אנשי נינוה

מים ראשונים: הכללת ספר יונה בתפילת יום הכיפורים, מוסיפה גוון מיוחד, אפילו קצת מפתיע, ל'עיצומו של יום', שכולו מוקדש לסליחה וכפרה פנימיים של עם ישראל. אם בראש השנה מצאנו 'סממנים אוניברסליים': במלכויות, של המלכת הקב"ה על כל העולם; בזכרונות, של "מעשה עולם" ופקידת "כל יצורי קדם" עוד מימות  נח והמבול; בשופרות, הנשמעים באזני "כל יושבי תבל ושוכני ארץ" – יום הכיפורים מתכנס כולו בתוך כנסת ישראל. אפשר בשל גישה בדלנית של "ישראל והעמים", ואפשר בשל צניעות של אי לקיחת אחריות על חטאי העולם כולו ועל הצורך שלו בכפרה. די לנו אם נתמקד בחטאים שלנו. שלושה הווידויים של הכהן הגדול הם: "אני וביתי", "אני וביתי ובני אהרון עם קדושיך", ו-"עמך בית ישראל". אין אזכור של תשובה, סליחה ומחילה לכלל בני האדם ביום הכיפורים. לפיכך, יש בקריאה בספר יונה פן שונה ותוספת מיוחדת. מרבית הפרשנות והדרישה בספר יונה מתמקדים בדמותו ומעשיו של יונה: מי הוא יונה ולמה עשה מה שעשה, האמנם חשב שאפשר לברוח מהקב"ה למקום כל שהוא על פני האדמה וכו'. אך אנו נבקש להתמקד באנשי העיר נינוה. האם הם רק סטטיסטיים בסיפור שגם הוא 'עם הפנים פנימה' לעם ישראל ולדמות ותפקיד הנביא מישראל, או שגם הם וגורלם, מעשיהם ומחדליהם, גם אלה חלק מ'עיצומו של יום'.

וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת: וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם: וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד: וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה: (יונה פרק ג פסוקים ד-י).1

 

משנה מסכת תענית פרק ב משנה א

סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מַקְלֶה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין; וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה: וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא: "וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" ובקבלה הוא אומר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב יג).2

תלמוד בבלי מסכת תענית דף טז עמוד א

"ויתכסו שקים האדם והבהמה", מאי הוו עבדי? – אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד, אמרו לפניו: ריבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו – אין אנו מרחמים על אלו.3

"ויקראו אל אלהים בחזקה", מאי אמור? אמרו לפניו: ריבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע – מי נדחה מפני מי?4 "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם". מאי ומן החמס אשר בכפיהם? אמר שמואל: אפילו גזל מריש ובנאו בבירה – מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו.5

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א

אמר רבן שמעון בן לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו? רבי חונה בשם ר"ש בן חלפותא: העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ. והיו אלה גועים מכאן ואלה גועים מכאן.6 אמרו: אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים עליהם. זהו שכתוב: "מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר וגו' " [יואל א יח]. א"ר אחא: בערביא עושים כך.7

"ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה" [יונה ג ח] – מהו "בחזקה" אמר ר' שמעון בן חלפותא: חציפא נצח לכשירא,8 כל שכן לטובתו של עולם.9

"וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" [יונה ג ח] – א"ר יוחנן: מה שהיה בכף ידיהם החזירו, מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו.10

כתיב: "ְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יואל ב יג). אמר ר' יהושע בן לוי: אם קרעתם לבבכם בתשובה, אין אתם קורעין בגדיכם, לא על בניכם, ולא על בנותיכם, אלא על ה' אלהיכם. למה? "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה".11

ירמיהו פרק יח פסוקים ו-ח

הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל: רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד: וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ.12

שמות רבה פרשת כי תשא פרשה מה סימן א

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה" (שמות לג יב). זהו שכתוב: "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד" (ירמיה יח ז). מהו "רגע אדבר"? כהרף עין אני גוזר על האדם שימות, והוא עושה תשובה ואני מתנחם עליו, שנאמר: "וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ". (שם ח). ומי הם?13 אלו אנשי נינוה., מה כתוב בהם? "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" (יונה א ב) ואומר: "וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג ד). ואומר: "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם … הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה" (שם ה-ח). אמרו לפניו: ריבון העולם, הבהמה אינה יודעת כלום ואתה מזכה אותה, אף אנו חשוב אותנו כבהמה וזכנו כבהמה, שנאמר: "האדם והבהמה, הבקר והצאן, אל יטעמו מאומה( שם ז). מיד: " וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".14

