מים ראשונים: "שחוטי חוץ" או "שחיטת חוץ" הוא האיסור של שחיטת קרבן שלא בפתח אוהל מועד או המקדש. נגענו מעט בנושא זה בדברינו ולא יזבחו עוד לשעירים בפרשה זו בשנה האחרת. ראה גם דברינו כי ירחיב בפרשת ראה. נשוב ונעיין בנושא זה בהרחבה מעט, כולל היחס לשחיטת בעלי חיים ולשפיכת הדם הנלווה לה. וניתן בראש דברינו קרדיט רב לפירוש דעת מקרא לספר ויקרא (פרק יז בפרט) ולפירוש דעת מקרא ספר דברים (פרק יב בפרט), בהם נעזרנו רבות בהבנת נושא מורכב זה ובליקוט מקורות חשובים.
ויקרא פרק יז פרשת אחרי מות
פסוקים א–ז: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: … וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:1
פסוקים ח–ט: וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:2
פסוקים י–יב: וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:3
פסוקים יג–יד: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.4
דברים פרק יב פרשת ראה
פסוקים יא-יט: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': …הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:5
פסוקים כ-כח: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: …רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: …רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה':6
מסכת חולין דף טז עמוד ב – מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא
הכל שוחטין, ולעולם שוחטין7 … אמר רבה: רבי ישמעאל היא, דתניא: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' " – ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה. שבתחילה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו: לעולם שוחטין.8
דתניא: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך" – ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה.9 שבתחילה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה, ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון? לכך שנינו: "לעולם שוחטין".10
רש"י ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז פסוקים ג, ח
אשר ישחט שור או כשב – במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר: "להקריב קרבן".
אשר יעלה עלה – לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו שניהם חייבין.11
רמב"ן ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז פסוק ב – כשיטת ר' ישמעאל
"אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" – … יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם. והנכון בפרשה, מה שהזכירו רבותינו (חולין טז ב) שאסר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה', … והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה, ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' … ואחרי כן הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו השלמים הנזכרים או עולה … רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם: והנה ריקן כל השחיטות בחולין ובמוקדשין להיות כולן בפנים. ולכך אמר במשנה תורה: "והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם", ואמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה … להיות איסור שחוטי חוץ במוקדשין עומד במקומו בשעת בית הבחירה. אבל התיר אותו בחולין. זהו שאמר: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר" – לומר, שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה'. ופירש שם הטעם: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך", לומר כי היה האיסור מתחילה בהיותם במדבר שיקל עליהם להביא כל זבחיהם אל פתח אהל מועד. אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאוה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין.12
רש"י ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז פסוק ד
דם יחשב – כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו:13
מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת אחרי מות פרק יז סימן ד14
