- כפשוטו, יש כאן תוכחה קשה למשה. הוא משה שאמר על עם ישראל בתחילת שליחותו: "והם לא יאמינו לי", הוא משה שלאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף חוברה האמונה בו לאמונה בקב"ה: "ויאמינו העם בה' ובמשה עבדו", נתפס כאן ברגע של חולשה, ברגע של חוסר אמונה ביכולתו של הקב"ה? האם הפכה "היד הגדולה" של קריעת ים סוף ליד קצרה במתאווים תאווה?
- ועוד קודם לכן בישעיהו נ ב: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא". זה השימוש המקביל היחידי שמצאנו במקרא לביטוי 'תקצר ידי' שבפרשתנו, עכ"פ בהקשר עם הקב"ה. האם לא ידע משה את מה שידע ישעיהו?
- היינו, מה שתיתן להם לא יְסַפֵּק אותם. כך נראה לפרש, אבל בהמשך המדרש אין הדברים פשוטים.
- תוספת הפסוק הזו, המשווה את "ומצא להם" בפרשתנו (שנאמר בסימן שאלה) עם "לא תמצא ידה די שה" של קרבן יולדת הוא שיוצר את הקושי שהמדרש מתמודד איתו בהמשך. וגם המילים "וכי הוא מספיק להם" אינם במובן של יְסַפֵּק אלא יספיק.
- שלפי שדברי משה הקשים היו בסתר, בינו ובין הקב"ה, חס עליו הקב"ה. לכאורה סותר פתרון זה של ר' עקיבא את מאמר רבי יוחנן בן ברוקא במסכת אבות פרק ד משנה ד: "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם". וכבר נאמרו פירושים שונים על משנה קשה זו במסכת אבות, שהרי כל מהותו של חילול השם הוא בפרהסיה ולא בסתר. ולהלן נראה את פירוש כלי יקר שמתייחס בעקיפין לשאלה זו.
- ר' עקיבא לא מזכיר בדרשתו את תשובתו של הקב"ה למשה: "עתה תראה היקרך דברי אם לא", אך משום שהוא מפרש שהקב"ה חס על משה, משתמע מכך שלשיטתו תשובה זו היא עניינית, אולי גם תוכחה קלה, אך לא עניין גדול. בא ר' שמעון בן אלעזר וחולק עליו. פשוט לו שזו תשובה קשה ביותר ואין כאן שום חיסוך. ור' שמעון ממשיך בדרשה משלו.
- פסוק בסוף פרשתנו בפרשת האשה הכושית! עדות הקב"ה על נאמנותו ואמינותו של משה! האם נאמנות זו פירושה שמשה לא יכול גם לומר דברים קשים כלפי שמיא? אליבא דר' שמעון בן אלעזר – לא! אמנם, בדברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך הראינו שנאמנות ואי-חנופה כלפי שמיא היא גם היכולת לומר דברים קשים ולא לכסות, אבל כאן לא ברור מה הוא "הצורך", מה יכולה להיות הסיבה להצדקת 'חוצפא כלפי שמיא' זו.
- אכן, היה שפע גדול במצרים. בדיעבד יש כאן הצדקה מסוימת של תלונת בני ישראל שממנה התחיל כל העניין בפרשתנו: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה). ראו פירוש רמב"ן על הפסוק שמדגיש לא רק את השפע הכמותי שהיה במצרים, אלא גם את הרעיון שכעבדי המלך היו בני ישראל במצרים: "נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר", שהרי כל מצרים שייכת למלך (ומי הקנה את מצרים לפרעה? יוסף!). ראו הערך Servi camerae regis או עבדי האוצר בויקיפדיה.
- ליברמן מפענח שורה זו על בסיס דברי יואב לאחימעץ שביקש לרוץ לבשר לדוד שאבשלום ניגף במלחמה: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת" (שמואל ב יח כב). ראו פירוש רלב"ג שם: "רוצה לומר שאין לך בזה בשורה מוצאת הצלחה וטוב למבשר אבל היא כמו נקמה לו כי בנו מת". על בסיס פסוק זה מציע ליברמן שמשה אומר לקב"ה: לך לא תצא ממעשה כזה בשורה טובה. זה יהיה מעשה לא מוצלח, מעשה חסר בשורה. ואולי לא נחליף כ"ף בבי"ת ונשאיר את המילה כשר' כמות שהיא, ונפרש כך: לך, לא יצא כאן דבר כשר וראוי, אומר משה. ראו דברי אסתר לאחשורוש: "וכשר הדבר לפני המלך" (אסתר ח ה).
- ר' שמעון בן אלעזר, מתלמידי תלמידיו של ר' עקיבא, לא מוכן בשום פנים ואופן לשים מילים קשות בפי משה העבד הנאמן "בכל ביתי" ומעלה טענה שנראה עוד להלן של שילוב של 'בל תשחית', מעשה לא-חינוכי, ואולי אפילו חילול השם. אתה הרי בדעתך לפגוע במתאווים, אומר משה לקב"ה, אז מה הטעם לתת להם שפע של אוכל ובעוד "הבשר עודנו בין שיניהם" לפגוע בהם? מה טעם בדבר? לא חבל, חומרית, ורוחנית? לפי שיטה זו מתהפך חזרה הגלגל של הפסוק "עתה תראה היקרך דברי אם לא". ר' שמעון בן אלעזר שתקף לעיל את הטון המינורי של פסוק זה אליבא דשיטתו של ר' עקיבא, יהיה מוכרח לאמץ טון זה לשיטתו. שהרי משה לא אמר דברים חסרי שחר ונעדרי אמונה. אבל הקושי הגדול בשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא תשובת הקב"ה. מה פשר תשובה זו? למי רוצה הקב"ה להראות שלא קצרה ידו? מה אכפת לו שיאמרו המתאווים מה שיאמרו? מה פשר "אל תהא ידי קצרה לפני אפילו שעה אחת"? קצרה לפני מי? לפני פמליא של מעלה? לפניו עצמו? האם יצאו הדברים מחוץ למחנה ישראל ונודעו בעולם? – נראה בפשטות, לפני שאר העם, אלה שלא התלוננו, אבל ראו שאנשים מסוימים מתלוננים ומשה (והקב"ה) לא יכולים לספק צרכיהם.
- מִשֶׁל הרב שלי, היינו ר' עקיבא. ראו בדומה גמרא ראש השנה יח ע"ב (ספרי ואתחנן לא): "תניא, אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו ... ונראין דברי מדבריו". הוא ר' שמעון בר יוחאי שאמר: "ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן - אני ובני מהן, אם מאה הם - אני ובני מהן" (סוכה מה ע"ב). ראו דברינו רשב"י בין המערה לטבריה.
- אלה דברי ר' עקיבא שבפשטות, אין בהם שום קושי והסבר מניח את הדעת. ראו הערה 3 לעיל. נראה שיש הבדל גדול במסורת דברי ר' עקיבא בין מדרש ספרי והתוספתא לעיל.
- אולי כאן המקום להזכיר שכבר קבלו בני ישראל בשר (שלו) במדבר. ראו שמות פרק טז. ויש לדון מה אירע לבשר ראשון זה.
- וכאן יש אולי להעיר על נושא הקרבת קרבנות בארבעים שנות המדבר, נכון יותר, שלושים ושמונה שנים, לאחר חנוכת המשכן ולאחר חטא המרגלים בגינו לא נכנסו ישר לארץ. ראו נושא זה בדברינו על דברי עולה וזבח בפרשת צו.
- בדומה לכך דברי רבן גמליאל בתוספתא מסכת סוטה הנ"ל הלכה ח: "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על תיפלתם. אם תתן להם בשר בהמה גסה, יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו אנו. תיתן בשר בהמה דקה, יאמרו בשר חייה ועוף אנו מבקשים. תיתן בשר חיה ועופות, יאמרו בשר דגים וחגבים אנו מבקשין וכו' ". גם הוא מסיים בביקורת על ר' עקיבא: "ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא", ולפיכך ניתן לקבוע שמדובר ברבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא.
- אלה דברי משה עפ"י רשב"י: יש להם כל צרכם במדבר (חוץ מהמן): בשר, דגים, מים, וכל תלונתם היא תרעומת וקנטור. לא חוסר הבשר הוא הסיבה לתלונות בני ישראל, אלא שהם "מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום". פירוש זה לא שונה בהרבה מפירושו של ר' עקיבא כאן (ועפ"י ההצעה שלנו לעיל, גם בתוספתא), שר' עקיבא אומר: שום דבר לא יְסַפֵּק אותם (לא, לא יספיק להם). בין כך ובין כך, גם לשיטת רשב"י יש לומר שתשובת הקב"ה למשה: "היד ה' תקצר, עתה תראה היקרך דברי אם לא", היא עניינית ולא קשה, אולי רק תוכחה קלה. ניטל כל העוקץ מהמשפט: "היד ה' תקצר".
- יש משהו בדבריך, אומר הקב"ה למשה. מה אתה מציע? תן לי לנסות לפייס אותם, עונה משה.
- ראו שם שני פסוקים קודם: "וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם: וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר". כל הפרק שם מדבר בתלונות בני ישראל במדבר אשר מיהרו לשכוח את כל נפלאות מצרים, קריעת ים סוף וניסי המדבר.
- כאן חוזרת שיטתו של ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא לעיל שאמרנו שהיא שילוב של בל תשחית – לא חינוכי – חילול השם, אבל עם תוספת חשובה שמאירה באור חיובי עוד יותר את דברי משה: "הצאן ובקר יישחט להם ... אם כל דגי הים יאסף להם" – תוספת שגם פותרת את השאלה מה עונה לו הקב"ה (סוף הערה 10 לעיל). דברי משה הם אמירה ערכית-חינוכית כלפי מעלה. ככה מגיבים על חטא המתאווים? שים לב מה עושה המדרש למשפט: "היד ה' תקצר" שבמקרא! כיצד הוא מעביר אותו מדברי הקב"ה למשה, אל דברי משה אל העם. זאת ועוד, אנו מציעים שמשה טוען משפט זה גם כלפי הקב"ה: האם תקצר יד ה' למצוא פתרונות אחרים חוץ מלהאכיל את החמור כור שעורים ולחתוך לאחר מכן את ראשו? תן לי בבקשה הזדמנות, אומר משה לפני הקב"ה, אני אלך ואפייס אותם. התקצר יד שנינו? (ראו דברינו לא יהיו שתי הפנים בכעס בפרשת כי תשא). ותשובת הקב"ה: "עתה תראה היקרך דברי אם לא" (שנעדרת כעת את החלק: "היד ה' תקצר"), היא אם כך: לֵךְ משה, נַסֵּה בבקשה לשנות את דעתם, ותראה אם אני צודק או לא! ואכן, בני ישראל דוחים את הפישור (פשרה) שמשה מבקש לעשות בינם ובין הקב"ה ואומרים לו: הפשרה שאתה מציע, דברי הפיוסים שלך, הם משום שבאמת אין הקב"ה יכול לענות על דרישותינו. ראו שיטה אחרונה זו גם בספרי זוטא פרק יא בפרשתנו, והסיומת שם היא: "אמרו: פטורת היא, שאין בו כח לתת את שאלתינו". פטורת – אתה מנסה לפטור אותנו בקש. פירוש זה מוריד 'עומס רב' הן מדברי משה: "הצאן ובקר יישחט להם וכו' " והן מתשובה הקב"ה: "עתה תראה היקרך דברי וכו' ". כל המשקל עובר לצדם של המתאווים ומקטרג עליהם קשות ומעמיד חטא זה בשורה אחת עם חטא העגל שכפרו ואמרו: "אלה אלוהיך" ישראל וחטא המרגלים שאמרו: "כי חזק הוא ממנו", כביכול מהקב"ה עצמו (מנחות נג ע"ב). אך פה משה לא עומד בפרץ והדברים מתחברים למהלך הכללי של ספר במדבר. ראו הדף חילופי דורות ומשמרות.
- בפתיחה זו, תוך אזכור הפסוק: "והיה לכם לזרא", יש במדרש זה תוספת חשובה מאד. בוא נלך כמה פסוקים אחורה, אומר המדרש. בוא נקרא את פרק יא מפסוק ד: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר", דרך תלונתו הקשה של משה: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: ... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי", המשך במינוי שבעים הזקנים שלכאורה בא להקל ולפתור את בעיית תלונות בני ישראל דרך חיזוק ההנהגה, אך מיד לאחר מכן, הבשורה הקשה: "כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם". על רקע זה יש לבחון את דברי משה: "הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם"! הסיפור לא מתחיל מהפסוקים שהבאנו בראש הדף, דברי משה שהבאנו לעיל באים אחרי פרשה קשה שהתחילה קודם. ראו בכיוון זה גם מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור כג וכן ילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך רמז תשיט שמתעכבים דווקא על הפסוקים הנ"ל שלפני מינוי הזקנים, כולל הפסוק אולי הקשה מכולם: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" – "אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם לא אתן להם הם הורגין אותי, ואם אדבר כנגדן אתה הורגני, מכאן ומכאן הרוג אני". ולא נוכל להביא כאן את כל המדרשים העוסקים בפרשה מורכבת זו.
- כאן מזכיר המדרש את הדיון בגמרא יומא עה ע"א, ירושלמי תענית ד ה, רש"י במדבר יא י ועוד, שבכי העם היה על איסורי עריות ולא על בשר לאכילה. וזה נושא לדיון רחב יותר במהות חטא המתאווים.
- דברים כדרבנות של משה שחוזרים בעצם למשל במדרש ספרי לעיל על החמור שנותנים לו כור של שעורים לאכול לפני שחותכים את ראשו. אך מנין למשה שהקב"ה מתכוון להרוג את המתאווים? בפסוק רק כתוב "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא", ובפשט המקרא הריגתם של המתאווים הייתה תוצאה של אכילתם הגסה (במדבר יא לג). על כורחנו נאמר כספרי לעיל: "לפי שהראהו המקום למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהן", וזה מה שנותן כח ועצמה לדברי משה ומכהה את תוכחת הקב"ה אליו: "היד ה' תקצר?".
- אם המדרש הקודם העצים את שיטת ר' שמעון בן אלעזר שבתוספתא, נראה שמדרש זה מעצים ומרחיב את שיטת רשב"י במדרש ספרי לעיל ושם גם הוא במרכז את מוטיב הדיאלוג בין משה לקב"ה, תוך שהוא משתמש גם ב"דבר אחר" שבמדרש ספרי הנ"ל. נראה שהוא מאחד את שני חלקי מדרש ספרי ומשלב את שיטת ר' שמעון בן אלעזר ורשב"י. משה שלכאורה נפלה רוחו בפסוקים שראינו בהערת השוליים הקודמת, מתאושש כאן ומנסה לעמוד בין הקב"ה ובין העם. הסנהדרין שזה עתה קמה (ראו דברינו קול אחד וקולות רבים בפרשה זו), לא מסייעת לו בשלב זה. לצורך כך חוצה מדרש זה את דברי הקב"ה לשני חלקים נפרדים: "היד ה' תקצר" - "עתה תראה היקרך דברי אם לא". הדיאלוג של משה עם הקב"ה מתחיל אמנם לפני פסוק זה, אבל נמשך בכל עוז לאחר חלקו הראשון: "היד ה' תקצר". על זה בדיוק בא משה לטעון: למה לך ריבונו של עולם, להזדקק להראות את כוחך ולהוכיח שאין ידך קצרה? תן לי לטפל בנושא. בדומה לדברים שכתבנו לעיל על שיטת ר' שמעון בן אלעזר. הקב"ה עונה לו שזו בדיוק הנקודה, שאחרי כל מה שראו בני ישראל, הם עדיין מפקפקים ביכולותיי! משה כמובן יכול להמשיך ולטעון, מה שלא מצאנו במקרא אבל בהחלט נרמז במדרשים, ולומר לקב"ה: וזה מה שישכנע אותם? בשביל מה כל זה? (ראו שוב סוף הערה 10 לעיל). נראה שמשל החמור שנותנים לו לאכול ומיד כורתים את ראשו, נשארת מהדהדת בכל עוז וללא תשובה הולמת. אם ייאלץ הדרשן לבחור בין טענת משה ובין תשובת הקב"ה, נראה שאין ספק לצד מי הוא עומד. הנה כי כן, מביקורת קשה של רבי עקיבא על משה שחילל שם שמים בסתר ורק בשל כך נסלח לו, הגענו דרך שילוב שיטותיהם של תלמידי רבי עקיבא ותלמידי תלמידיו לסניגוריה עצומה על משה שגם כאשר הוזקק לשבעים הזקנים שיסייעו לו בהנהגה הוא מתאושש ומנסה לסכור את הפרץ לבדו! והמשפט "היד ה' תקצר" התהפך מתוכחה למשה לתוכחה לקב"ה ושינה את כל משמעותו! ועד כאן במדרשים, נעבור לפרשני המקרא.
- רש"י מביא כמעט את כל השיטות בתוספתא ובמדרש ספרי שהבאנו לעיל, אך נראה שהוא נוטה יותר לשיטות ר' שמעון ורבן גמליאל המסנגרות על דברי משה.
- רמב"ן מתייחס גם הוא למדרשים הנ"ל וקובע בראשית דבריו ששיטתו של ר' עקיבא היא המתאימה ביותר לפשט הפסוקים.
- בה בעת מסכים רמב"ן עם שיטת ר' שמעון בן אלעזר שקשה להבין איך משה "נאמן ביתי" מטיל ספק ביכולתו של הקב"ה, מה גם שהוא וכל ישראל כבר ראו ניסים גדולים מאלה.
- הנה רמב"ן מזכיר את השלו – הבשר שכבר ניתן לבני ישראל בספר שמות בתחילת מסעם במדבר. ולא מצאנו מי שדן מה אירע לשלו זה, והמאיר עינינו יבורך.
- שיטת אבן עזרא (ר' אברהם) שרמב"ן מצטט נמצאת בפירושו לפסוק כא בפרקנו, לאחר שגם הוא מביא ניסיון של מאן דהוא לפרש שדברי משה היו מה הוא משער שבני ישראל יגיבו, אך דוחה אותו. עפ"י אבן עזרא משה לא חשב שבמקרה זה מן הראוי שהקב"ה יעשה נס או מופת (אלה נעשים רק ע"מ להצדיק את קבלת הנביא, ראו דברינו איך נכיר נביא אמת?) וחשב שהכל יהיה בדרך הטבע. בדרך זו, קשה היה למשה להבין איך ייאסף כל כך הרבה אוכל ומאין יילקח. רמב"ן דוחה פירוש זה בטענה שכבר היו ניסים כאלה במדבר, אבל מעיון בהמשך דבריו נראה שהצעתו הוא אינה שונה בהרבה מהצעת אבן עזרא.
- רמב"ן מנסה להעביר סכין חדה בין נס ובין 'מקרה' שאינו "חידוש מטבעו של עולם" רק ריבוי מיוחד (מקרה מיוחד?). משה הכיר שני מצבים: נס ודרך הארץ (דרך הטבע) והקב"ה מחדש כאן שיש גם דרך שלישית "לתת להם שאלתם בדרך המקרים". לא זכינו לירד לסוף דעתו של רמב"ן ונראה שבשורה התחתונה הוא בעצם מסכים עם פירוש אבן עזרא. והרוצה להרחיב עוד יעיין גם בפירוש אור החיים כאן.
- פירוש זה הוא על חטא מי מריבה בפרשת חוקת, ושאלת כלי יקר היא מדוע הקפיד הקב"ה על משה בחטא מי מריבה והענישו, והרי דבריו של משה כאן בהם הוא לכאורה מפקפק ביכולתו של הקב"ה לתת לעם בשר, הם לכאורה חמורים יותר.
- פירוש כלי יקר חוזר לדברי ר' עקיבא בתוספתא בה פתחנו (בלי שכלי יקר מפנה לשם). בפרשתנו, היה זה חילול השם בסתר, בין משה לקב"ה. בחטא מי מריבה בפרשת חוקת, שהיה חילול השם בגלוי, פרע הקב"ה למשה על דבריו הקשים בפרשתנו. בכך גם נמצאת תשובה לסתירה כביכול בין דברי ר' יוחנן בן ברוקא בפרקי אבות על חילול שם שמים בגלוי ובסתר ובין דברי ר' עקיבא בתוספתא, עליה הצבענו בהערה 5 לעיל. נחזור גם אנחנו לשיטת ר' עקיבא שחכמים אחרים דוחים (ואומרים: "נראין דברי מדבריו"), ורמב"ן אומר שזו השיטה הכי נאמנה לפשט הפסוקים (לפני שהוא עצמו גם רואה צורך לרכך את דבריו של משה ולהגן עליו).
- פעמיים בכל התורה (התנ"ך) נזכר הביטוי "עתה תראה" ושניהם אצל משה. פעם ראשונה בתחילת שליחותו כאשר פרעה מסרב לשמוע בקולו ומגרש אותו ואת אהרון מעם פניו. משה פונה שם במילים קשות כלפי הקב"ה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הֵרַע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". והקב"ה עונה לו בתוכחה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה". וכעת בפרשתנו בתקבולת ברורה: "עתה תראה היקרך דברי אם לא".
- הנה שוב ר' עקיבא והפעם בר הפלוגתא שלו ר' ישמעאל איתו ולא כתלמידיו שפירשו כנגדו. כבר בתחילת דרכו, לא מהסס משה לומר דברים קשים כלפי שמיא ולשאת בתוצאות. וכבר כאן, בתחילת השליחות נגזר עליו סופו. מי שלא רצה להיכנס לשליחות וסירב לה פעם אחר פעם, עד שאמר: "שלח ביד תשלח" וכעס עליו הקב"ה (שמות ד יג-יד), מרגע שנטל על עצמו להיות מנהיג ולהוביל עם עבדים בדרך הארוכה לחירות וריבונות, אין לו ספק ברגעים של משבר לצד מי הוא עומד. "מידת הדין" כאן אולי איננה במובן הרגיל של עונש על מעשה רע, אלא מידת השורה הנכונה, מידת המסקנה ההכרחית והיחידה ממעשה מנהיג שמזדהה עם עמו, עם הציבור שהוא נשלח להנהיגו, עד כדי עימות כביכול עם ריבונו של עולם. וכבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו אותם הנתונים תחת הבניין בפרשת שמות. "עתה תראה", אומר הקב"ה למשה בפרשתנו, ומשה יענה: כבר ראיתי, זכור לי הביטוי הזה מתחילת שליחותי במצוותך.
- אמרנו: מתחילת דרכו של משה בעומדו לפני פרעה בסוף פרשת שמות, ולא היא! עוד לפני כן, בתחילת שליחותו, בתחילת פרשת שמות, בעומדו לפני הקב"ה בסנה. כבר שם שאל משה: מנין יהיה אוכל לעם העם העצום הזה בדרך במדבר? אפשר ששאלה זו היא המשך הסירוב לשליחות, אך אפשר גם שזו שאלה של מי שמתחיל לחשוב ברצינות על גודל המשימה והאחריות העצומה המוטלים לפניו בלי שאף אחד מבטיח לו ניסים ונפלאות או קיצורי דרך. מה שמתחבר היטב עם פירושי אבן עזרא ורמב"ן לעיל על אי הציפייה לניסים, אבל לא בפרשתנו, אלא כבר בתחילת הדרך. ועובדה היא שהחררה (עוגה) נגמרה אחרי שלושים יום (שלא כעוגה של אליהו מלכים א יז). מה עושים כשהמסע במדבר נמשך ונמשך? זה משה האיש, זה משה המנהיג, בתחילת שליחותו ובפרשתנו. כשיטת ר' עקיבא שאמר דברים ברורים בינו ובין הקב"ה, דברים שאילו נאמרו בפומבי היו נחשבים לחילול השם, ובידיעה שיש מחיר לאמירות אמיצות כאלה. אבל גם כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שזועק: מה פשר האכלת החמור וכריתת ראשו? למה כל ההשחתה הזו?. וגם כשיטת אבן עזרא / רמב"ן שאין סומכים על ניסים, וגם כשיטות שמשה מנסה לפייס את העם. כי זה משה האיש – ידענו מה היה לו וידענו מה היה הוא לנו, בזכות המדרשים והפרשנים המחלקים לנו מים זכים וידם לא תקצר.