פרשות השבוע לשנת התשפ"א

ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי
מטות
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחוקותי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
זאת-הברכה
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שפטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי

הלכת שחוטי חוץ

פרשת אחרי מות, תשפ"א

עדכון אחרון: 23/04/2021

מים ראשונים: "שחוטי חוץ" או "שחיטת חוץ" הוא האיסור של שחיטת קרבן שלא בפתח אוהל מועד או המקדש. נגענו מעט בנושא זה בדברינו ולא יזבחו עוד לשעירים בפרשה זו בשנה האחרת. ראה גם דברינו כי ירחיב בפרשת ראה. נשוב ונעיין בנושא זה בהרחבה מעט, כולל היחס לשחיטת בעלי חיים ולשפיכת הדם הנלווה לה. וניתן בראש דברינו קרדיט רב לפירוש דעת מקרא לספר ויקרא (פרק יז בפרט) ולפירוש דעת מקרא ספר דברים (פרק יב בפרט), בהם נעזרנו רבות בהבנת נושא מורכב זה ובליקוט מקורות חשובים.

 

ויקרא פרק יז פרשת אחרי מות

פסוקים א–ז: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: … וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:1

פסוקים ח–ט: וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:2

פסוקים י–יב: וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:3

פסוקים יג–יד: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.4

דברים פרק יב פרשת ראה

פסוקים יא-יט: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': …הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:5

פסוקים כ-כח: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: …רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: …רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה':6

 

מסכת חולין דף טז עמוד ב – מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא

הכל שוחטין, ולעולם שוחטין7 … אמר רבה: רבי ישמעאל היא, דתניא: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' " – ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה. שבתחילה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו: לעולם שוחטין.8

דתניא: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך" – ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה.9 שבתחילה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה, ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון? לכך שנינו: "לעולם שוחטין".10

רש"י ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז פסוקים ג, ח

אשר ישחט שור או כשב – במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר: "להקריב קרבן".

אשר יעלה עלה – לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו שניהם חייבין.11

רמב"ן ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז פסוק ב – כשיטת ר' ישמעאל

"אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" – … יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם. והנכון בפרשה, מה שהזכירו רבותינו (חולין טז ב) שאסר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה', … והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה, ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' … ואחרי כן הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו השלמים הנזכרים או עולה … רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם: והנה ריקן כל השחיטות בחולין ובמוקדשין להיות כולן בפנים. ולכך אמר במשנה תורה: "והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם", ואמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה … להיות איסור שחוטי חוץ במוקדשין עומד במקומו בשעת בית הבחירה. אבל התיר אותו בחולין. זהו שאמר: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר" – לומר, שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה'. ופירש שם הטעם: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך", לומר כי היה האיסור מתחילה בהיותם במדבר שיקל עליהם להביא כל זבחיהם אל פתח אהל מועד. אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאוה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין.12

רש"י ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז פסוק ד

דם יחשב – כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו:13

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז סימן ד14

"ואל פתח אהל מועד לא הביאו". אמר להם: אסור לכם לשחוט חוץ מאהל מועד.15 ר' ישמעאל אומר: כיון שאמר להם משה, היו מתאוים לאכול בשר. באותה שעה הזהירו עצמן מן השחיטה שלא לשחוט חוץ מאהל מועד. ולמה כן? לפי שהיו להוטים אחר ע"ז והיו שוחטין לעבודה זרה. אמר הקב"ה למשה: צוה להם לישראל שלא ישחטו חוץ מאהל מועד, עד שירחיקם מעבודה זרה.16 ועוד מזה הטעם כסוי דם חיה שגזר הבורא לכסות, שלא יעברו בני אדם על הדם ויתדמה לו שהוא של צאן ויבוא לשחוט חוץ מאהל מועד.17

