היד ה' תקצר

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא: (במדבר יא כא-כג).1

הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ: (ישעיהו נט א).2

 

תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ו הלכה ז

דרש רבי עקיבא: "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" – וכי מספיק להם? "אם את כל דגי הים יאסף וכו' " – וכי הוא מספיק להם?3 כגון שנאמר: "ואם לא תמצא ידה די שה" (ויקרא יב ח).4 וכי איזו קשה, זו או "שמעו נא המורים"? הוי אומר: זו קשה יתר משמעו נא המורים! אלא שמחלל שם שמים בסתר – מחסכין עליו. בגלוי – נפרעין ממנו. זה שבסתר חיסך עליו המקום.5

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף זו שבסתר לא חיסך עליו המקום, שנאמר: "עתה תראה היקרך דברי אם לא".6 ואני אומר: חס ושלום שתעלה על דעתו של צדיק זה שיאמר אין המקום מספק לנו ולבהמתנו. איפשר למי שנאמר בו: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא וגו' ",7 תעלה על דעתו שיאמר אין המקום מספיק לנו ולבהמתנו? והלא כשהיו ישראל במצרים נילוס נהר מספיק להם דגים ולמצריים, בהמת מצריים מספקת להם ולמצריים!8 אלא לעניין שנאמר: "לא יום אחד תאכלון וגו' עד חודש ימים". אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כך הגון להם שתתן להם ותמיתם? אומרים לאדם: טול ככר וְרֵד לשאול? אומרים לחמור: טול כור שעורין ונחתוך את ראשו? יהיו אומרים עלי: ולך אין כשר' מוצאת.9 אמר לו: וכי הגון להם שיאמרו: אין המקום מספיק לנו ולבהמתנו? אלא יאבדו הן ואלף כיוצא בהן ואל תהא ידי קצרה לפני אפילו שעה אחת, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וכו' ".10

ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא צה

"ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם וכו' ", רשב"י אומר: ר' עקיבא היה דורש בו דבר אחד, ואני דורש בו שני דברים, ודברַי נראים משל רַבִּי.11 הרי הוא אומר: "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" – אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר ספיקין הן להן?12 ואני אומר: וכי מפני שאין להם בשר לאכול הם מתרעמים? והלא כבר נאמר ביציאתם ממצרים: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב לח). יכול שאכלום במדבר? תלמוד לומר: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר לב א). אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. "אם את כל דגי הים יאסף להם" – אפילו אתה מכניס להם דגים לאכול היו מתרעמים.13 והלא הלכה עמהם באר במדבר והיתה מעלת להם דגים שמנים יותר מצרכם! אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום.14

דבר אחר: לפי שהראהו המקום למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהן, אמר משה לפני המקום: אדוני, כלום הגון להם שתתן להם ותהרגם? אומרים לחמור טול כור של שעורים ונחתוך ראשך? אומרים לאדם טול ככר [זהב] וְרֵד לשאול? אמר לו: אם לאו, מה אתה אומר?15 אמר לו: הריני הולך ומפייסם. אמר לו: עד שאתה כאן, אני אומר לך שאין שומעים לך. כיון שהלך משה אצלם, אמר להם: היד ה' תקצר? "הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ" (תהלים עח כ).16 אמרו: פשרה היא זו, אין בו כח לתת אלינו שאלתינו.17

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בהעלותך פרק יא סימן כב

"הצאן ובקר יישחט". כששמע משה זה הדבר: "והיה לכם לזרא" מפי השם, התחיל מבקש עליהם רחמים, ואמר: "שש מאות אלף רגלי העם וגו' " (פסוק כא) … ואתה רוצה להרגם בבשר שתתן להם?18 וכי (אין) אתה יודע שהם אינם מתרעמין על תאוות בשר, אלא על היתר עריות, שאפילו אתה נותן להם כל צאנות שבעולם לא ימצא להם?19 ואחר שגלוי לפניך שהם אינם מתרעמין על תאוות בשר, למה תשמע בקולם ותתן להם בשר? אתה מבקש להרגם? אם טוב בעיניך אל תשמע בקולם ואל תתן להם בשר. השיבו הקב"ה למשה: "היד ה' תקצר?". אמר לו: אם אני שומע ממך שלא אתן להם בשר כאשר שואלים, הם יוסיפו לחטוא ויאמרו שקצרה ידי, ואיני יכול ליתן להם תאוותם. ואתה רוצה שיהיה להם פתחון פה, שיאמרו יד ה' קצרה? התחיל משה אומר: אחר שאין אתה שומע לי וחפצך ליתן בשר, כדי שלא יאמרו קצרה ידך, אלך ואזהירם שלא ישאלו עוד בשר, שלא יבוא להם תקלה על ידי הבשר. אמר לו הקב"ה: ואל תטרח ללכת. שאם אתה אומר להם כך, אומרים: אין בי כח ליתן שאלתם. ואם תרצה לידע, צא ואמור להם ותראה שלא יקבלו ממך, אלא כסבורים שאין בי כח ליתן. על כן נאמר: "היקרך דברי אם לא".20

