ולא יזבחו עוד לשעירים

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (ויקרא יז ז).1

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: (ויקרא טז כא-כב).2

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: (דברים לב יז).3

פירוש כלי יקר ויקרא יז ז4

סמך פרשה זו לכאן, לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר המדברה הוא שעירים חלילה. על כן הזהירם מיד על שחיטת חוץ והורה שרצה ה' אדרבא למנוע מהם הזביחה לשעירים אשר התעסקנו בהם לפנים.5

ויקרא רבה כב ח – ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים

ר' פינחס בשם ר' לוי: לבן מלכים שנָזַז6 לבו עליו והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נידור.7 כך, לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים והיו מביאין קורבנותיהם לשעירים, שכתוב: "ולא יזבחו עוד לשעירים" (ויקרא יז ז)8 – ואין שעירים אלא שדים, שנאמר: "ושעירים ירקדו שם" (ישעיה יג כא). והיו ישראל מקריבין קורבנותיהם באיסור במה ופורענויות באות עליהן. אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרָשִׁים מעבודה זרה והם ניצולים. זהו שכתוב: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב … וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד … וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".9

מסכת יומא דף סז עמוד ב

תנו רבנן: עזאזל – שיהא עז וקשה … עזאזל – שמכפר על מעשה עוזא ועזאל.10 תנו רבנן: "את משפטי תעשו" (ויקרא יח ד) – דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם. "ואת חוקותי תשמרו" – דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן.11 ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם – תלמוד לומר: אני ה' (ויקרא יח ד) – אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן.12

אבן עזרא ויקרא פרק טז פסוק ח

ואמר רב שמואל: אעפ"י שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם.13 ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו.14

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות דף סג עמוד א

א"ל ר' אבא: אי הכי והא כתיב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים"? אמר ליה: שאני הכא דהתם "לשעירים" הוו קרבין קרבנא. ובגין כך לא כתיב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים", אלא "לשעירים". דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונותם וקרבנא לא אתעביד אלא לקודשא בריך הוא.15

מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מו

כבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס שהמצריים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן. אמר: "הן נזבח את תועבת מצרים". וכן היו כתות מן הצאב"ה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים שעירים. וכבר התפשט הדעת הזה מאד: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים". ולזה היו אוסרים הכתות ההם ג"כ אכילת העזים … ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי שהטעם בהיות החטאות כולן ליחיד ולצבור שעירים, ר"ל שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יוה"כ ושעירי ע"ז. סיבת כל אלו אצלי, היות רוב מריים וחטאתם אז בהקריבם לשעירים, כמו שבאר הכתוב: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".16

רמב"ן ויקרא פרק א פסוק ט

ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה, הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך: והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועושי העגל זבחו לו.17

רמב"ן שמות פרק כ פסוק ב

והמין השלישי בע"ז, אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות, כאשר אפרש בע"ה (ויקרא יז ז), כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם, כידוע מענינם בחכמת נגרמונסיא, גם בדברי רבותינו. ובזה אמר הכתוב (דברים לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה, אבל הם אלהים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכח שולטנות, והם חדשים להם שלמדו לעשות כן מחדש מן המצרים המכשפים, וגם אבותיהם הרשעים כתרח ונמרוד לא שערום כלל. ומזה מזהיר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא יז ז).18

רמב"ן ויקרא פרק טז פסוק ח19

והנה ר' אברהם נאמן רוח מכסה דבר, ואיני (אני) הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים.20 אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב), זה עשו שנאמר (בראשית כז יא) הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם שנאמר ויעקב איש תם. ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו): לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת. וכל עונותיהם של ישראל עליו… 21

והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות … 22

… ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך: והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו:

וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר (משלי טז לג) בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י) יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל: ותרגם אונקלוס לשמא דהשם ולעזאזל, כי האחד לשם ה' ולא לו, והשני לעזאזל ולא לשמו של עזאזל:

ומפני זה אמרו רבותינו (ת"כ פרק יג ט) ואת חקותי (להלן יח ד), דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כענין שנאמר בעתיד (זכריה יג ב) את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.23

תורת המנחה פרשת אחרי – קדושים / דרשה מח עמוד 447 24

ודרוש בפרשה, ובענין עזאזל, ותחבר עם עזאזל איסור אכילת הדם וכסוי הדם, כי טעם אחד להם כי הדם הוא הנפש החיונית הבהמית והיא רוח הטומאה השורה על הדם, והן הן השדים שזובחים להם כדי להפיק רצונם כמו שנאמר: "יזבחו לשדים לא אלוה" (דברים לב יז). ועל כן אמר בכאן: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" ומתרגמינן לשדים.25 ורוצה לומר: אע"פ שצויתי אתכם לשלוח דורון לעזאזל שהוא הממונה על אלו, לא צויתי זאת אלא ביום הכיפורים בלבד כדי שלא יקטרג עליכם. אבל בשאר הימים, היזהרו לכם שלא תזבחו עוד זבחיכם לשעירים. וזהו מלת "עוד". מפני שהנפש נטמאת בהם, שבהם רוח הטומאה, ובהתקרב אליהם מטילין זוהמתן בנפש הקדושה הנאצלת מנשמת שד-י ומזיו יקרו הקדוש.26