וכיון שבאו ליכנס לארץ הותרה להם שחיטה בכל מקום. למה? כי בעת שכבש יהושע את הארץ החריב כל עבודה זרה שבארץ ישראל ובטל אותם לגמרי. לפיכך הותרה השחיטה בכל מקום, שכן כתיב: "כי ירחיב ה' את גבולך וגו' " (דברים יב כ).18

אמר הקב"ה לישראל: לא בשביל שהתרתי לכם את השחיטה תהיו נוטלים מתוך הצאן ושוחטים. אמר שלמה: "וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ" (משלי כז כז).19 מלמד לישראל שאם יש להם כבשים, מה שהוא גוזז מהם – לכסות שלך, שנאמר: "כבשים ללבושיך ומחיר שדה עתודים" (שם שם כו) – שכר שאתה עושה מן העתודים תהא לוקח בהם שדות. "ודי חלב עזים" – דייך חלב עזים ללחמך וללחם ביתך.20 אמר ר' עקיבא: ראה היאך חס הקב"ה על ממונם של ישראל.21 בתורה כתיב: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב כא). לא תהא נוטל מן הצאן ושוחט ולא תהא נוטל ומקריב, אלא ממה שהם מולדות אתה רשאי להקריב.22 אמר ר' אלעזר בר שמוע: וכשיהיה לוקח משבת לשבת, לא יהא לוקח עד שיהיה נמלך בתוך ביתו. מנין? שנאמר: "ואמרת אוכלה בשר" (שם שם כ).23

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: נראה לנו לקשר את נושא שחוטי חוץ לסיפור בגמרא בבא בתרא ס ע"ב על הפרושים שנמנעו לאכול בשר ולשתות יין בעקבות החורבן. הסיבה כפשוטה היא מתוך אבל על בית המקדש בו הוקרבו קרבנות וכדבריהם שם: "נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?". אך אפשר שפרישות זו יסודותיה גם בפרשתנו. ההיתר של אכילת בשר בא ממעשה הקרבנות. גם בשר תאוה שהותר ("ובהזמנה", ו"מצאנך ומבקרך" כפי שראינו) הוא כל עוד קיים בית המקדש, בו תהיה אכילת הבשר העיקרית בקרבנות השלמים. אך משעה שבטל בית המקדש שדם רב נשפך סביב חורבנו, אולי בטל בעקבותיו גם היתר אכילת בשר בכלל. שהרי "הדם הוא הנפש" ואין יותר מזבח שיכפר (גם על השוחטים בגבולין). אם אכן כך, תשובתו של ר' יהושע לפרושים אלה: 1. שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם רוב ציבור יכול לעמוד בה, 2. שיש לעשות זכר לחורבן – תשובה זו מוארת כעת באור חדש. במס' 1 – מודה בעצם ר' יהושע שהם צודקים, אבל מה לעשות והציבור לא יכול להיגמל מאכילת בשר. לא רק בשעת "כי ירחיב" אלא גם אחרי "כי ירחיב". ותשובה מס' 2 – משמעותה שבסעודת בשר ויין יש "לשייר דבר מועט", ואולי טוב מזה להפריש לק מכל סעודה לעניים וטוב עוד יותר להזמינם לסעוד. ודבר זה יהיה "זכר חורבן" טוב יותר מהינזרות גמורה.

