אילני סרק ואילני מאכל

"וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה': וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת־פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט כג-כה).1

בראשית רבה פרשת בראשית, פרשה ה סימן ט

"ויאמר אלהים תדשא הארץ" (בראשית א יא)2, שָׁנוּ בשם ר' נתן: שלושה נכנסו לדין וארבעה יצאו מחויבים: אדם וחוה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג יז) … ולמה נתקללה? ר' יהודה בן שלום ור' פנחס.3 ר' יהודה בן שלום אמר: שעברה על הציווי, שכך אמר לה הקב"ה: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו וגו' " – מה הפרי נאכל, אף העץ נאכל. והיא לא עשתה כן, אלא: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי וגו' " – הפרי נאכל והעץ אינו נאכל. ר' פנחס אמר: אף הוסיפה על הציווי, סמכה לעשות רצון בוראה: "עץ עושה פרי" – אפילו אילני סרק עשו פירות. על דעתו של ר' יהודה בן שלום: ניחא. אלא על דעתו של ר' פנחס למה נתקללה? אלא כאיש שאומר: ארורים הדדים שהניקו את זה.4

בראשית רבה פרשת בראשית, פרשה טז סימן ג

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: אמרו לפרת: למה אין קולך הולך?5 אמר להם: איני צריך, מעשי מודיעים אותי; אדם נוטע בי נטיעה והיא עושה לשלושים יום, זורע בי ירק והיא עומדת לג' ימים. אומרים לחדקל: למה קולך הולך? אמר להם: הלואי נשמיע קולנו וְנֵרָאֶה. אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם הולך? אמרו להם: אין אנו צריכים, פירותינו מעידים עלינו. אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אמרו להם: הלואי נשמיע קולנו וְנֵרָאֶה. א"ר הונא: לא משום הטעם הזה, אלא אילני מאכל על ידי שהן כבדים בפירותיהם, לפיכך אין קולן הולך. אבל אילני סרק, על ידי שהן קלים בפירותיהם, קולן הולך. זהו שכתוב: "וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי־יַעַר מִפְּנֵי־רוּחַ" (ישעיהו ז ב).6

שמות רבה פרשת וארא פרשה ז סימן ד

"ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו יג).7 אמר ר' לוי: משל למלך שהיה לו פרדס ונטע בו אילני סרק ואילני מאכל. אמרו לו עבדיו: מה הנאה יש לך באילני סרק הללו? אמר להם: כשם שאני צריך לאילני מאכל, כך אני צריך לאילני סרק; שאילולי אילני סרק, מהיכן הייתי עושה לי מרחצאות וכבשונות? לכך נאמר: "אל בני ישראל ואל פרעה" – כשם שקילוסו של הקב"ה עולה לו מגן עדן מפי הצדיקים, כך עולה מגיהינום מפי הרשעים, שנאמר: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם־בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה: (תהלים פד ז). מהו "מעין ישיתוהו"? שמורידין דמעות כמעיינות עד שמצננין את גיהנם בדמעותיהן. ומשם הקילוס עולה, שנאמר: "גם ברכות יעטה מורה". מה הם אומרים? א"ר יוחנן: יָפֶה אָמַרְתָּ! יפה דַנְתָּ! יפה טִהַרְתָּ! יפה טִמֵּאתָּ! יפה חִיַּבְתָּ! יפה לִמַּדְתָּ! יפה הוֹרֵיתָּ!8

מסכת סוטה פרק ח משנה ג

"ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וגו' " …9 ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' – אחד הנוטע כרם, ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל, ואפילו מחמשת מינים.10 אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב … ואלו שאינן חוזרין: … הנוטע ארבע אילני מאכל, וחמישה אילני סרק.11

ספרא קדושים פרשה ב (יז)

מנין שאין מרכיבים עץ סרק על גבי עץ מאכל, ולא עץ מאכל על גבי עץ סרק, ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל? תלמוד לומר: "את חוקותי תשמורו" (ויקרא יט יט).12

ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא רד (כ)

"רק עץ אשר תדע" (דברים כ כ) – זה אילן מאכל. "כי לא עץ מאכל הוא" – זה אילן סרק. אם סופנו לרבות את אילן מאכל, מה תלמוד לומר "עץ מאכל"? מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל.13 יכול אפילו מעולה בדמים וכדברי רבי אלעזר ברבי שמעון? תלמוד לומר: "אותו תשחית וכרתה" – עושה אתה ממנו תיקים ונדביאות. "ובנית מצור על העיר" – עושה אתה לה מיני מטרנייאות וכו'.14

בראשית רבה פרשה כו סימו ו

"ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם" (בראשית ו ג) …15  אמר רבי אלעזר: אין לך שהוא מתחייב באדם הזה, אלא אדם כיוצא בו.16 רבי נתן אומר: אפילו זאב וכלב.17 רבי הונא בר גוריון אמר: אפילו מקל אפילו רצועה.18 אמר רבי אחא: אף אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון. רבנן אמרי מהכא: "כי האדם עץ השדה" – מה האדם נותן דין וחשבון, אף עצים נותנין דין וחשבון.19

גמרא יומא דף לט עמוד ב

אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער? דכתיב: בית יער הלבנון – לומר לך: מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב. דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן. וכיון שהרוח מנשבת בהן, היו נושרין פירותיהן, שנאמר: "ירעש כלבנון פריו". ומהן היתה פרנסה לכהונה. וכיון שנכנסו גוים להיכל – יבשו, שנאמר: "וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל" (נחום א ד). ועתיד הקב"ה להחזירה לנו, שנאמר: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן־לָהּ" (ישעיהו לה ב).20

ילקוט שמעוני תורה פרשת בחקותי רמז תרעב21

"ונתנה הארץ יבולה" (ויקרא כו ד) – לא כדרך שעושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון.22 ומנין אתה אומר שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בת יומה? תלמוד לומר: "זכר עשה לנפלאותיו" (תהלים קיא ד). וכן הוא אומר: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע", מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות. "ועץ השדה יתן פריו" – לא כדרך שהוא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין אתה אומר שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומו?23 תלמוד לומר: "זכר עשה לנפלאותיו".24 ואומר: "עץ פרי עושה פרי למינו" – מלמד שבו ביום שניטע, בו ביום עושה פירות. ומנין שאף העץ עתיד להיות נאכל? תלמוד לומר: "עץ פרי". אם ללמד שעושה פירות, הרי כבר נאמר: "עושה פרי", אם כן למה נאמר "עץ פרי"? אלא, מה פרי מאכל (נאכל), אף העץ עתיד להיות מאכל (נאכל).25 ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? תלמוד לומר: "ועץ השדה יתן פריו".26

 

שבת שלום

ושנה טובה לאילנות27

מחלקי המים28

מים אחרונים: למרות שדף זה הוקדש למקומם של אילנו הסרק לצד אילני המאכל, לא יכולנו שלא להוסיף במים האחרונים את המדרש הבא מפרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק לג, שהוא על אילני מאכל דווקא: "שישה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". השווה עם גמרא יומא דף כ עמוד ב: "תנו רבנן: שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף. ויש אומרים: אף לידה … ובעו רבנן רחמי אנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף, וביטלוה".