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 25/01/2017

הערות שוליים

  1. ויקרא פרק יז הוא פרשת "שחוטי חוץ", היינו האיסור להקריב קרבן או לשחוט בעל חיים לאכילה, מחוץ לאוהל מועד או בית המקדש. וחזר הענין בספר דברים פרק יב, שם מחד גיסא התחברה לאיסור האזהרה על אכילת הדם (משמע יש קשר בין השניים), ומאידך גיסא, הותר שם "בשר תאווה", היינו, שחיטה לאכילה שלא בדרך של קרבן. ועל נושא שחוטי חוץ ואיסור הדם יש לדון בנפרד (הגם שהוא יבצבץ כאן בין השיטים). כאן והפעם, אנו מבקשים להתמקד בפסוק שנראה שהוא עיקר הנימוק והסיבה למצווה זו: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", משמע, מטרת איסור שחוטי חוץ הוא לעקור מבני ישראל פן של עבודה זרה שעדיין היה בהם, או שיש חשש שיחזרו אליו, והוא הזביחה לשעירים. בנושא זה נבקש להתמקד הפעם.
  2. אי אפשר להתעלם מסמיכות הפרשיות של שעירי יום הכיפורים, בפרט השעיר לעזאזל (שעיר המשתלח), עם הפסוק בפרשה שלנו. סמיכות זו אומרת דרשני. הנה כאן נלחמת התורה בעבודה לשעירים ואילו שם, נשלח שעיר לארץ גזרה כשהוא נושא עליו את עוונות בני ישראל. ועל סמיכות פרשיות וחריזתן, כשיטה מרכזית בלימוד התורה, כבר הרחבנו את הדיבור בדברינו צווארך בחרוזים בשיר השירים (שבת חול המועד פסח).
  3. חיבור נוסף שמתבקש, אף שהוא בריחוק מקום ובספר אחר, הוא לשירת האזינו, בה משה צופה לדורות הבאים ורואה איך עם ישראל חוזר ונוהה אחרי עבודת השעירים. בפסוק אמנם מופיע "שדים", אך, כפי שנראה, פרשנים ומדרשים רבים מקשרים את השדים עם השעירים (ראה פירוש רש"י על הפסוק בעקבות הספרא בפרשתנו). ראה גם המשחק הלשוני בסוף הפסוק: "לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". לאמר, שדים-שעירים כאלה, שאתם עתידים לעבוד, אף אבותיכם שעבדו שעירים, לא שיערו שבניהם יעבדו אותם.
  4. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1550-1619), מכונה "כלי יקר" על שם פירושו לתורה, נולד בלונטשיץ, פולין. בצעירותו למד מפי המהרש"ל, אח"כ עבר ללבוב ומשנת שס"ד (1604) כיהן כרבה של פראג וכראש הישיבה שם. המידע באדיבות ויקיפדיה.
  5. "קפצנו" ישר לסוף, לפירוש מאוחר מהמאה ה-17, שמן הסתם ראה את כל המקורות שנביא להלן. זאת, על מנת להיתלות באילן גדול בטיעוננו שיש קשר בין "שני השעירים" ויש לדרוש סמוכים בין הפסוק ולא יזבחו עוד לשעירים (פרק יז) ובין שעיר המשתלח ביום הכיפורים (פרק טז). עכשיו שנחה דעתנו, נחזור ונראה את המקורות בסדר הנכון, ההיסטורי, מחז"ל, דרך פרשני המקרא הראשונים ועד המאוחרים. ולגבי התשובה שכלי יקר נותן, ראה דבריו שם שהוא הולך בדרכו של רמב"ן שנראה להלן.
  6. נתגאה, זחה דעתו, ראה אבן שושן. אבל אחרים פירשו: נתבלבל. ומקור המילה לא ברור.
  7. נידור=ניזור, מתנזר, זי"ן ונו"ן מתחלפות ונדרים ונזירות הם עניינים קרובים שמשמעותם המשותפת: פרישה.
  8. ראה ספרי במדבר פיסקא קטז שמדגיש שהמילה "עוד" מעידה שאכן עבדו בני ישראל את השעירים: "כיוצא בו אתה אומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. שאין תלמוד לומר עוד, ומה ת"ל עוד? אלא שכבר זבחו". ובעקבותיו הלכו פרשנים רבים.