מים אחרונים 2: התורה בפרשתנו חוזרת ומדגישה את בעיית שפיכות הדם הכרוכה בנטילת "נפש חיה" (ביטוי משותף לבעלי החיים כולל שרצים והאדם, בראשית פרק א) ופתרונה הוא כפול: לבהמה הראויה לקרבן – המזבח מכפר, לחיה ועוף – כיסוי הדם. לאחר שהותר בשר תאווה שאינו קרב על המזבח, לא חזרה התורה וציוותה על כיסוי הדם של לבהמות. ניחא בזמן שהמקדש עוד קיים שאפשר שהמזבח והמקדש שבירושלים מכפרים, מה נעשה לאחר ורבן הבית? לא ראו כמים לתקן כיסוי הדם בבהמות (מחשש בל תוסיף?). חזרה לכאורה בעיית שפיכות דם ונטילת נפש של הבהמות כנזכר בפרשתנו. הפתרון שנראה הוא אולי במאמר חכמים בגמרא ברכות נה ע"א: "כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו". כיצד מכפר השולחן? שייתן מלחמו לעניים כפי שהגמרא ממשיכה שם: "והמאריך על שולחנו – דלמא אתי עניא ויהיב ליה". ואולי גם דברי תורה הנאמרים על השולחן ויתקיימו בו דברי הנביא: "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' " (יחזקאל מא כב).

מים אחרונים 3: ומי הוא ששחט בחוץ? אליהו בהר הכרמל (גמרא סנהדרין פט ע"ב) ואולי גם שמואל, שאול, גדעון, דוד ועוד. ועל כך בהזדמנות אחרת. ראה דברינו עת לעשות לה' – הפרו תורתך במגילת רות שנקרא בחג השבועות הממשמש ובא עלינו לטובה