עדכון אחרון: 10/02/2016

הערות שוליים

  1. מצוות הנטיעה היא בפירוש על "עץ מאכל" ומהות ט"ו בשבט כראש השנה לאילן (מסכת ראש השנה פרק א משנה א), דיני מעשרות ורבעי, עניינם רק בעצי מאכל. ראה דברינו כי תבואו אל הארץ ונטעתם בפרשת קדושים וכן דברינו ראש השנה לאילן בט"ו בשבט. והפעם נרצה דווקא להפליג (גם) אל עצי הסרק, אותם עצים ששימושם למלאכה ולתעשייה, ואל מעמדם בהשוואה עם עצי המאכל. האם נטיעתם, כיסוי הרי ישראל ביערות עצי סרק, גם היא מצווה?
  2. דרך המעתיקים שהם מקצרים בפסוק ועל מנת להבין את הדרשה יש לקרוא את פסוקים יא-יב שם במלואם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ ... וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וכו' ". השלמה זו תובן מהמשך הדרשה.
  3. שתי דעות שיובאו להלן.
  4. ראה מקור מדרש זה בירושלמי כלאים פרק א הלכה ז. מדוע נתקללה האדמה בגין חטא עץ הדעת? על דעתו של ר' יהודה בן שלום, חטא האדמה (הארץ) היה עוד בבריאה עצמה כשלא קיימה את הציווי "עץ פרי" – שהעץ עצמו נאכל כפרי, אלא רק הוציאה פרי והפרידה בין העץ ובין פריו. אך באו איתה חשבון רק לאחר חטא עץ הדעת של אדם וחוה (אולי משום שההפרדה שעשתה הארץ בין העץ ובין פריו הוא שגרם לפרי להיראות "נחמד למראה" ולפתות את אדם וחוה). על דעתו של ר' פנחס, האדמה לא חטאה בבריאה, אדרבא, האדמה עשתה יותר ממה שצוותה (סמכה דעתה, כיוונה, לעשות רצון בוראה) וגם אילני הסרק אכן הוציאו פירות! הסיבה שהאדמה נתקללה היא בדומה לאם שסובלת בגין מעשה בניה (ההפך מהשבח: "אשרי יולדתו", אבות פרק ב משנה ח, שמות רבה מה ד). ומה שאולי מלמד שפרי עץ הדעת (שלגביו נחלקו חכמים מה הוא היה, פסיקתא דרב כהנא כ) היה עץ סרק שנתן פירות ומכאן ואילך לא ייתן וזו היא הקללה או הקלקלה. ראה אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מב שמפרט עשר קלקלות שספגה הארץ בעקבות חטא עץ הדעת: " ... הששית, שעלו בה אילני סרק". כך או כך, נראה שלשתי השיטות במדרש לעיל, יש לעצי הסרק יסוד בראשיתי של עץ פרי או עץ עושה פרי ורק בשל החטא נפרדו העצים לשני הסוגים - חטא ההפרדה לסוגי עצים שונים. האם זה יכול ללמדנו על מעמדם של עצי הסרק שאיננו סרק? אולי גם לעתיד לבוא ישתנה שוב עצם וטעמם?
  5. מדרש זה הוא על הפסוקים בתורה (בראשית פרק ב) על ארבעה הנהרות היוצאים מעדן להשקות את הגן ובהם: חידקל ופרת, והוא דן בהבדל בין החידקל "שהוא חד בקולו" (בראשית רבה שם) והפרת שזורם לאט ובכבדות ובשקט. ראה גם גמרא ברכות נט ע"ב: "מאי חדקל? - אמר רב אשי: שמימיו חדין וקלין. מאי פרת - שמימיו פרין ורבין". משם יעבור המדרש לעצי המאכל ועצי הסרק.
