קינת דוד

שמואל ב פרק א פסוקים יז-כז

וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ:

וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר:

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים:

אַל־תַּגִּידוּ בְגַת אַל־תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן־תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:

הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:

מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ:

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:

צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים:

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה:

ויקונן דוד את הקינה הזאת – פירוש אלשיך על הפסוק

"ויקונן דוד". לבל יראה חלילה שהיה שמח לאידם על דבר המלוכה ועל היותו נרדף ממנו כל הימים, על כן נשא קינה לעיני כל ישראל ולבל יאמר איש כי עיקר הקינה היתה על יהונתן אהובו … על שאול, שהוא העיקר ואחריו ועל יהונתן בנו. עוד כיוון שלא על בחינת מלך הספידו … כי הלא מאסו ה' ממלוך על ישראל, ואיך יקונן על אובדן מלכותו? על כן אמר "על שאול", כלומר על בחינת היותו שאול, בלי תואר מלך, ועל כן לא אמר "על המלך שאול".1

ויקונן דוד על שאול ועל יהונתן קינה נפלאה – פירוש רלב"ג

להודיע שאין ראוי לאדם שישמח בנפול אויביו, אבל ראוי שיהיה חרד בנפילת שר וגדול ויזכרו כי כבר יתכן שיקרה לו כך. ולזה תמצא שקרע דוד את בגדיו ויספוד ויבכה וצם עד הערב. על שאול תחילה להיותו היותר נכבד, ואחר זה על יהונתן, ואחר עם ה' שהם בית ישראל: ויקונן על שאול ועל יהונתן קינה נפלאה.2

ללמד בני יהודה קשת … על ספר הישר – מסכת עבודה זרה כה ע"א

מאי "ספר הישר"?3 א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים … והיכא רמיזא? "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך" (בראשית מט ח) – איזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף? הוי אומר: זו קשת. ר' אליעזר אומר: זה ספר משנה תורה … והיכא רמיזא? "ידיו רב לו" (דברים לג ז) – איזו היא מלחמה שצריכה שתי ידים? הוי אומר: זו קשת. ר' שמואל בר נחמני אמר: זה ספר שופטים … והיכא רמיזא? "רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר־לְפָנִים לֹא יְדָעוּם" (שופטים ג ב) – ואיזו היא מלחמה שצריכה לימוד? הוי אומר: זו קשת.4

ללמד בני יהודה קשת – פירוש רלב"ג

… להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו.5 ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על יד המורים,6 אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה.7

הצבי ישראל על במותיך חלל – פירוש צרור המור בראשית פרשת ויחי

ואמר "הצבי", לפי שהיה שאול תפארת לישראל, כאומרו: משכמו ומעלה גבוה על כל העם. ולכן אמר: הראיתם אשר בחר בו ה'. וכן אמר הצבי ישראל לפי שהיה קל ברגליו כאחד הצבאים, כאומרו למטה: מנשרים קלו מאריות גברו. וכנגד מאריות גברו אמר: איך נפלו גיבורים. ואמר: על במותיך חלל, כלומר, בעודך בתוקפך נהרגת. או על במותיך חלל דרך קינה. על גבהותך שגבהת מכל העם נפלת חלל.8

הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם – גמרא תענית דף ג עמוד א

תנא: בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר – מזכיר.9 מאי טעמא? – אמר רבי חנינא: לפי שאין נעצרין. וטל מנלן דלא מיעצר? דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". וכתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה". ואילו טל לא קאמר ליה, מאי טעמא – משום דלא מיעצר.10

מגן גיבורים – מגן שאול, בלי משיח בשמן – פירוש רלב"ג

כי שם נגעל מגן גבורים – רוצה לומר: נמאס והושלך כאילו לא היה בו פרי להיות מגן. והנה אמר זה כי שאול לא המתין ביאת אנשי המלחמה עליו לראותם אם מגנו יגן עליו מהמורים. אבל חשב עצמו כאילו אין לו מגן עם היותו גיבור מאד. ויהונתן לא הועיל לו מגינו שלא יפול ביד פלשתים.11