הערות שוליים

  1. עד כאן 'פרשה ראשונה' שכפשוטה מצווה להביא כל שחיטת "שור, כבש או עז", מה שחז"ל מכנים "הראויים לקרבן" כקרבן למשכן ולא לזבוח "מחוץ למחנה". שני נימוקים כבדי משקל נותנת התורה לציווי זה: שפך הדם ומניעת עבודה זרה. זה האחרון פשוט וברור, אם לא יובאו הקרבנות למשכן הנוהג עפ"י התורה, יש חשש שכל אחד (כל שבט, כל משפחה) יבנה לו מזבח פרטי משלו, מה שאחרי ההתנחלות בארץ מכונה 'במת יחיד', וינהו בני ישראל אחרי עבודה זרה (באלילות היה משקל רב לאליל המקומי). הנימוק השני מחדש את יחס התורה לדם – לדם בעלי חיים! כל שחיטה היא בבחינת "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ", "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", ורק עבודת המשכן המכפרת מתירה זאת.
  2. כאן היא 'פרשה שניה' שפותחת גם היא בלשון הציווי: "איש איש", ולכאורה חוזרת על מה שראינו לעיל, רק מוסיפה את הגר שהוא בפשט המקרא גר תושב וחז"ל דרשו שהוא גר צדק. חזרה זו מביאה את חז"ל ובעקבותיהם את פרשני המקרא להציע הסברים שונים מה החידוש בצמד פסוקים זה בהשוואה לפסוקים א-ז לעיל. הצעה אחת שנראה להלן היא ההעלאה למזבח. יש בדין שחוטי חוץ שני איסורים: שחיטה והעלאה למזבח, וזה האחרון התחדש כאן. ראה מסכת זבחים פרק יג משנה א: "השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלייה" (על ההעלאה). הצעה שנייה שגם אותה נראה להלן, היא שבפרשה הראשונה לעיל הדגש הוא על בשר חולין, היינו שכל אכילת בשר חייבת להיות באמצעות קרבן שלמים. וכאן, במילים "עולה או זבח" מתווסף האיסור של הקרבת קרבן (שלמים) מחוץ למשכן, ויש להביאו למשכן כפי שהסברנו בהערה הקודמת.
  3. פרשה שלישית זו הפותחת שוב ב"איש איש" עוסקת באיסור אכילת דם שהוא נושא לעצמו ולא נעסוק בו כאן. רק נציין שהתורה חוזרת ומדגישה את נושא "דם הנפש" – גם של בעלי חיים – ואת העקרון שרק באמצעות המזבח ניתן ליטול נפש ולשפוך דם. ראה פירוש רש"י כאן: "כל דם - לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים? תלמוד לומר: כל דם".
  4. בפרשה הרביעית מוצגת אבחנה בין בעלי החיים "הראויים למזבח": "שור או כבש או עז", שהם בעלי חיים מתורבתים שהאדם מטפח ומגדל ("בייתות" בלשון חז"ל) ובין בעלי חיים החיים באופן חופשי בטבע שהאדם צד מהם. אלה האחרונים מותרים באכילת חולין, שהרי אינם ראויים לקרבן (ולכן אין חשש עבודה זרה? והמקרה של "בני יונה" צריך הסבר), אלא שיש להקפיד על כיסוי דמם. ראה מדרש ספרא אחרי מות פרשה ז פרק יא: "אין לי אלא צד, ניצוד כגון אווזים ותרנגולים מנין? תלמוד לומר: צד, מכל מקום. אם כן למה נאמר אשר יצוד? רבי אומר: לימדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו". במילים אחרות, בפסוקים אלה מורחב ההיתר של 'בשר חולין' לכל החיות והעופות, גם המתורבתים בידי בני אדם, אלא שנקטה התורה לשון "ציד" על מנת ללמד את האדם דרך ארץ שלא ירבה באכילת בשר (יומיומית), רק בהזמנות או בלשוננו בהזדמנויות מיוחדות. ראה הרחבת מוטיב זה בגמרא חולין פד ע"א (כולל מניעת קניית בשר בשוק!) וכן דברינו לימדה תורה דרך ארץ בפרשת חוקת.