בראשית רבה פרשת לך לך, פרשה מד סימן יב

ר' יודן בשם ר' אלעזר אמר: שלשה דברים מבטלים גזירות רעות, ואלו הם: תפילה וצדקה ותשובה. ושלושתם נאמרו בפסוק אחד: "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם" (דברי הימים ב ז יד).15 "ויתפללו" – זו תפילה. "ויבקשו פני" – הרי צדקה … "וישובו מדרכם הרעה" – זו תשובה. ואח"כ: "ואסלח לחטאם וארפא את ארצם".16

ר' הונא בשם רב יוסף אמר: אף שינוי שם ומעשה טוב. שנוי השם – מאברהם ושרה.17 מעשה טוב – מאנשי נינוה שנאמר: "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (יונה ג י).18

גמרא ראש השנה טז ע"ב

אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה … שינוי מעשה – דכתיב: "וירא האלהים את מעשיהם", וכתיב: "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".19

מדרש תנחומא פרשת שמיני סימן ט

… כך עשו ישראל. כששולח הקב"ה שלוחו לאומות העולם הם עושים תשובה ומתכסים בשק וצמים כמו שעשו אנשי נינוה … מי שהיתה בביתו קורה אחת או אבן אחת מגזל, הורס הבית ומוציאו ומשיב הגזל.20 ובשביל זה היה מתירא יונה להינבא … אומות העולם מתיראין לפני הקב"ה וקרובים לתשובה וישראל קשי עורף.21

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת נח פרק י סימן יא

"מן הארץ ההוא יצא אשור ויבן את נינוה" (בראשית י יא). לפי שראה אשור שבניו מורדין בהקב"ה ובנו עיר ומגדל בארץ שנער במלכות נמרוד – ולמה נקרא שמו נמרוד, שמרד בהקב"ה – יצא מעצתם והלך לו לארץ אחרת. ולפיכך נתן בו הקב"ה רוח ובינה ובנה: נינוה ורחובות עיר וכלה ורסן. ולפי שברח מהם ולא רצה להיות בעצתם למרוד בהקב"ה, לכך כשחטאו בני נינוה אמר הקב"ה ליונה בן אמתי שילך לשם וינבא עליהם. אמר לו הקב"ה: אביהם יצא מארצו לכבודי, לכך לך בשליחות אל בני עירו. מה שלא מצינו בשאר הנביאים שהלכו לעיירות של אומות העולם, אף על פי שהיו מתנבאים עליהם.22

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כד – שובה

אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אם עושין אנו תשובה מקבלינו אתה? אמר להם: תשובתו של קין קבלתי ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליו גזירה קשה … 23 תשובתו של אחאב קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליו גזירה קשה … תשובתן של אנשי ענתות קיבלתי ותשובתכם איני מקבל?24 … תשובתו של מנשה קבלתי ותשובתכם איני מקבל? … תשובתן של אנשי נינוה קיבלתי ותשובתכם איני מקבל? שנגזרה עליהם גזירה קשה … אמר ריש לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה … 25

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צח עמוד א

אמר מר: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר" – שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו. והא כתיב: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר" (מלכים ב יד כה)!26 אמר רבינא: על עסקי נינוה קאמר. רב נחמן בר יצחק אמר, הכי קאמר: כדבר ה'… אשר דבר ביד עבדו… הנביא, כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה, כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה.27