  6. מדרש זה, גם הוא מראשית הבריאה, טובע את חותם ההבדל בין עצי המאכל, המשולים לנהר הפרת הזורם בנחת, שהם שקטים ועמוסים ואינם צריכים לעשות 'רעש וצלצולים' – מעשיהם, פירותיהם ותנובתם, מעידים עליהם; ובין עצי הסרק, שבדומה לחידקל הזורם בגעש, עושים קולות ומראים עצמם בכל צורה והזדמנות וספק אם עלה זאת בידם – "הלואי נשמיע קולנו וְנֵרָאֶה". אך שים לב לקטע "אבל אילני סרק, על ידי שהן קלים בפירותיהם, קולן הולך" - אילו פירות קלים יש לאילני הסרק? התשובה היא שכל עץ יש לו פריחה ופרי, אלא שאלה של עצי הסרק אינם ראויים לאכילה. ועל פי מדע הבוטניקה, גם עצי הפרי המוכרים לנו: זית, תמר, תאנה, תפוח ועוד, הם בטבע עצים שפירותיהם קלים כעצי סרק ותורבתו ע"י האדם. לכך אולי לא יסכים המדרש בו פתחנו, אבל בשתי הגישות, כולל מדרש אחרון זה, ההבדלים בין עצי פרי ועצי סרק אינם כה דיכוטומיים.
  7. בתחילת פרשת וארא, לפני התחלת מכות מצרים, חוזרת התורה ומספרת על הטלת השליחות על משה ואהרון "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". לשליחות זו יש שני נמענים מרכזיים: בני ישראל ופרעה, מעין שתי שליחויות. ורַבּוּ המדרשים על שליחות כפולה זו ובתוכם מדרש זה שהולך בדרך מיוחדת. ראה דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא.
  8. בדומה למדרש הקודם, גם כאן, מעמדם של אילני הסרק נחות בברור בהשוואה לאילני המאכל, והם מושווים לרשעים, בעוד שאילני המאכל מושווים לצדיקים. ואין כאן שום אזכור לפירות, גם לא קלים, רק מרחצאות וכבשונות. זאת, משום שבמדרש זה המטרה המרכזית הם הרשעים – פרעה, והצדיקים – בני ישראל, ועצי הסרק והמאכל מצויים רק במשל המשרת את הנמשל. (ראה גם כינוי ערי סדום ועמורה "עצי סרק במדרש בראשית רבה מט: "בקש המלך לקוץ מתוכה חמשה אילני סרק"). אבל למשל יש כח משלו ואנו נמשיך אותו ונאמר: רק מרחצאות וכבשונות? ומה עם בתים להצל משמש ומגן מקור ורוח? מה עם רהיטים ובהם כסאות ושולחנות לשבת עליהם, אם למזון ולמחיה ואם ללימוד תורה ותפילה? ומיטה לנוח ואש לחמם? ועץ נאה לארון הקודש בבית הכנסת? (אסור לעשות ארון קודש מעץ מאכל). ומה עם כל היערות שהופכים דו-תחמוצת הפחמן לחמצן ואוויר נקי לנשימה? זאת ועוד, עצי הסרק במדרש זה אינן "בדיעבד" כמו במדרש הראשון (והשני) מעין עצי מאכל שנפגמו עקב חטא, אלא "לכתחילה" כחלק מהבריאה על כל צדדיה ופניה! הטבע זקוק לעצי סרק, האדם זקוק להם, ובנמשל, גם הקב"ה כביכול זקוק לרשעים! קיום עצי הסרק מקיים את הרשעים בעולם, וזו אולי מעלה חשובה וקשה יותר מקיום הצדיקים. פוטנציאל התשובה הטמון באדם הרשע מחזיר אותנו לפוטנציאל הפרי שטמון בעצי הסרק (הגם שאמרנו שמדרש שמות רבה זה מתווכח עם מדרש בראשית רבה הראשון לעיל) ואולי לגישה המדעית שעצי המאכל שלנו הם תירבות של עצי סרק., כפי שכבר הערנו לעיל ועוד נראה מוטיב זה להלן.
  9. בקטע שהשמטנו מפרטת המשנה אילו סוגי בתים חדשים שטרם נחנכו פוטרים את בעליהם מהשתתפות במלחמה (אבל הם לא הולכים הביתה, אלא משרתים בעורף: "מספקין מים ומזון, ומתקנין את הדרכים").
  10. היינו מחמישה מינים שונים של עצי מאכל, אחד מכל מין, ולכאורה אין כאן "כרם".