  5. וחוזר שם גם האיסור של הדם: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם", ואיסור קרבנות חוץ: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ ... כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וכו' ". ציווי כפול בדומה לפסוקים בפרשתנו: מצווה חיובית להביא כל קרבן למקדש, איסור להקריב מחוץ למקדש (איסור במות). ערב הכניסה לארץ חוזרת התורה על איסור שחוטי חוץ, אולי ביתר תוקף כי כעת המרחק למקדש יהיה גדול יותר מאשר למשכן במדבר. ומה עם אכילת חולין או מה שמכונה "בשר תאוה", היינו שחיטה ללא כוונת קרבן אלא לאכילה גרידא? באשר לתקופת המדבר, הדבר תלוי בהבנת הפסוקים בפרשתנו! (ראה הערה 2 לעיל). באשר לישיבה בארץ, לשם כך באים הפסוקים בהמשך.
  6. החידוש הגדול כאן של ספר דברים – מה שזכה גם לאמירה העממית "כי ירחיב" - הוא היתר אכילת בשר שלא באמצעות הבאת קרבן למקדש וממילא בכל מקום בארץ. עד שצרפו חז"ל היתר זה לרשימת הדברים שבתחילה או בתנאים מסוימים נאסרו ואח"כ או בתנאים אחרים הותרו. ראה דברינו אסרתי לך היתרתי לך בפרשת ראה. מה מחדש לנו ספר דברים על פני ספר ויקרא? בצד האיסור כאמור, שגם בישיבה בארץ כאשר המרחק בין פזורי ישראל למרכז ("המקום אשר יבחר ה' ") גדל לאין שיעור בהשוואה לשהות במדבר – יש להביא את הקרבנות רק למקום המקדש. מה שאולי בא לחזק את מצוות העליה לרגל ואת מקומו של המרכז, בפרט כאשר נפוצו בני ישראל גם למקומות יישוב מחוץ לארץ. ובצד ההיתר – בשר חולין או מה שנקרא גם "בשר תאווה". ומהמילה הבודדת "וזבחת" (שהיא בעצם קרבן) למדו חז"ל את כל הלכות שחיטה ומסכת חולין. ראה רמב"ם ראש הלכות שחיטה: "מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך".
  7. משנה היא במסכת חולין פרק א משנה ב: " ... הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין וכו' ". על המילים "ולעולם שוחטין" מתעכבת הגמרא. וכי עלתה על דעתך שאי פעם תתבטל השחיטה?
  8. שגם כשישראל גלו, לא חזר הדין לתקופת המדבר בה נאסר עליהם בשר תאוה (חולין) ומותרים הם באכילת בשר גם בחו"ל. מה גם שכעת המרחק גדול עוד יותר ואח"כ גם חדל "המקום" הוא בית המקדש להתקיים. מצוות שחיטה ממשיכה להתקיים ויש להקפיד על הלכותיה! אך מה שחשוב לעניינינו הם דברי ר' ישמעאל: "שבתחילה נאסר להם בשר תאוה" – היכן נאסר? בפרשה הראשונה, בפסוקים א-ז בפרק יז בספר ויקרא. ראה הערות 1-2 לעיל. ולפי שיטתו היתר התורה "כי ירחיב" בספר דברים הוא בפשטות ביטול איסור "בשר תאווה" שהיה נהוג במדבר, בכניסה לארץ. מחד גיסא, חשוב לתורה לחזק דווקא בארץ ישראל את המרכז "במקום אשר יבחר ה' ", אך מאידך גיסא, יש להתחשב גם בפריסת היישוב בארץ ולאפשר 'פיזור אוכלוסין'.
  9. היינו המתת בעל החיים לאו דווקא כסדר וכהלכות השיטה.
  10. שגם כשישראל גלו, לא חזר ההיתר של תקופת המדבר של נחירה. עדיין נוהג דין שחיטה שמקורו בקרבנות בית המקדש! (ראה דברינו קיום המצוות בארץ בפרשת ראה). אך מה שחשוב לעניינינו היא שיטת ר' עקיבא שבשר תאוה כלל לא נאסר במדבר. וכסיכום הגמרא שם: "במאי קמיפלגי? רבי עקיבא סבר: בשר תאוה לא איתסר כלל, ר' ישמעאל סבר: בשר נחירה לא אישתרי כלל". אם כך, קריאת הפסוקים בפרק יז בפרשתנו. תהיה שונה בין שתי שיטות אלה. בהערות 1-2 ניסינו לייצג שתי שיטות אלה. נחזור ונקרא אותם שוב בעזרת פרשני המקרא. ולפי שיטתו שבמדבר לא נאסר "בשר תאווה" צריך להסביר את היתר התורה "כי ירחיב" בספר דברים באופן הבא: במדבר היה מותר בשר תאוה בנחירה, אבל בארץ נאסר. בה בעת הותרה פעולת השחיטה שהייתה מיוחדת למשכן, גם בבשר חולין בכל מקום ולא רק במקדש.