"ואל פתח אהל מועד לא הביאו". אמר להם: אסור לכם לשחוט חוץ מאהל מועד.15 ר' ישמעאל אומר: כיון שאמר להם משה, היו מתאוים לאכול בשר. באותה שעה הזהירו עצמן מן השחיטה שלא לשחוט חוץ מאהל מועד. ולמה כן? לפי שהיו להוטים אחר ע"ז והיו שוחטין לעבודה זרה. אמר הקב"ה למשה: צוה להם לישראל שלא ישחטו חוץ מאהל מועד, עד שירחיקם מעבודה זרה.16 ועוד מזה הטעם כסוי דם חיה שגזר הבורא לכסות, שלא יעברו בני אדם על הדם ויתדמה לו שהוא של צאן ויבוא לשחוט חוץ מאהל מועד.17
וכיון שבאו ליכנס לארץ הותרה להם שחיטה בכל מקום. למה? כי בעת שכבש יהושע את הארץ החריב כל עבודה זרה שבארץ ישראל ובטל אותם לגמרי. לפיכך הותרה השחיטה בכל מקום, שכן כתיב: "כי ירחיב ה' את גבולך וגו' " (דברים יב כ).18
אמר הקב"ה לישראל: לא בשביל שהתרתי לכם את השחיטה תהיו נוטלים מתוך הצאן ושוחטים. אמר שלמה: "וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ" (משלי כז כז).19 מלמד לישראל שאם יש להם כבשים, מה שהוא גוזז מהם – לכסות שלך, שנאמר: "כבשים ללבושיך ומחיר שדה עתודים" (שם שם כו) – שכר שאתה עושה מן העתודים תהא לוקח בהם שדות. "ודי חלב עזים" – דייך חלב עזים ללחמך וללחם ביתך.20 אמר ר' עקיבא: ראה היאך חס הקב"ה על ממונם של ישראל.21 בתורה כתיב: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב כא). לא תהא נוטל מן הצאן ושוחט ולא תהא נוטל ומקריב, אלא ממה שהם מולדות אתה רשאי להקריב.22 אמר ר' אלעזר בר שמוע: וכשיהיה לוקח משבת לשבת, לא יהא לוקח עד שיהיה נמלך בתוך ביתו. מנין? שנאמר: "ואמרת אוכלה בשר" (שם שם כ).23
שבת שלום
מחלקי המים
מים אחרונים 1: נראה לנו לקשר את נושא שחוטי חוץ לסיפור בגמרא בבא בתרא ס ע"ב על הפרושים שנמנעו לאכול בשר ולשתות יין בעקבות החורבן. הסיבה כפשוטה היא מתוך אבל על בית המקדש בו הוקרבו קרבנות וכדבריהם שם: "נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?". אך אפשר שפרישות זו יסודותיה גם בפרשתנו. ההיתר של אכילת בשר בא ממעשה הקרבנות. גם בשר תאוה שהותר ("ובהזמנה", ו"מצאנך ומבקרך" כפי שראינו) הוא כל עוד קיים בית המקדש, בו תהיה אכילת הבשר העיקרית בקרבנות השלמים. אך משעה שבטל בית המקדש שדם רב נשפך סביב חורבנו, אולי בטל בעקבותיו גם היתר אכילת בשר בכלל. שהרי "הדם הוא הנפש" ואין יותר מזבח שיכפר (גם על השוחטים בגבולין). אם אכן כך, תשובתו של ר' יהושע לפרושים אלה: 1. שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם רוב ציבור יכול לעמוד בה, 2. שיש לעשות זכר לחורבן – תשובה זו מוארת כעת באור חדש. במס' 1 – מודה בעצם ר' יהושע שהם צודקים, אבל מה לעשות והציבור לא יכול להיגמל מאכילת בשר. לא רק בשעת "כי ירחיב" אלא גם אחרי "כי ירחיב". ותשובה מס' 2 – משמעותה שבסעודת בשר ויין יש "לשייר דבר מועט", ואולי טוב מזה להפריש לק מכל סעודה לעניים וטוב עוד יותר להזמינם לסעוד. ודבר זה יהיה "זכר חורבן" טוב יותר מהינזרות גמורה.
מים אחרונים 2: התורה בפרשתנו חוזרת ומדגישה את בעיית שפיכות הדם הכרוכה בנטילת "נפש חיה" (ביטוי משותף לבעלי החיים כולל שרצים והאדם, בראשית פרק א) ופתרונה הוא כפול: לבהמה הראויה לקרבן – המזבח מכפר, לחיה ועוף – כיסוי הדם. לאחר שהותר בשר תאווה שאינו קרב על המזבח, לא חזרה התורה וציוותה על כיסוי הדם של לבהמות. ניחא בזמן שהמקדש עוד קיים שאפשר שהמזבח והמקדש שבירושלים מכפרים, מה נעשה לאחר ורבן הבית? לא ראו כמים לתקן כיסוי הדם בבהמות (מחשש בל תוסיף?). חזרה לכאורה בעיית שפיכות דם ונטילת נפש של הבהמות כנזכר בפרשתנו. הפתרון שנראה הוא אולי במאמר חכמים בגמרא ברכות נה ע"א: "כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו". כיצד מכפר השולחן? שייתן מלחמו לעניים כפי שהגמרא ממשיכה שם: "והמאריך על שולחנו – דלמא אתי עניא ויהיב ליה". ואולי גם דברי תורה הנאמרים על השולחן ויתקיימו בו דברי הנביא: "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' " (יחזקאל מא כב).
מים אחרונים 3: ומי הוא ששחט בחוץ? אליהו בהר הכרמל (גמרא סנהדרין פט ע"ב) ואולי גם שמואל, שאול, גדעון, דוד ועוד. ועל כך בהזדמנות אחרת. ראה דברינו עת לעשות לה' – הפרו תורתך במגילת רות שנקרא בחג השבועות הממשמש ובא עלינו לטובה