קשת יהונתן וחרב שאול – פירוש מלבי"ם

מצייר שיהונתן היה רובה קשת, כמו שאומר: "עד חרבו עד קשתו" (שמואל א יח, ד),12 ושם (כ, כ): "וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח־לִי לְמַטָּרָה".13 ושאול לא היה לו קשת רק לָחָם בחרב וחנית. … "קשת יהונתן לא נסוג אחור … וחרב שאול לא תשוב ריקם" … רוצה לומר שלפעמים יפלו גיבורים מצד חסרון הלימוד והאומנות של המלחמה. וזה לא היה פה, שהיו מלומדי מלחמה זה בקשתו וזה בחרבו. עוד יאמר שלפעמים יכשלו הגבורים בשאין אהבה ביניהם ואינן עוזרים זה לזה, שיאמר לאחיו חזק. אבל פה לא כן היה, כי: "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים".14

הנאהבים והנעימים – צרור המור בראשית פרשת ויחי

ועכשיו בא לתארה בתואר אחר, שהיו נעימים ואהובים וקלים כנשרים כמו שהיו גיבורים. וזהו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. אף על פי שהיה ראוי שיפרדו כמאמרם ז"ל: אדם שהולך לסעודה אינו מוליך כל בניו עמו. ושאול הוליכם עמו אף על פי שידע משמואל "ומחר אתה ובניך עמי". וזהו שבח גדול לשאול וליהונתן.15

הנאהבים והנעימים – פירוש רבינו בחיי בראשית פרק נ פסוק י בהספד יעקב16

וענין ההספד הוא להזכיר חסדי המת וטובותיו ופעולותיו ומדותיו וטובות שהתעסק בהם בחיייו ויחוסו, כגון: "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" (שמואל ב א כג). ולפי כאב ההספד, שנאמר: "צר לי עליך אחי יהונתן" (שם, כו), ולפי המאורע שאירע לו, שנאמר: "ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר" (ששם ג לג). וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו.17

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:18

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:

צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.19

איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה – רלב"ג שמואל ב פרק א

איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה – רוצה לומר, שבאבדן שאול ויהונתן כאילו אבדו כלי מלחמה כי הם היו כלי מלחמת ישראל על שונאיהם. או רצה בזה איך נפלו גבורים ותקיפים. כשאול ויהונתן ואיך אבדו כלי המלחמה אשר בידם שלא השתמשו בהם להשחית בשונאיהם ולא להגן על עצמם.20

שו"ת בעלי התוספות סימן פז

הנאהבים והנעימים אלופים ומיודעים הרשומים, שאו משאות ולי שלומים, בנפש הרשות לאהבתכם תמים, קנוי קניין עולם באפס דמים.21

שנזכה לנחמה

מחלקי המים הדומעים

מים אחרונים: בשל מיעוט מדרשים על קינת דוד, התמקדנו הפעם בפרשני המקרא. חסר זה בולט בהשוואה, למשל, עם שירת דוד בשמואל ב פרק כב, (הפטרה שקוראים פעמיים בשנה), עליה מצויים מדרשים רבים. אפשר שהיו גם מדרשים על קינת דוד שאבדו, כפי שאירע למדרשים רבים שהראשונים מזכירים ואינם בידינו. גם אבדנם של אלה הוא בבחינת "ויאבדו כלי מלחמה".