  11. מפירוש רש"י בפרשתו נראה בברור שהוא נוקט בשיטת ר' עקיבא. איסור שחוטי חוץ בפרשתנו הוא לשחוט על דרך הבאת קרבן מחוץ למשכן (לעזרה). זו כוונת מה שכינינו 'הפרשה הראשונה'. והתוספת של פסוקים ח-ט הם 'הפרשה השניה': "וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו", באה לחייב גם על ההעלאה (הערה 2 לעיל). אך בפירושו של רש"י לפרק יב פסוק כ בספר דברים: "בכל אות נפשך וגו' - אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים", הוא נוקט בפירוש כשיטת ר' ישמעאל! סתירה דומה מצויה ברמב"ם שבהלכות שחיטה פרק ד הלכה יז פוסק כר' עקיבא: "כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים וכו' ", ואילו במורה נבוכים חלק ג פרק מו הוא נוקט בשיטת ר' ישמעאל כשהוא אומר: "וכאשר התמיד מריים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו ולהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, צוה יתעלה שלא יאכל בשר תאוה במדבר כלל, אבל יהיה הכל שלמים". דואליות זו אצל שני גדולי ישראל אומרת דרשני. ברמב"ם, אפשר אולי לחלק בין ספר הלכה לספר הגות ומחשבה, אבל ברש"י? נראה שיש כאן מעין "אלה ואלה דברי אלהים חיים" באופן שבו אנו קוראים את המקרא. להלכה, יש להכריע והכלל הוא: "הלכה כר' עקיבא מחבריו" (עירובין מו ע"ב). אבל בקריאת המקרא 'הכל פתוח'. ראה הערות 8 ו-10 לעיל כיצד ר' עקיבא ור' ישמעאל מסבירים כל אחד לשיטתו את "כי ירחיב" שבספר דברים. בפירושו לפרשתנו סבור רש"י שפסוקים א-ז דנים באיסור קרבן מחוץ למחנה כשיטת ר' עקיבא (ותורת כהנים יש להוסיף), ואילו בספר דברים נראית לו יותר שיטת ר' ישמעאל שהתורה מתירה 'בשר תאוה', משמע שזה נאסר מקודם. ונשמח לשמוע לקח מפי שואבי המים באשר לסתירות אלה ברש"י וברמב"ם.
  12. ומסיים שם רמב"ן בקביעה: "והוא הנאות בכתוב. וזהו דעתו של רבי ישמעאל בפרשיות הללו, ומכאן אמר דמעיקרא איתסר להו בשר תאוה, והוא הנאות בכתוב על דרך הפשט ... ומה שכתב רש"י (בפסוק ג) במוקדשין הכתוב מדבר וכו', הוא מדרשו של האומר בשר תאוה לא איתסר כלל. ועל דעתו נשנית הברייתא שבתורת כהנים. אבל דרך ישוב המקראות על אופניהם ודרך חכמים בהגדות וברוב המקומות כמו שפירשנו". רמב"ן לא מהסס להעדיף את שיטת ר' ישמעאל כשיטה שהיא "הקרוב בלשון הכתוב ... והוא הנאות בכתוב על דרך הפשט". והרי ר' ישמעאל הוא בעל השיטה "דברה תורה כלשון בני אדם" (או: "דברה תורה כדרכה" כלשון הירושלמי, דברינו בפרשת נשא). בדרך דומה הולך גם פירוש בכור שור: "איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז. אפילו חולין, לפי הפשט במדבר, שנאסר להם בשר תאוה ולא היו אוכלים כי אם שלמים ... כיון שבאו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה". וזה לפי דבריו ההבדל הגדול בין 'הפרשה הראשונה' (יז א-ז) המצווה על אכילת בשר רק דרך קרבן שלמים שהייתה תקפה רק במדבר ובטלה עם הכניסה לארץ, ובין 'הפרשה השניה' (פסוקים ח–ט) שמתירה קרבנות רק במשכן/מקדש שהיא תקפה לעולם. והוא מסיים: "ורבותינו פירשו דשניהם במוקדשין, וראשונה בשחיטה ושנייה בהעלייה", אבל אין זה פשט הפסוקים.