  11. הרי לנו להלכה שאילני סרק, בכל כמות שהיא (גם יותר מחמישה) אינם נחשבים ל"כרם" ואינם מהווים פטור מעורכי המלחמה, רק חמישה אילני מאכל (שגם הם אגב נלמדים מריבוי מיוחד, ראה גמרא סוטה מג ע"ב). עוד בהלכות הקשורות לעצי סרק, ראה מסכת בבא בתרא פרק ב משנה ז לגבי הרחקת נטיעות עצים מן העיר (אילני מאכל עשרים וחמש אמה ואילו אילני סרק חמישים); ובמשנה יג שם, דין אילן שגולש לשדה חבירו אם וכמה מותר לקצוץ אותו, שלשיטת אבא שאול באילן סרק מותר לקצוץ כל ענף שנוטה משדה לשדה. ובמסכת אהלות פרק יח משנה ג בדין "שדה שאבד קבר בתוכה" שמקיימים בה אילני סרק אבל לא אילני מאכל. ובמסכת כלאיים פרק ו משניות ג-ה, אם מותר לזרוע מתחת לגפן המודלית ע"ג עץ מאכל (אסור) או עץ סרק (מותר). ובתוספתא מסכת שביעית פרק ג הלכה יט אם מותר לטעת עצי סרק בשביעית "לעשות סייג" (רבן שמעון בן גמליאל מתיר), ועוד.
  12. ראה ציטוט מדרש תנאים זה בירושלמי כלאים פרק א הלכה ז: "תני: מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל, מין בשאינו מינו מניין? תלמוד לומר: את חקותי תשמורו". דין מיוחד זה של כלאי הרכבה באילן לא נזכר במפורש בתורה, כמו שמפורטים: כלאי השדה, כלאי הכרם, כלאי בהמה וכלאי בגד (ראה מצוות כלאיים בספר ויקרא יט יט ובדברים כב ט-יא), והמדרש לומד אותו מהפתיחה של התורה למצוות כלאיים: "את חוקותי תשמורו". וכלשון הירושלמי שם: "משום חוקים שחקקתי בעולמי". מפרשי המשנה הביאו דין זה בפירושם למשנה בכלאיים פרק א משנה ז: "אין מביאין אילן באילן". ראה למשל פירוש ברטנורא שם: "אין מביאין אילן באילן - אין מרכיבין אילן מאכל באילן מאכל מין בשאינו מינו, או אילן סרק באילן מאכל. אבל אילן סרק באילן סרק, כיון שאין שום אחד מהם עושה פרי כמין אחד חשוב ושרי". מדין זה אפשר להסיק שאין באילן סרק שום פוטנציאל של פרי, לא קל, לא בעבר ולא בעתיד (כפי שנראה) וגם שלא כמדע. ודווקא בשל כך, מותר לזרוע תחתיו, גם עם גפן מודלית עליו (בחלק המותר), משום שאינו נחשב. ראה שוב משנה כלאיים פרק ו.
  13. הפסוק בתורה (דברים כ יט-כ), בפרשת המצור על עיר, אומר מפורש שרק עץ שאיננו עץ מאכל מותר לכרות לשם בניית מצור על עיר שכנגדה נלחמים. אבל דרשת חז"ל מחלקת את הפסוק לשניים ומחדשת שבתנאים מסוימים ניתן להשתמש גם בעץ מאכל. באה דרשה על דרשה ושואלת: אם בסופו של דבר מותר להשתמש לצורך המצור גם בעץ מאכל, מה 'היתרון' של עץ סרק? מה פשר הדרשה: "כי לא עץ מאכל הוא - זה אילן סרק"? התשובה היא: חובה להשתמש עד כמה שניתן בעצי סרק תחילה, ורק כשאין ברירה, ניתן להשתמש גם בעצי מאכל. והרי לנו שוב, הקטנת ההבדל בין עצי סרק למאכל. ראה אגב דברינו שם וקראת אליה לשלום.
  14. מדרש תנאים זה מובא בגמרא בבא קמא דף צא עמוד ב: "תניא נמי הכי: רק עץ אשר תדע - זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא - זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל? להקדים סרק למאכל; יכול אפילו מעולה בדמים? ת"ל: רק". ראה גם פירוש רשב"ם דברים פרק כ (כ): "רק עץ אשר תדע וגו' - אילן סרק בין קרוב לעיר בין רחוק מעיר תשחית לבנות מצור, אבל עץ מאכל הרחוק לא תכרות כי אם הקרוב לעיר שמעכב את החיל להתקרב לחומה". וכבר הרחבנו מעט בנושא זה בדברינו כי האדם עץ השדה בפרשת שופטים. ראה שם בפרט וויכוח רמב"ן עם אבן עזרא שמסכים עם פירושו הנאה שחבלה בעץ מאכל היא כמו "נפש הוא חובל", אבל להלכה אין הדברים כך. יש להעדיף כריתת עצי סרק תחילה, אבל אם אין ברירה והמלחמה נמשכת, מותר גם לכרות עצי מאכל (תחילה הקרובים לעיר כדברי רשב"ם). לחמול על עצים במחיר חיי אדם, על זה אמר קהלת (פרק ז פסוק טז): "אַל־תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל־תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם".
  15. בסוף פרשת בראשית, בראשית פרק ו פסוקים א-ג, נזכרת פרשת "בני האלהים" שהתמזגו עם "בנות האדם", ככתוב: "וַיְהִי כִּי־הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַיֹּאמֶר ה' לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". הקב"ה מאוכזב כביכול מכך שרוחו שציפה שתשרה בכל, לא שרתה על בני האדם, אשר בקשו להם דברים אחרים לעסוק בהם. ומבני האדם עוברים הדרשנים לדון בבריאה כולה. "פרשה קטנה" זו החותמת את פרשת בראשית צריך מיוחד ונפרד וטרם זכינו לדון בה.
  16. אדם שפוגע באדם אחראי למעשיו ומתחייב בהם.
  17. גם בעלי חיים שפגעו באדם מתחייבים, ראה מסכת סנהדרין פרק א משנה ד. ואולי גם מתחייבים בפגיעה זה בזה או בפגיעה בטבע ובקיום מינם. ראה דברינו אם אדם חטא בהמה במה חטאה בפרשת נח.
  18. אפילו לחפצים הדוממים, למכשירים ולכלים בפרט, יש אחריות על מה שקורה בעולם. ראה "מקל ורצועה" כסמל המשפט והדין וכאזהרה לדיינים, בגמרא סנהדרין דף ז עמוד ב: "כנגד מקל ורצועה תהא זריז".
  19. והיכן נותן האדם דין וחשבון? ראה מדרש "המשך" למדרש זה, קהלת רבה ז א: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". ההשוואה של האדם לעץ, כולל עצי סרק, ואחריותם המשותפת לקיום העולם, מתחילה בבריאת העולם, על שני נוסחיה: פרק א בו העץ קדם לבריאה ופרק ב בו האדם קדם. המשך באדם הראשון, בגן עדן, שאכל מעץ הדעת אבל נמנע ממנו עץ החיים (המדרש הראשון שהבאנו); עוד בציווי התורה: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא כג), בדימוי של האדם הצדיק לעץ: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (ירמיהו יז ח, תהילים א ג), בדין מצור על עיר הנ"ל שבו יש לעץ סרק חלק חשוב, באיוב יד ז: "כי לעץ יש תקוה" ובחז"ל בדיני ברכות. וכבר הארכנו לדון בהשוואה זו בדברינו כי האדם עץ השדה בפרשת שופטים, וכאן די לנו בהכללת עצי הסרק כחלק מהבריאה שצריכים גם הם לתת דין וחשבון. ודבר זה שגם הצומח, בעלי החיים ואפילו הדומם (מקל ורצועה) צריכים לתת דין וחשבון הוא עניין רב לענות בו ונשמח לשמוע לקח מפי דולי המים.
  20. בית המקדש נבנה מעצי סרק, עצי ארזים ועצי ברושים במקדש שלמה (ראה מלכים א פרקים ה, ו, ט) ועצי שיטים במשכן. ראה שמות רבה לה ב: "למה עצי שטים? למד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומר לו: ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם על אחת כמה וכמה". שלמה אף ציפה את עצי הארזים והברושים בזהב, כמתואר במלכים א שם (השווה עם מקדש הורדוס שחכמים אמרו לו שלא יצפה בזהב, שצבע כחול הים של אבני השיש יפה יותר, סוכה נא ע"ב), והנה נעשה נס, ובתוך המקדש לבלבו העצים והוציאו פירות. כבריאה הראשונה. וכך גם לעתיד לבוא. ללמדך מהו העיקר. ראה הסיפור על אלכסנדר מוקדון ומלך קציא שיצא לקראתו עם לחם מזהב, בדברינו אדם ובהמה תושיע ה'.
  21. מקור מדרש זה הוא במדרש ספרא (תורת כהנים) בחוקותי פרשה א (ג). העדפנו לשון הילקוט ותקנו מעט עפ"י הספרא.
  22. כך יהיה בברכה המובטחת "אם בחוקותי תלכו". השווה עם "את חוקותי תשמורו" בספרא ובהערה 12 לעיל.
  23. מנין לך שמה שקרה בבריאת העולם עתיד לקרות בשנות הטובה והברכה, בשנות "אם בחוקותי תלכו"?
  24. שעתיד להגיע זמן בו יזכרו את הנפלאות של בריאת העולם, שיחזרו ויתקיימו.
  25. אם לא מקודם, פה אנחנו מתקשרים למדרש בראשית רבה בו פתחנו, בפרט לשיטת ר' פנחס שם.
  26. שזה ממש דימוי לשוני קרוב בין פרשת בחוקותי ופרשת בראשית. בקצרה, בשנות הטובה והברכה המובטחות בתורה, בהן יתקיים "אם בחוקותי תלכו", נחזור לטבע של בריאת העולם. הכל יעשה פרי והכל יהיה פרי. ראה גמרא בסוף מסכת כתובות (קיא ע"ב) הדנה בשבחי ארץ ישראל, בעקבות המשנה החותמת את המסכת: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין", ובעקבות הדין בברייתא בגמרא קי ע"ב, של בני זוג שאחד רוצה לעלות לארץ והשני מסרב שיכולים לכפות זה על זה גירושים ונתינת כתובה: "הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות". מתארת הגמרא את שבחי ארץ ישראל ובהם, בין השאר: "כי אתא רב דימי, אמר: מאי דכתיב: אוסרי לגפן עירה? אין לך כל גפן וגפן שבא"י שאין צריך עיר אחת לבצור. ולשורקה בני אתונו - אין לך כל אילן סרק שבא"י שאינו מוציא משוי שתי אתונות". ובדף קיב עמוד ב שם: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר: כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם". ככה מסתיימת מסכת כתובות. שים אגב לב להבדל בין הגמרא בכתובות (הבבלית!) שמתארת את התיקון והחזרה למעשה בראשית ב"לעתיד לבוא", ראה שם גם הכותרת-פתיחה: "לא כעולם הזה העולם הבא", ובין מדרש ספרא (הארץ-ישראלי) שמתאר את תיקון חטא הבריאה בשנות "אם בחוקותי תלוכו" וקושר הכל לפסוקי המקרא, בהם, כידוע, הכל כאן בעולם הזה.
  27. ובזכותם תהיה שנה טובה גם לנו "כי האדם עץ השדה" (דברים כ יט) - מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן" (ספרי דברים פיסקא רג) ו"מה האדם נותן דין וחשבון, אף עצים נותנין דין וחשבון" (בראשית רבה כו ו).
  28. להשקות בהם כל חי וצומח: אילני סרק כאילני מאכל, ירקות וכל שיח השדה.