רמב"ן במדבר יא כב

ואין מדרשו של רבי שמעון ושל רבי יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב, בעבור שאמר: "עתה תראה היקרך דברי אם לא", ומדרשו של רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם הוא משמעות הכתוב באמת …21 אבל הענין בעצמו תמה, כמו שאמר רבי שמעון, מי שכתוב בו: "בכל ביתי נאמן הוא", יאמר אין המקום מספיק להם?. ועוד כי כולם ראו כבר נפלאות גדולות מזו.22 ור' אברהם תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם מופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה איננו נכון בעיני, כי כבר עשה עמהם כזה בשליו ראשון (שמות טז יג) וכן במים (שם יז ו) ובמן (שם טז), כי כולם על תלונותם נתנו להם.23

כלי יקר במדבר פרק כ פסוק ח

ואם תאמר הלא מאמר "הצאן ובקר ישחט להם" (במדבר יא כב) קשה מזה! על זה אמר "להקדישני לעיני בני ישראל", כי זה היה בסתר וזה בגלוי לעיני כל ישראל. כי כך המדה בחילול ה' שכל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי (אבות ד ד) פירוש שהקב"ה אִנָה לידו שיעשה בגלוי כדי שידעו למה הוא יתברך נפרע ממנו.24

שמות ו א, סוף פרשת שמות

עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ:25

שמות רבה פרשה ה סימן כב (סוף הפרשה)

"ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" … מהו: "והצל לא הצלת"? ר' ישמעאל אומר: והצל לא הצלת ודאי. ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין! באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין. "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה" – במלחמות פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמות של שלשים ואחד מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך. מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ.26

שמות רבה ג ד, פרשת שמות

"מי אנכי כי אלך אל פרעה" (שמות ג יא) – רבי נהוראי אומר: אמר משה לפני הקב"ה: אתה אומר לי: "לך והוצא את ישראל", היכן אני משכינם בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הַצִּנָה? מנין לי לספק במאכל ובמשתה? כמה חיות יש בהן, כמה מעוברות יש בהן, כמה תינוקות יש בהן … כמה מיני רכוכין התקנת למעוברות, כמה קליות ואגוזין התקנת לתינוקות. והיכן פירושו של דבר זה? בשיר השירים, שנאמר: "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם"  (שיר השירים א ז). א"ל הקב"ה: מן חררה שהיא יוצאת עמהן ממצרים מספיק להן שלושים יום אתה יודע איך אני עתיד להנהיגם.27