  9. עפ"י המדרש, עבודת הקרבנות במשכן ולעתיד במקדש היא המרפא לע"ז של מצרים, לחטא העגל ולכל עבודה זרה שלא תבוא. כנגד עבודה זרה שהייתה "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים יב ב), עבודת הקרבנות לה' תחומה במקום, בזמן או באירוע: "וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מלאכתה, רק בידי מי שהוסמכו והופרשו לשם כך, וגם הם, לא בכל עת: "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ראש פרשתנו, כהמשך ישיר למות נדב ואביהוא שטעו בזמן, במקום ובאירוע). ושעירים כנגד שעירים. במקום שעירי הזנות של עבודה זרה, באים שעירי החטאת של עבודת המקדש (רמב"ם מורה נבוכים חלק שלישי פרק מו שנרחיב בו להלן). אך דא עקא, שיש עוד שעיר. השעיר לעזאזל שזה עתה קראנו בו בפרק הסמוך. מה איתו?
  10. הם בני האלהים שבסוף פרשת בראשית שחמדו את בנות האדם. ראה דברים רבה יא י. וזה (אולי) עניין אחר.
  11. מקשים עליהם. פעמים רבות להשיב, בלשון חז"ל הוא לשאול או להקשות, לעתים קרובות גם בלי תשובה. ראה תנחומא (בובר) פרשת שמות סימן יד: "והוא באחד ומי ישיבנו, על שהוא יחיד בעולמו אין משיב על דבריו". וכן רבים.
  12. מדרש זה מעורר את הקושי בעניין השעיר לעזאזל ומודה שיש בו דבר שאומות העולם (חיצוני) ויצר הרע (פנימי) שואלים ואין עליו תשובה. אך אינו מקשר את שעיר המשתלח עם הפסוק שלנו. מדרש ויקרא רבה לעיל לחוד ומדרש זה לחוד. ולא מצאנו בדברי חז"ל קישור בין שתי פרשיות סמוכות אלה: עבודת יום הכיפורים ושחוטי חוץ. קישור זה נראה בפרשני המקרא להלן. חז"ל כאילו דורשים כל נושא בפני עצמו. ענין "ולא יזבחו לשעירים" הוא ברור ופשוט ואילו שעיר המשתלח הוא בבחינת "חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר". ופרשני המקרא הרהרו גם הרהרו בנושא זה. אבל אם אין מדרש זה מקשר את השעיר לעזאזל לפרשת שחוטי חוץ הסמוכה, הוא כן מקשר אותו עם פרשת עריות בפרק יח, שגם היא בפרשתנו, הפותחת בפסוק: "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". האם פרשת שחוטי חוץ והשעירים היא משפט, כמו עריות, או חוקה כמו שעיר המשתלח, עוזה ועזאל?
  13. רב שמואל הוא הגאון שמואל בן חפני. ראה המשנה והגמרא בתחילת פרק שישי "שני שעירי יום הכיפורים", מסכת יומא דף סג, שעד רגע ההגרלה, שני השעירים שווים בכל דבר ושניהם "לה' ". רק ההגרלה היא שעושה את ההבדל: "אמר מר: משהגריל עליהם – חייב על של שם ופטור על של עזאזל". רמב"ן, כפי שנראה, מפתח מאד את הרעיון הזה שמשמעותו שגם זה שנשלח לעזאזל, תקפותו ועיקרו באים משל גבוה. הכל לה'. אבן עזרא מדגיש שהשעיר שמיועד לעזאזל, לא נשחט, לא נזבח. הוא מושלך, הוא איננו קרבן העולה על המזבח לריח ניחוח לה'. וזה מקיים את הפסוק שלנו: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם".
  14. בהמשך נראה את דברי רמב"ן אשר גילה את סודו של אבן עזרא. "בהיותך בן שלשים ושלש תדענו", הוא שתספור 33 פסוקים מהפסוק בויקרא טז ח שהוא מפרש: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" ותגיע לפסוק שלנו:  "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ואבן עזרא גם רומז לכך באומרו: "כי יש לו חברים במקרא". נראה שאבן עזרא הוא מהראשונים שיוצרים את החיבור בין שני פסוקים אלה (חז"ל כפי שראינו לא מקשרים אותם, עכ"פ לא במישרין), אבל עדיין איך קישור זה פותר את סוד השעיר לעזאזל, אין אבן עזרא מבאר. אלא אולי בדרך שהצענו בהערה הקודמת.