  13. נימוק מרכזי באיסור שחוטי חוץ הוא נטילת נפש חיה ושפיכות דם בעלי חיים. "כשופך דם האדם" אומר רש"י ונראה כרומז לפסוק בפרשת נח: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". ראה תוספת פירושו של רבי בחיי בן אשר על פסוק זה ועל דברי רש"י: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. מפני שבזמנו של אדם הראשון היו כל הבעלי חיים אסורין למאכלו כי לא הותר לו אלא הפירות, כענין שכתוב: (בראשית א, כט) "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ". עד שנתחייבו כליה בדור המבול ונצולו בזכותו של נח, ואז הותרו למאכלו. ועל כן יאמר בכאן: כי מי שישחט במחנה או חוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו תחלה, "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך", כאילו שפך דם האדם, כי יחזור לאיסורו הראשון שהיה בזמנו של אדם, שוחט השור כמכה איש, כן פירש רש"י". ראה גם לשון ספר החינוך פרשת אחרי מות מצוה קפו: " ... ואמר כי מי שיקריב חוץ לאותו המקום הנבחר דם יחשב לו. והענין הוא כי השם לא התיר לבני אדם בשר בעלי חיים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צורך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם. ואף על פי שאינו כשפיכות דם האדם, למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא מאחר שלא התירו הכתוב לשפכו ללא תועלת, ועל כן אמר סתם שהוא כשפיכות דם, אחר שהוא שופך דמה במקום שלא נצטוה לשחיטה, ואין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק שעבר על מצות בוראו ולכן ענשו הכתוב בכרת". העלאת קרבן שלא בדרך הנכונה היא שפיכות דמים והשחתה ללא תועלת. אך ספר החינוך לא מדבר על בשר תאוה. האם גם שם תיתכן השחתה ושפיכות דמים מיותרת?
  14. למדרש אגדה זה שהתגלה ע"י שלמה בובר בסוף המאה ה-19 שמקורותיו לא לגמרי ברורים (ראה הערך בויקיפדיה), יש מקבילה (מקור?) בשני מדרשי תנחומא בפרשתנו: תנחומא בובר סימן יז ותנחומא הרגיל סימן י-יא. תפסנו נוסח מדרש אגדה עיקר ונשלים משני התנחומא כפי הצורך.
  15. זו בתמצית שיטת ר' עקיבא שעיקר הציווי בפרשתנו הוא אזהרה למי שמבקש לשחוט כדין התורה וכקרבן שיעשה זאת אך ורק במשכן, אבל בשר תאוה ונחירה, לא נאסרו. ראה לשון רחבה יותר במקבילה בתנחומא שמחזירה אותנו לגמרא בזבחים יז: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו', רבי עקיבא אומר: כשהיו ישראל במדבר היו נוחרין את הבהמה ואוכלין אותה. וכאן אסרה תורה ואמר להם: איש איש מבית ישראל אשר ישחט, ואל פתח אהל מועד לא הביאו. אמר להם: אסור לכם לשחוט חוץ לאהל מועד".
  16. מטרה מרכזית בהקמת המשכן שלא נזכרה עד כאן בתורה, היא הרחקה מעבודה זרה שהיו בני ישראל "להוטים" אחריה ובמשתמע גם אחרי שיצאו ממצרים (המשכן הוקם שנה אחרי יציאת מצרים ותשעה חודשים אחרי מתן תורה). והראיה היא מהתורה עצמה כפי שמנוסח במדרש תנחומא: "ומנין שהם שוחטין לע"ז" שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם וגו' (ויקרא יז ז)". האם דעה זו מצטרפת לשיטה שהמשכן בא בעקבות חטא העגל (ולא כציווי לכתחילה אחרי מתן תורה כשבתורה), או שמא זו שיטה שלישית? ראה דברינו אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו בפרשת תרומה.
  17. מסביר את ההקשר של מצוות כיסוי הדם לדין שחוטי חוץ. שלא יאמרו שזה דם "שור, כבש או עז" שראויים למזבח.