עדכון אחרון: 30/04/2017

הערות שוליים

  1. שני דברים נוכל ללמוד מפתיחה זו לקינת דוד על שאול ויונתן. האחד, שברגעים מסוימים יש להניח בצד את כל החשבונות ואת כל אירועי העבר ולא להבחין בין קרוב יותר וקרוב פחות, אהוב יותר ואהוב פחות. המוות מיישר קו ומעמיד בפרופורציה חדשה את כל מחשבותינו, הטובות והטובות פחות. זכותם הגדולה של המתים שהם מעניקים לנשארים מבט חדש ומפויס יותר על החיים. והשני, שיש במות אדם חשוב היבט "ממלכתי" והיבט אישי. דוד בוחר לקונן על שאול מההיבט האישי-אנושי בלבד שכן ההיבט הממלכתי היה עבורו בעיה וחוסר כנות. שלא כדוד, לנו אין דילמה כזו. אנו בוכים ומבכים את חללי עצמאות ישראל בדורנו, הן בממד האישי-אנושי של כל אחד ואחת מהם והן בממד הממלכתי, שהרי הם "הרוגי מלכות שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם" (פסחים נ ע"א).
  2. גם פירוש רלב"ג, לא מתעלם מההיבט האישי שיש לדוד, אחרי ששאול רדף אותו קשות והפך מאוהבו לאויבו. פרט שמזכיר את הקינה שנשא דוד על אבנר, שעם מותו בא הקץ על שארית בית שאול ונסללה הדרך למלכות בית דוד: "הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר: יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגַּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ" (שמואל ב ג לג-לד). גם שם אפשר היה לחשוד בקינתו של דוד שלא הייתה כנה, כפי שהמקרא עצמו מעיד שם. אין טעם להסתיר את שאירע בין שאול לדוד (ובין דוד ליונתן), אומר רלב"ג. אך "אין ראוי לאדם שישמח בנפול אויביו" ואין להתעלם מהפגיעה בשר וגדול בישראל. ביטוי שנלקח מקינת דוד על אבנר: "הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי־שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל". בניגוד לאלשיך אשר מדגיש את הפן האישי "על בחינת היותו שאול בלי תואר מלך", רלב"ג מדגיש את הפן הממלכתי: נפילת שר וגדול בישראל. ובראייה זו, מקדים דוד את שאול ליונתן עם כל אהבתו אותו. בין אם נסכים לדברים אלה של אלשיך ורלב"ג המשתדלים לשים בצד את המחלוקות האישיות בין דוד ושאול, ובין אם לא, נראה שכולנו נסכים שאכן קינת דוד היא "קינה נפלאה" שנשארה איתנו לדורות.
  3. פעמיים מופיע במקרא הביטוי "ספר הישר". כאן, בקינת דוד, ובספר יהושע י יג, במלחמה עם חמשת מלכי האמורי בעמק אילון: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". בשניהם יש הפניה אל ספר הישר: "הנה (הלוא היא) כתובה על ספר הישר". אבל איזה הוא ספר הישר? זה חייב להיות ספר שקשור ביושר וישרות, אבל גם במלחמה. כבר הרחבנו בנושא זה בדברינו ספר הישר בפרשת ויחי, אבל כאן נרצה להתמקד בהקשר של קינת דוד.
  4. דור דור וקשתו, דור דור ומלחמתו, דור דור וספר הישרים שלו בו הוא כותב את פרקו. ובדורנו הכל נמהל והכל כאילו חיכה להתחבר מחדש לספר ישר משולב: ספר ההבטחה לאבות אברהם יצחק ויעקב הישרים הראשונים, ספר משנה תורה דברי משה לדור הבנים ערב הכניסה לארץ, ספר יהושע וספר שופטים - דור המתנחלים בארץ במעלות ומורדות. ואנו נוסיף את דוד אשר בשירתו משבח את ה-"מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת־נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי" (שמואל ב כב לה). הגיעה השעה שגם הדור שלנו, אשר למד לאחוז בקשת עורף ופנים וידיו רב לו: "ללמדם מלחמה אשר לפנים לא ידעום", גם הוא יכתוב את ספר הישר שלו, ספר הצדק עליו תיכון מלכותו. כדברי הנביא מיכה (ג ט): "הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הוֹלֵךְ" וכדברי ספר תהלים (קיא ח): "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר". ואז תהיה מלחמתם של האוחזים בקשת, וגבורתם של הנופלים, ראויה וברוכה. ראה גם פירוש רמב"ן דברים לג ז, בברכת יהודה "ידיו רב לו" המקשר את לימוד הקשת עם ברית הקשת: "והוא סוד הכתוב שאמר (ש"ב א יח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, כי הוא הקשת הנראה בענן שנאמר בה (בראשית ט יז) זאת אות הברית".
  5. ממה שנכשל זולתו.
  6. המורים בקשת. ראה שמואל א לא ג: "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים".
  7. וכבר הקדים את רלב"ג רש"י שמפרש: "ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל, צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת". רש"י הופך את סדר הפסוקים. כתוב: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים", אומר רש"י, שיש לקרוא אותם כך: משום שהצבי חלל ומשום שנפלו גיבורים, יש ללמד את בני יהודה קשת. אין מנוס מהקמת צבא חזק היודע למשוך בקשת. לא רק לחרוק שיניים, להתפלל ולהצדיק את הדין, אלא לשכלל את אומנות המלחמה וכלי המלחמה. למנוע את הצבי חלל הבא ואת נפילת הגיבורים הבאה. וכל זה, כאמור, כפי שכתוב בספר הישר. בזכות האבות (אברהם היה היהודי הלוחם הראשון), יהושע ודורו, שופטי ישראל לדורותיהם שהיו גם לוחמים, גם מנהיגים וגם שופטים. אחת ידו אוחזת בשלח והשנייה מחזיקה את ספר הישר.
  8. הגבוהים, הבולטים, אלה שהם משכמם ומעלה, תפארת ישראל, הם הראשונים ליפול בקרב. "בעודך בתוקפך נהרגת" והשארת אחריך חלל גדול. הצבי נפל חלל, אבל על במותיך נפל. על קדושת הארץ שנקראת צבי. ראה ירמיהו ג יט: "וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם". ומוסיף עליו יחזקאל, פרק כ פסוק ו: "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־אֶרֶץ אֲשֶׁר־תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל־הָאֲרָצוֹת". ובמדרש, מסכת כתובות קיב ע"א, בדפים המהללים את שבחה של ארץ ישראל: "אמר רב חסדא, מאי דכתיב: ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. דבר אחר: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה. אי מה צבי זה קל ואין בשרו שמן, אף ארץ ישראל קלה לבשל ואין פירותיה שמנים? תלמוד לומר: זבת חלב ודבש, שמנים מחלב ומתוקים מדבש".
  9. שאין מזכירים את הרוח בטל. אומרים: משיב הרוח ומוריד הגשם, לפי שאין גשם בלי רוח. אבל טל, אומרים: מוריד הטל בלבד. ואם רוצה לומר: משיב הרוח ומוריד הטל – יכול.
  10. אליהו ודוד גזרו, כל אחד בסיבתו ומקומו, בכעס ובכאב, על מניעת גשם והטל. אליהו גזר על כל הארץ (לפרק זמן מסוים) ואילו דוד על מקום מסוים – על הרי הגלבוע, שם נפלו שאול ויונתן (ואבינדב ומלכישוע!). הגמרא במסכת תענית מדייקת שגזירת הטל של אליהו לא מומשה, משום שהטל לעולם לא נעצר! ומגזירת אליהו אפשר ללמוד גם על קללת דוד שלא חלה על הטל. אי אפשר לעצור את טל החיים. אלה נמשכים גם מתוך הכאב והכעס הגדולים ביותר. ואולי ישמח דוד לטייל היום בהרי הגלבוע המוריקים ולראותם בפריחתם וכן את היישובים והמקומות שהוקמו לזכרם של שאול ובניו.
  11. ראה פירוש רש"י על הפסוק: "כי שם נגעל מגן גבורים - מגני עור היו להם וכשיוצאים למלחמה מושחין אותן בשמן כדי שיהא כלי זיין המכה עליו מחליק ... וכאן כך היה מקונן הקינה: שם נגעל מגן גבורים, פלט שומנו ולא נדבק בו ונעשה כאילו לא נמשח בשמן". אבל רלב"ג מדגיש את גבורתו של שאול שיצא מיד לקרב, ולא התעכב למשוח את מגינו, וסמך על גבורתו. ומגינו של יונתן, הגם שאולי נמשח כדת וכדין, לא עמד לו בעוצמת הקרב. בחכמה שלאחר מעשה, אפשר תמיד למצוא ליקויים בנשק שלא היה מוכן כראוי, גבורת יתר מול זהירות יתר של הלוחמים, הפעלת כלי מיגון ומגן לעומת כלי תקיפה והסתערות וכו'. את מה שבאמת אירבאמת בכל קרב איננו יודעים ומוטב שלא נשפוט. רק נזכור את גבורתם של הלוחמים ונכונותם לתת הכל, לצאת ראשונים ולא להמתין שהאויב יקדים אותך, "לא המתין ביאת אנשי המלחמה עליו".
  12. מלבי"ם מביא פסוק להראות שיונתן היה מושך בקשת, אבל הפסוק מעורר במלוא העוצמה את קשרי האהבה שהיו בין דוד ויונתן. ראה פסוק זה בהקשר של תחילת שירותו של דוד בבית שאול לאחר נצחונו על גלית: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל־שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד ויאהבו וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ: ... וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת־הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד־חַרְבּוֹ וְעַד־קַשְׁתּוֹ וְעַד־חֲגֹרוֹ".
  13. ופסוק זה מהפטרת מחר חודש כשיונתן מציל את דוד ומייעץ לו לא לחזור עוד לבית שאול. האם בהספדו של דוד על יונתן צפים ועולים מראות ומאורעות אלה בראשו ולבו? האמנם יכול היה דוד להיות כה 'ממלכתי' ולהספיד את שאול ואת יונתן באותה נימה?
  14. האב והבן, שאולי לא תמיד ראו את הדברים עין בעין, בפרט בהקשר לדוד, נלחמים כעת על חייהם ועל כבוד עם ישראל, כתף אל כתף בהר הגלבוע, בכתף שאול. הם מחפים זה על זה ועוזרים זה לזה בקרב ומתגלים כנאהבים ונעימים בשיא סערת הקרב. זה בקשתו וזה בחרבו. זה בירי מרחוק ובקליעות מדויקות, וזה בקרב מקרוב, פנים אל פנים עם האויב, אחוות לוחמים בשיאה. ושניהם נופלים בקרב. מתמונה עוצמתית זו אפשר להמשיך רק לפסוק הבא.
  15. מאמר חז"ל שהוא מצטט על האדם שהולך לסעודה ולא לוקח את כל בניו עמו, לקוח ממדרש ויקרא רבה כו ז. ואלה דברי המדרש: "מחר אתה ובניך עמי ... וכיון ששמע את דברי שמואל נתיירא שנאמר: וימהר שאול ויפול מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל. וכיון שבא אצל אבנר ועמשא, אמרו לו: מה אמר לך שמואל? אמר להם: אמר לי: למחר אתה יוצא לקרב ונוצח ... מיד יצא למלחמה ונטל שלשת בניו עמו: יונתן ואבינדב ומלכישוע. אמר ריש לקיש: באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם: בואו וראו בריה שבראתי בעולמי וצורה שצרתי בעולמי! בנוהג שבעולם, אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין. וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו". וכבר הרחבנו על מדרש בדברינו שאול בפרשת אמור ושם הראינו ששאול הוא הראשון שמקבל עליו את צידוק הדין.
  16. מופיע גם בספר ספר כד הקמח הלכות אבל [ב], שניהם מאותו מחבר רבנו בחיי בן אשר.
  17. והוא ממשיך שם בדיני הספד ואבלות שלומדים מפסוקי התנ"ך, ובראשם כאמור הזכרת מעלותיו של הנפטר, מידותיו ופעולותיו הטובות. ובפרט, פעולותיהם ומידותיהם הטובות של הרוגי מלכות שאין אדם יכול לעמוד במחיצתם (מסכת פסחים נ ע"א). אלא שנראה שדווקא הדרישה ההלכתית הנגזרת מקינת דוד: "להזכיר חסדי המת וטובותיו ... לסדר הטובה שהייתו לו ונסתלקה ממנו", מביאה את דוד לקראת סוף הקינה לפרץ של רגשות כלפי יונתן ולהפרדה בין שאול לדוד. הנאהבים והנעימים בכל זאת נפרדים ודוד לא יכול להישאר 'ממלכתי' עד הסוף. הרגש האנושי פורץ הכל.
  18. ראה מסכת נדרים פרק ט משנה י: "וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה. וכן הוא אומר בשאול (שמואל ב' א') בנות ישראל אל שאול בכינה". ובתלמוד הירושלמי על משנה זו: "שהיו בעליהן הולכין למלחמה והיה (שאול) מעלה להן מזונות". ובמשנת רבי אליעזר שהיה משלים נדוניא לבנות ישראל העניות.
  19. מאהבתן של אביגיל ומיכל, אומר מדרש שמואל (פרשה כה סימן ד) – מאהבת אביגיל ואחינעם, מפרש רד"ק על הפסוק. לקראת סיום הקינה נראה שהנאהבים והנעימים, שאול ויהונתן, בכל זאת נפרדו. ראה פירוש אלשיך על פסוקים אלה: "ובכן בנות ישראל אל שאול בכינה, שאבדתם אותו המלבישכם שני עם עדנים וכו'. ואני אבכה את יהונתן כאשר יאמר (פסוק כו) צר לי עליך אחי יהונתן". ופירוש צרור המור: "לזה אמר צר לי עליך אחי יהונתן היית לי כאח לצרה יולד". את שאול שולח דוד לנשות ישראל שהן ימשיכו להספידו. אולי אותן הנשים שיצאו להללו: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (שמואל א יח ז) והעלו את חמתו וקנאתו של שאול. ואילו הוא, דוד, פונה כעת אל אבלו הפרטי וצערו הגדול על מות יהונתן. ומכאן אולי החזרה שנית על הביטוי "איך נפלו גיבורים". היו אמנם מי שרצו לומר שגם כאן, מתמודד דוד עם הלשונות המרננים שבעצם במותו של יהונתן (וכל שלושת בני שאול), נסללה לפניו הדרך למלכות (צרור המור שם), אבל נראה שיש כאן פרץ רגשות כן ועז. אי אפשר להשוות את יחס דוד לשאול וליהונתן ויש מכך אולי לקח גם לאבל של כל אדם. אין לזייף או ליפייף באבל.
  20. פסוק זה המסיים את קינת דוד, נשמע קצת מינורי ולא מתאים לסיום "הקינה הנפלאה". לפיכך מציע רלב"ג בפירושו הראשון, ש"כלי המלחמה" הם שאול ויונתן. ראה גם רות רבה (לרנר) פרשה ד: "מנין שהצדיקים קרויים כלים? ר' חנינה ור' יונתן אמרי:  איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה". וכן הוא במדרש שמואל (בובר) פרשה כה: "איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה, רבי חנינה ורבי יונתן תרויהון אמרין: מכאן מצינו שהצדיקים קרויין כלי מלחמה". אבל בפירוש השני של רלב"ג, הוא מבין שכלי מלחמה הם כפשוטם, כלי הנשק והמשחית וקינתו של דוד היא שלא סייעו כלים אלה להגן על נושאיהם ואולי גם נפלו שלל ביד האויב. כך מסתיימת הקינה עפ"י פירוש זה וצריך לחקור בדבר.
  21. בחרנו לסיים את הדף בחזרה לביטוי "הנאהבים והנעימים". מקינת דוד נלקח ביטוי זה לתפילת אב הרחמים שנתקנה בעקבות גזירות תתנ"ו (מסע הצלב הראשון) ומשם לתפילות יזכור למיניהן. וגם בימינו הוא משמש בהספדים לנופלים וכפי שהתווה רבנו בחיי לעיל. לצד זה, בספרות ההלכה והשו"ת, הפך ביטוי זה לתואר של חיבה והערכה לאנשים חיים. ראה כדוגמא נוספת בהקדמה לשו"ת וזאת ליהודה (רבי יהודה חיים ב"ר עזרא הכהן, דמשק מאה 19): "וזאת הברכה ... למעלת הדרת ויקרת יחידי סגולה, עם בחר לנחלה, הגבירים הרמים, מבחר עצמים ... כמה מעלות טובות מלאות וטובות האנשים האלה שלמים הנאהבים והנעימים שרים וסגנים פרחי שושנים, נדיבי עמים וכו' ". ובשו"ת הרא"ש כלל קו סימן ד: "ישאו משאות שלומים, הנאהבים והנעימים וכו' ". ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ג (דפוס קרימונה) סימן כג: "עריבים עלי דברי דודים. מזהב נחמדים. לשונם חרב חדה מעשה חידודים. בהרים מקדרים עמקים משדדים. הנאהבים והנעימים הידידים. אלופיי ומיודעיי הרב מנחם והרב הילל". וכן רבים. ממקורות אלה נלמד אולי גם אנו לאמץ את הביטוי "הנאהבים והנעימים", במשמעות של דבר חי ונוכח בקרבנו, במורשת שהשאירו אחריהם הנופלים, דבריהם, שיריהם, רוחם ומשפחותיהם החיות בתוכנו. אלופים ומיודעים, נושאים משאות שלומים, בנפש הרשות לאהבתם תמים.