וינחם ה' כי עשה את האדם

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: (בראשית ו ו-ז).1

לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: (במדבר כג יט).2

שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ … וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: (שמות לב יב-יד).3

 

ספרי דברים פיסקא שכו, פרשת האזינו

"כי ידין ה' עמו" – כשהקב"ה דן את האומות, שמחה היא לפניו, שנאמר: "כי ידין ה' עמו".4 וכשהקב"ה דן את ישראל, כביכול תֵּהוּת היא לפניו, שנאמר: "ועל עבדיו יתנחם". ואין נחמה אלא תהות, שנאמר: "כי נחמתי כי עשיתים" (בראשית ו ז). ואומר: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך" (שמואל א טו יא).5

רש"י בראשית פרק ו פסוק ו

דבר אחר: "וינחם" – נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למידת הדין.6 עלה במחשבה לפניו: מה לעשות באדם שעשה בארץ? וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות: "ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג יט), "ועל עבדיו יתנחם" (דברים לב לו), "וינחם ה' על הרעה" (שמות לב יד), "נחמתי כי המלכתי" (שמואל א' טו יא) – כולם לשון מחשבה אחרת הם.7

בראשית רבה פרשה כז סימן ד

"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" (בראשית ו ו)8 – רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר: תַּוְהוּת היתה לְפָנָי שבראתי אותו מלמטה. שאילו בראתי אותו מלמעלה, לא היה מורד בי.9 רבי נחמיה אמר: מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד בי את התחתונים, כך היה ממריד בי את העליונים.10

אמר ר' אַיְבוּ: תַּוְהוּת היתה לְפָנַי שבראתי בו יצר הרע, שאילולי לא בראתי בו יצר הרע, לא היה מורד בי. אמר רבי לוי: מתנחם אני שעשיתי אותו וניתן בארץ.11

"ויתעצב אל לבו"12 – אמר רבי ברכיה משל למלך שבנה פלטין ע"י אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו. על מי יש לו להתכעס, לא על אדריכל? כך: "ויתעצב אל לבו". אמר ר' אסי: משל לשר שעשה סחורה על ידי סרסור והפסיד. על מי יש לו להתרעם, לא על הסרסור? כך: "ויתעצב אל לבו".13

גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו: אין אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד?14 אמר לו: הן. – והרי כתוב: "ויתעצב אל לבו"! אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: מה עשית? אמר לו: שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו: בשעת חדווה – חדווה, בשעת אבל – אבל. אמר לו: כך מעשה לפני הקב"ה. שאמר רבי יהושע בן לוי: שבעה ימים נתאבל הקב"ה על עולמו, קודם שלא יבוא מבול לעולם. מאי טעם? – "ויתעצב אל לבו", ואין עציבה אלא אבילות. כמו שאתה אומר: "נעצב המלך על בנו" (שמואל ב יט ג).15

מדרש תנחומא פרשת שמיני סימן א

אמר להם משה לאהרן ולבניו: שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם … שכך שמר הקב"ה שבעת ימים אבילות עד שלא הביא את המבול כביכול. ומנין שנתאבל שנאמר: "וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו" (בראשית ו). ואין עציבה אלא אבל שנאמר: "כי נעצב המלך על בנו" (שמואל ב יט) … באותה שעה שמר הקב"ה שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול שנאמר: (בראשית ז) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ.16

מסכת סנהדרין דף קח עמוד א

"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", כי אתא רב דימי אמר: אמר הקב"ה, יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ.17 מאי משמע? כתיב הכא: "וינחם ה' " וכתיב התם: "וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ כא).18 ואיכא דאמרי: לא יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ; כתיב הכא: "וינחם" וכתיב התם: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב יד).19

רמב"ן בראשית פרק ו פסוק ו

וינחם ה'. ויתעצב אל לבו – דברה תורה כלשון בני אדם.20 והענין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם. וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם21 … ובבראשית רבה (כז ד) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב.22 והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים.23

ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) בראשית פרק ו פסוק ו

"וינחם ה' כי עשה את האדם". מקשין והא כתיב: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם"! ויש לומר ששלושה ענייני נחמה הן: אחת, כשאדם נודר לחברו טובה או רעה ויש לאל ידו אלא שמתחרט – זהו דבר כזב. השנית, המתחרט מחמת האונס שאין ספק בידו לקיים את דברו. על אלה שתים נאמר: "לא איש אל ויכזב", אלא מקיים את דברו. "ובן אדם ויתנחם" כי הוא לא יכול. ועוד יש נחמה שלישית הנקראת סופר"א פנצאר"י בלע"ז ואינה באה מחמת קיצורו של נודר.24 כגון שיגזור הקב"ה פורענות; ודאי על דעת כן נגזר: אם יעמדו במרדם ואם ישובו מרשעם ישוב ה' מחרון אפו. כדכתיב בספר ירמיה: "רגע אדבר וכו' ושב הגוי ההוא וכו' ". אף זה "וינחם", כך הוא. כלומר, מחשבה אחרת יש בלבו. לא ששב ממחשבתו הראשונה חלילה וחס, כך מצאתי כתוב.25

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת נח [המתחיל בדף לד עמוד ב]

"אלה תולדות נח" – מה כתיב למעלה מהענין? "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו". רבי אליעזר אומר: בוא וראה שאין כמידת בשר ודם מידותיו של הקב"ה. מידת בשר ודם עושה מה שעושה ולאחר כן מתחרט ומתעצב ממנו. יכול אף הקב"ה כן? תא שמע: דכתיב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל טו), והזהיר לאדם ואמר: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (שם יט). ואם הוא הולך בדרך רע, הוא בעונו ימות, שנאמר: "עונותיו ילכדונו את הרשע" (משלי כב כב).26 כך כתיב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו ה) – אמר הקב"ה: אני רואה כי כולם מחוייבים, ואם יכלו ברעתם הרי יאבד עולמי.27 כיון שראה לנח ובניו שהיו צדיקים ויישאר פליטה בעולם – התנחם ושמח.28 וא"ר אליעזר: האי וינחם לשון נחמה הוא, וכן כל וינחם שבתורה לשון נחמה הוא – רואה את הרע ורואה את הטוב ומתנחם עם הטוב. א"ל ר' עקיבא: לדבריך מאי ויתעצב אל לבו? א"ל: בוא וראה מידת רחמנותו של הקב"ה. כי אף על פי שהתנחם, לקח עצבון על אבדת הרשעים. שאע"פ שהיו רשעים אינו חפץ במיתתן ולא היתה שמחה לפניו.29

בראשית רבה לג ג, פרשת נח

"ויזכור אלהים את נח" – אמר ר' שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין. בכל מקום שנאמר: "ה' " – מדת רחמים: "ה' ה' אל רחום וחנון" (שמות לד ו)  וכתיב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ … וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' " (בראשית ו).30 אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת רחמים. בכל מקום שנאמר "אלהים", הוא מדת הדין: "אלהים לא תקלל" (שמות כב כז), "עד האלהים יבוא דבר שניהם" (שם ח), וכתיב: "וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו" (שמות ב כז), " ויזכור אלהים את רחל" (בראשית ל כב).

"ויזכור אלהים את נח" – מה זכירה נזכר לו? שזן ופירנס אותם כל י"ב חודש בתיבה. "ויזכור אלהים את נח", והדין נותן – בזכות הטהורים שהכניס עמו בתיבה.31

אוצר מדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו [המתחיל בעמוד 162]

ה' דברים הקב"ה מתחרט שבראם: כשדיים עכו"ם ויצר הרע וגלות ודור המבול. כשדיים מנין? שנאמר: "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" (ישעיה כג יג). עכו"ם מנין? שנאמר: "ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל" (איוב יב ו). יצר הרע מנין? שנאמר: "ואשר הֲרֵעוֹתִי" (מיכה ד ו). גלות מנין? שנאמר: "ועתה מה לי פה כי לוּקח עמי חנם" (ישעיה נב ה). דור המבול מנין? שנאמר: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" (בראשית ו).32

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (בראשית ח כא).33

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: תם ולא נשלם. עוד רבים וטובים דנו בפסוקים אלה ולא את כולם יכולנו להביא. כמו שאמר הכהן הגדול בקריאת התורה ביום הכיפורים: "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן". יותר ממה שהספיקונו לשאוב ולאסוף, כתוב ואצור במקורות המים החיים.

עדכון אחרון: 03/10/2018

הערות שוליים

  1. בסדר הקריאה הקדום בארץ ישראל, לפיו חולקה התורה למספר רב של סדרות קריאה קטנות, בערך פי שלוש ממספר הפרשות שלנו, עברו שלוש שבתות בין הסדרה הראשונה בה מסופר על בריאת האדם בצלם אלהים ובין התנחמות הקב"ה על שברא את האדם. ראה אתר סידרא. אבל בסדר הקריאה שלנו, נקראים שני אירועים אלה ברצף אחד, בפרשה אחת, והשומע מצטמרר: הכיצד? איך זה שהקב"ה מתנחם על מעשיו ובפרט על בריאת האדם אשר נברא בצלמו? זה עתה נברא וכבר נגזר דינו להימחות?
  2. הנה דווקא מפי בלעם הרשע דברים נחרצים וברורים: הקב"ה איננו בשר ודם שמשנה תדיר את דעתו. כך גם דברי שמואל לשאול: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א טו כט), אך דא עקא, שמספר פסוקים קודם אומר ה' לשמואל: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים". אז הקב"ה ניחם או לא ניחם? משנה דעתו, אולי בנסיבות מסוימות (כגון אם אדם עושה תשובה או לחילופין אם פרק עול והרשיע מאד), או לעולם לא? בנושא זה הארכנו לדון בפרשת בלק בדברינו לא איש אל ויתנחם. שם התמודדנו עם הנושא הכללי של התנחמות הקב"ה, הכיצד? הרי אין הוא בשר ודם שמתחרט ומתנחם על מעשיו או על החלטותיו. הפעם נבקש להתמודד עם התנחמות הקב"ה הספציפית בפרשתנו על בריאת האדם, או המשך קיומו.
  3. שני "וינחם ה' " יש בתורה: בפרשתנו הנ"ל ובפרשת כי תשא בחטא העגל. התנחמות הקב"ה שם היא לטובה, הקב"ה ניחם על הרעה, ועניין זה מודגש במדרשים ופירושים שהבאנו בדברינו לא איש אל ויתנחם בפרשת בלק. כדברי מדרש במדבר רבה כג ח שם: "לא איש אל ויכזב – בטובה; כשהוא אומר להביא טובה על ישראל ... וכשהוא אומר להביא רעה, חוזר בו: ההוא אמר ולא יעשה". ויש עוד שני "וינחם" לטובה במקרא: האחד בספר יונה שנזכיר להלן והאחר בשמואל ב פרק כד, בעת המגפה שבאה בעקבות מניית העם ע"י דוד: "וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ". כל אלה מקשים על "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" בפרשתנו, שהיא לרעה: מה פשר התנחמות זו על בריאת האדם? מה פירוש הדבר שהקב"ה נעצב אל לבו? מדוע לא נמצא מי שילמד זכות על בני האדם ויגרום לקב"ה להתנחם על עצבונו שברא את האדם ועל רצונו למחות את מין האדם (את היקום כולו)? איפה היה משה של אותו הדור? ראה אגב הרמז למשה במדרשים על הפסוק: "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו ג), בהקשר חטאי בני האלהים עם בנות האדם. שם נסלח לבני האדם, אלא שנקצבו ימיהם למאה ועשרים שנה, וכאן הכחדת המין האנושי כולו?! אמנם, מוסיף המקרא מיד בסמוך: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' ", בפסוק שחותם את הפרשה (ואת הסדרה), האם זו נחמה? האם צדיק אחד יכול להציל את כלל המין האנושי?
  4. היינו ידון את העמים על מה שעשו לעמו (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת האזינו). וברש"י בראשית מט טז, בברכת שבט דן: "דן ידין עמו - ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו (דברים לב לו) כי ידין ה' עמו". "כי יריב את ריבם מיד עושקיהם" (רש"י על הפסוק בהאזינו). בחרנו לפתוח במדרש ספרי דברים על מנת לחבר את ספר דברים אותו סיימנו בשמחת תורה עם ספר בראשית בו אנו פותחים מחזור קריאה שנתי חדש. חיבור ספרי התורה ופרשותיה הוא מעגלי ולא חד-כיווני. מבראשית לדברים וגם מדברים לבראשית, בפרט משירת האזינו לפרשת בריאת העולם ("יצב גבולות עמים", "ימצאהו בארץ מדבר").
  5. נראה ש"תהות" כאן היא במשמעות של מחשבה שנייה או שינוי דעת או אפילו התחרטות. אצל עם ישראל בשירת האזינו - מחשבה שנייה ושינוי דעה לטובה, אבל בפרשתנו ואצל שאול (ושמואל) - שינוי דעה והתחרטות לרעה. (ועל השמחה אצל אומות העולם, לא נדון כאן). משמע, הקב"ה יכול לתהות בדעתו ואף לשנותה כליל, הן לטובה והן לרעה. אבל אנחנו בספר בראשית ולא בספר דברים. בספר בראשית, בטרם הופעת עם ישראל על בימת ההיסטוריה, "אומות העולם" הם המין האנושי כולו. עדיין אין את המצב של "ישראל" כנגד "אומות העולם", שהמדרשים מרבים לדרוש בו. "תהות" לרעה כאן היא על עצם בריאת האדם! גם התהות על המלכת שאול היא שאלה גדולה, עצם הרעיון שהקב"ה תוהה, אבל אנחנו בפרשת בראשית שכאמור ראשיתה בבריאת "צלם אלהים" - "נזר הבריאה" - מי שחכמתו גדולה מחכמת המלאכים (בראשית רבה יז ד), וסופה "כי ניחמתי כי עשיתים". הכיצד? "מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר", כלשון התלמוד.
  6. ראה להלן המדרשים, כגון בראשית רבה לג ג: "אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין".
  7. למרות הבדלים ברורים, נראה שרש"י ממשיך את הקו של מדרש ספרי (החלק השני שם) כשהוא מעדיף את המונח "עלה במחשבה" במקום "תהות", ומסביר שהשינוי הוא ממידת הרחמים למידת הדין. אך דא עקא, שהרי כל בריאת האדם הייתה בזכות שגברה מידת הרחמים על מידת הדין! ראה בראשית רבה ח ד: "מה עשה הקב"ה? הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו, ושיתף בו מדת רחמים ובראו". אז מה כעת? חזרה מידת הדין וניעורה? זאת ועוד, רש"י מוסיף את הפסוק בפרשת בלק: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם", שהוא אמנם סיוע לשוני שלהתנחם הוא להימלך, אבל בכך מוסיף רש"י שמן למדורת השאלה שלנו. בלעם אומר שזה בדיוק ההבדל בין הקב"ה ובני האדם (כמו שאומר גם שמואל, ראה הערה 2)! לא נראה שיש מי שלא מסכים עם דבריו אלה של בלעם ואומר שהם חלק מניסיונו לקלל ולקלקל. נראה שבינתיים יש לנו יותר שאלות מתשובות, אלא אם נסכם את דברי מדרש ספרי ורש"י ונאמר שאכן הקב"ה כן נמלך לעתים בדעתו, באופן שאנו כבני אדם מבינים. בתוך השאלה, מצויה התשובה. וכבר הערנו במספר מקומות שבמילה "מלך" מקופלת המילה להימלך. רק מלך יכול להימלך בדעתו ולשנותה. זו הפררוגטיבה שלו כשליט. והפסוק בשמואל: "ניחמתי כי המלכתי את שאול" ייקרא כעת: נמלכתי כי המלכתי ...
  8. ראה ציטוט מדרש זה בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת בראשית - נח פרק ו סימן ו אשר פותח בשאלה: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ - והא כתיב: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כג יט), ואומר כי לא אדם להינחם (ש"א טו כט)?! אלא מאי וינחם ..." והוא עובר למדרש בראשית רבה לתשובות שר' יהודה ור' נחמיה מציעים. מדרש בראשית רבה, שהוא וודאי המקור, איננו מרגיש צורך לפתוח בשאלה, נראה שהיא מובנת מאליה, והוא ניגש ישר להצעות החכמים לתשובה.
  9. אנחנו חוזרים לעניין התהות או התוהות שראינו בספרי. ר' יהודה סבור שתהות הקב"ה היא על כך שברא את האדם מהאדמה, מהעולם הארצי. אילו ברא אותו מהעולמות העליונים (כמלאך?) אולי לא היה חוטא. ראה בראשית רבה פרשה ח (בדברינו נעשה אדם) הוויכוחים עם המלאכים על בריאת האדם, חששם שיהיה עדיף מהם, והשלכת האמת (והשלום) לארץ על מנת לברוא את האדם.
  10. "וינחם" לשיטת ר' נחמיה הוא במשמעות חיובית של מי שמצא נחמה! הקב"ה מתנחם, מוצא ניחומים, בכך שברא את האדם מהארץ (מהאדמה) ולא מהעולמות העליונים. בדרך זו נראה להלן פרשנים ומדרשים נוספים. לא תַּוְהוּת ולא מחשבה שנייה ולא חרטה, אלא נחמה, גם אם נחמה פורתא ובדיעבד, גם אם נחמה תמוהה: "שלא היה ממריד בי את העליונים".
  11. אפשר היה להמשיך את הדרשה לעיל שיש נחמה בכך שיצר האדם הוא שמחטיא את האדם, אבל ר' איבו מחזיר אותנו ל"ויתנחם" במשמעות הפשוטה של חרטה ומחשבה שנייה. תַּוְהוּת או תְּהוּת הם מלשון תהייה. ועדיין, אין הקב"ה תוהה על עצם בריאת האדם, אלא על נטיעת יצר הרע בו (ראה המדרשים על "וייצר את האדם", למה נכתב עם שני יו"דין). בכך אולי דומה מדרש זה בכל זאת לדרשת ר' נחמיה לעיל, על בריאת האדם מלמטה. והרוצים לפלפל ולהעמיק ולקשר את התַּוְהוּת או התְּהוּת עם התוהו שלפני בריאת העולם, מוזמנים לעשות זאת בעצמם.
  12. הקטע בפסוק: "ויתעצב אל לבו", קשה לא פחות מהקטע: "וינחם ה' כי עשה את האדם". מה פירוש שהקב"ה נעצב? מהו לבו? ראה פירוש רס"ג שהופך את הלב אל בני האדם: "והביא העצבון אל לבם". ראה גם תרגום אונקלוס כאן שסוטה מתרגום מדויק של מילות הפסוק שלא כמנהגו: "ואמר במימריה למתבר תוקפהון כרעותיה". ראה גם פירוש חזקוני על הפסוק: "ויתעצב אל לבו - אאדם קאי, הקב"ה נתעצב בשביל לבו של אדם, שהיה חושב מחשבות רעות, כמו: כי נעצב אל דוד (יונתן) שפירושו בשביל דוד". אבל מדרש רבה לא מחפש פתרונות עוקפים כאלה.
  13. המדרש נשאר בפשוטו של פסוק ומעדיף להתמודד עם הקושי הגדול שהוא מציב. המדרש מנסה להעביר סכין חדה בין הקב"ה ובין לבו, בין המלך והאדריכל, בין השר והשליח (הסרסור). וכבר העיר על דברים אלה רמב"ן, בפירושו לפסוק זה: "והוא סוד גדול לא ניתן להיכתב". להלן נדון בפירושו של רמב"ן לפסוק ואולי נגלה את הסוד. לפני כן, ראה איך מתמודד מדרש תנחומא (בובר) פרשת נח סימן ד, שבנוי ע"ג מדרש בראשית רבה, עם הקושי של ויתעצב אל לבו: "אמר ר' אבהו: לא נתאבל אלא על לבו של אדם. כאדם שעשה דבר רע וידע שלא עשה דבר יפה, והוא אמר מה עשיתי". מיהו "האדם" שעשה דבר רע?
  14. ובנוסחאות אחרות: אפיקורס אחד. ראה הלשון החריפה בפירוש הדר זקנים (בעלי התוספות) לפסוק: "וינחם ה' כי עשה את האדם - כאן המינים פוקרים, דכתוב אחר אומר: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ועוד שאל מין אחד לר' יהושע: כיון שעתיד להחריבו, למה בראו?". האם שימש פסוק זה לוויכוח עם המינים (הנוצרים)? כל היודע דבר בעניין זה, אנא יחכימנו.
  15. המלך הוא דוד שנעצב על מותו של אבשלום בנו האהוב ובכה בקול לעיני כל: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי". אע"פ שזה מרד בו ובא אל פילגשיו בפרהסיה. אך זו דוגמא קשה, שהרי על כך בא יואב והוכיח קשות את דוד: "הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ ... לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ ... כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ". העצב של דוד, פרט לכך שגם פה מדובר בבן שמרד, הוא השוואה לא טובה לעניינינו ונראה שהוא מובא כאן רק לשם הפירוש שעצב (עציבה בלשון המדרש) הוא אבילות. לעצם העניין, מה עונה ר' יהושע בן קרחה לגוי? מה פשר ההשוואה עם ילד שנולד שסופו למות מוות טבעי בבוא ימיו? הרי פה מדובר בהרס העולם! ובכל מקרה, מה פשר ההשוואה עם בשר ודם? הקב"ה שמח כשברא את העולם וכעת הוא מצטער ואבל? האדם המאמין שמח כשהוא שמח ואבל כשהוא אבל, מקבל את הטוב ואת הרע, כפי שאמר איוב לאשתו, כי הוא מאמין בהשגחה! אבל הקב"ה, אין מי שמשגיח עליו.
  16. אגב המדרש הקודם והפסוק על דוד, הבאנו דרשה זו לפיה מקור שבעת ימי האבל הוא במבול. מהקב"ה שישב באבל על העולם (עוד לפני תחילת המבול ויש שמקשים על עניין זה, כיצד ישב שבעה מראש). ראה מקור אחר לעניין זה, מהאבל שעשה יוסף ליעקב אביו, בראשית נ י: "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים". מה בא מדרש זה ללמדנו? ראשית, שעניינו של המדרש לעתים איננו בשאלות הפילוסופיות הגדולות, כי אם בהליכות עולם ובדרך ארץ. עד שאתה תמה ומשתומם איך זה שהקב"ה נעצב אל לבו, למד מכאן דרך ארץ להלכות שבעה. מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא ישב שבעה, אף אתה תשב שבעה. שנית, בכיוון ההפוך, למד ממדרש זה רעיון פילוסופי-מוסרי גדול מאד: כל אדם שנפטר הוא עולם ומלואו שחרב. כל אדם שנפטר הוא כמו אסון המבול לקרוביו ואוהביו, כאילו חרב עליהם כל העולם. נחזור לנושא שלנו.
  17. הדגש בפסוק הוא על המילה "בארץ" - האדם נוצר מהאדמה, מהארץ, לפיכך סופו שייקבר באדמה – בארץ: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (הגם שפסוק זה נאמר אחרי חטא עץ הדעת טוב ורע). רבי יהודה, בבראשית רבה לעיל, סובר שתוהות הייתה לו לקב"ה על שברא את האדם מלמטה. רב דימי בגמרא, כר' נחמיה לעיל, סבור שאדרבא, טוב עשה הקב"ה שברא את האדם מהארץ – מלמטה.
  18. לפיכך, "וינחם ה' " הוא במובן החיובי של נחמה, כמו יוסף שניחם את אחיו (ראה דברינו לו ישטמנו יוסף בפרשת ויחי). כשיטת ר' נחמיה בבראשית רבה לעיל, אבל בהפוך. הנחמה היא שהאדם נברא מהארץ.
  19. אנחנו חוזרים לשאלה הגדולה של "וינחם ה' כי עשה את האדם", "ויתעצב אל לבו" ולא מרפים ממנה. הדעה השנייה בגמרא, "איכא דאמרי", לא מקבלת את הפתרון שמציע רב דימי. אין שום דבר יפה בהתקנת קברות בארץ לבני האדם. ראה פירוש רש"י שם:" דאפשר היו חוזרין". ופירוש שטיינזלץ: "שלא ראוי היה להם להיברא על מנת להישמד". ההקבלה של "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" עם "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" איננה רק לשונית, להראות ש"וינחם" הוא לשון חרטה כפי שכבר ראינו לעיל, אלא גם תמיהה והעצמת השאלה שלנו: מדוע לא נסלח לדור המבול? למה לבני ישראל שעשו את העגל "וינחם" לטובה ולדור המבול "וינחם" לרעה? "וינחם" על שבכלל ברא את האדם? למה לאנשי נינוה: "וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה: (יונה ג י) – אלהים, מידת הדין סלחה, ולדור המבול "וינחם ה' " – מידת הרחמים הפכה למידת הדין ולא רק שלא סלחה אלא הפכה לתהות על עצם בריאת האדם? ראה דברינו אנשי נינוה ביום הכיפורים.
  20. הצעה זו כבר העלה אבן עזרא בפירושו לפסוק זה שמתמודד עם הפסוק בפרשת בלעם: "ידוע כי לא אדם הוא להינחם, רק דברה תורה בלשון בני אדם". אלא ששם זו אמירה כללית על האלוהות ואילו כאן מדובר במעשה, במבול שבא בעקבות התנחמות הקב"ה. מה יחשבו בני האדם על מעשה האלוהים?
  21. התקופה לפני המבול היא תקופה בלי נביאים שיעמדו בין הקב"ה ובין העם ויורו לו את דרכיו ויקראו לו לשוב בתשובה. לאנשי דור המבול לא נשלח יונה ולא ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנשלחו לעם ישראל (מגילה יד ע"א, ולא כ"כ הצליחו). ובאמת, למה לא נשלח להם שליח להזהירם? ואיפה נח בעניין?
  22. ראה דברי פירוש כלי יקר, לאחר שהוא מביא את המדרש ואת דברי רמב"ן הנ"ל: "וענין נחמה זו וענין ויתעצב אל לבו הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו האריכו בו למעניתם כל החוקרים. זה אומר בכֹה וזה בכֹה וכולם כמתנבאים. וכן הרבה ענינים בתורה סתומים וחתומים אשר בכולם לבי אומר וגו' שלא להאריך בדרושים אלו כי ילאה השכל האנושי מלהשיגם. כי כל הספיקות ההם באים לנו מצד שאנו משערים ידיעתו יתברך לידיעתנו, והכתוב אומר בהיפך זה: כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' (ישעיה נה ח). ואיך נוכל לעמוד על מחשבתו יתברך הבלתי נודעת אצלינו ואין בידינו כח לשער אותה?".
  23. מתחילת פרק ו שבסוף הפרשה, חטא בני האלהים עם בנות האדם, עד סוף הפרשה – מופיע שם הוויה. מתחילת פרשת נח עד סוף פרק ו – שם אלוהות. פרק ז – שוב שם הוויה. פרק ח, ביציאה מהתיבה – שם אלוהות. ואחרי המבול, שוב שם הוויה. וכבר חקרו רבים וטובים עניין זה (בדומה לשם הוויה ושם אלוהים בפרקים א ו-ב בבראשית), ראה למשל פרקי בראשית לרב מרדכי ברויאר. נראה שרמב"ן מגלה טפח ומכסה טפחיים ורב הנסתר על הגלוי. התבוננו ולא התבוננו. אלא אם נאמר שהוא מצטרף להצעת המדרש ורש"י שמידת הרחמים נהפכה כאן למידת הדין (כפי שראינו לעיל ונראה עוד להלן)
  24. סופר"א פנצאר"י זה בלטינית או איטלקית של המאה ה-15: supra pensari - מחשבה עליונה (תודה לישראל יובל על סיועו בתרגום). מחשבה כזו, שעשויה לבטל מחשבה קודמת, איננה בשל קוצר ידו של הנודר מסיבה פנימית או חיצונית.
  25. פירוש זה של ברטנורא טעון פירוש ולא זכינו להבינו עד סופו. בדבריו "מצאתי כתוב" הוא כנראה מכוון לפירוש הדר זקנים (בעלי התוספות), במדבר כג ט: "לא איש ויכזב ובן אדם ויתנחם", שמדבר גם הוא על שלושה מיני נחמה ושם הדברים פשוטים יותר. נראה שכוונת ברטנורא כאן היא שהמחשבה הבסיסית, כמו להביא פורענות או לברוא את האדם, אינה משתנה. אלא שכבר בתוכה טמונה מחשבה אחרת, 'מחשבה עליונה' שיכולה לבטל אד-הוק את המחשבה הבסיסית, אבל לא לעוקרה מן היסוד. כך הוא לטובה, כאשר הקב"ה ניחם על הרעה אם עשו תשובה וכך גם לרעה חו"ח אם נחתם עוונם. ראה כל המדרשים על חטאיהם הכבדים של דור המבול כגון תנחומא בראשית יב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם, שנו רבותינו: בעון זימה אנדרלמוסיא באה לעולם וסָפָה הטובים והרעים ... הכל הקב"ה מוותר חוץ מן הזימה". וכן: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י, סנהדרין קח ע"א). אבל הרעיון הבסיסי של בריאת האדם לא משתנה עקב המחשבה האחרת שדור מסוים חטא באופן כל כך כבד, כמו שהפורענות הצפויה לא תיעלם אם ישובו מהתשובה ויחזרו לחטוא. האם זהו פירוש המשל על המלך והאדריכל, השר והסרסור? האם גילה ברטנורא את שהסתיר רמב"ן? נשמח להחכים מדולי המים. עד אז, נסכם דברים אלה, אשר חותמים את פירוש ברטנורא לפרשת בראשית, בסיומת המחורזת שלו, שאולי גם היא רמז לפתרון: "עוטה כשלמה אורה, תמכתני בסדר בראשית ברא. כן תמציא למחשבתי מנוח, ועזרני באלה תולדות נח". האם נח הוא התשובה? העובדה שהעולם לא נחרב בסופו של דבר והיה קימום מחדש אחרי המבול?
  26. תשובה ראשונה, לא סופית, שנותן פירוש הזוהר לשאלתנו היא כח הבחירה שניתן לאדם! מרגע שנברא האדם, במידת הרחמים או בשיתוף מידת הדין, ברצון המלאכים או חרף התנגדותם, כנגד האמת והשלום ובשיתוף החסד והצדקה (בראשית רבה ח ה) – מרגע שנברא, הוא אדון לגורלו וכביכול אין לקב"ה שליטה על מעשיו. הקב"ה יכול רק להשיא לו עצה: "ובחרת בחיים". רעיון זה מפותח גם בפירוש הדר זקנים שכבר הזכרנו בהערה 25 לעיל על ברטנורא. הנחמה השלישית תלויה רק באדם, אם יעשה תשובה או לא: "נחמה זו אינה תלויה כלל בבורא, כי הקב"ה אינו מתנחם כלל, שהכל יודעים דאדעתא דהכי נדר".
  27. וזה בלתי אפשרי. מה שנכון לאדם היחיד, אולי גם לקהילת אנשים, לעיר שלימה ולארץ (נינוה, עיר הנדחת), אינו נכון בהכרח למין האנושי כולו. ראה גם הביטוי בחז"ל: "יאבד עולמו מפני השוטים? אלא הנח העולם שינהגו כמנהגו והשוטים שקילקלו יבואו ויתנו את הדין" (תוספתא עבודה זרה פרק ו הלכה ז).
  28. נח הוא הנחמה, כפי שנראה גם להלן.
  29. נח הוא הנחמה והעצב הוא על השמדת העולם. אחרי המבול, אחרי נח, יבואו אברהם והאבות, חסידי אומות העולם, מתן תורה והנביאים, שחסרו לפני המבול ויאמרו: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה ... כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (יחזקאל פרק יח). וחז"ל יוסיפו: "אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים" (מגילה י ע"ב).
  30. שבפסוקים הראשונים של פרק ו, בכעס הקב"ה על בני האלהים ודור המבול, הכל בשם הוויה ולא בשם אלוהות. ראה הערתנו 23 לעיל על פירוש רמב"ן.
  31. הפסוקים הקשים שהבאנו בראש הדף מסתיימים בפסוק החותם את הפרשה ומשמש מבוא לפרשה הבאה: "ונח מצא חן בעיני ה' ". האם נח הוא באמת הנחמה והתקווה? האם אפשר לומר שהצלת נח ומשפחתו עומדת כנגד איבוד העולם וכל שאר בני האדם, גם אם היו רשעים גמורים שמלאו את הארץ חמס וזימה והפכו את מידת הרחמים למידת הדין? האם הצלת נח יכולה לתת מענה, ולוא חלקי לשאלתנו על התנחמות הקב"ה על בריאת האדם ועל התעצבותו? הנה, לא כל המין האנושי נמחה. יש הצלה פורתא. זו שאלה גדולה, שמתחדדת עוד יותר כאשר נבחן את מדרשי חז"ל על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה' " ונראה שאין הם דורשים זאת לשבחו כל כך. ראה למשל גמרא סנהדרין קח ע"א: "תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה' ". רש"י אומר שם: "דריש סמוכים", אבל מדרש בראשית רבה כח ט דורש סמיכות זו לגנאי: "כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן – אתמהא! אלא אפילו נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן". ובבראשית רבה כט ג: "ונח מצא חן, הוא מצא, הקב"ה לא מצא". אבל עובדה שנח שרד וזן ופירנס את כל החיה והבהמה שמהם שוב ייבנה העולם, ובכך הציל לא רק את המין האנושי, אלא כביכול את הקב"ה מהתהות, ההתנחמות והחרטה שלו על שברא את האדם. מי שמהלל נח על כך הוא רמב"ן שהבאנו לעיל, שלאחר שמתקשה בפסוקים: "וינחם ה' ... ויתעצב אל לבו" מפרש בפסוק ח הסמוך שם: "וטעם ונח מצא חן בעיני ה' - שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים ... והזכיר זה כנגד מה שאמר בדורו שהיו כל מעשיהם לעצבון לפניו יתברך, ואמר בו שהיה לחן בעיניו. ואחר כן סיפר מדוע היה טוב לפני האלהים, כי היה צדיק תמים".
  32. "אוצר מדרשים הוא לקט של כמאתיים מדרשים קטנים שנדפסו במקומות שונים, כולל מדרשים שספק אם הם מוסמכים, שהוציא לאור 'בעל האוצרות' הרב יהודה דוד אייזנשטיין בניו יורק בשנת תרע"ה (1915). חלקם נלקט מתוך אוסף מדרשים שקיבץ אהרן ילינק בשישה חלקים שנקרא 'בית המדרש' " (הגדרה מתוך מאגר השו"ת של אונ' בר אילן). לפיכך, אפשר אולי לתהות על הלשון הבוטה שהוא נוקט כאן, שהקב"ה מתחרט על דברים שברא. אבל מדרש זה נשען על דרשה בירושלמי תענית פרק ג הלכה ד: "שלושה ברא הקב"ה ותהא שבראן, ואילו הן: כשדים וישמעאלים ויצר הרע". ובתלמוד הבבלי סוכה נב ע"ב: "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן: גלות, כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע". הוספת הדבר החמישי שעליו מתחרט הקב"ה: דור המבול, אינה איפוא דבר בוטה ויש לו סיוע אם לא סמך ממש במדרשים 'מוסמכים'. "וינחם ה' כי עשה את האדם" איננו המקרה היחידי של התנחמות, תהות, מחשבה אחרת או התחרטות של הקב"ה. הפסוק בספר מיכה: "ואשר הרעותי" הוא חריף עוד יותר וכבר נדרש במקומות רבים וראוי לדף בפני עצמו. ראה גמרא ברכות לא ע"ב על אליהו שהטיח דברים כלפי מעלה, כשאמר: "ואתה הסיבות את לבם אחורנית", וחזר הקב"ה והודה לאליהו, שנאמר: "ואשר הרעותי". ראה דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך. אז אפשר שהתשובה היא שאכן הקב"ה מתחרט לעתים? הרי מי שמשגיח על העולם מחד גיסא, ונותן לבני האדם את כח הבחירה מאידך גיסא, לא יכול להיות דטרמיניסטי באופן מוחלט. והרי החריב כבר שישים עולמו לפני עולם זה (בראשית רבה ט ב). וכבר אמרנו מספר פעמים שרק מלך רשאי להימלך ולשנות את דעתו.
  33. אחרי כל ההסברים והפרשנויות, נראה שעדיין קשה לנו מאד להבין את הפסוק: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו", והקושי נותר בעינו. אבל אנחנו רואים שאחרי המבול יש הבטחה. לפני המבול הקב"ה נעצב אל לבו, אבל אחרי המבול הוא מתנחם אל לבו כשהוא אומר, בעצם נשבע: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה", "לא אוסיף עוד להכות את כל חי". גם אם היו דברים אלה בין הקב"ה לבין עצמו, במחשבה גבוהה זו או אחרת, בסוד שרפי קודש – עדיין נכתבו ונחתמו בספר התורה וגלויים לעיני כל (הרוצה להתבונן): השבר: "וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו" מחד גיסא, והתיקון והשבועה: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה", "לא אוסיף עוד להכות את כל חי", מאידך גיסא. בכך באנו אל השבועה שנשבע הקב"ה לנח, עליה הרחבנו בדברינו שבועת נח - קץ העונש הטוטאלי. השגחת הקב"ה על העולם, על האדם בפרט, לאחר המבול, שונה מהשגחתו לפני המבול. זה אולי הלקח החשוב מכל הנושא המורכב הזה.