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 13/06/2019

הערות שוליים

  1. כפשוטו, יש כאן תוכחה קשה למשה. הוא משה שאמר על עם ישראל בתחילת שליחותו: "והם לא יאמינו לי", הוא משה שלאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף חוברה האמונה בו לאמונה בקב"ה: "ויאמינו העם בה' ובמשה עבדו", נתפס כאן ברגע של חולשה, ברגע של חוסר אמונה ביכולתו של הקב"ה? האם הפכה "היד הגדולה" של קריעת ים סוף ליד קצרה במתאווים תאווה?
  2. ועוד קודם לכן בישעיהו נ ב: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא". זה השימוש המקביל היחידי שמצאנו במקרא לביטוי 'תקצר ידי' שבפרשתנו, עכ"פ בהקשר עם הקב"ה. האם לא ידע משה את מה שידע ישעיהו?
  3. היינו, מה שתיתן להם לא יְסַפֵּק אותם. כך נראה לפרש, אבל ...
  4. תוספת הפסוק הזו, המשווה את "ומצא להם" בפרשתנו (שנאמר בסימן שאלה) עם "לא תמצא ידה די שה" של קרבן יולדת הוא שיוצר את הקושי שהמדרש מתמודד איתו בהמשך. וגם המילים "וכי הוא מספיק להם" אינם במובן של יְסַפֵּק אלא יספיק.
  5. שלפי שדברי משה הקשים היו בסתר, בינו ובין הקב"ה, חס עליו הקב"ה. לכאורה סותר פתרון זה של ר' עקיבא את מאמר רבי יוחנן בן ברוקא במסכת אבות פרק ד משנה ד: "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם". וכבר נאמרו פירושים שונים על משנה קשה זו במסכת אבות, מה גם שכל מהותו של חילול השם הוא בפרהסיה ולא בסתר. ולהלן נראה את פירוש כלי יקר שמתייחס בעקיפין לשאלה זו.
  6. ר' עקיבא לא מזכיר בדרשתו את תשובתו של הקב"ה למשה: "עתה תראה היקרך דברי אם לא", אך משום שהוא מפרש שהקב"ה חס על משה, משתמע מכך שלשיטתו תשובה זו היא עניינית, אולי תוכחה קלה, לא עניין גדול. בא ר' שמעון בן אלעזר וחולק עליו. פשוט לו שזו תשובה קשה ביותר ואין כאן שום חיסוך. ור' שמעון ממשיך בדרשה משלו.
  7. פסוק בסוף פרשתנו בפרשת האשה הכושית! עדות הקב"ה על נאמנותו ואמינותו של משה! האם נאמנות זו פירושה שמשה לא יכול גם לומר דברים קשים כלפי שמיא? אליבא דר' שמעון בן אלעזר – לא! אך בדברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך הראינו שנאמנות ואי-חנופה כלפי שמיא היא גם לומר דברים קשים ולא לכסות.
  8. אכן, היה שפע גדול במצרים. בדיעבד יש כאן הצדקה מסוימת של תלונת בני ישראל שממנה התחיל כל העניין בפרשתנו: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה). ראה פירוש רמב"ן על הפסוק שמדגיש לא רק את השפע הכמותי שהיה במצרים, אלא גם את הרעיון שכעבדי המלך היו בני ישראל במצרים: "נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר", שהרי כל מצרים שייכת למלך (ומי הקנה את מצרים לפרעה? יוסף!). ראה הערך Servi camerae regis או עבדי האוצר בויקיפדיה.
  9. ליברמן מפענח שורה זו על בסיס דברי יואב לאחימעץ שביקש לרוץ לבשר לדוד שאבשלום ניגף במלחמה: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת" (שמואל ב יח כב). ראה פירוש רלב"ג שם: "רוצה לומר שאין לך בזה בשורה מוצאת הצלחה וטוב למבשר אבל היא כמו נקמה לו כי בנו מת". על בסיס פסוק זה מציע ליברמן שמשה אומר לקב"ה: לך לא תצא ממעשה כזה בשורה טובה. זה יהיה מעשה לא מוצלח, מעשה חסר בשורה. ואולי לא נחליף כ"ף בבי"ת ונשאיר את המילה כשר' כמות שהיא, ונפרש כך: לך, לא יצא כאן דבר כשר וראוי, אומר משה. ראה דברי אסתר לאחשורוש: "וכשר הדבר לפני המלך" (אסתר ח ה).
  10. ר' שמעון בן אלעזר, מתלמידי תלמידיו של ר' עקיבא, לא מוכן בשום פנים ואופן לשים מילים קשות בפי משה העבד הנאמן "בכל ביתי" ומעלה טענה שנראה עוד להלן של שילוב של 'בל תשחית', מעשה לא-חינוכי, ואולי אפילו חילול השם. אתה הרי בדעתך לפגוע במתאווים, אומר משה לקב"ה, אז מה הטעם לתת להם שפע של אוכל ובעוד "הבשר עודנו בין שיניהם" לפגוע בהם? מה טעם בדבר? לא חבל, חומרית, ורוחנית? לפי שיטה זו מתהפך חזרה הגלגל של הפסוק "עתה תראה היקרך דברי אם לא". ר' שמעון בן אלעזר שתקף לעיל את הטון המינורי של פסוק זה אליבא דשיטתו של ר' עקיבא, יהיה מוכרח לאמץ טון זה לשיטתו. שהרי משה לא אמר דברים חסרי שחר ונעדרי אמונה. אבל הקושי הגדול בשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא תשובת הקב"ה. מה פשר תשובה זו? למי רוצה הקב"ה להראות שלא קצרה ידו? מה אכפת לו שיאמרו המתאווים מה שיאמרו? מה פשר "אל תהא ידי קצרה לפני אפילו שעה אחת"? קצרה לפני מי? לפני פמליא של מעלה? לפניו עצמו? האם יצאו הדברים מחוץ למחנה ישראל ונודעו בעולם?
  11. מִשֶׁל הרב שלי, היינו ר' עקיבא. ראה בדומה גמרא ראש השנה יח ע"ב (ספרי ואתחנן לא): "תניא, אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו ... ונראין דברי מדבריו". הוא ר' שמעון בר יוחאי שאמר: "ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן - אני ובני מהן, אם מאה הם - אני ובני מהן" (סוכה מה ע"ב). ראה דברינו רשב"י בין המערה לטבריה.
  12. אלה דברי ר' עקיבא שבפשטות, אין בהם שום קושי והסבר מניח את הדעת. ראה הערה 3 לעיל. נראה שיש הבדל גדול במסורת דברי ר' עקיבא בין מדרש ספרי והתוספתא לעיל.
  13. בדומה לכך דברי רבן גמליאל בתוספתא מסכת סוטה הנ"ל הלכה ח: "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על תיפלתם. אם תתן להם בשר בהמה גסה, יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו אנו. תיתן בשר בהמה דקה, יאמרו בשר חייה ועוף אנו מבקשים. תיתן בשר חיה ועופות, יאמרו בשר דגים וחגבים אנו מבקשין וכו' ". גם הוא מסיים בביקורת על ר' עקיבא: "ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא", ולפיכך ניתן לקבוע שמדובר ברבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא.
  14. אלה דברי משה עפ"י רשב"י: יש להם כל צרכם במדבר (חוץ מהמן): בשר, דגים, מים, וכל תלונתם היא תרעומת וקנטור. לא חוסר הבשר היא הסיבה לתלונות בני ישראל, אלא שהם "מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום". פירוש זה לא שונה בהרבה מפירושו של ר' עקיבא כאן (ועפ"י ההצעה שלנו, הערות 3 ו-4 לעיל, גם בתוספתא), שר' עקיבא אומר: שום דבר לא יְסַפֵּק אותם (לא, לא יספיק להם). בין כך ובין כך, גם לשיטת רשב"י יש לומר שתשובת הקב"ה למשה: "היד ה' תקצר, עתה תראה היקרך דברי אם לא", היא עניינית ולא קשה, אולי רק תוכחה קלה. ניטל כל העוקץ מהמשפט: "היד ה' תקצר".
  15. יש משהו בדבריך, אומר הקב"ה למשה. מה אתה מציע? תן לי לנסות לפייס אותם, עונה משה.
  16. ראה שם שני פסוקים קודם: "וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם: וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר". כל הפרק שם מדבר בתלונות בני ישראל במדבר אשר מיהרו לשכוח את כל נפלאות מצרים, קריעת ים סוף וניסי המדבר.
  17. כאן חוזרת שיטתו של ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא לעיל שאמרנו שהיא שילוב של בל תשחית – לא חינוכי – חילול השם, אבל עם תוספת חשובה שמאירה באור חיובי עוד יותר את דברי משה: "הצאן ובקר יישחט להם ... אם כל דגי הים יאסף להם", וגם פותרת את השאלה מה עונה לו הקב"ה (סוף הערה 10 לעיל). דברי משה הם אמירה ערכית-חינוכית כלפי מעלה. ככה מגיבים על חטא המתאווים? שים לב מה עושה המדרש למשפט: "היד ה' תקצר" שבמקרא! כיצד הוא מעביר אותו מדברי הקב"ה למשה, אל דברי משה אל העם. זאת ועוד, אנו מציעים שמשה טוען משפט זה גם כלפי הקב"ה: האם תקצר יד ה' למצוא פתרונות אחרים חוץ מלהאכיל את החמור כור שעורים ולחתוך לאחר מכן את ראשו? תן לי בבקשה הזדמנות, אומר משה לפני הקב"ה, אני אלך ואפייס אותם. התקצר יד שנינו? (ראה דברינו לא יהיו שתי הפנים בכעס בפרשת כי תשא). ותשובת הקב"ה: "עתה תראה היקרך דברי אם לא" (שנעדרת כעת את החלק: "היד ה' תקצר"), היא: לֵךְ משה, נַסֵּה בבקשה לשנות את דעתם, ותראה אם אני צודק או לא! ואכן, בני ישראל דוחים את הפישור (פשרה) שמשה מבקש לעשות בינם ובין הקב"ה ואומרים לו: הפשרה שאתה מציע, דברי הפיוסים שלך, הם משום שבאמת אין הקב"ה יכול לענות על דרישותינו. ראה שיטה אחרונה זו גם בספרי זוטא פרק יא בפרשתנו, והסיומת שם היא: "אמרו: פטורת היא, שאין בו כח לתת את שאלתינו". פטורת – אתה מנסה לפטור אותנו בקש. פירוש זה מוריד 'עומס רב' הן מדברי משה: "הצאן ובקר יישחט להם וכו' " והן מתשובה הקב"ה: "עתה תראה היקרך דברי וכו' ". כל המשקל עובר לצדם של המתאווים ומקטרג עליהם קשות ומעמיד חטא זה בשורה אחת עם חטא העגל שכפרו ואמרו: "אלה אלוהיך" ישראל וחטא המרגלים שאמרו: "כי חזק הוא ממנו", כביכול מהקב"ה עצמו (מנחות נג ע"ב). פה משה לא עומד בפרץ.
  18. בפתיחה זו, תוך אזכור הפסוק: "והיה לכם לזרא", יש במדרש זה תוספת חשובה מאד. בוא נלך כמה פסוקים אחורה, אומר המדרש. בוא נקרא את פרק יא מפסוק ד: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר", דרך תלונתו הקשה של משה: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל  הָעָם הַזֶּה עָלָי: ... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי", המשך במינוי שבעים הזקנים שלכאורה בא להקל ולפתור את בעיית תלונות בני ישראל דרך חיזוק ההנהגה, אך מיד לאחר מכן, הבשורה הקשה: "כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם". על רקע זה יש לבחון את דברי משה: "הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם"! הסיפור לא מתחיל מהפסוקים שהבאנו בראש הדף, דברי משה שהבאנו לעיל באים אחרי פרשה קשה. ראה בכיוון זה גם מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור כג וכן ילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך רמז תשיט שמתעכבים דווקא על הפסוקים הנ"ל שלפני מינוי הזקנים, כולל הפסוק אולי הקשה מכולם: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" – "אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם לא אתן להם הם הורגין אותי, ואם אדבר כנגדן אתה הורגני, מכאן ומכאן הרוג אני". ולא נוכל להביא כאן את כל המדרשים העוסקים בפרשה מורכבת זו.
  19. כאן מזכיר המדרש את הדיון בגמרא יומא עה ע"א, ירושלמי תענית ד ה, רש"י במדבר יא י ועוד, שבכי העם היה על איסורי עריות ולא על בשר לאכילה. וזה נושא לדיון רחב יותר במהות חטא המתאווים.
  20. אם המדרש הקודם העצים את שיטת ר' שמעון בן אלעזר שבתוספתא, נראה שמדרש זה מעצים ומרחיב את שיטת רשב"י במדרש ספרי לעיל ושם גם הוא במרכז את מוטיב הדיאלוג בין משה לקב"ה, תוך שהוא משתמש גם ב"דבר אחר" שבמדרש ספרי הנ"ל. אולי הוא בעצם מאחד את שני חלקי מדרש ספרי ומשלב את שיטת ר' שמעון בן אלעזר ורשב"י. משה שלכאורה נפלה רוחו בפסוקים שראינו בהערת השוליים הקודמת, מתאושש כאן ומנסה לעמוד בין הקב"ה ובין העם. הסנהדרין שזה עתה קמה (ראה דברינו קול אחד וקולות רבים בפרשה זו), לא מסייעת לו בשלב זה. לצורך כך חוצה מדרש זה את דברי הקב"ה לשני חלקים נפרדים: "היד ה' תקצר" - "עתה תראה היקרך דברי אם לא". הדיאלוג של משה עם הקב"ה מתחיל אמנם לפני פסוק זה, אבל נמשך בכל עוז לאחר חלקו הראשון: "היד ה' תקצר". על זה בדיוק בא משה לטעון: למה לך ריבונו של עולם, להזדקק להראות את כוחך ולהוכיח שאין ידך קצרה? תן לי לטפל בנושא. בדומה לדברים שכתבנו בהערה 17 על שיטת ר' שמעון בן אלעזר. הקב"ה עונה לו שזו בדיוק הנקודה, שאחרי כל מה שראו בני ישראל, הם עדיין מפקפקים ביכולותיי! משה כמובן יכול להמשיך ולטעון, מה שלא מצאנו במקרא אבל בהחלט נרמז במדרשים, ולומר לקב"ה: וזה מה שישכנע אותם? בשביל מה כל זה? (ראה סוף הערה 10 לעיל). נראה שמשל החמור שנותנים לו לאכול ומיד כורתים את ראשו, נשארת מהדהדת בכל עוז וללא תשובה הולמת. אם ייאלץ הדרשן לבחור בין טענת משה ובין תשובת הקב"ה, נראה שאין ספק לצד מי הוא עומד. הנה כי כן, מביקורת קשה של רבי עקיבא על משה שחילל שם שמים בסתר ורק בשל כך נסלח לו, הגענו דרך שילוב שיטותיהם של תלמידי רבי עקיבא ותלמידי תלמידיו לסניגוריה עצומה על משה שגם כאשר הוזקק לשבעים הזקנים שיסייעו לו בהנהגה הוא מתאושש ומנסה לסכור את הפרץ לבדו! והמשפט "היד ה' תקצר" התהפך מתוכחה למשה לתוכחה לקב"ה ושינה את כל משמעותו! ועד כאן במדרשים, נעבור לפרשני המקרא.
  21. פירוש רש"י שלא הבאנו משלב את התוספתא ומדרש ספרי שהבאנו לעיל לפסיפס אחד, ראה דבריו על הפסוק במדבר יא כב. רמב"ן מתייחס גם הוא למדרשים אלה וקובע בראשית דבריו ששיטתו של ר' עקיבא היא המתאימה ביותר לפשט הפסוקים.
  22. בה בעת מסכים רמב"ן עם שיטת ר' שמעון בן אלעזר שקשה להבין איך משה "נאנן ביתי" מטיל ספק ביכולתו של הקב"ה, מה גם שהוא וכל ישראל כבר ראו ניסים גדולים מאלה.
  23. שיטת אבן עזרא (ר' אברהם) שרמב"ן מצטט נמצאת בפירושו לפסוק כא בפרקנו, לאחר שגם הוא מביא ניסיון של מאן דהוא לפרש שדברי משה היו מה הוא משער שבני ישראל יגיבו, והוא דוחה אותו. עפ"י אבן עזרא משה לא חשב שבמקרה זה מן הראוי שהקב"ה יעשה נס או מופת (אלה נעשים רק ע"מ להצדיק את קבלת הנביא) וחשב שהכל יהיה בדרך הטבע. בדרך זו, קשה היה למשה להבין איך ייאסף כל כל הרבה אוכל ומאין יילקח. רמב"ן דוחה פירוש זה (בקטע שקצרנו ולא הבאנו) בטענה שכבר היו ניסים כאלה במדבר, אבל מעיון בהמשך דבריו נראה שהוא בעצם מסכים עם אבן עזרא ואומר: "אבל עתה כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר כאשר נתן להם דגן שמים ... כי כל הנסים יודיעם למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הנני עומד לפניך שם על הצור. אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו, הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך. ועל כן שאל בתמיה: מה יעשה להם כדרך כל הארץ? אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם, ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם! והשם השיבו, כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים". ראה המשך דבריו שם שהוא מנסה להעביר סכין חדה בין נס ובין 'מקרה' שאינו "חידוש מטבעו של עולם" רק ריבוי מיוחד. והרוצה להרחיב עוד יעיין גם בפירוש אור החיים כאן.
  24. פירוש כלי יקר מחזיר אותנו לדברי ר' עקיבא בתוספתא בה פתחנו (בלי שכלי יקר מפנה לשם). פירושו זה הוא על חטא מי מריבה בפרשת חוקת, ולפי דבריו, כאן פרע הקב"ה למשה על דבריו הקשים בפרשתנו. בכך גם נמצאת תשובה לסתירה כביכול בין דברי ר' יוחנן בן ברוקא בפרקי אבות ובין דברי ר' עקיבא בתוספתא, עליה הצבענו בהערה 5 לעיל. נחזור גם אנחנו לשיטת ר' עקיבא שהחכמים האחרים דוחים (ואומרים: "נראין דברי מדבריו"), אבל רמב"ן אומר שזו השיטה הכי נאמנה לפשט הפסוקים (לפני שהוא עצמו גם רואה צורך לרכך את דבריו של משה ולהגן עליו).
  25. פעמיים בכל התורה (התנ"ך) נזכר הביטוי "עתה תראה" ושניהם אצל משה. פעם ראשונה בתחילת שליחותו כאשר פרעה מסרב לשמוע בקולו ומגרש אותו ואת אהרון מעם פניו. משה פונה שם במילים קשות כלפי הקב"ה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הֵרַע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". והקב"ה עונה לו בתוכחה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה". וכעת בפרשתנו בתקבולת ברורה: "עתה תראה היקרך דברי אם לא".
  26. הנה שוב ר' עקיבא והפעם בר הפלוגתא שלו ר' ישמעאל איתו ולא כתלמידיו כנגדו. כבר בתחילת דרכו, לא מהסס משה לומר דברים קשים כלפי שמיא ולשאת בתוצאות. וכבר כאן, בתחילת השליחות נגזר עליו סופו. מי שלא רצה להיכנס לשליחות וסירב לה פעם אחר פעם, עד שאמר: "שלח ביד תשלח" וכעס עליו הקב"ה (שמות ד יג-יד), מרגע שנטל על עצמו להיות מנהיג ולהוביל את עם עבדים בדרך הארוכה לחירות וריבונות, אין לו ספק ברגעים של משבר לצד מי הוא עומד. "מידת הדין" כאן אולי איננה במובן הרגיל של עונש על מעשה רע, אלא מידת השורה הנכונה, מידת המסקנא ההכרחית והיחידה ממעשה מנהיג שמזדהה עם עמו, עם הציבור שהוא נשלח להנהיגו, עד כדי עימות כביכול עם ריבונו של עולם. וכבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו אותם הנתונים תחת הבניין בפרשת שמות. "עתה תראה", אומר הקב"ה למשה בפרשתנו, ומשה יענה: כבר ראיתי, זכור לי הביטוי הזה מתחילת שליחותי במצוותך.
  27. אמרנו: מתחילת דרכו של משה בעומדו לפני פרעה בסוף פרשת שמות, ולא היא! עוד לפני כן, בתחילת שליחותו, בתחילת פרשת שמות, בעומדו לפני הקב"ה בסנה. כבר שם שאל משה: מנין יהיה אוכל לעם העם העצום הזה בדרך במדבר? אפשר ששאלה זו היא המשך הסירוב לשליחות, אך אפשר גם שזו שאלה של מי שמתחיל לחשוב ברצינות על גודל המשימה והאחריות העצומה המוטלים לפניו בלי שאף אחד מבטיח לו ניסים ונפלאות או קיצורי דרך. מה שמתחבר היטב עם פירושי אבן עזרא ורמב"ן לעיל על אי הציפייה לניסים, אבל לא בפרשתנו, אלא כבר בתחילת הדרך. ועובדה היא שהחררה (עוגה) נגמרה אחרי שלושים יום (שלא כעוגה של אליהו מלכים א יז). מה עושים כשהמסע במדבר נמשך ונמשך? זה משה האיש, זה משה המנהיג, בתחילת שליחותו ובפרשתנו. כשיטת ר' עקיבא שאמר דברים ברורים בינו ובין הקב"ה, דברים שאילו נאמרו בפומבי היו נחשבים לחילול השם, ובידיעה שיש מחיר לאמירות אמיצות כאלה. אבל גם כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שזועק: מה פשר האכלת החמור וכריתת ראשו? למה כל ההשחתה הזו?. וגם כשיטת אבן עזרא / רמב"ן שאין סומכים על ניסים, וגם כשיטות שמשה מנסה לפייס את העם. כי זה משה האיש – ידענו מה היה לו ומה היה הוא לנו, בזכות המדרשים והפרשנים המחלקים לנו מים זכים וידם לא תקצר.