  18. בנוסח מדרשי תנחומא הדגש הוא על משה: "כיון שבקשו ליכנס לארץ ישראל, באו אצל משה, אמרו לו: רבינו אם בקשנו לאכול בשר כיצד נעשה? אמר להם: לשעבר כשהייתם במדבר היה אסור לשחוט לכם חוץ מאוהל מועד. אבל כשאתם נכנסין לארץ מותר לכם לשחוט בכל מקום, שנאמר: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר (דברים יב כ)". זו כשיטת ר' ישמעאל. אבל מדרש אגדה לעיל נותן את הקרדיט ליהושע שהוא שקיים את דברי משה בספר דברים (בדומה לערי המקלט). ועל דברי המדרש שהיתר זה ניתן רק לאחר ביטול כל עבודה זרה, אפשר לדון בפרט לאור העיון בספר יהושע עצמו. המדרש מצייר כאן תמונה אידילית שעשויה להפוך לחרב פיפיות. אם היתר בשר תאוה מותנה בעקירה מוחלטת של עבודה זרה בארץ ישראל, אפשר שיש להגביל אותו. ומה עם חוץ לארץ? למה לא יהיה דין בשר כדין יין שנאסר בשל מגע עם עובדי עבודה זרה?
  19. ראה פירוש מצודת דוד לפסוק: "ודי חלב עזים - יהי לך די מחסורך חלב עזים למאכלך ולמאכל אנשי ביתך ובזה ימצא חיים לנערותיך ולא ימותו ברעב". נראה שהמדרש הולך בדרך דומה. (ויש גם משלים ומליצות על פסוק זה, ראה רש"י ומצודות שם).
  20. בעלי החיים "הראויים למזבח": בקר וצאן, הם בעלי חיים מבוייתים – נכסים מניבים בלשון ימינו שמהם נבנה המשק הכלכלי (בפרט בימי המדרש) ומאפשרים חיים, מזון וחום וקורת גג לאדם. ולפיכך שומה על האדם לצרוך אותם במידה הנכונה ולא למהר "לשחוט את האווז שמטיל ביצי זהב".
  21. נושא לו הקדשנו דף מיוחד התורה חסה על ממונם של ישראל בדפים המיוחדים.
  22. הדגש הוא על האות "מ" – "מצאנך", ממה שיוולד ויתווסף. אלא שזה בקרבן יחיד, קרבן נדבה. מה עם ריבוי קרבנות החובה שהתורה מטילה על הציבור כגון 70 פרי חג הסוכות שעלו עולה כליל? האם אנו שומעים כאן קול ביקורת סמוי ועדין של חז"ל. קול שהחל עוד בנביאים. ראה דברינו על דברי עולה וזבח בפרשת צו וכן ונשלמה פרים שפתינו בפרשת ויקרא.
  23. היינו שהאדם "יאמר" לבני ביתו ויתייעץ עמם אם השעה והכיס מתאימים לסעודת בשר. נראה שחזרנו כאן לפסוקים יג-יד בפרשתנו שמוסיפים את החיה והעוף "אשר יצוד" ולמוטיב "הזמנה" שבמדרש ספרא - תורת כהנים. ראה דברינו בהערה 4 לעיל. במקבילות במדרשי תנחומא יש אמנם דרגות וגדרים בעניין: "אמר ר' אלעזר בן עזריה: לימדך התורה דרך ארץ, אם יהיה לאדם מישראל עשרה ליטרין של כסף, יהא אוכל ירק בקדירה. ואם יש לו עשרים יהא אוכל באילפס. ואם יהיה לו שלושים יהא אוכל ליטרא בשר משבת לשבת. ואם יהיה לו חמשים יהא אוכל בשר בכל יום ויום. וכל כך למה? כדי לחוס על נכסיהם של ישראל". נראה שאין מתאים יותר מלסיים גיליון במדרשים על הנהגה צנועה ו"בהזמנה" במה שנוגע להוצאות האדם על אורחות חייו, מזונו בפרט, אכילת בשר במיוחד. עפ"י מדרשים אלה, כאשר התירה התורה בשר תאוה "כי ירחיב", כוונתה הייתה גם לִתְחוֹם "הרחבה" זו להנהגה צנועה שמתחשבת במצבו הכלכלי של האדם ובסביבה. מה גם שבבשר תאוה אין בעצם היתר לנטילת חיים ושפיכת דם של בעלי חיים כנזכר בפרשתנו. אין את המזבח שמכפר, ולמצער לפחות ששולחנו של האדם יכפר באמירת דברי תורה ובהזמנת עניים. מחקרים עדכניים מראים שריבוי גידול בקר לצריכת בשר הוא אחד הסיבות המרכזיות לשינויי האקלים והאקולוגיה בעולם.

להצטרפות לרשימת התפוצה

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה