם, חוזרת כאן אך בהרחבה לארץ כולה. לא רק בעלי החיים, הצמחייה ועוף השמים (הדגים כל הזמן בסימן שאלה), אלא הארץ כולה. האדמה שנגלתה במלאכת היום השני: "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה" (בראשית א ט) – אותה מלאכה קשה ומיוחדת שלא נגמרה ביום השני ונזקקה ליום השלישי להשלימה – מתהפכת חזרה במבול! יש אמנם מהפרשנים כרמב"ן ואחרים שמפרשים "את הארץ" – מן הארץ. היינו, ששוב מדובר בבני האדם שיושחתו מן הארץ. ור' יוסף בכור שור מחזיר אותנו לכל החי והצומח אשר על הארץ: "והנני משחיתם את הארץ - שאשחית עמהם בהמות והחיות והעופות והאילנות והעשבים וכל אשר בארץ". אבל אבן עזרא מצטרף למדרש לעיל ולאונקלוס שמדברים על השחתת הארץ עצמה, כשהוא מפרש: "והנכון בעיני שמלת משחיתם. מושכת עצמה ואחרת עמה ... הנני משחיתם ומשחית את הארץ". ופירוש אברבנאל משווה עם השחתת סדום ועמורה (בראשית יט יג) והשחתת מצרים בעשר המכות (שמות יב, תהלים עח). ראו אגב, הדעות שהארץ נמחתה בגין שפצתה את פיה לקבל את דמו של הבל, בדברינו קין והבל – הרצח הראשון.
- פירוש בית הלוי הוא מהפרשנים היחידים שמצאנו שמתייחסים לשאלה המוסרית של השחתת העולם במבול. התשובה שהוא מציע היא שיש קשר והשפעה הדדית בין מעשי האדם והסביבה, כולל הטבע עצמו. ואלה דבריו בתמצית: "רק הענין דכמו דהאדם פועל בעצמו ע"י הרגילו במעשיו הרעים ועושה בעצמו טבע שניה להיות טבעו משתוקק ונמשך לעשות כמעשיו הקודמים ... עד שמשריש זה בטבע של כל הברואים ובהעולם להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהיה מקודם. כי כן יסד מלכו של עולם בהטביעו טבע לכל בריותיו להיות טבעם נשתנה ונמשך אחר מעשה האדם והרגלו. וכפי רוב עשיית האדם כן ישתנה טבע של כולם אם מעט ואם הרבה. ולא לבד בבריות החיים, אלא גם בדוממים נעשה טבע חדשה הגורמים להשוכן בתוכם להיות להם נטיה לזה. וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ב') ותבאו ותטמאו את ארצי, דע"י מעשיהם טמאו לגוף הארץ. כי טבע המדינות חלוקים ... וענין זה הגם כי לא נוכל להשיגו בשכל, מכל מקום, כל אדם יוכל להרגישו בחוש ממש בבואו לאיזה מדינה אחרת חדשה שהיא פרוצה באיזו פרט מן הפרטים ימצא גם בעצמו איזו נטיה והמשכה לזה הפרט יותר ממה שהיה לו כשהיה במדינה אחרת". נראה שיש בדברים אלה קשר לתיאוריות של השפעה הדדית בין האדם וסביבתו, הן הטבעית והן מעשה ידי האדם, ונשמח להחכים בנושא זה.
- חזרנו למדרש. לא מצאנו בדרשות חז"ל תשובה לשאלתנו, בפרט בהיבטה המוסרי-ערכי, אבל מצאנו "שינוי כיוון" לאחר המבול.
- אם אין תשובה להנהגת העולם שלפני המבול, יש התחלה של תיקון בעולם שלאחריו, ביציאה ממנו לחיים חדשים. הכניסה למבול בנויה על התפיסה של עונש קולקטיבי וטוטלי, על הבהמה והאדם (הארץ וכל אשר עליה) שנדונים כאחד כשם שנבראו. המדרש לעיל לא מסתיר זאת ולא מתכחש לכך. אבל הוא מדגיש את היציאה מהתיבה להתחלה מחדש, לעולם אחר שייבנה על מוטיב צעד בעלי חיים ורחמי הקב"ה על בעלי החיים בדומה לרחמיו על בני האדם. מהשאלה שנשארה ללא מענה הולם: "אם אדם חטא, בהמה במה חטאה", עברנו ל-"רחמיו על כל מעשיו". ליציאה זו מן התיבה לעולם אחר, יש לצרף את המדרש על נח שמסרב לצאת בלי שבועה שלא יהיה עוד מבול (הפטרת השבת: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ"), הבטחת הקשת, חידוש עונות השנה, עבודת האדמה ועוד. ראו דברינו צא מן התיבה וכן שבועת נח – קץ העונש הטוטלי?
- הדרך להתרצות אינה פשוטה ובזכירת הקב"ה את נח ואת החיה אשר איתו בתיבה, נזכרים גם אלה שלא נכנסו לתיבה. ראו במקבילה בתנחומא הרגיל בפרשתנו סימן ה: "לפי שדור המבול השחית כל בשר את דרכו על הארץ ... שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל ... שממעשה בראשית נצתוו (נצטוו) הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא להידבק עם שאינו מינו ... ויעש אלהים את חית הארץ למינה. אמר להן הקב"ה: כל מין ומין ידבק במינו ושאין מינו אסור". ובספר החינוך מצוה רמט (כלאי בהמה): "ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלימות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו ... ולא יתערבו המינין פן יחסר שלימותן ולא יצוה עליהן ברכתו". אפשר שגם לפי שיטה זו עדיין האדם הוא האשם, הוא שהרביע מין בשאינו מינו, הוא זה שהכליא צמחים ועצים.
- אבל יש מי שלא חטאו, לא כל העולם הושחת. התיבה, היא המיקרוקוסמוס, המעבדה, בה התרחש המפנה. אלה שנצלו בתיבה, בין האדם ובין החיה, היו אלה שידעו לשמור על מינם. העכבר שהיה משמר משמרתו. ראו עירובין ק ע"ב: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה". לעומתם היו אלה שגם בתיבה קלקלו, סנהדרין קח ע"ב: "תנו רבנן: שלושה שמשו בתיבה, וכולם לקו: כלב, ועורב, וחם". התיבה לא הייתה 'קופסת פלא'. ואיפה מדת הרחמים?
- בסדר קריאת התורה הקדום בארץ ישראל היו קוראים בשבת אחת את הסדרה: "אלה תולדות נח" עם כל סיפור המבול, עד הפסוק: "ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום" (שהוא גם סוף פרק ז בחלוקת הפרקים שלנו). בשבת הבאה היו קוראים את סדרה: "ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה וכו' ", עד הפסוק: "ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ" (שהיא 15 פסוקים הראשונים של פרק ח בחלוקה שלנו). פרשה לג של מדרש בראשית רבה מוקדשת כולה לסדרה זו ולזכירת נח והבהמה והחיה אשר אתו בתיבה. לא בכדי משלב המדרש שם את הפסוק מתהילים (לו ז): "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' " ומאריך בדרשות רבות ונאות על ערך צער בעלי חיים והקשר בין האדם והבהמה. ראו שם למשל הסיפור על "אלכסנדרוס מוקדן שהלך אצל מלך קציא לאחורי הרי חשך" (מובא בדברינו אדם ובהמה תושיע ה' בפרשה זו), ומסתיים בדברי מלך קציא לאלכסנדר מוקדון: "מטר יורד אצלכם? אמר לו: הן. - שמש זורחת אצלכם? א"ל: הן. א"ל: יש אצלכם בהמה דקה? א"ל: הן. אמר לו: ... לא בזכותכם יורד המטר ולא בזכותכם זורחת השמש עליכם, אלא בזכות הבהמה, שכתוב: אדם ובהמה תושיע ה' ". כאן נביא רק מעט מן המעט מפרשה זו, שללא ספק באה כמשקל נגד להרס המבול כולל החיה והבהמה.
- במדרשים רבים אחרים (בראשית רבה תחילת פרשה לג הנ"ל, ויקרא רבה כז א ועוד) "הררי אל" הוא ביטוי אלגורי לצדיקי הדור. בזכותם נזכר הקב"ה בנח. אבל כאן הרים כפשוטו, הטבע הפיסי. הקב"ה נזכר בנח לא רק בזכות החיה, כפי שנראה בהמשך, אלא קודם כל בזכות הטבע הדומם. האדם ניצל בזכות הטבע הלא אנושי. בדיוק ההפך מהמדרש בו פתחנו.
- ובמקבילה בויקרא רבה כז א הוא מסיים: "זהו שכתוב: אדם ובהמה תושיע ה' - אדם בזכות בהמה תושיע ה'. אמרו ישראל: רבש"ע, כאדם אנחנו, כבהמה תושיענו. לפי שאנו נמשכין אחריך כבהמה, זהו שכתוב: משכני אחריך נרוצה (שיר השירים א) ... אמר ר' יצחק: משפט אדם ומשפט בהמה שוין. משפט אדם: וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב). משפט בהמה: ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ". מדרש זה הוא על הפסוק בפרשת אמור: "ושור או כשב או עז אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
- הוא רבי יהודה הנשיא שעלה מבבל לארץ ישראל ואולי לא בכדי יושב ולומד תורה דווקא לפני בית הכנסת של הבבליים.
- כאן אנו פותחים סוגריים גדולים. בינות למדרשים על מוטיב האדם והבהמה משתרבב סיפור זה מציג אשר תמונה מורכבת. מה ניתן לענות לעגל המובל לבית השחיטה, על מנת לספק את יצר התאווה לבשר של האדם (ראו דברים יב כ), ומתחנן: הצילוני? "לכך נוצרת" עונה לו רבי ונענש בכאב שיניים קשה שלוש עשרה שנה (ראו בהמשך המדרש שם איך התרפא רבי מכאב זה ע"י תלמידו ר' חייא). וכל זה בפרשת נח בה דווקא לאחר המבול הותר לאכול מן החי (בבריאת העולם היה העולם צמחוני, ראו בראשית א כט). ודברי רבי לבתו שתניח לשרץ, שאפשר שהוא שרץ מזיק ומסוכן, זה התיקון? סגור סוגריים. נחזור לנושא שלנו.
- המדרש דורש שם את הפסוק במשלי כג יז: "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם", ומסביר מתי טוב וראוי לקנא.
- ראו בראשית רבה ט ז: "הנה טוב מאד - זה יצר טוב. והנה טוב מאד - זה יצר רע ... שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן, וכן שלמה אומר (קהלת ד) כי היא קנאת איש מרעהו". ואימתי מכיר הקב"ה ביצר הרע וכוחותיו ובצורך לחיות עמו? לאחר המבול! ככתוב בראשית ח כא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". ראו דברינו יצר לב האדם רע מנעוריו בפרשה זו.
- מדרש זה שייך יותר לפרשת השבוע הבא (לך לך) שכן הוא דן במפגש בין אברהם למלכי "צדק שהוא לפי מסורת האגדה שם בן נח. ראו דברינו קונה שמים וארץ וכן מפגשי אברהם עם תושבי הארץ אשר אראך בפרשת לך לך. לענייננו, חשוב הקטע האמצעי של המדרש הדן בצדקה שעשו נח ובניו עם החיות. האדם שפתח בעבירה וגרם להשחתת החיות, הוא זה שגם מתקן. איפה? בתיבה! במפגש הצפוף והבלתי נסבל שבין החיות והאדם. גם שם היו קלקולים (הערה 17 לעיל), אבל הייתה גם צדקה. היה מיקרוקוסמוס של העולם האמתי. ראו דברינו סיפורי התיבה בפרשה זו. אברהם הולך בעקבות נח ובניו ועושה צעד נוסף לשורש הדברים, ומנסה לתקן את בני האדם עצמם, את המקור להשחתה בעולם. ראו דברינו אשל אברהם בפרשת וירא.
- כבר הרחבנו בדרשה זו בדברינו היד ה' תקצר בפרשת בהעלותך וכן נקצר ונביא רק הדרוש לעניינינו. טענת משה כאן היא טענה של בל תשחית. בל תשחית לא רק של בני האדם המתאווים שמיד כאשר תיתן להם תהרוג אותם, אלא גם של הצאן והבקר והדגים המרובים שתאסוף על מנת לתת למתאווים את מבוקשם ואח"כ יושלכו על פני השדה (מה שכנראה באמת אירע). משה לא מטיל ספק אם הקב"ה יכול לעשות דבר כזה, כפי שתמהים שם כל המדרשים והפרשנים, אלא זועק: בשביל מה כל הבזבוז החומרי הגדול הזה? ותשובת הקב"ה "היד ה' תקצר?" היא בגדרי חילול השם, כפי שהרחבנו והסברנו שם. משה אמנם לא נענה, אבל אנחנו מבקשים לקשר את דבריו לחמלה על הסביבה והבהמה והחיה שנתקנה ותוקנה לאחר המבול.
- בדין צרעת הבית, ראו דברינו צרעת הבית בפרשת מצורע.