  15. עבודה זרה הייתה לזבוח לשעירים ואילו כאן זובחים את השעיר. אבל דא עקא, שלשם כך נקבעו שעירי החטאת שבכל מועד וחג והם "חטאת לה' "! לפיכך, נזקק גם הזוהר לרעיון שהשעיר המשתלח כלל לא היה נקרב ולא בגדר של קרבן. ועדיין הוא זה שנושא את עוונות בני ישראל לכל פשעם וחטאתם ... הוא זה שעומד במרכז עבודת יום הכיפורים וקשור גם ללשון של זהורית שהפיכתה ללבן מסמלת את הכפרה ...
  16. דברים אלה של הרמב"ם הובנו ע"י רבים וטובים (ביניהם מתנגדיו) שדעתו היא שעבודת הקרבנות המפורטת בתורה, היא תגובה לעבודה זרה שהייתה נפוצה בסביבה הקרובה, ולחטא העגל שקרה בינתיים, מעין מצווה "בדיעבד" יותר מאשר "לכתחילה". או כפי שהוא מפרט בפרק לב שם, עבודת הקרבנות איננה "כוונה ראשונה", אלא "כוונה שנייה". ראה דבריו בהרחבה שם שהוא העיקר. הכוונה הראשונה היא תפילות חובה ורשות ועבודת הלב שבדומה לתפילין, מזוזה וציצית "ושאר העבודות הדומות להם", תקפים בכל מקום ובכל שעה ומלווים את האדם בכל הליכותיו (ואולי לכן פוסק הרמב"ם שתפילה היא מצווה מהתורה, כספרי ולא כגמרא). דברים אלה לומד הרמב"ם מהפסוק שלנו וכן מפסוקים רבים בנביאים: "אמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', ואמר ישעיה למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', ואמר ירמיה כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ראה כאמור דבריו בהרחבה בפרק לב שם). הדבר נכון לקרבנות בכלל, ולשעירי החטאת בפרט. ונראה שמדרש ויקרא רבה שהבאנו לעיל, הוא סיוע ברור לשיטת הרמב"ם. ומה באשר לשעיר המשתלח? לרמב"ם אין שום קושי להסביר את השעיר המשתלח ואין לשיטתו שום סתירה בין השעיר לעזאזל של יום הכיפורים ובין הציווי בפרשתנו ולא יזבחו עוד לשעירים. שניהם, רעיון אחד הוא. הכרת התורה בחולשות אנוש ורקעם וחינוך האדם בהדרגה. [ועם כל זאת, הרמב"ם מתייחס בפירוש לעניין שעיר המשתלח, בפרק מו שם, ונימוקיו דומים למה שראינו באבן עזרא ובזוהר שאין השעיר לעזאזל בבחינת קרבן ואין בו שחיטה, שריפה, הזאת הדם וכו' – שום דבר ממעשה הקרבנות בבית המקדש, ראה דבריו שם]
  17. רמב"ן הוא, כידוע, בר פלוגתא חריף ולוחם נמרץ בשיטת הרמב"ם לגבי טעם הקרבנות. ולא ניכנס כאן למחלוקת עולמית זו, רק נעיר על השימוש בפסוק שלנו: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם". מאותו פסוק שהרמב"ם לומד שהקרבנות הם חינוך שמטרתו להוציא מעבודת השעירים, לומד רמב"ן שאדרבא, אין כאן שום חינוך ושום ניסיון לפעול "בהיפוך". זביחת הקרבנות לאל, לא אכילתם, נחשבת גם בעיני עובדי עבודה זרה (וישראל שנהו אחריהם) כדבר נאצל ובכך עבודת הקרבנות שלנו נראית להם דומה ולא תחנך אף אחד. אז מה פירוש הפסוק שלנו: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם"? לא סיבה, יאמר רמב"ן, כי אם מטרה ותוצאה רצויה. מצוות הקרבנות היא "ריח ניחוח אשה לה' ". היא עומדת בזכות עצמה ולא באה לחנך, בודאי לא בהיפוך. ועדיין צריך רמב"ן להסביר לנו את עניין השעיר לעזאזל.
  18. פירוש זה של רמב"ן הוא על עשרת הדברות, הדברה השניה "לא יהיה אלהים אחרים על פני". הוא מביא שם שלושה מינים של עבודה זרה: אלה שעובדים את השכלים הנבדלים (המלאכים), אלה שעובדים את צבא השמים, כוכבים ומזלות והמין השלישי אלה שעובדים לשדים ורוחות. נראה שלא בכדי מזכיר כאן רמב"ן את הפסוק שלנו וממשיך כאן את התנגדותו החריפה לרמב"ם. התורה לא מנסה לחנך אותנו ולהוציא את העבודה הזרה מקרבנו, דרך מעשה הקרבנות. התורה מעמידה את זה כנגד זה, לא כהפכים של פסיכולוגיה וחינוך, אלא כהפכים של מהות ותכלית. כמו "אנכי ה' אלהיך" אשר עומד מול "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כך גם "ריח ניחוח לה' " עומד מול "ולא יזבחו עוד לשעירים". ועדיין חסרה לנו תשובת רמב"ן למעשה שעיר המשתלח לעזאזל.
  19. הבאנו הפעם את דברי רמב"ן באריכות והשתדלנו גם לפסק וליישר מהמורות לפי נוסח פירוש רמב"ן על התורה, הרב שעוועל, שבהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים. אך עדיין קיימנו "ודילוגו עלי אהבה" והקורא הזריז יעיין בטקסט המלא שם.
  20. ראה פירוש אבן עזרא שהבאנו לעיל, על הסוד שתדענו "בהיותך בן שלושים ושלוש". ורמב"ן אומר שסוד זה כבר חז"ל הודיעונו במדרש בראשית רבה ופרקי דרבי אליעזר שהוא מביא בהמשך. ואולי גם ויקרא רבה שהבאנו לעיל שלכאורה הוא כשיטת הרמב"ם?
  21. בקטע זה שהשמטנו, מביא רמב"ן את מדרש פרקי דרבי אליעזר במלואו שסמאל מקטרג על עם ישראל שביום הכיפורים לא נמצא בהם חטא והם "כמלאכי השרת שבשמים", אך בכל ימות השנה "היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח". כך הבנו את דברי רמב"ן שם. ועכ"פ, בחלק זה של פירושו הוא מדבר בפירוש על כוחו של סמאל, הסטרא אחרא בלשון הקבלה, שיש לתת לו שוחד ביום הכיפורים.
  22. קטע זה של רמב"ן מצוטט אחריו אצל מפרשים רבים שהולכים בדרך הסוד והמיסטיקה. ראה כלי יקר שהבאנו בתחילת דברינו שממשיך את הרעיון של גלגל מאדים ומחבר את כל הענין גם לאיסור אכילת דם שמוזכר בספר דברים פרק יב, כאשר איסור שחוטי חוץ חוזר שם.
  23. אחרי ככלות הכל, נתלה רמב"ן בחז"ל (יומא לעיל) שבשעיר המשתלח "ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם", אבל שים לב שהוא לא מצטט את החלק של מאמר הגמרא: "אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן", אלא דבק בניסיונו למצוא הסבר וברעיון של מוטיב הטומאה. ראה פירושו לפרה אדומה בראש פרשת חוקת, שם הוא ממשיך בדרך זו ומצטט את פירושו כאן.
  24. ר' יעקב ב"ר חננאל סקילי (או צקלי) היה מחכמי ספרד בסוף ה- 14. מתלמידי הרשב"א. החיבור 'תורת המנחה' מכיל שמונים ושש דרשות על התורה והמועדים, ובתוכם אלפי ביאורים ופירושים, בדרך הפשט, הרמז, המוסר והסוד (מתוך ביוגרפיה בפרויקט השו"ת, בר=אילן).
  25. ראה תרגום אונקלוס ותרגום יונתן. וכן הביא אבן עזרא בפירושו לפסוק בויקרא יז ז: "לשעירים, הם השדים". וזה מה שמקשר את הפסוק שלנו עם הפסוק בשירת האזינו. האם קישור זה יכול היה להרחיק את הפסוק שלנו מהצלע השלישית: השעיר לעזאזל של יום הכיפורים? אפשר. אבל תורת המנחה לפחות, וכן פרשנים ומדרשים שנביא להלן, לא סבורים כך.
  26. דרשה זו של תורת מנחה מבוססת על גישת רמב"ן, בפרט בכל הנוגע לגישה המיסטית של שדים ורוחות והוא אף מוסיף את הקשר לענין הדם. ראה גם פירוש כלי יקר בו פתחנו שהולך אף הוא בדרכו המיסטית של רמב"ן ומוסיף: "והנה מקום אתי לתרץ מה שנאמר בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא ... שהשוחט בחוץ לשעירים מושך כוחו מן מאדים המשפיע החרב וההריגה ... וזה פירוש יקר". ובתוך כל המיסטיקה, נראה שתורת המנחה מציע גם "פשט" ברוח הרמב"ם וחז"ל: יש בעיה בקשר בין הפסוק ולא יזבחו עוד לשעירים ובין שעיר המשתלח ביום הכיפורים. אבל יש גם להבדיל. מה שהתורה אסרה ביום יום ובכל מקום ובכל אדם, "התירה" במקום מסוים (בית המקדש), ברגע ומעמד מסוים (עבודת יום הכיפורים) וע"י אדם מסוים (הכהן הגדול). שם, תחת בקרה ברורה ולרגע, מותר "לשלוח דורון" לעזאזל.