שנה טובה ותטיב לנו החתימה

מחלקי המים

עדכון אחרון: 14/09/2018

הערות שוליים

  1. לאחר שיונה מתעשת וחוזר לקיים את שליחותו, הוא מגיע לעיר נינוה וקורא אליה את הקריאה שנצטווה עליה. התגובה המידית היא: "ויאמינו אנשי נינוה באלהים". זה האזכור היחידי בכל הספר של 'אנשי נינוה', בפסוק הקצר והענייני: "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם" תגובת אנשי נינוה היא ספונטנית ופשוטה. בא נביא חיצוני, לא מאנשי עירם וארצם, אדם זר, הוא אפילו לא אומר בשם מי הוא מדבר, אין אזכור שם הוויה כאן, אפילו לא שם 'אלהים' שהוא כללי יותר, והם מיד קוראים צום ומתכסים שקים. משם מגיע הדבר אל המלך וגדוליו. ההשוואה עם מגילת אסתר מתבקשת מאליה. עם היוודע גזירת המן החתומה בטבעת המלך מרדכי לובש שק, אסתר צמה, "שק ואפר יוצע לרבים" והכיוון הכללי הוא 'מלמעלה למטה'. מההנהגה אל העם. כך גם בשליחות משה להוצאת בני ישראל ממצרים ופקפוקיו: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' ". בספר יונה, הכיוון הוא 'מלמטה למעלה'. אנשי נינוה, באופן ספונטני ובלי לשאול שאלות, הם שעושים את המהפך שיונה כנראה חשש ממנו.
  2. וכן הוא בגמרא תענית טז ע"א בהרחבה: "הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין. תנו רבנן: אם יש זקן - אומר זקן, ואם לאו - אומר חכם, ואם לאו - אומר אדם של צורה ... : אחינו, לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים. שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא האלהים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". כך נפתחת מסכת תענית הדנה בסדרי תענית ציבור בכל עת של צרה, מגיפה, עצירת גשמים וכו'. בהמשך, מביאה המשנה אזכור של אברהם, בני ישראל על ים סוף, יהושע, אליהו ועוד, בתפילת "מי שענה". אבל הפתיחה בראש המסכת היא מאנשי נינוה! הם הדגם ואב הטיפוס. והגם שאנו אומרים שלא השק והתענית הם העיקר אלא התשובה והתפילה, אנו עושים כמותם. לובשים שק ונותנים אפר מקלה ומזכירים מהם שלא זה העיקר את התשובה והמעשים. והרי מרדכי עשה גם כך וניתן היה ללמוד ממנו ומאסתר! אבל והברייתא מזכירות את אנשי נינוה! (ראה אגב המקבילה בתוספתא תענית פרק א הלכה ח, שם אין שום אזכור של אנשי נינוה ודברי הכיבושין של הזקן הם אחרים לגמרי).
  3. מעשיהם נראים כאכזריות קשה וכחוצפה כלפי שמים. (השווה עם ניתוק הפרות מעגליהם בהעלאת ארון הברית משדה פלישתים, שמואל א פרק ו). אבל רש"י על אתר מסביר את מעשיהם ודבריהם כך: "אם אין אתה מרחם כו' - כלומר: כשם שאתה אומר לרחם על אלו, דכתיב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו - כן תרחם עלינו". ושטיינזלץ מוסיף: "אם אין אנו ראויים לרחמים – בעלי החיים לפחות ראויים לרחמים". ראה דברינו בפרשת נח אם אדם חטא בהמה במה חטאה שם הראינו שדרשה זו בגמרא תענית עומדת כנגד דרשה בסנהדרין שמסבירה שהבהמות נכחדו בטענה: "כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא - בהמה וחיה למה לי?". ראה כמה פעמים מוזכרות הבהמות בספר יונה, כולל הפסוק האחרון! אנשי נינוה ידעו לשים את הבהמות לפניהם. מוטיב מרכזי בספר יונה הוא שהבהמה הצילה את האדם: "אדם ובהמה תושיע ה' ". בניגוד למבול, טוענים אנשי נינוה לקב"ה: אם אינך יכול להמית את הבהמה שהרי במה חטאה, אף את האדם לא תמית רק תסלח. אולי זו עוד סיבה לסירובו של יונה לשליחות.
  4. מי מוותר? ברור שהצדיק מוותר לרשע, האדם העלוב, הנח לרצות, מוותר בסופו של דבר למי שמעליב ופוגע בו. איזו מן טענה היא זו?
  5. אנשי נינוה פעלו מעל ומעבר להלכה. בהלכה יש לנו תקנת מריש (קורת עץ גדולה), כחלק מהתקנה הרחבה שנקרית 'תקנת השבים', לפיה אין חכמים כופים על גזלן ששיקע גזילה בתוך בנין לקעקע את הבנין, אלא רק לתת את דמיה. ראה מסכת גיטין פרק ה משנה ה: "העיד רבי יוחנן בן גודגדה ... המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו מפני תקנת השבים". ראה הלכה חמורה עוד יותר לגבי מלווים בריבית, בבא קמא צד ע"ב: "תנו רבנן: הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו - אין מקבלין מהן, והמקבל מהן - אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר רבי יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו; דתניא: מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה, א"ל אשתו: ריקה, אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה; באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו - אין מקבלין מהם, והמקבל מהם - אין רוח חכמים נוחה הימנו". וכאן, אנשי נינוה מפרקים ומקעקעים הכל. מעל ומעבר לנדרש בהלכה היהודית. האם זה מה שחרה ליונה?
  6. התרגום לעברית על אחריותנו.
  7. הירושלמי אינו מתפעל מהפרדת האימהות הבהמות מילדיהם ורואה בכך תשובה של רמאות והולכת שולל. ראשית, הרי זו אכזריות וצער בעלי חיים. על בסיס עבירה זו ניתן לעשות תשובה? ושנית, מה לכם ולבהמות? עשו תשובה בעצמכם!
  8. החצוף, מי שמעיז פנים, מנצח את הכשר, את הישר. ובנוסחאות אחרות "לבישא" במקום "לכשירא", בדומה ל"עלוב" בבבלי.
  9. פה נכנסנו לקטע קצת יותר סבוך שנראה חולק על המקבילה בבבלי: "עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע - מי נדחה מפני מי?", בפרט שהוא משתמש כאן בביטוי 'חציפא'. אבל לא כך סבורים מפרשי הירושלמי, אשר קושרים ביטוי זה לביטוי: "חוצפה כלפי שמיא מהני". ראה פירוש פני משה בירושלמי שם: "חציפא נצח לכשירא. מי שהוא חציף נוצח להכשר וכל שכן לטובתו של עולם כביכול ואפילו כלפי שמיא מהני". מקור הביטוי "חוצפא כלפי שמיא" הוא אמנם לגבי בלעם שקם והלך בניגוד לרצון הקב"ה (סנהדרין קה ע"א), אבל מגלגוליו השונים גם של ביטוי זה והקשר עם הביטוי בירושלמי: "חציפא נצח לכשירא" או "לבישא", ובעיקר מהסיומת "כל שכן לטובתו של עולם", נראה שדווקא בדרשה זו אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי ושניהם דורשים את המילה "בחוזקה" באופן דומה ולחיוב. על "חוצפא כלפי שמיא" יש עוד לדרוש. ראה דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך.
  10. גם כאן נראה שהירושלמי מתווכח עם הבבלי ומצמצם מאד את מעשה תיקון החמס והגזל של אנשי נינוה. מה החזירו? רק מה שהיה ממש בכפיהם. כל מה שכבר הכניסו והחביאו בביתם "שהיה בשידה תיבה ומגדל - לא החזירו". שלא לדבר על קעקוע בניין והחזרת מריש וכדומה כפי שדורש התלמוד הבבלי.
  11. אפשר שקטע זה הוא כבר דרשה אחרת ואפשר שהוא בכל זאת קשור לדרשות הקודמות. כמשקל נגד לאנשי נינוה ולתשובה שעשו, מביא הירושלמי פסוק ביואל שאומר: אין אתם זקוקים לשקים ולצום, לקריעת בגדים (שהיא גם סוג של עבודה זרה), אלא לקריעת הלב, לתשובה וחרטה מעומקא דליבא. והדרשה מסתיימת בחצי השני של הפסוק: "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". דא עקא, שאלה בדיוק המילים של ספר יונה כשהוא נוכח, בתחילת פרק ד שהקב"ה סלח לאנשי נינוה: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יונה ד ב). הדמיון בין שני פסוקים אלה הוא ברור ועליו ניתן לומר את מאמר חז"ל: "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א). האם נחום מעודד את בני ישראל לאחר שנסלח לאנשי נינוה? אבל נראה שהירושלמי בשלו, ואין הוא מאמין לתשובתם של אנשי נינוה, ולא בכדי באה דרשה זו המזכירה את ספר יואל בסמוך לדרשות הקודמות. מטרתה להראות שזו הדרך שהנביאים התוו לעם ישראל ואין צורך להזדקק לאומות העולם. בכך, כאילו מצרף המדרש את יואל ליונה (עפ"י סמיכות הדרשות שעשינו). אבל הפסוק בספר יונה עומד בעינו, גם אחרי קובלנותיהם של יואל ויונה, גם אחרי דרשת הירושלמי. הקב"ה סולח לאנשי נינוה וניחם על הרעה. בדיוק אותם מילים של ספר יואל, בדיוק אותם מילים של הסליחה לעם ישראל בחטא העגל: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב יד).
  12. הנה ירמיהו אומר דברים ברורים המתמצתים את כל ספר יונה. יש לקב"ה חשבון גם עם הגויים. השגחתו בעולם איננה מצטמצמת לעם ישראל בלבד. גם אצל הגויים יש אזהרה-תשובה-נחמה או התנחמות על הרעה. ברור שירמיהו מכוון שם, בסופו של דבר, לעם ישראל וקורא להם לחזור בתשובה. אבל אין להתעלם מהדוגמא שהוא מביא מעמים אחרים ומעצם דבריו. אז כיצד ניחם ה' על הרעה לאנשי נינוה אם תשובתם היא תשובה של רמיות כדברי הירושלמי. ומה יועילו פסוקים מיואל, לנוכח פסוקים ברורים ביותר אלה של ירמיהו? אגב, פסוקים אלה של ירמיהו הם המקור לפיוט כחומר ביד היוצר. ראה דברינו בנושא זה.
  13. מי אלו שירמיהו מדבר עליהם?
  14. הנה מדרש שמות רבה, בפרשת כי תשא, כאשר משה מבקש שהקב"ה יינחם על הרעה של חטא העגל, מחבר המדרש את הפסוק הנ"ל מירמיהו עם ספר יונה ומשם הוא עובר לבקשתו של משה לסליחה, אשר בסוף נענית בפסוק: "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". ומשם אגב ממשיך משה ומבקש שהקב"ה לא רק ינחם על הרעה, אלא ימשיך להנהיג את עם ישראל ויביאם לארץ: "נתמלאת עליהם רחמים? הנהיגם אתה שיעלו לארץ ולא על ידי שליח", ראה דברינו הנה אנכי שולח מלאך לפניך בפרשת משפטים. הרי לנו שוב ערכה הגדול של תשובת אנשי נינוה. מדוע הירושלמי לא תומך בקו זה ומפחית בערכה של תשובת אנשי נינוה?
  15. הפסוק מדברי הימים ב' עליו מתבסס מדרש זה הוא המענה של הקב"ה לשלמה אחרי תפילתו בעת חנוכת בית המקדש. מענה שהוא הבטחה/אזהרה מה יקרה: "אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וכו' ", או חס וחלילה: "וְאִם תְּשׁוּבוּן אַתֶּם וַעֲזַבְתֶּם חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וכו' ".
  16. דרשה זו, עד כאן, מצויה גם בתלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א וסביר שהוא המקור. אלא שמדרש בראשית רבה מוסיף עליו דברים, כפי שנראה. ראה דברינו תשובה, תפילה, צדקה ביום הכיפורים, שם אגב הראינו שהמוטיב תשובה-תפילה-צדקה מקורו בירושלמי, ממנו לקחו כל המדרשים והדרשנים, ואין לו מקבילה בתלמוד הבבלי.
  17. ככתוב: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם וכו', וכן: "שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ", שניהם בסמיכות זה לזה, בבראשית פרק יז, כחלק מההבטחה על הזרע, על יצחק, כחלק מביטול גזירת העקרות. ובנים הם חיים.
  18. והמדרש מוסיף שם עוד דברים שמבטלים את רוע הגזירה: שינוי מקום (הציווי "לך לך" לאברהם) ותענית ("יענך ה' ביום צרה", תהלים כ ב). מה שאותנו מעניין הם אנשי נינוה שמהם לומדים שמעשים טובים מבטלים גזירות רעות ופחד יום הדין. ויש לדייק במדרש, לא תשובה עשו אנשי נינוה, ואם עשו, לא את זאת הם באים ללמדנו. את זה כבר למדנו מהפסוק בדברי הימים. לא בזכות התשובה שעשו, אם עשו, ניצלו אנשי נינוה. גם לא בשל השק והאפר, הצום והצעקה, אלא בזכות המעשים הטובים שעשו! ויש לדייק עוד, בפסוק בדברי הימים כתוב: "וישובו מדרכיהם הרעים", ובאנשי נינוה כתוב: "כי שבו מדרכם הרעה". הרי אלה ממש אותם מילים! ואע"פ כן, מהפסוק בדברי הימים לומדים על התשובה ואילו מהפסוק בספר יונה לומדים על מעשים טובים. כך או כך, מדרש בראשית רבה פותח בירושלמי (מאותו הפרק של הירושלמי לעיל, אבל בנושא אחר, של הדברים הקורעים את דינו של האדם), אך ממשיך את הקו של הבבלי לעיל שמשבח את מעשי אנשי נינוה.
  19. גם כאן נזכרים אנשי נינוה, אם כי לא בכינוים, אלא אגב הפסוקים מספר יונה. כאן, הביטוי המתאר את מעשיהם של אנשי נינוה איננו "מעשה טוב", אלא "שינוי מעשה". אפשר ששינוי לשון זה מרמז על כך שיותר משעשו מעשים טובים, שינוי אנשי נינוה את דרכם. בחרו ללכת בדרך חדשה, קבלו על עצמם לשנות מעשיהם מכאן ולהבא. כל המדרשים האלה ועוד כאלה שנביא להלן, תומכים לכאורה בגישה החיובית של הבבלי לערך תשובתם של אנשי נינוה. ועל הירושלמי (הראשון) שהבאנו בראש דברינו יש לשאול: אם תשובתם של אנשי נינוה היא תשובה של רמויות, מדוע אנחנו טורחים לקרוא בספר יונה במנחה של יום הכיפורים בעת נעילת שער כי פנה יום? מה יש לנו ללמוד מתשובה פחותה שכזו?
  20. ובדיני ישראל תקנו חכמים את תקנת השבים – תקנת המריש, שאין מחייבים את הגזלן להחזיר את הגזילה (רק את דמיה) על מנת שלא לנעול דלת בפני השבים" (המבקשים לחזור בתשובה). ראה מסכת בבא קמא צד ע"ב: "מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה, א"ל אשתו: ריקה, אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה; באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו - אין מקבלין מהם, והמקבל מהם - אין רוח חכמים נוחה הימנו". לאנשי נינוה לא הייתה תקנת השבים.
  21. ובמדרש מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה א: "וכן אנשי נינוה כשעשו תשובה נפקדו עונותיהם של ישראל. וכן אמר מיכה שמעו עמים (מיכה א ב), שהגוים עושים וישראל אינם עושים". מדרשים רבים הולכים בדרך זו, שזו הסיבה לכך שיונה סירב ללכת בשליחות מלכתחילה. והדברים מעוגנים בעצם בפשט הפסוקים, כאשר בראש פרק ד, לאחר תשובת אנשי נינוה, מתפלל יונה ואומר: "הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יונה ד ב). האם גם כל מקורות אלה תומכים בבבלי כנגד הירושלמי?
  22. כבר נדרשנו לנושא זה שאשור התפלג מדור הפלגה ולא היה בעצת מגדל בבל, בדברינו אברהם ודור הפלגה, ובדברינו צדיק בדורותיו, בפרשת נח. ראה מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות מט דף לא ע"א (לבראשית י יא): "ארבעה חסידים היו שם בדור הַפְּלַגָּה: שם, ועבר, ונח, ואברהם. שם ועבר ואברהם הטמינו עצמן. אשור פירש מהם, שנאמר: מן הארץ ההיא יצא אשור, אל תקרי מן הארץ ההיא, אלא מן העצה ההיא. הלך ובנה נינוה, לפיכך חמל עליו בימי יונה ולא הפכה. אבל נח עמד ומסר עצמו על קדושת השם והיה מוחה בהם, ולא קבלו ממנו". מדרש זה הוא מהמדרשים החזקים בזכותו של נח (ופחות בזכותם של אברהם, שם ועבר) ועל כך עמדנו בדפים הנ"ל. כאן מעניין אותנו הקטע של אשור והקשר של דור הפלגה עם ספר יונה ופרשת העיר נינוה. ראה בהקשר זה גם מדרש בראשית רבתי פרשת נח י יא עמוד 59: "בשעה שאמר הקב"ה ליונה: קום לך אל נינוה, אמר לו יונה: ריבון העולמים, מה נשתניתי אני מן הנביאים שהם מתנבאין ממקומן אל העיירות ועל האומות ולי אתה אומר לך אל נינוה? - איני עושה זה אלא שאני פורע מה שעשה זקנם עמי שהניח ארצי ויצא בשביל כבודי, שנאמר: מן הארץ ההיא יצא אשור". סירובו של יונה לצאת לשליחות היא פגיעה ברצונו של הקב"ה לשלם גמול למי שפעל כראוי ופרש מהעצה הרעה של אנשי המגדל. סירובו של יונה לצאת לשליחות זו הוא גם סירוב להביט בהיסטוריה מעבר לכתף של אברהם אבינו ולהבין למה נכתבו פרשות בראשית ונח ולא התחילה התורה מאברהם. והרי לנו מקדמה לספר בראשית בו נתחיל לקרוא אחרי חגי תשרי.
  23. ולא עשה תשובה שלימה, אלא: "כמפשיל דברים לאחוריו וכגונב דעת העליונה ... כמפייס וכמרמה בבוראו".
  24. אנשי ענתות הצרו מאד לירמיהו. ראה ירמיהו פרק יא. אבל נזכרים שוב בספר עזרא ב ג ובספר נחמיה ז כז ברשימת העולים בשיבת ציון. ראה ויקרא רבה י ה, פרשת צו: "על דעתיה דריב"ל דאמר תשובה עשתה את הכל, ממי את למד? מאנשי ענתות שנאמר (ירמיה יא) כה אמר ה' וגו' הבחורים ימותו בחרב, וכיון שעשו תשובה זכו להתיחס שנאמר (נחמיה ז) אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה".
  25. וכאן ממשיך מדרש פסיקתא דרב כהנא, שבד"כ הולך בדרכו של הירושלמי, בדיוק לפי הירושלמי לעיל שמותח ביקורת על כנות ואמיתות תשובתם של אנשי נינוה, הביקורת על מה שעשו לבהמות, הדרשה על "חציפה נצח לבישה", החיבור לספר יואל ועוד. כל זאת, בלשון הירושלמי בדיוק. מה החידוש של הפסיקתא? מה הוא מוסיף על הירושלמי? התשובה: החיבור לכל שאר 'בעלי התשובה', מהם רשעים גמורים שתשובתם גם היא די מפוקפקת. בחיבור זה טמון הפתרון לירושלמי לעיל, לשאלה: אם הוא מפחית בערכה של תשובתם של אנשי נינוה, מדוע אנחנו טורחים לקרוא בספר יונה במנחה של יום הכיפורים בעת נעילת שער כי פנה יום? התשובה: בגלל תשובת הרמאות שלהם. יש כאן קל וחומר ועידוד לכל מי שמפקפק וחושש שמא תשובתו אינה שלימה. שמא לא קיים תשובה-תפילה-וצדקה כראוי. לנוכח הפירוש של התלמוד הבבלי שאנשי נינוה קעקעו את בתיהם על מנת להחזיר כל שמץ של גזילה ולתקן כל עוולה, יכול המתפלל בשעת מנחה ביום הכיפורים לקבל פיק ברכיים. שמא כל תשובתו אינה שלימה, שמא תפילתו בחזקה היא "חציפא כלפי שמיא"? בא הירושלמי ומפיס את דעתו ואומר: הלוא אתה בקל וחומר פשוט מאנשי נינוה. את תשובת הרמיות שלהם קיבל הקב"ה ואותך לא יקבל? את קין, אחאב, מנשה ואנשי ענתות קיבל הקב"ה ואותך לא יקבל?
  26. מדובר במלך ישראל ירבעם בן יואש (ירבעם השני) אשר זכה לגבולות ממלכה נרחבים למרות שהיה מלך רשע. ראה המשך הפסוקים שם: "כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ".
  27. התמקדנו באנשי נינוה, אך משום שהזכרנו את יונה שמיאן לצאת לשליחות שמא יעשו אנשי נינוה תשובה ויצא קיטרוג על עם ישראל (מדרש תנחומא לעיל), נראה לי ראוי לסיים במדרש זה ממנו משתמע, לפחות עפ"י שיטתו של רב נחמן בר יצחק, שהייתה ליונה אחרית טובה גם כלפי עם ישראל ועוד בימיו של מלך רשע כירבעם השני. נראה ראוי להפטיר את הפטרת יונה ביום הכיפורים בדרשה זו, שהרי אם למלך רשע כירבעם "נהפך להם לישראל מרעה לטובה", אולי גם לנו יש סיכוי ...