- מוטיב האדמה שלקתה במבול: "אפילו ג' טפחים שהמחרישה שולטת בארץ נימוחו", לא נעלם לגמרי אחרי המבול, הנה הוא כאן בדין צרעת הבית. אך כאן, כמו בהרג הצאן והבקר עליו זועק משה, העונש הוא מקומי. אין כאן אשמה בארץ עצמה, או חוסר טעם בקיומה בכלל משום שהאדם שבעבורו נבראה הארץ חטא. כאן, הכל במטרה שהאדם שילמד לקח ויעשה תשובה (ראו הערה 4 לעיל). אין כאן חזרה על משל הפדגוג לעיל, של הרס החופה, החיצאות והכיליות. גם לא חזרה על הארץ שנתקללה משום "שעברה על הציווי" (שהוציאה עצי פרי שרק הפרי נאכל ולא העץ, בראשית רבה ה ט, בדברינו אילני סרק ואילני מאכל בט"ו בשבט). כאן העונש הוא ליחידים ובמטרה חינוכית מיידית. ראו דברינו צרעת הבית בפרשת מצורע). באופן דומה, גם אחרי המבול לא נעלם הדין שבהמה שנסקלת בגלל האדם (המקור השני שהבאנו בראש דברינו). גם אחרי המבול עדיין ניתן לשאול: "אם אדם חטא, בהמה במה חטאה?" כאשר בהמה מוצאת להריגה בגין אדם ששכב עם הבהמה (ובה בעת לא להתחסד יותר מדי כשאול). עדיין אפשר לשאול: "למה העצים והאבנים והכתלים לוקין"? עדיין בעלי חיים נשחטים למאכל בני האדם, ובעלי חיים מוקרבים לכפר על האדם (נח עצמו בצאתו מהתיבה). אלא שהכל במידה ובאופן נקודתי ומקומי. כעונש וכלימוד לקח לאדם ובמטרה להחזירו בתשובה. גם במטרה למנוע שוב הרס טוטלי.
- קטע זה לקוח מהמשנה במסכת תענית פרק ב משנה א, ראו שם.
- אנשי נינוה השתמשו בבהמות כטיעון כלפי שמיא בתפילתם: אם אין אתה מרחם עלינו, אף אנו לא נרחם עם בהמותינו שגועות בבכיה אמהות מול עגליהם. רש"י על אתר מסביר: "אם אין אתה מרחם וכו' - כלומר: כשם שאתה אומר לרחם על אלו, דכתיב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו - כן תרחם עלינו". ופירוש שטיינזלץ מוסיף: "אם אין אנו ראויים לרחמים – בעלי החיים לפחות ראויים לרחמים". ראו כמה פעמים מוזכרות הבהמות בספר יונה, כולל הפסוק האחרון! מדרש זה על אנשי נינוה ובהמותיהם סוגר את שרשרת המדרשים שהבאנו וסוגר מעגל עם המדרשים בהם פתחנו. במבול, הבהמה נמחתה עם האדם כי מי צריך בהמה (ועולם) אם אין אדם. אך בנינוה, הבהמה הצילה את האדם, בטענה הפוכה כלפי הקב"ה: אם אינך יכול להמית את הבהמה שהרי במה חטאה, אף את האדם לא תמית רק תסלח. ראו דברינו אנשי נינוה ביום הכיפורים, שם הרחבנו בנושא תשובת אנשי נינוה, כולל שיטת הירושלמי שלא מקבל תשובתם משום שהייתה "תשובה של רמיות". הירושלמי גם מוסיף את הביטוי: "חציפא נצח לכשירה", היינו החצוף, מי שמעיז פנים, מנצח את הכשר, את הישר. אבל דווקא רמאות זו של אנשי נינוה מעלה את ערך הסליחה בזכות הבהמות. וכפי שנחתם ספר יונה בדברי הקב"ה: "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה". אם במבול לקתה הבהמה והסביבה כולה בשל חטאי האדם, בספר יונה שאנו קוראים ביום הכיפורים, נסלח לאדם (גם) בזכות הבהמה.
- זכרו של המבול ותוצאותיו נשתמרו בימי הסליחות והרחמים גם במוטיב התשובה ויכולת התיקון. במבול בו הקב"ה מחה את כל היקום, הוא כביכול ניצח אך באמת הפסיד. בראש השנה בו הקב"ה דן וסולח לעמוסיו ומוחל לאוהביו, הוא לכאורה מפסיד, אך באמת יוצא נשכר. לא עוד מבול ומחיית העולם, אלא תשובה ותיקון שמשמרים את העולם ועושים את הקב"ה "נשכר" מעולמו ובעולמו אשר ברא.